אורי, ילד שלי שובב 26 במאי 2012

פוסט זה מפורסם ביום שבו אורי צבע את רגליו ב-Artline, כלומר, טוש בלתי מחיק ונראה לאחר מכן כמו אחרון הרוקרים המקועקעים ברגליים. איך הוא הצליח? אתם שואלים… כמו כל הדברים שהוא מצליח לעשות ועליהם אתם הולכים לקרוא… מדובר בתמהיל של סקרנות אינסופית, נחישות, חוסר פחד, דוגמא אישית מאחותו הגדולה, וכמובן, 2 שניות בערך (זה כל מה שהוא צריך) שאמא/אבא/סבתא לא מסתכלים עליו…

וקצת גנטיקה: כנראה שהשילוב של ילד שני + בן + זה שהוא הבן של בעלי שיחיה שאמו מהנהנת בחיוך, "כן, כן, ככה בדיוק גם דייגו היה" יצר את הילד הכי שובב (ומתוק) בעולם, לפחות עבורי. המיתולוגיה מספרת על דייגיטו השובב שלא היה עוצר לרגע. יושב לארוחות ערב עם "תוכס" (ציטוט במקור) אחד בחוץ, חייב במקביל להתעסק עם איזה שעון מעורר כי אחרת לא מוכן לשבת לאכול. בנוסף, "פטיש" בלתי נשלט לפירוק מוצרי חשמל, החל מרדיו חדש שאבא שלו בדיוק קנה, דרך שעונים וכל מה שהפנים שלו היה נסתר מהעיין… כאמור, עם מקורות כאלו לא יכולנו לצפות לפחות…

דייגיטו הקטן בתמונות מייצגות מהילדות. 2 תמונות מגילאים שונים, אבל ה"פנס" בעין, שלא זכור מקורו נשאר

ההתחלה דווקא היתה רגועה (טוב, בכל זאת, גיל חצי שנה, מה כבר הוא יכול לעשות ? ) חייכני ותכול עיניים, רגוע לרוב וההכי הרבה בלאגן שהוא עשה זה שהיה מסרב ללכת לישון/להירדם (ואת זה כבר סיפרתי בפוסט נפרד).

זה המתוק שובב יהיה

האקשן האמיתי התחיל, אני חושבת, כשאורי התחיל ללכת. העולם (והאופציות הגלומות בו) נפתחו עבור הילד והוא ממש לא התכוון לוותר עליהם. הילד פשוט סקרן וחקרן רציני שדבר (כולל אנחנו המבוגרים עם ה"אורי!!! לא!!!") לא עומד בפניו. להלן פנינים נבחרות.

נכון אני מתוק? תיכף תראו מה אני הולך לעשות…

אמממ…עט. מעניין מה אני יכול לעשות עם זה?

טיפוס: בקטנה. התחיל הכיסא, משם לשולחן קפה ולשולחן בפינת אוכל (מה הבעיה? מטפסים לכיסא, ומשם ממשיכים לשולחן), ממשיך בשידת הטלוויזה, כדי להגיע באופן אישי לכל דיסק ודיסק (ולפתוח כל דיסק ודיסק ולפזר על הרצפה כמובן).

רוקם את תוכנית הטיפוס

טוב, כאן זה ממש בהתחלה, טיפוס על כיסא…

הטיפוס הראשון (לשולחן קפה)

מטפס ומטפס

טיפסתי לבד, עכשיו נראה מה יש כאן על השולחן…

יפה, נכון?

אופס, תפסת אותי…

פשוט אני רוצה לבחור DVD להיום בערב…

מטפס בכדי להגיע לשייש

כלומר להגיע אל העגבניה (מטורף על עגבניות…)

וברור שאני מטפס על העגלה

בכדי להגיע למפתחות כמובן (תמונה עם המנטורית)

כאמור, הרצפה היא מרחב ממש מיותר עבור אורי והוא מעדיף להיות במקומות אחרים, אם אפשר יותר גבוהים. הפעמים היחידות שהוא נשאר בקומת הקרקע זה כדי "לרצף" אותה בשלל ספרים (תלושי דפים), משחקי קופסא, טושים (ראו בהמשך) ומה שרק ניתן. כמו למשל כאן:

מה, עשיתי משהו?

דיברנו כבר על הסקרנות של אורי. זאת שמביאה אותו לעיתים למקומות מעניינים. לפחות לא ניתן לומר עליו שהוא מוותר בקלות:

מה? חסכתי לך ג'ימבורי..

גם למאיה היתה חיבה למקומות מעניינים

ציור (מופשט במרחב): נכון, צריך לעודד יצירה, אבל אצל אורי זה ציור מופשט כמובן, או אולי יותר נכון לכתוב – מתפשט: לקירות, לחלונות, לרצפה, וכמובן לפרצוף המתוק שלו שפתאום מעוטר "שמפים" סגולים, ירוקים ועוד.

הצייר בפעולה

לוק של צייר (צרפתי) כבר יש

והתוצאה…

קפיצות: בעידוד אחותו ואביו (כן, כן, אני כן מאשימה ) הילד קופץ. מהמשענת של הספה לספה, מהמשענת של המיטה למיטה, מהשולחן קפה למיטה. למזלי עדיין לא לרצפה ולמזלי עד כה הספה היתה קרובה לשולחן.

שקע ותקע: מה יהיה עם זה? הילד פשוט מתמגנט לשקעים (אויש, זה לא נשמע טוב). כמובן שבבית הכל מכוסה במגיני שקעים אבל לדוגמא בחורף, הרדיאטור היה מחובר, והוא כמובן היה ניגש לחוט ולתקע ומנסה לחקור ולמשוך. אני כמובן הייתי פוצחת ב"אורי!!!! לא!!!" והוא היה מחזיר לי חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו, כזה שאומר: "אמא, תרגעי,  בקטנה, אני רק בודק את זה..". בקיצור, לא הצלחתי בחינוך, ובעיקר הייתי מנסה להדליק את הרדיאטור כמה שיותר מאוחר לקראת שהם הולכים לישון ועל הבוקר, להוציא ולחסום את השקע.

אמבטיה: בראשית הוא היה יושב בכיסא אמבטיה. ואז האקשן היה מתרכז בכך שהוא היה משפריץ בטירוף על מאיה ומתפקע מצחוק (וגם אנחנו – חטפנו שפריצים וצחקנו..). אבל באיזשהו שלב הוא לא הסכים. למה מה קרה? מאיה בלי כיסא ואני עם? ובכי וצרחות הביאו אותי לוותר על הכיסא (שששש, בלי לספר למיכל דליות). וכך, יד אחת אוחזת בבנדיט ויד שנייה מסבנת אותו (תארו לכם מה זה יד אחת אוחזת אותו ויד אחת מסבנת את מאיה שמתלוננת על הפלייה ) וכמובן שגם כאן הוא מנסה לפתוח את הברז, לשתות מהברז (איך הוא אוהב את זה ..), לשתות מהכוסות משחק (כן, מהאמבטיה, מישהו מתנדב להסביר לאורי שאסור, אני כבר התייאשתי..). וכמובן שהוא מתעצבן מאוד שיוצאים מהמים, מה שמגיע עד לבכי, מה שעובר בשנייה שאני מראה לו את האטרקציה הבאה כמו שלט, שעון מעורר מהבהב ועוד.

אגב, המשיכה שלו לאמבטיה, מביאה אותו להמשיך ולנסות להיכנס אליה. גם (ובמזל) שהיא ריקה. אמרתי כבר שדבר לא עומד בפני הרצון, בטח לא במקרה של אורי. בטח לא הרצון לפתוח את הברז אמבטיה. בטח ובטח שזה לא קשור לכך שהוא עדיין לבוש קומפלט… זה בטח ובטח לא מפריע לו בקלילות להכנס לאמבטיה (מה הבעיה, זה בקטנה לאחר שהצלחתי לצאת מהמיטת תינוק – ולא, אל תשאלו אותי איך הוא עשה את זה, אין לנו מושג), פותח את המים (ואם היינו מאמינים היינו מברכים הגומל שהברז היה על הקרים) נשטף כולו ומבסוט מבסוט.  כמובן שעברנו לנעול הרמטית את הדלת.

האינסטלטור: לא יודעת, אולי הוא בונה על להיות צוללן (או אינסטלטור), אבל אורי פשוט לא יכול לעמוד בפני אסלות. חייב להכניס את היד ולבדוק איך בדיוק זה עובד… אז לרוב אנחנו מאתרים אותו שנייה לפני שהוא מכניס את היד, אבל חייבים להודות על האמת, לעיתים זה פשוט מאוחר מדי…

הודיני הקטן: אין לי עוד מושג מה יהיה עוד 17 שנה, ואני כמובן מקווה שיהיה שלום ושאוריק לא ילך לצבא, מקסימום לשירות לאומי, אבל כבר עכשיו דבר אחד נראה בטוח, שיחידת החילוץ 669, בהחלט יכולה לבנות על אורי. הילד פשוט משתחרר, נחלץ ומגיע לאן שהוא רוצה. למשל, חגורות של העגלה? קטן עליו. הילד פשוט משתחרר מהן ויוצא מהעגלה. ואם זה לא מספיק, אז הוא בהחלט כבר הצליח לפתוח את השער של המדרגות וכמובן לטפס לבדו ולהגיע לקומה השניה (מפחיד, אכן), וכמובן שכולו מבסוט מהחיים. אגב, המדרגות הן טקס בפני עצמו, אורי אוהב לטפס למדרגה הראשונה, לסגור את השער מאחוריו ולנופף לי לשלום עם "בי- בי" ולהתחיל בטיפוס. כמובן שאז אני מצטרפת אליו ודואגת שהוא לא יוסיף לכישורים גם צניחה חופשית… כפי שתוכלו לראות בוידאו המצ"ב, יש לנו איזו צניחונת…

גם מאיה מטפסת

ומטפסת…

מגייוור הקטן: כאמור, גם מאיה היתה שובבית, ואהבה להוציא את כל תכולת הארונות ולפזר על הרצפה, מכיוון שכך, הסרנו את הידיות במגירות הארונות המטבח ושמנו סוגרי דלתות של איקאה על כל דלת שיכולנו. ואז הגיע אורי, והראה לנו שהסוגרים האלו הם רק המלצה, ואין לו בעיה לפתוח אותם ולגשת בשמחה לפיזור תכולת הארון. בחלק מהארונות כבר השלמתי עם הבלאגן שנוצר, אבל כמובן שלא יכולתי לקחת את הסיכון שהוא יפתח את הארון הכי מסוכן עם חומרי הניקוי מתחת לכיור ולכן שם אנחנו מקפידים על קשירות כפולות שנכון לכעת אורי עדיין לא הצליח לפתוח.

מאיה בפעולה. הידיות לא נשארו הרבה אח"כ…

מאיה והשלל מהמגירות

"קורא/ע ספרים": הילד אוהב לקרוא. מביא לנו את הספרים על מנת שנקריא לו. והשבוע, כבר המחיז סצינה מהספר של דתיה בן דור: "בלון כחול, רצה להיות הכי גדול, התנפח, התנפח, התנפח, והופ, התפוצץ.." (או משהו כזה), ואורי פותח ידיו להראות שהבלון גדול, וכשאומרים התפוצץ, הוא מוחא כף אל כף והכי מבסוט בעולם (בן שנה וחצי – זוכרים, נכון?). ועוד לפני חצי שנה, כשהייתי מקריאה לו את הספר 5 בלונים (שהוא היה מביא לי כמובן) הוא היה מסמן לי עם הילד שלום (על אמא של רותי שבאה והביאה בלונים – היא הרי אמרה שלום כשהגיעה…). אז הקריאת ספרים זה באמת יופי. הבעיה היא בספרי ה"קו-קו", מכירים? ספרים בסוג של תלת מימד, שדמות מהספר מציצה מאחורי שיח, בית וכו. אז זהו שאורי לא הסתפק ב"קו-קו". הוא ביקש להציל את הדמויות ולחלץ אותן מהספרים, ודי לא נרגע עד שלא הגיע למבוקשו (לוחם צדק, אמרתי כבר?). בשלב מסויים, החלטתי שספרים מסויימים יוקדשו למלאכת ההצלה של אורי, ועל אחרים שמרתי למועד מאוחר יותר. מאיה אגב, ויתרה על קריעת הדפים, והעדיפה לנגוס בהם.

נסו ילדים לגלות, איזה חיות מסתתרות בתמונה (או שתשאלו את אוריק)

והיא לא ידעה שהורידו לה ת'ראש….

מאיה והספרים

הדה-שיפוצניק: אין מה לומר, שיפוצים, לא מומלץ לעשות בשנים הראשונות לגידול הילדים. אנחנו מסדרים והם מבלגנים, אנחנו מנקים והם מלכלכים, אנחנו צובעים לבן או בז' והם צובעים גם, בטוש שחור או כחול כהה… לאורי יש תחביב נוסף והוא להסיר תמונות. לאחר שסידרתי להם חדר משחקים, חשבתי להקדיש את אחד מהקירות לציורים שסבא גוז'ו וסבתא יהודית ציירו להם (האמת היא למאיה לכבוד הולדתה). הציורים קטנים יחסית ותלייתם על קיר אחת שיוותה לו מראה חביב. לא כך חשב אורי, שרצה להסיר את התמונות. מילא זה, אבל כמובן שהוא משך את התמונות בחוזקה (מה זאת אומרת איך הוא הגיע???טיפס על כיסא כמובן) ויחד איתן הסיר מהקיר גם את המסמר וכמה חתיכות מהקיר. לפניכם תמונת אחרי, נסו לדמיין איך זה נראה קודם…

נסו לדמיין…

ועדיין מסודר: עם כל הבלאגניסטיות שלו, לילד יש גם צדדים מסודרים. למשל, אם הוא רואה את התיק שלי, או את התיק האדום הגדול של סבתא יהודית, הוא חייב להוריד אותו ממקום מושבו (טוב, להגיע לשולחן זה כבר קטן עליו) ולסחוב אותו כל הדרך (על הרצפה כמובן, ברור) עד שהוא יביא אותו לי או לאמא שלי… אותו כנ"ל עם נעליים. הוא חייב שהן יהיו על הרגליים של בעליהן. וכך למשל, אם הוא מוצא זוג כפכפים שלי, הוא חייב להביא אותם אלי ולנעול לי אותם, גם אם אני כבר עם זוג אחר. גם לעצמו הוא מאוד אוהב לשים נעליים וגרביים, וזה יכול להיות אחד הדברים שמרגיעים אותו: "הנה אורי, בוא ננעל נעליים" והוא מיד מתרכז במשימה (אותו כנ"ל עם גרביים). הוא אגב, בניגוד מוחלט לבלאגן שהוא יוצר, אוהב להחזיר או להביא דברים לבעליהם, וכך אני יכולה לתעל אותו ללהביא למאיה את השוקו, סנדלים, והוא מבצע את המשימה ברצינות וריכוז גמור.

טוב, רשימת מסכמת פחות או יותר עד היום שבת, 26-05-2012, לפעלים של אורי בשנה וחצי הראשונות לחייו. מעניין מה הוא עוד יוסיף לנו בשנים הבאות….

הכל יחסי: תוך כדי כתיבת הפוסט ושאני מחכה לתמונות שיעלו, אני מגלה כתבה ששמה בפרופורציה את השובבות של הילד הכי מתוק בעולם…. http://www.mako.co.il/home-family-relationship/family/Article-88414dc11740d21006.htm

קורות האם האובדת 12 באפריל 2012

אמהות עובדות, המשרה השנייה, איזון בית משפחה, אמנות הג'נגלינג – מיטב עורכי התוכן נתנו כותרות שנונות יותר או פחות לנושא בו אנחנו האמהות (טוב, נו, אולי גם כמה אבות) מנסות להתמודד איתו יום יום מרגע שהשתנה לנו הסטטוס לנשואה + …

בראשית היה קל. מאיה נולדה ואיתה העסק. בטיפטופים, לאט לאט, הייתי הרבה איתה וקצת עם העסק. לאט לאט התרחבתי והייתי זקוקה לעזרה. הסבתות היו אופציה נפלאה… את הגן היא התחילה רק בגיל שנה וארבע, וגם אז, רק לשלושה בקרים בשבוע..

באיזשהו שלב כבר היה לי יותר מדי אינטנסיבי השהות איתה והג'ינגול (מילה שעוד תחזור). להסיע לפ"ת (לסבתא יהודית היקרה שהתנדבה לשמור בשמחה רבה), לשבת בבית קפה, להחזיר ושוב חלילה… הייתי זקוקה לשגרה. הרגשתי שזה מחייב גם לצמיחת העסק – הייתי צריכה הפרדה ושלחתי את מאיה לגן במסגרת מלאה. ועדיין, גם עם גן כל השבוע עד ארבע, לא הרגשתי מחסור (תוכלו לקרוא לזה רגשות אשם) בזמן איכות עם מאיה, כי כל יום הגעתי לקחת אותה עוד הרבה לפני הרבה ארבע, שלא נדבר על זה שבבוקר לא היה לחץ לצאת מוקדם והילדה באופן כללי חייה לה בכיף (וגם האמא ) והגיעה לגן בדר"כ שנייה לפני הארוחת בוקר.

הדברים התחילו להשתנות עם הצטרפותו של אורי למשפחה. קודם כל, עם התחייבויות קודמות, התחלתי לחזור לכל מני פרויקטים, כבר שהוא היה בן חודשיים. כשחשבתי על זה מבעוד מועד, לא חשבתי שתהיה בעייה. עבודה מהבית – הפתרון המושלם לאם העובדת. הוא יישן, ואני בינתיים אערוך כמה מאמרים. יה רייט, כלומר, NO NO!!

יסכימו איתי רוב האמהות שלתכנן משהו על שעת שינה של תינוק, זה לא הדבר שהכי ניתן לסמוך עליו (ועל כך תוכלו לקרוא בפוסט הראשון שהתפרסם עוד בפייסבוק והוביל לפתיחת בלוג זה). מאחר שכך, שוב ביקשתי את עזרת הסבתות, שישמרו עליו. בהתחלה הן הגיעו אלי (לוקסוס – מה יש לומר…). אבל גם אז, אני למעלה בחדר עובדת, ופתאום שומעת אותו בוכה. אם זה היה ליותר מ-2 שניות, הייתי ממהרת לרדת למטה ולהרגיע אותו (BIG MISTAKE כמובן), ואז אם אני כבר למטה, אז כמובן שכבר עשיתי עוד משהו על הדרך (טוב, מודה, אולי גם נשנשתי משהו..) ועד שעליתי שוב למעלה, הגיע שוב הזמן לקרוא לי (ועוד לא אמרנו כלום על הכביסה שהייתי מכניסה/מוציאה/תולה – על הדרך כמובן). בקיצור – לא יעיל.

גם כשמאיה נולדה, חוויתי את אותו קושי בלעבוד מהבית כשיש תינוק בבית, וגם עם מישהו אחר שומר עליו (ראיתם כבר מדוע) ולכן הייתי סרה לבית הקפה הקרוב לביתי ועובדת משם. כמובן שזה היה כרוך בעלויות משתנות של הקפה + מאפה, ועוד קפיצה לסופר פארם על הדרך ואולי עוד סידור פה ושם, וכך יצא שזמן הנטו לעבודה מאוד מאוד הצטמצם (הההוצאות  מאוד גדלו).

כאמור, הפיתרון האוטליטמטיבי, גם עם מאיה, וגם עם אורי, היה להביא אותם לסבתא יהודית. זה כלל כמובן את ה"מחיר" של נסיעה לפ"ת – לעיתים הלוך להביא אותם וחזור לעבוד בבית עד ארבע, או לחילופין עבודה בבית קפה בפ"ת (יא, אלללה, איך התנחלתי להם, לעיתים מרוב שהיה לא נעים הייתי מזמינה כל שעה איזה קפה או צלחת עוגיות, ואז שבוע לא הייתי מגיעה בשל הפאדיחות או בשל ההוצאות המופרזות). והיו גם את הפעמים שדייגו היה מסיע ומחזיר מפ"ת בדרך הלוך וחזור מתל השומר (ותודה לכביש 471) והייתי זוכה לזמן נטו לעבודה בבית ללא נסיעות ופקקים.

כמובן שגם אז לא היה פשוט. היה, כאמור, את אפקט מכונת הכביסה, שאני משערת לעצמי שכל אם שעובדת מהבית מכירה אותו. את כבר בבית, לא תכניסי מכונה, ולא תתלי, ולא תסדרי שנייה את הסלון.. השניה ועוד שנייה האלה לעיתים הצטברו לזמן נטו גדול במיוחד, על חשבון העבודה.

לאט לאט, עם עוד ועוד פרויקטים שלקחתי על עצמי, הרגשתי שאני לא באמת שם – באמהות – עם אורי. הרבה בדיעבד הרגשתי שחזרתי מהר מדי ל"שגרה". שהכל מתקתק מדי (אבל רגע, זאת חופשת לידה, לא? אה סליחה, עצמאית, זוכרים?). אפילו יש לי את החשד שההנקה "נכשלה" בין היתר גם מכיוון שמיהרתי לשוב לשגרה ולא לקחתי לעצמי, כלומר לעצמנו, את הזמן.

וללא ספק, הלוליינות הגדולה ורגשות האשם הופיעו ביתר שאת כשהתחלתי לעבוד בתור שכירה. כן כן, 9 שעות ביום זה לא משהו שקל לשלב עם אמהות. ככה זה, כל כך רוצים למצוא עבודה וכשכבר מוצאים, קשה להגיד לא, גם כשמבינים שזה כרוך ב-9 שעות ביום. 9 שעות ביום… זה המון. ולי יחסית היה מזל כי היתה לי האפשרות לשבור את ה: 08:00-17:00/ 09:00-18:00 שמתנוססות ב-99% ממודעות הדרושים (+ נכונות לשעות נוספות כמובן) ויכולתי לשחק עם השעות. וכך התחיל הג'ינגול.

9 שעות. אוקיי. אם אני באה ב-07:00 לעבודה (יוצאת ב-06:30 מהבית – העבודה בפ"ת, איזו ברת מזל אני…) אני יכולה ללכת כבר ב-16:00… אבל מה בדיוק הכבר ב-16:00? אפילו לא מספיקה לקחת את מאיה מהגן (יול"א – עד 16:00) וכמובן שגם לא הספקתי להביא אותה אל הגן (יוצאת ב-06:30, זוכרים?).

אבל זה אפילו לא נגמר בכך, כי יש ימים שדייגו צריך לצאת מוקדם ואני לוקחת אותה (ואותו כמובן) לגן ואז אני מגיעה לעבודה ב-08:30 (וזה בהנחה שהספקתי בבוקר לתקתק ולהימנע מפקקים). נו, עשיתם כבר את החישוב? צריכה להישאר בעבודה עד 17:30. מגיעה הביתה ב-18:00. מאוחר, נכון? אבל אי אפשר, כי באותו היום אני צריכה גם להוציא אותם מהגנים. וכך שוב, אני מתחילה לצבור חוסרים של שעות, אותם אני צריכה להשלים בימים אחרים. עוד שעתיים, מעבר ל-9 שעות, זה כבר 11 שעות ביום. קצת מוגזם, לא?!

וכך, הפכתי להיות חשבת שכר, כלומר, חשבת שעות. כל שבוע פותחת את הלוח נוכחות שלי ובודקת כמה עשיתי ובאיזה חוסר אני נמצאת. כי אם היו חוסרים הם היו יורדים מהמשכורת… ואיכשהו, תמיד אני בחוסר, כי תמיד יש סידור, או רופא שיניים, או משהו שגורם להגיע קצת יותר מאוחר לעבודה או לצאת קצת קודם ואז כמו בבנק, המינוס גדל וגדל. ואכן בכל חודש ראיתי כי קיבלתי "קצת" פחות בשל החיסורים…

בניסיון להיות יצירתית, ניסיתי לנצח את המערכת, או לפחות את השעון. השיא היה כמובן כשהתייצבתי בעבודה בשעה שש וחצי (ואל תגלו, אבל היו כמה פעמים שהגעתי גם בשש), וזאת על מנת להיות מסוגלת לעשות את ה-9 שעות ביום וגם לא להיות במינוס. מטורף, נכון? השיקול היה שאם גם ככה דייגו לוקחת את הילדים, אז כבר עדיף לצאת מוקדם. מה שנקרא – לחמוק (אפילו לפני שהם קמים בבוקר) וכך גם יהיה יותר קל לצאת. כי כשהילדודס כבר ערים אז קשה לצאת בזמן. יש סצינות ודרמות ואני כמובן די חלושס בענייני ה"תלכי ולא נורא אם הם בוכים".

כמובן שליציאה מוקדמת נוספו היתרונות של הגעה ללא פקקים תוך 20 דקות, התחלת היום בשקט וברוגע במשרד והכי חשוב, אפשרות לצאת מהעבודה ב-03:30 (תוך השלמה של 9 שעות) ואפשרות להספיק לקחת את מאיולה מהגן ברוגע ובשלווה כמו כל אמא נורמאלית מהפרוורים.

אבל האמת היא שלא באמת הצלחתי להתמיד ולהגיע לעבודה ב06:30 לאורך זמן. בכל זאת, כמה אפשר כל יום לקום ב-05:30? ואל תשכחו שמדי פעם (ולעיתים לרוב) אורי מתעורר בלילות, וכך הייתי צוברת חוסרי שינה גדולים, עייפה בעבודה, מגיעה עייפה הביתה, קצת פחות סבלות, יותר עצבים – בקיצור – לא ממש בריא.

מעבר לזה, אני חושבת שזה השפיע עלי גם בצד הפיזי. זה החורף הראשון שאני זוכרת שהייתי כל כך הרבה חולה. שלוש פעמים נעדרתי מהעבודה, כשמתוכן פעם אחת עם דלקת גרון ממש חריפה. איכשהו נראה לי שהלחץ והעומס גם תרמו לכך.

מעבר לעייפות, זה גם לא היה קל ללכת לעבודה בלי לראות את מאיה ואורי. לא לי, ולא להם. עם אורי זה היה עוד איכשהו קל (אז הוא עוד פחות הבין) אבל עם מאיה זה היה ממש קשה. היא היתה מתעוררת והיתה בוכה שאני לא בבית.  עם הזמן, עליתי על רעיון, להשאיר לה הפתעות תשומת לב לבקרים שהיא קמה ואני לא בבית. לא סתם אני קוראת להפתעות הפתעות תשומת לב, כי לא מדובר בדבר יקר, או מורכב, אלא בתשורה שמראה שאמא אוהבת, חושבת, מתגעגעת והשקיעה כמובן אבל האמת היא שלא מדובר בהשקעה מורכבת. תנו לי לתאר לכם את הסיטואציה. השעה היא שש בבוקר, אני מתהלכת על קצות האצבעות כדי שאף אחד לא יתעורר ושאוכל "לחמוק" ותוך כדי מחפשת מה ניתן להכין למאיה (ב-5 דקות כמובן). פותחת מגירות, סורקת את הסלון, ותוך שניה עולה על משהו. הדברים פשוטים, באמת.

זה יכול להיות ציור כמובן, וכמובן שגם ציור גזור בצורת לב. וכמובן שניתן לעשות על נייר צבעוני, או בצבעים. או לגזור איזו תחפושת מפרסומת ולהדביק על דף ולשלב ברכה לבוקר טוב. אותו כנ"ל עם קרטון שנשאר מהמשלוח של הלילה. או צלחת שהדבקתי עליה עיניים ועם קשים השלמתי את הפנים.. "סוכריות" מקרפ… הפתעות בתוך קרפ מגולגל וכו' וכו'.

מאיה ממש נקשרה להפתעות. דייגו היה מדווח לי שזה היה ממש מרגיע אותה כשהיא היתה מתעוררת ומחפשת אותי. באיזשהו שלב, היא היתה מצפה להפתעה גם בבקרים שהייתי בבית ואז הייתי צריכה להסביר לה שאין הפתעה כי יש "מאמי" בבית… לא בטוח שזה שכנע…

אגב, סוגיית שעת סיום הגן, היא סוגייה בפני עצמה. השנה לא יכולתי, אבל כעיקרון יש אפשרות לשלוח את הילדים לגן עד 17:00. אני איכשהו, העדפתי את הג'אנגלינג המטורף הזה ורק שלא להשאיר אותה בגן עד 17:00. לא יודעת, גם עד 16:00 נראה לי המון זמן שהילדים לא בבית, אז חמש זה בכלל מאוחר בשבילי. וידעתי שאם הגן יהיה עד חמש, אז אני לא אשאיר את זה רק להזדמנויות, אלא זאת תהפך להיות השגרה והיא תהיה שם כל יום עד חמש (וזה מאוחר, תחשבו על זה, בחורף כבר אוכלים ארוחת ערב בשש-שש וחצי…).

רגשות האשם על חוסר זמן האיכות עם הילדים, גרמו לי פעמים רבות לוותר על כל השאר. גם אם היה סידור לילדים, והייתי יכולה בעיקרון להישאר עד מאוחר בעבודה ואז להמשיך לסיבוב קצר בקניון, סידורים, או אפילו יוגה מוקדמת של אחר צהריים ולחזור הביתה ממש מאוחר לפני שהילדודס הולכים לישון, הייתי מעדיפה לעשות רק את מה שאני חייבת (ניחשתם נכון, להישאר בעבודה – דיברנו על זה ) ולמהר לחזור הביתה. לפחות להספיק לאכול איתם ארוחת ערב ומקלחות… המחשבה של להסתובב בקניון ולא להיות איתם פשוט לא קסמה לי, וזאת כאמור, בשל הזמן המועט יחסית שלי איתם…

דרך נוספת שמצאתי להשלים שעות עם הילדים, לפחות עם מאיה, היא לא לשלוח אותה לגן בימי שישי ולעשות איתה יום כיף. כן, כן, קראתם נכון, לוותר על יום שישי לבד, יום הבתי קפה, סידורים, קניות ועוד ולעשות הרבה פחות מזה, אבל עם האהובה שלי. גיליתי שאני עושה את זה ביף וממש נהנית מבוקר רגוע, ללא לחץ וללא תחרות ללא אחים, והילדה, מה שנקרא, ילדה אחרת לגמרי… שגרת הבוקר מתחילה מבית קפה מגניב, בו אנו חולקות ארוחת בוקר וממשיכות להסתובבות בקניון. קונות פיצ'פקס, לי ולה ולבית. פרחים ומאפים, יום שישי אמיתי. אז נכון, הרבה פעמים אני לא מספיקה את כל הסידורים, הרבה יותר פעמים אני מוותרת לגמרי על קניות עבורי (למרות שמאיה היא פרטנרית קנייה מעולה, אם חשקתם בבגדים עם נצנצים וורודים במיוחד) אבל זמן האיכות איתה הוא פשוט כיפי ומחזיר במעט את חוסר השעות איתה.

אפילוג לפוסט
הפוסט הזה החל להיכתב לפני די הרבה זמן, עם  התקדמויות מדודות של פסקה – שתיים בשבוע (ככה זה שבעשר בלילה אחרי שהושקטו הרוחות וסודר (קצת) הסלון, אין ממש כוח ומוזה לכתוב…) ומסתיים לו בערב חג השני של פסח.

חגים, וחגים ארוכים במיוחד, הם לרוב אימת ההורים. גם כי אין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה, וגם כי מרגישים כי כבר אין מה לעשות עם הילדים, הילדים (וגם ההורים) משתגעים ורוצים רק לחזור לשגרה ולהחזיר אותם אחר כבוד לגננת המהוללת…

איזה קטע, תראו איך נדפקנו לגמרי. אני לא מדברת על העניין שאין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה וזה בעייתי. אבל אם אנחנו כבר עם הילדים, בואו נהנה מזה. המסורת היהודית נותנים לנו הזדמנות להנות מהילדים. מקציבים לנו בלוח השנה "זמן איכות" עם הילדים. וכל כך קל לבזבז את זה על עצבים, לחץ, שיעמום.

בואו ניקח את הזמן, נתנתק ממה שלא מחייב. נפסיק לבדוק סטטוסים ואימיילים כל דקה (גם אם נפספס עוד רכישה של צוקרברג – לא נורא) ופשוט נהנה מהילדים שלנו. לא חייבים לנסוע עד למפל התנור עם כל עם ישראל (איי, איך נעשה את זה מחר ? ). אפשר להישאר בבית, לשחק, לבנות אוהל, לבשל ביחד, לצאת לגינה, להזמין חברים. פשוט להנות. פשוט להיות או כמו שכתבה לאה גולדברג ושרה חווה אלברשטיין הנפלאה:

"ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב…"

חג (שני) שמח!

תיעדופים 21 בינואר 2012

אני זוכרת שפעם, עבדתי באתר האינטרנט של על השולחן, זה היה בתקופת פוסט הנס וכולי הייתי בהתלהבות האפייה. אפיתי ואפיתי, וכמובן שלא רציתי להשאיר בבית, אז הבאתי לעבודה (קהל אנין טעם, מקווה שעמדתי בזה בכבוד) בכל מקרה, אני זוכרת שהמפיקה הראשית של המגזין שאלה אותי איך יש לי זמן לאפות ולהכין… בדיעבד אני מבינה שהתשובה היתה: אין לי עדיין ילדים…

ואו, כמובן שלא הייתי מחליפה את התקופה הזאת, ולא הייתי חוזרת אחורה (ובטח שלא אחורה מדי) אבל לעיתים אני נזכרת בערגה בזמן הפנוי שהיה. שהיה זמן לאפות, לבשל, להתאמן, לחזור מהעבודה לבית (מסודר) לקרוא, לשוטט, לראות סרטים. לסיים לעבוד בשש ולא להילחץ ולא להרגיש רגשות אשם שזה מאוחר מדי..

ואילו היום.. ואו, אין זמן. כלומר, יש זמן, אבל הוא מוקצב. צריך לתכנן בקפידה, צריך לתעדף. וכמובן שהתכנונים, על אותו "זמן חופשי" הם נתונים להחלטתם של הקטנים. יכול להיות שלהם דווקא יש תוכניות אחרות. הנה, היום, היתה אמורה להיות "שבת חופשית". היינו אמורים להשאיר את הילדודס לסופ"ש אצל ההורים  (ואו, איזה תוכניות כבר היו לי על השבת הזאת: לישון המון – ברור, לקרוא בכיף, לאפות, לבקר חברה…), אבל איך שהגענו אליהם, או אולי, שעה אח"כ – מאיה התחילה להעלות חום. ברור שחזרנו איתם הביתה. ברור שהשבת לא היתה חופשית ולא… הספקתי… (מצד שני, ברור גם שהיה כיף מאוד איתם, ומאיולה היתה כזאת מתוקונת ומקסימונת, וגם סוף סוף מצאנו זמן לסדר להם את החדר משחקים…).

פעמים רבות אני מנסה להוסיף בכל זאת עוד כמה שעות למשוואה ו"להרוויח זמן". וכך אני כותבת או אופה אל תוך הלילה. אני מאוד אוהבת את זה, את השקט ואת האפשרות באמת לעשות את מה שאני אוהבת, אבל אח"כ, אני משלמת על כך בעייפות שמלווה אותי לעיתים כל השבוע (מקווה שזה לא יקרה היום, השעה כעת 23:42…).

ולרוב אני פשוט מבינה שלא ניתן הכל. לא ניתן להספיק להכין את כל העוגות הבחושות, והגרנולה, והעוגיות, וגם לכתוב פוסט וגם לסדר את הבית, ובטח ובטח שלא להתחיל להכין קישים באחת עשרה בלילה.. ההבנה הזאת, שאי אפשר הכל, מביאה אותי לתעדף. בכל זמן (פנוי) נתון, אני מתעדפת. נראה לי שלעיתים זה אפילו נעשה בלא מודע, אבל ללא ספק נעשה.

והנה מבחר מהתיעדופים המועדפים עלי…

לכתוב פוסט (בכל זאת…) או ללכת לישון מוקדם

לכתוב פוסט או לאפות עוגת טחינה

לאפות עוגת טחינה או עוגת בננות (פעם זאת בכלל לא היתה דילמה, הלילה היה מסתיים עם גם וגם)

לאפות עוגת טחינה או בננה או עוגיות גרנולה (כנ"ל)

להכין עוגיות גרנולה, או ללכת לישון מוקדם

ללכת לישון מוקדם, או לקרוא (נוילד, כבר חודשיים בעמוד 45….)

לקרוא ספר או לגלוש באינטרנט

לגלוש באינטרנט, או להכין מרק

להכין מרק או לסדר את הסלון (אולי עכשיו יהיה יותר קל עם החדר משחקים)

ללכת ליוגה, או לקנות סוף סוף קצת בגדים

ללכת לקנות קצת בגדים או לוותר ולחזור מוקדם אל אורי ומאיולה

לחזור מוקדם לאורי ולמאיולה או ללכת ליוגה

לאפות או להכין לאורי את האלבום

להכין את האלבום או לכתובת את הפוסט

לכתוב פוסט או לסגור את הבסטה מוקדם וללכת לישון

לגלוש ברשת או לסדר את המטבח (שונאת לקום בבוקר כשהכל מבורדק)

להתקשר לחברה או לסדר את הסלון (אח"כ כבר שפוכה מתה…)

להתקשרר לחברה או לראות קצת טלוויזיה ולתת למוח לחשוב על כלום

לראות קצת טלויזה או לגלוש באינטרנט (טא-דם! את זה אפשר ביחד!!!)

לאפות או לשטוף את הבית (ואו, איזה כיף שזאת כבר לא דילמה)

לסדר את הסלון או להכין לי פסטה לעבודה

להכין פסטה או לראות טלויזיה

יאלללה, עייפה מכל היום בבית – מחכה לתיעדופים שלכם…

כרוניקה של הרדמות… לא ידועה מראש 16 בינואר 2012

הילדים שלי לא אוהבים ללכת לישון. בניגוד מוחלט לאמם, שרק מחכה להזדמנות להירדם, וכשהיא ממש עייפה היא מסוגלת להרדם תוך שנייה, אם זה במיטה, בקולנוע, באוטו (ברור – מסורת מהצבא ), ואפילו קרה לי פעם במפגש חברים… הם, לא אוהבים ללכת לישון. לישון דווקא כן, כלומר יחסית, אתם יודעים איך זה..  אבל עצם טקס ההרדמות הוא מאוד בעייתי במשפחת לנדאו מרקיאר… כלומר, האין טקס הרדמות.

ואני? רק מחכה להזדמנות להירדם…

עם מאיה עוד חשבתי שעשינו טעויות של הורים צעירים. ואכן עשינו כל טעות אפשרית. בהתחלה כמובן היא היתה נרדמת על הציצי, אח"כ עם בקבוק… בין לבין לא תמיד היה בא לה להירדם, ואז המשכנו בטעויות וכמובן שנענענו אותה, על הידיים, בתנוחת הנמר על העץ, באלכסון, ישר, הפוך.. ניסינו הכל, ולרוב זה פשוט לא הלך…

נרדמת עם אמא

נרדמת עם פאפי

נרדמת בעגלה

לפעמים סתם בלול..

וכמובן שעשינו את הטעות בכך שהקפדנו על קול דממה דקה כשהילדה ישנה. כנראה שעד שהיא נרדמה, רצינו לעשות הכל כדי שהיא לא תתעורר שוב (לפחות להספיק לנוח שנייה- ועל ההספקים תוכלו לקרוא כאן). וכך, לעיתים, אם היא היתה נרדמת בסלקל, אז לא היינו מוציאים אותה ממנו, כדי שלא תתעורר. השיא היה פעם כשהגענו להורים לצהריים. מאיה בדיוק נרדמה, אז נכנסנו הביתה – לאחר שהשקטנו את כל הנוכחים, והכנסנו אותה חרישית לחדר חשוך (כשהיא עדיין בסלקל כמובן), ולאורך כל הביקור, הצקנו לכולם והשקטנו והשתקנו, כל אחד שלא דיבר בלחש..

בסלקל -שששש, לא להעיר!

וכמובן שגם ניסינו את שיטת ה-5 דקות. שמנו אותה במיטה, הסברנו לה יפה יפה שעכשיו זה לילה והיא צריכה ללכת לישון, נתנו נשיקה וחיבוק, יצאנו מהחדר, ונתנו לה לבכות. כלומר לצרוח.. לעיתים זה עזר והיא נרדמה, מעולפת. ולעיתים זה גם לא עבד. היא נעלבה וכעסה וצרחה וצרחה ולא הפסיקה עד שבאנו…. ברור שבסוף התקפלנו ובאנו.

וברור שניסינו כל מני חיבוקי, וסמרטוטי, ושאר חברים, אבל אף אחד מאלו לא עזר. ומוצץ, זאת היתה אשליית שווא קטנה וגם נמוגה עם הזמן, כולל המוצץ לסרבנים, שהחזיק מעמד בדיוק יומיים.

מאיה והמוצץ לסרבנים (רומן חולף..)

היפהפיה הנרדמת

אה, ושכחתי לציין, שאם עוד היו תקופות שבלילות היינו מצליחים להרדים אותה (עם הבקבוק  - ברור). הקושי העיקרי היה להרדים אותה בצהריים. עד גיל שנה ו-4 היא היתה בבית, קצת איתי, קצת עם הסבתות, וכל פעם הרדמות צהריים היתה הופכת לניענוע בעגלה וכשזה לא הצליח, כמובן שהמשכנו עם הטעויות ויצאנו לטיול בחוץ עם העגלה (טוב, לפחות לא הגענו לטיול ברכב – גם על זה שמעתי…). אני זוכרת טיולים על טיולים, בהן הילדה נהנית חופשי מהנוף (למרות שבאיזשהו שלב בטח התחיל לחזור על עצמו) ואני כל פעם מסתכלת מהצד על העגלה בתקווה לראותה ישנה. פעמים רבות זה קרה רק אחרי 40 דקות של טיול (בכ"ז – משעמם) ולעיתים הייתי חוזרת הביתה לאחר שעה והילדה עם חיוך של מנצחת על פניה – ערה לגמרי…

לעיתים זה הצליח…

אם במהלך נסיעה/חזרה מאירוע היא היתה נרדמת באוטו, אז זה היה iקטע קאטצ'י בפני עצמו. זה היה צריך להיות עיתוי מושלם, כזה שהיא תירדם מספיק זמן לפני שמגיעים הביתה כדי שהיא תספיק להיכנס לשינה עמוקה ולא תתעורר כשנוציא אותה מהאוטו, ומאידך, לא יותר מדי זמן כדי שישאר לה "זמן שינה" בבית (כי בכל זאת רוצים להספיק משהו, אתם יודעים..). וכמובן כמובן שניסינו להנדס את השינה, ואם היא היתה נרדמת סמוך לרגע שהגענו לאיזור הבית, היינו ממשיכים בכמה סיבובי "ליתר ביטחון" מסביב לבית… וכשסוף סוף היינו מגיעים הביתה, אז היינו מתכננים בקפידה איך נוציא אותה מהאוטו (כבר לא בסלקל, שאפשר להשאיר אותה בו), מבלי שהיא תתעורר. האם לקחת אותה על הידיים, או להעביר לעגלה, וכשהיינו מעבירים לעגלה אז האם להשאיר אותה בה כשמגיעים הביתה, ואז אולי היא תתעורר כי לא יהיה לה נוח, או שלהוציא אותה מהעגלה בחרדת קודש ולהעביר למיטה ולקוות שהיא לא תתעורר באחד מהשלבים.

נרדמת באוטו

גם בגיל יותר מאוחר…

אגב, כמובן שכשמאיה נכנסה לגן, אני תהיתי בחשש מה יהיה על הגננת שתצטרך להתמודד עם הסוגיה. כולם סיפרו לי שבגן הם לומדים מהילדים האחרים, והולכים לישון בלי בעיות. הייתי ספקטית. וכמובן שהשמועות היו נכונות. הילדה פשוט נרדמה על מזרון בגן, כמו כל הילדים, ואני כמובן הייתי מתוסכלת מצד אחד (איך אני לא הצלחתי) ונדהמת מצד שני (איך הן מצליחות…).

כמובן שפנינו גם אל האופציה המשודרת. כלומר מוקלטת. כלומר DVD. שמנו דיסק (לולי, השפן הקטן, ובהמשך מיקי ושות…), מיקמנו את הילדה בעגלה (קשורה, בטח, שלא פתאום תחליט לצאת במחולות) עם בקבוק בידה (אז עוד האמנו כי בקבוק מרדים אותה), החשכנו, מיקמנו את העגלה בזוית שהילדה לא תהיה עדה למתרחש בבית ו….חיכינו לנס. לרוב הנס קרה (חכו שתגיעו לפרק של אורי…), וזה היה לעיתים, הפתרון עבורנו…

נרדמת לפני סוף הסרט – כמו אמא שלה…

עם הזמן, שהיא קצת גדלה, סביבות גיל שנתיים, התחלנו להרדים אותה עם סיפור… וכך, היינו מקריאים סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור, ואז היינו נשארים לשבת עם המיטה לידה.. .או שוכבים לצידה, ולבסוף גם נרדמים איתה… הרדמה שכזאת, שכונתה אצלי "להרדים זה מרדים", היתה מעייפת בטירוף, ובאמת לעיתים, גם אם לא הייתי נרדמת איתה, הייתי ממשיכה לאחר מכן לישון.

סיפור ועוד סיפור

היתה גם תקופה שהיא היתה מתחילה להתמרד בצורה קצת אחרת.. מתחילה בשאלות לא נגמרות אל תוך הלילה, לקום, לקפוץ.. ואז, הטלתי סנקציות (כלומר, איומים ב…) וקיוויתי שמיכל דליות לא תשמע אותי, ואמרתי שאם היא לא תישן, אני אכבה את האור (אה, כן, היא נרדמה עם מנורת לילה). ופעמים רבות אפילו הדגמתי לה איך היא אמורה לישון, עם עיניים עצומות, ידיים מתחת לראש, ורק ככה, שהיא היתה ממש בזוית, תחת ה"איום" שאכבה את האור, היא היתה נרדמת.

חברים ואחרים ששמעו שהיא הולכת לישון כשאני יושבת לידה, הזדעקו. "הילדה צריכה לדעת להירדם לבדה", "זה לא בסדר שהיא נרדמת רק אם את איתה". אני לא הצלחתי להתחבר לטיעונים. הילדה לא רוצה להירדם לבד, נשמע לי הגיוני. גם אני לא אוהבת להירדם לבד. כולנו אוהבים לישון מחובקים עם אנשים שאנחנו אוהבים, אז למה שהילדה לא תקבל את זה.. וזה בסדר, לא הייתי מודאגת וידעתי שבגיל 18 (כלומר 7-8..) היא תגרש אותי מהחדר שלה ותסגור אחריה את הדלת..

עניין הסיפורים, אגב, היה מאוד גמיש. היתה תקופה שהיא התעקשה שאקריא לה את הספר של "מאה שירים ראשונים". נכון, צודקים – זהו ספר שירים. וככה היינו (כלומר, אני) שרים את כל הספר, כולל שירי השבת והחג… בהמשך כמובן שהעברתי כמה עמודים ביחד, כי בכ"ז, היו לי עוד כמה תוכניות לערבים שלי (בהנחה שאני לא קורסת). דילוגים על עמודים ושכתובי ספרים היו מנת חלקי גם בספרים ארוכים במיוחד (בכל זאת, חתול תעלול, זה חתיכת אורך, אפשר קצת לקדם עניינים בעלילה תוך כדי קריאה).

לאחרונה, כשאני מקריאה לה סיפור במצב שפוך במיוחד, אני יכולה להתחיל לנקר תוך כדי ולהתחיל לדבר שטויות, או בעיקר על דברים לא קשורים תוך כדי… ומאיה נזעקת: "אמא, את אומרת סתם דברים", ואני מייד מתנצלת ומתחילה מחדש את העלילה על סינדרלה, ששוב תופסת טוויסט לא קשור.. ובאיזשהו שלב, מאיה פשוט מבינה שאין עם מי לדבר והולכת לישון בעצמה.

עוד בגזרת הסיפורים נמצאת אופציית הסיפור מהראש, שמהווה בעצם פשרה שמאיה מציעה לאחר ששלאחר שאנחנו לא מסיכמים לקרוא עוד סיפורים (מאוחר מדי, עייפים מדי, קראנו כבר יותר מדי) וזה הזמן באמת להתחיל את הסלט בכל סיפורי סינדרלה/היפיפיה הנרדמת/שלגיה. אגב, לאחרונה גיליתי את אאורורה – מישהו יודע מה הסיפור שלה? וכמובן שיש את הסיפורים מהחיים. "יש ילדה חמודה בשם מאיה, היא בת 4, היא הולכת לגן הפרחים.. וכן הלאה וכן הלאה".

אגב, פעמים רבות, כשלא היה לי כוח להישאר איתה/היו לי עוד דברים לעשות, אז הייתי קצת עובדת עליה (סליחה מיכל דליות… ), ואומרת לה שאני יורדת למטה לסדר טיפה את הבית ותיכף אני אבוא ואראה שהיא נרדמה. בהתחלה היא ניסתה להתמרד, אבל היא השתכנעה בכך שזה באמת לכמה דקות. כמובן שאני נשארתי ליותר מכמה דקות וכך עד שעליתי היא כבר ישנה שנת ישרים. שקר? למה? תיכף זה זמן גמיש, לא? אגב, פעמים רבות היא היתה כל כך עייפה שבאמת היתה נרדמת תוך כמה דקות, ואני עם המצפון הייתי עולה באמת תוך כמה דקות ורואה שהיא כבר נרדמה..

אגב, בשלב הזה, בערך השנה האחרונה מגיל 3, היתה די שנה של תפנית. כנראה שהעייפות מהגן וההבנה והתקשורת בינינו פשוט עשו את שלהם, וכך, עם סיפור, ועוד סיפור ספייר מקסימום, היא פשוט מסתובבת על צידה והולכת לישון. אמנם עם אור, וכשאני לידה מחכה שהיא תירדם, אבל כאמור אין לי בעיה עם זה ומבחינתי הגענו לאיזשהי מנוחה ונחלה..

טוב, אמרנו מנוחה ונחלה, נכון? רק שאז הגיע אורי. טא-דם! עוד בהריון גמלתי בליבי החלטות רבות ואסרטיביות כמו למשל מוצץ – מהרגע שהוא יוצא מהרחם (עם מ

איה חיכיתי קצת, אמרו לי שיקלקל את ההנקה, וכשכבר רציתי, היא לא ממש רצתה, עד שהיא לא רצתה בכלל). נדרתי נדר שנניח אותו במיטה על מנת שהוא ירדם לבד, שלא נחשיך לו את החדר בשנת צהריים (נו, צריכים להבדיל בין שנת לילה לצהריים – לא סיפרו לכם את זה?), שבחיים בחיים לא ארדים אותו בעגלה בניענועים (על טלוויזיה אני חושבת שלא נדרתי… ) ועוד כהנה וכהנה עצות ששמעתי בענייני שינה.

מאיה דוחפת לאורי את המוצץ.. לא הלך לה, חוץ מלהעיר אותו כמובן…

אז ההתחלה באמת היתה אופטימית. הצלחנו עם המוצץ, הרדמנו אותו בלי בעיה באמצע היום בסלון מואר כשמאיה משחקת לידו. ואז, לאט לאט דברים החלו להיסדק. בהתחלה הוא התנגד למוצץ. אח"כ הוא גם לא היה נרדם לאחר הבקבוק (נשמע לכם מוכר?) ואז כמובן שנענענו… בהתחלה זה הצליח. אח"כ לא.

אורי והמוצץ

 

אורי נרדם על פאפי…

אורי ישן עם תמונה של מאיה ישנה מאחוריו

ואז שהבנו שקל לא הולך להיות לנו, נקטנו כמובן שוב בכל מני שיטות "הרדמה" (והאמת היא שקצת חידשנו..). כמובן שהיתה את תקופת הניענועים. אח"כ, היתה תקופה שלא הצלחנו להרדים אותו, הוא היה עירני לגמרי והיינו יוצאים איתו למרפסת והוא היה נרגע ונרדם (על הידיים כמובן) ואנחנו היינו מעבירים אותו למיטה.

והאמת היא שהיה ממש ממש קשה להרדים אותו ויחסית למאיה הוא עשה לנו בית ספר. וכל פעם שחשבנו שהנה, עלינו על הגל והיינו מבסוטים שניים שלושה לילות (וכמובן היינו עושים את ה-טעות ומספרים שהנה, מצאנו את השיטה), הילד היה עושה לנו היפוך ומחליט כי לא בא לו להירדם בדרך הזאת, והיה מאתגר אותנו למצוא דרך אחרת…

להלן מקבץ השיטות להרדמת אורי:

שיטת דייגו: היתה תקופה שרק דייגו הצליח להרדים אותו. חשבנו שזה קשור לכך שהוא קשור מדי אלי ולא רוצה "להיפרד". האמת היא, מחמיא, אבל לא בטוח שאכן זאת היתה הסיבה. דייגו טען שזאת התנוחה, והאחיזה (כן, היינו עדיין בשלב הידיים/ניענוע). השיטה החזיקה כאמור, עד שהפסיקה…

שיטת הכפיות/ההאבקות: היתה תקופה שפתאום, לאחר הבקבוק, היינו נשכבים עם אורי במיטה (של מאיה כמובן, היא עדיין היתה בטלוויזיה ) ומנסים להירדם ביחד. היו לילות שזה ממש הצליח (ואז סיפרנו לכולם וכו' וכו'..) וזה היה ממש משמח, וממש לא היה לנו אכפת שהוא נרדם מחובק איתנו (כפיות) כל עוד הוא נרדם שלא על הידיים… ואם תהיתם מה זה ההאבקות, אז הרבה פעמים זה היה השלב המקדים. לאורי פשוט היה צורך להיצמד אלינו וכך הוא ממש היה מצמיד אותנו למיטה, דייגו ואני, לחילופין, סבלנו בשקט, גם אם התנוחה לא היתה נוחה, העיקר שהמתוק ירדם…

תקופת ה"סיפור ולישון": האמת היא, שעוד כשנתקלתי בקשיים עם מאיולה, אנשים היו אומרים לי, למה את לא קוראת לה סיפור, ומכניסה אותה ל"אווירה" של לילה טוב, ואני טענתי שזה לא מתאים, שאין עם מי לדבר כי היא קטנה מדי… אבל עם אורי, איכשהו זה היה אחרת. קודם כל, יש לו חיבור חזק עם ספרים (סבא טיטו, מישהו?) והוא כל פעם לוקח ספר ביד ובא אלינו שנקרא לו את הסיפור. ואז פתאום, בעקבות שיחה בעבודה ששוב המליצו לי על "טקס", אמרתי שאנסה. והאמת היא, זה עבד. קראתי לו 2-3 סיפורים, והוא פתאום נשכב אחורה בעיניים מצועפות ונרדם לו בשלווה. החזיק בדיוק 2-3 לילות  בלילות הבאים, לאחר הסיפור, הוא לא הבין למה אני מפסיקה, הביא לי ספרים נוספים, התחיל לטייל בחדר, עלה על המיטה של מאיה והתחיל לשחק במנורת לילה, ירד מהמיטה וניסה כל פעם מחדש לגעת ברדיאטור, טיפס על הספונת, ניסה להגיע לוילון.. בקצור, נראה לי שהבנתם שלא הצלחתי להכניס אותו לאווירת לילה טוב….

ומה עם להרדים אותם ביחד? זה ממש לא עבד. מאיה אנרגטית, ובודקת גבולות יותר מתמיד – נכנסת למיטה שלו, קופצת, נותנת לו כמה צ'פחות על הדרך. והוא, הבנתם שהוא לא בדיוק הטיפוס הרגוע, וכך החלטתי על הפרדת כוחות. הפרדת הכוחות יצרה מצב שמאיה די אהבה שכדי לשמור על השקט שאורי לא יתעורר (זוכרים מה נדרתי בהריון עם אורי???) אז אנחנו מרדימים אותה במיטה שלנו, והרבה פעמים היא נשארת לישון עד הבוקר (אם אני נרדמת איתה כאמור), ואם אנחנו מעבירים אותה אח"כ למיטה שלה, היא הרבה פעמים באה שוב אל המיטה שלנו באמצע הלילה ובאלגנטיות מחליקה לרווח ביני לבין דייגו. ושוב, אין לנו ממש בעיה עם זה (טוב, אולי קצת לדייגו שמוצא את עצמו דחוק לקצה של הקצה של המיטה + כמה בעיטות מהילדה… ).

אחד על אחד? כלומר, אני מרדימה את מאיה/ או את אורי, ולחילופין דייגו את אורי או את מאיה? אה, אז זהו שזה כמעט ולא קורה. דייגו עובד הרבה ערבים בהם אני צריכה להרדים את שניהם. מה שכאמור לא הולך ביחד. ולכן יש כמה שיטות שעובדות במצב הנוכחי. לעיתים אני עוד אופטימית, משאירה את מאיה מול הטלוויזיה ועולה עם אורי והחלב למעלה ומנסה להרדים אותו (ואז לא מצליחה ומורידה אותו כשהוא מאושר מהניצחון). לעיתים אני מראש מוותרת על האופציה ויש שמה DVD לאורי בתקווה שירדם. ואז אני משתדלת לעלות עם מאיה ובינתיים להרדים אותה ובתקווה שעד שארד, המותק כבר ירדם.. פעמים רבות זה לא מצליח כמובן והילד מסיים לראות פינוקי ואת הבקבוק ופוצח בבכי לא מרוצה. ואז שוב, עולה איתו, מקריאה לו כמה ספרים, מנסה להרדים, לא הולך, מנסה לסגור את האור, הוא מתמרד, מנסה לצאת ל-5 דקות (פעם הוא כל כך בכה עד שהוא הקיא), עד שבסוף, יורדת שוב למטה (בתקווה שמאיה נרדמה בינתיים) וכאילו מתחילה מחדש, נותנת לו בקבוק מדולל בטירוף, ושוב DVD (לולי, השפן הקטן..) ואז בתקווה שזה יעבוד.

בסוף זה עבד

וכמה קטנות לפני סיום.. אני יודעת שרבים מכם ירצו להמליץ לי בעקבות הפוסט על יועצת שינה מעולה. אז לא תודה. קראתי, שמעתי, ממקור ראשון ושני, ובכל זאת אני מעדיפה שלא.. בינתיים לפחות. השיטות שלנו טובות לנו. לא קל, אבל אני יודעת שזה זמני. אני רואה שעם מאיה זה עבר, ובטוחה שאותו דבר יהיה עם אורי. מחכה כבר לשלב שהוא קצת יגדל (לקראת שנתיים) ובאמת נוכל לקרוא לשניהם ביחד סיפורים בחדר לפני השינה. ועד אז, עד אז אני מתנחמת (אבל באמת) שהילד ישן די טוב בלילה (ששששש… לא אמרתי כלום). לקום אחרי שינה רצופה, וזאת כמעט לאורך כל השנה האחרונה (טוב, נו, החצי שנה ) בהחלט משכיח את הערב הקודם בו ניסית להרדים את הזעטוט…

ועכשיו אני באמת מכחישה את כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת על השינה הרצופה, בכל זאת חצות (סןף סוף, סוף פוסט?) וממש  לא בא לי שמרוב ההתרברבות שלי, הוא ישמע אותי תוך כדי שינה שלו ופתאום יקום לי…

אז לילה טוב.. כלומר…ששששששששששששששש

נרדמים ביחד?

נראה לכם??? 

יומולדת נסיכות לנסיכה… 21 בדצמבר 2011

"ואו, איזה אומץ", וגם "כל הכבוד", ו… "גיל ארבע? לפני גיל חמש זה נראה לי מוגזם…" אלו היו רק מקצת מהתגובות שקיבלתי להחלטה לעשות למאיה יומולדת נסיכות. למי שעדיין לא מבין על מה המהומה (האמת היא שגם אני לא..) אוסיף ואומר שמדובר ביומולדת ללא מפעיל/ה (אלא אם כן אתם לוקחים אותי בחשבון…) ואשר התקיים בסלון ביתנו ולא במועדון/ג'ימבורי וכו'…

את ההשראה לקיים יומולדת נסיכות קיבלתי משכנתי, אשר בכל שנה מארגנת לבנותיה (לכל אחת לחוד כמובן) יומולדת בסגנון נסיכות/פיות/מסיבת פיג'מות וכו.. שם ראיתי כמה זה גם לא כזה מסובך ובעיקר, כמה זה כיף…

כמובן שבהחלטה לקיים יומולדת נסיכות תמכה העובדה שזה אומר שלמסיבה יוזמנו רק ממחצית ילדי הגן (אכן כן, ליום ההולדת הוזמנו רק בנות הגן… ). אה, וכמובן שמאיה בטירוף עכשיו על נסיכות. זה החליף חזק לגמרי האת הורוד סגול ששלט בגיל שלוש. עכשיו זה קודם כל נסיכות. היא נחשפת לסיפורים. חלק היא מחרימה כי הם מפחידים (בכל זאת, אמא חורגת, מכשפה, אחיות רעות וזה עוד בלי שדיברנו על ההורים ששולחים את הילדים ליער כי אין אוכל בבית... מי הדביל ששם את הספר עמי ותמי בספריית הגן… כן, מאיה הביאה אותו יום אחד הביתה..), אבל בעיקר היא התחברה חזק לבת הים. בהתחלה חשבתי לעשות יומולדת בת הים, אבל אז זה היה נראה לי גם ספציפי מדי וגם לא מצאתי יותר מדי פעילויות מתאימות לנושא הים… אז חזרנו לנסיכות.

הרעיון הבסיסי היה לקיים משהו רגוע, צנוע, ללא אפקטים מיוחדים ובעיקר באווירה של פעם... בפועל פשוט לקחתי קצת מכל דבר…קצת הפעלה, קצת יצירה, קצת ריקוד, קצת שירים (יומולדת כולל איפה איפה העוגה…) וקצת סיפור (לא בסדר הזה). כמובן שלא הכל יצא, ובעיקר הקפדתי לזרום עם הבנות…

אז כמובן שהצבע הורוד ותמונות הנסיכות שלטו בעיצוב חלל המסיבה… השתדלנו להקפיד על מינון שלנו היה נראה שפוי, בין מוצרי המותגים לבין סתם ורוד. לא יודעת, שלט לדלת ודגלים היה נראה לנו הגיוני לקנות עם תמונות הנסיכות (כלומר מותגים), אבל כוסות, צלחות, מפות – היה נראה לנו סתם מוגזם שיהיה בתמונות הנסיכות. גם עמוס בעין, וגם בכיס. וגם להראות שניתן להנות גם אם לא הכל ממותג… אז היו שלטים, דגלונים, סרטים צבעוניים וכמובן כיסא שהלבשנו לו "גב" ורוד וחגיגי, וגם אותו קישטנו אותו בשרשראות כסופות/סגולות ועיטרנו בברכות ובציורים בטוש כסף.

הבנות החלו לזרום בשעה 17:00 לביתנו. האמת היא, שרובן נשארו במסיבה נטולות ליווי הורי. כששאלו אותי מה המדיניות, הסברתי שמבחינתי אין בעיה להשאיר את הבנות שלהן, אם הן משוכנעות שבנותיהן יוכלו להסתדר לבדן… ונראה לי שהאמהות קפצו על המציאה והתלהבו להשאיר את הבנות ולרוץ להספיק איזה סידור שניים. אגב, מהבחינה הזאת חסכתי לי את הכאב ראש ב"כיבוד להורים". בחלק מימי ההולדת שהייתי, ההורים (נו טוב, האמא ) הכינו כיבוד כאילו מדובר במינימום מסיבת רווקות עם קישים וסלטים ירוקים לרוב.. אני הסתפקתי בפשטידה ובורקס (פילו כמובן…) וגם את זה בקושי אכלו (2.5 אמהות היו, לחלק לא היה נעים, חלק בדיאטה, אתם יודעים איך זה .

האמת היא שלא היתה בעיה עם זה שהבנות היו ללא הורים, וכולן היו סופר דופר (לא, לא אמרתי שהן היו ממושמעות אבל הן היו מעולות….). על השולחן הנחנו מעט (ממש מעט) כיבוד שכלל קוביות ופלים, אפרופו ודובונים אותם חלק מהילדות נשנשו עד שהחלה הפעילות.

מי שהגיעה (וסיימה לנשנש) התבקשה לשבת על המחצלת במעגל. אוקי, כאן היה הקטע המסובך. פשוט כמעט ולא הצלחתי להביא אותן לשבת במעגל. כולן נצמדו לשורה הראשונה… נו טוב, אמרתי לכם שבהרבה מהקטעים זרמתי… להבא אולי צריך לעשות איזה סימן (מה יותר ברור מקצה המחצלת???) או על כיסאות קטנים (אבל לכו תשיגו 15 כיסאות).

הפעילות הראשונה בתוכנית היתה סיפור. מדובר בסיפור "הנסיכה המושלמת" – מן סיפור מכתבים שכזה (כל פעם שולפים מכתב) שחשבתי שיתאים בשל הדמיון לאירוע (ילדה מתכננת מסיבת נסיכות ועומדת בקשר לצורך כך עם נסיכות אמיתיות..). בסיכומו של עניין, הבננות כמובן היו חסרות סבלנות, וגם אני הרגשתי שזה קצת ארוך ולכן קיצרתי את הסיפור (בדיוק כמו שאני עושה למאיולה כשאני יותר מדי עייפה ועל הפרק עומדים לפחות 2 ספרים להקראה…).

ספר לנו סיפור...

הסיפור המקורי מסתיים עם שרשרת מתנה שהנסיכה מביאה לילדת היומולדת (שרשרת אמיתית שמצורפת למכתב האחרון בספר). ואז היה לי רעיון להכין מתנות באותה הרוח לבננות. מצאתי באחת מחנויות "הכל בזול", 4 רבעיות צמידים ב-10 ש"ח. זה היה נראה לי סכום שאין להתווכח איתו ומייד קניתי כ-4 חבילות (16 צמידים, מה שנקרא: "כמות גבולית" ל-15 מוזמנות, לא הגיונית בעליל וכמובן שקרה מה שצפוי היה לקרות ולכמה מהבנות התפרקו והתפזרו הצמידים… (בכל זאת 4 ב-10..).

את הצמידים (עוד לפני כן כמובן) הנחנו ב"תיבת האוצר", הלא היא קופסת פח מקושטת (בנסיכות כמובן..). את האוצר, כיאה לאוצר, החבאנו וכך יצאה לאור ההפעלה השניה של למצוא את הקופסא (כלומר את האוצר).

הבנות חיפשו בהתלהבות ולא מצאו. וכאן הגיע הרגע לצ'פר את מאיה בתור ילדת היומולדת ולגלות לה איפה ה"אוצר" נמצא על מנת שאכן היא תזכה… הפרס האמיתי עבורה היה כמובן לחלק את הצמידים לבנות, שהיו צריכות לשבת יפה יפה ובשקט והיא כל פעם קראה בשם וקראה למאושרת לקבל את האוצר.

משם המשכנו למשימת ריקודים/פסל. הבנות רקדו לצלילי שירי יומולדת ובכל פעם שהמוזיקה הופסקה, הבנות היו צריכות לעמוד כפסל ואנחנו כמובן באנו ודגדנו אותן… לאחר מכן, המשכנו באלגנטיות לריקוד הציפורים, שכמו שחשבתי היה מאוד פופולרי, כולן השתתפו בהתלהבות ורקדו. מתוקות.

לאחר הריקודים, המשכנו ליצירה. באחד באתרים קיבלתי את הרעיון להכין שרביטים (נסיכות או לא נסיכות) בצורה די קלה ממקל ארוך (יחסית עבה – למנוע תאונות שיפודים כאלה ואחרות ששמעתי עליהן… ) וקלקר בצורת לב. וכך, חילקתי לבנות את הקלקרים עם שלל מדבקות (מבריקות כמובן) וטושים כסף וזהב (איזו נוסטלגיה) וכמובן דבק נצנצים.

הבנות די הסתדרו עם המצאי, כמובן שמדי פעם מישהי התחילה לבכות ש"לא נותנים לה", אבל יחסית הפעילות עברה ברוגע יחסית (זה לא מה שהרצפה אמרה…) כשדייגו אחראי על משימת הסיום בהצמדת המקל לקלקר. לאחר מכן, אספתי מכל הבנות את השרביטים ואמרתי שאחלק להן כשיגיעו ההורים, וכמובן שבכך עשיתי טעות קרדינלית, וזאת מכיוון שלא הקדמתי לרשום שמות על היצירות.

תשמעו, זה לא סתם שהגננות כותבות את השמות על היצירות שמכינים בגן. למרות שברגע היצירה, כל שרביט נראית יחודית מאין כמוה, והיה לי ברור שכל בת תזהה את יצירתה, בפועל, כשהן היו צריכות ללכת ולקחת את השרביט, ופתאום 3-4 בנות לא מצאו את שרביטן.. כנראה בנות אחרות לקחו.. והן לקחו את זה ממש קשה… למזלי, הפעם לא קניתי על הקשקש והיו לי הרבה ספיירים וכך נתתי להן על המקום לעשות צ'יק צ'אק שרביט חדש…

מאיה והשרביט

דייגו והשרביט

לאחר היצירה הגיע זמן האוכל. החלטנו ללכת על נקניקיה בלחמניה עם קטשופ וירקות חתוכים (מלפפון, גזר, תירס גמדי וגמבה). בפועל, זה היה ממש מוצלח. כמובן שהיו את אלו שאכלו נקניקיה בלי כלום או גרוע מזאת לחמניה בלי כלום, אבל אני לא באתי לחנך כאן את כל העולם… ואפילו אכלו די יפה ירקות חתוכים, כך שהייתי מבסוטה (איזה פולניה..).

טוב, אז אחרי האוכל היינו צריכים עוד איזה פעילות, בכל זאת שירד האוכל לפני העוגה וכך עשיתי להן פעילות של משש ונחש של אביזרי נסיכות. בתכלס, לא היה כזה מוצלח… הרבה בלאגן, הן עוד לא סגורות על העיניים הסגורות.. בדיעבד (לאחר שראיתי את אחת מהמתנות שמאיה קיבלה) היה אולי עדיף לעשות עוד פעילות/יצירה של קעקועי נסיכות… (על האיפור/מריחת לקים ויתרתי, כי חשבתי שלא כל האמהות מתות על זה, ולא היה בא לי לבעס אותן).

ממששת ומנחשת...

אגב, למי שתהה, אורי בהחלט היה נוכח ביומולדת… אמנם בעזרת הסבים הצלחנו להעסיק אותו ברוב האירוע (על מנת שהוא לא יפריע למאיה בחגיגתה) ואולם, הוא כמובן ניסה ללא התייאשות בכל פעם לחזור ולהשתלב בפעילות…

אורי והבנות...

וכמובן שבסוף הגיעה תורה של העוגה. האמת היא שהתלבטתי רבות אם למלא את חובותי האמהיים ולהכין למאיה עוגת ברבי/בצק סוכר. אבל ברגע שהבנתי שהיא ממש לא מצפה לזה ויותר חשוב לה הדמות של בת הים/נסיכות, החלטתי להוריד לחץ מעצמי (בכל זאת, היה צריך להכין כמה דברים לאירוע) ולהזמין דף מודפס עם תמונת הנסיכות. וכך הכנתי את עוגת ה1:1:1:1 של קרין גורן (1 שוקולית, 1 סוכר, 1 שמן, 1 קמח תופח, 4 ביצים), כיסיתי בקצפת, וסמוך לתחילת היומולדת הנחתי את דף הסוכר ועיטרתי בנשיקות צבעוניות שקניתי. כמובן שרע לא היה יכול לצאת מהמתואר לעי"ל, במיוחד לא לילדות בנות ארבע, שמרגע שראו את העוגה לא חדלו לבקש את בת הים/סינדרלה/שלגיה/את הלב…

אין אין אין חגיגה..

פווווווווווווווו

לאחר כיבוי הנרות, עשיתי "טקס" ברכות, אותו אמצתי מהגן הקודם של מאיה, ובו כל ילדה ברכה את מאיה בברכת יומולדת, וזה היה כמובן מקסים עם ה: "שיהיה לך הרבה שוקולדים", "שיהיה לך הרבה חברים", "שתמיד תהיי שמחה". מתוקות, כבר אמרתי?

לאחר מכן, ניגשנו למלאכת החיתוך והגשת העוגה. כמובן שבאותו הרגע נזכרתי גם בג'לי החמוד שהכנתי בכוסיות יין חד"פ. וזה היה מצחיק לראות איך חלק מהבנות לא יודעות מה לעשות עם הג'לי… אגב, תהינו מתי בדיוק נחלק להם את ה"ממתקים", לפני העוגה? אחרי העוגה? בשקית? בסוף, החלטנו לרדת מזה. ולמעט ילדה אחת ששאלה מה עם הממתקים, ואני ישר התפדחתי ורציתי להציע לה ואבא שלה סימן לי עם הראש "לא-לא", אף אחת לא הרגישה בחסרון המתוק (הנוסף).

בתור "הפתעה" החלטנו לאמץ אחת שקיבלנו ביום הולדת של חברים: "ראש דשא". חשבנו שזאת מתנה ממש מגניבה. קודם כל, לא אחת שנהרסת כבר ביומולדת עצמה או מקסימום יום יומיים אח"כ… בנוסף, יש ערך מוסף של ללמוד על צמחים וגדילה וגם אחריות להשקות, פעילות משפחתית משותפת ועוד. אנחנו אהבנו ומקווים שגם האורחות..

זהו, הגיעה השעה 19:00 ועימה כל האמהות שבאו לקחת את החברות.. מאיה נשארה עם שלל המתנות והתחלנו כמובן בפתיחת המתנות המפורסמת היה כיף!!

ועד שנה הבאה ומסיבת הקונספט הבאה בתור, שיהיה לך המון המון מזל טוב מאיולה מקסימאיה שלי.

הבית של מאיה 29 באוקטובר 2011

כל בית צריך מרפסת, וכל ילדה, כנראה, צריכה בית.. משלה. בתקופה האחרונה מאיה אמצה את הבויידם שלנו שנמצא מתחת לגרם המדרגות וקבעה אותו כבית שלה. כמובן שהיא מיהרה גם לקבוע עובדות בשטח ולאט לאט התחילה לעשות העברות. ללא מובילים וללא ארגזים הילדה שינעה את רוב צעצועיה וחפציה למקום. וכמובן שלא הסתפקה בצעצועיה וגם הגניבה לשם ציוד משפחתי כמו מפיות חדשות שקניתי, קערות מיוחדות, ושאר דברים שגיליתי אצלה בדיוק שהכי הייתי צריכה…

מדובר בתופעה מדהימה, הכוללת עיצוב פנים מוקפד במיוחד ורגשנות יתר לכל מה שקשור לאותו הבית, סידורו והציוד שבו … למשל, באחד הימים הייתי צריכה להיכנס לבית ולהוציא מזוודה (בויידם, זוכרים? ). כנראה שבעת הוצאת המזוודה הופרע מעט סידור הבית. מאיה כמובן גילתה זאת מייד ופצחה בזעקות שבר ובכי קורע לב ש"הרסנו לה את הבית" ו"איך העזנו להיכנס ל"בית שלה" (תזכירו לי…).

מיד ארחיב על הבית, שמבחינתי הוא מרתק ומדהים (אמרתי) וכנראה ניתן ללמוד ממנו המון על ילדנו, צרכיהם, הפוטנציאל והביצוע שלהם…. אז קודם כל, קבלו כמה תמונות על הבתים הקודמים של מאיה, שהם ככל הנראה הזרעים והצעדים שהקדימו את אותו בית.

כנראה שהכל מתחיל בצורך להיות במקום כלשהו. וכך מאיה תמיד העדיפה ליצור לה פינה כלשהי בתוך המרחב הגדול… אז כבר בגיל שנה, היא חיבבה במיוחד יחידת מדפים נטולת מדפים של איקאה והרבתה לשהות בה בזמן שהייתי עסוקה במטבח… (אגב, ניתן לראות שהיא לא דומה לאורי ..:-))

בהמשך (לפי התספורת זה שנתיים, לא?  :-)) היא הלכה עם המבנים הניידים והתבייתה על ארגז פלסטיק (הרבה יותר נוח מהכורסא הצהובה, לא?! )

הדבר הבא היה באמת שדרוג… דייגו בנה לה בית מקרטון (של מקררים) שהוצב אחר כבוד במרפסת. הבית הזה באמת היה תענוג. היא נהנתה לשחק בו, יחד קישטנו אותו ואפילו תליתי על הקירות תמונות משפחתיות (שתרגיש בבית )

הנה הבית לאחר כמה שבועות טובים של שימוש, מתחיל להראות סימני מצוקה, אבל לנו לא איכפת…

כמובן שעם או בלי קשר למבנים קבועים, מאיה המשיכה לחפש לה מקומות אלטרנטיבים. וכך עם המגירה בשידה בסלון…

האמת היא נראה די נוח, לא?

השלב הבא (והקל מבחינתנו) היה לפתוח אוהל בסלון. היא אהבה את זה, אנחנו יכולנו לאיים בצורה לא חינוכית בפירוק האוהל כעונש פוטנציאלי וכולנו היו מרוצים…

אז הנה תמונות ממש מהתקופה האחרונה, בהזדהות עם המאהלים ברוטשילד. כפי שתראו גם האוהל הזה מרוהט ומאוכלס (כן, כן, גם אורי מצטרף) להפליא.

רשימה חלקית של מה שהוכנס לאוהל: שולחן, כיסאות, כריות, כלי אוכל …

והנה אנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית. ל-ה- בית של מאיה. אז כאמור, באחד הימים, מאיה "גילתה" את הפוטנציאל בבויידם שמתחת למדרגות ולאט לאט החלה "להשתלט עליו" ולהעביר אליו את כל מה שיש לה (כמעט). מצד אחד זה היה נוח, פתאום הסלון התרוקן משלל הציוד של מאיה, אבל מצד שני, לא כל כך ידעתי איך לאכול את התופעה הזאת. במקום להבין, פשוט נהניתי ממנה…

אז קודם כל, הנה מאיה, מאושרת מאוד בבית שלה.

כמובן שיש שלט לבית, שיידעו ולא יכנסו סתם. אגב, כשאחת הבנות מהגן הגיעה לבקר, היא לא הורשתה להיכנס לבית (ממש כמו משה שהגיע אל הארץ המובטחת ולא יכל להכנס). וכמובן כמובן שאורי לא מורשה להיכנס לבית וכמובן כמובן שהוא מנסה ללא הפסקה. מאיה מצידה מציבה חומות של כריות ומסכלת כל זרע של מחשבה בעניין.

וכאן היא מסדרת יפה יפה את כל מה שאפשר. כאמור, אין פרט מקרי, ואין בלאגן בכלל בבית של מאיה. לכל חפץ יש מקום. המדהים היא גם מה שהיא בחרה להביא.

למשל מעמד לתמונות של המשפחה..

וכמובן אוסף הלאקים שלה שלא היה מבייש אף פדיקוריסטית (האוסף וגם הסידור המוקפד).

כאן תוכלו לראות מדף לדוגמא. עם ספרון מדבקות שלה, תפוח פלסטיק ויצירה בפלסטלינה שהכנו בדרך לאילת…

כאן מבט פנוראמי על מדף נוסף בבית עם באמת שלל דברים…
 

להשלמת הרגשת הבית, מאיה הכניסה גם תמונות לבית

 רגע של מנוחה בבית… האמת היא, מלכה…

ולפני סיום, החידוש האחרון בבית: "הרחבה". מאיה החלה לרהט את הסביבה החיצונית של הבית. וכך המטבח הועמד מבחוץ לשטח הבית בתזמון מדוייק לשינויים שעשינו אנחנו במטבח בבית.

וההרחבה לא עוצרת במפתן הבית ואט אט הגיעה לספרייה הסמוכה לבית – מה שהביא אותי להעמיד את הסמכות ההורית שלי במבחן ולדרוש ממאיה לפנות את הספרייה.. היא מנגד כמובן טענה שאין לה מקום… אנחנו (בינתיים) עובדים על זה.

האמת היא, אני נהנית מכל רגע. שמחה שיש לי את ההזדמנות לחוות את עולמה שנפרש מול עיני על שלל פרטיו. הילדה מלכה, כבר אמרתי? לילה טוב נסיכה!

מעצמאות לחרות 17 בספטמבר 2011

כן כן, לא טעיתם, וקראתם מעולה, "מעצמאות לחרות", זה מה שאני מרגישה כעת… לאחר שלוש שנות עצמאות, עשיתי את הדרך חזרה לעבודה בתור שכירה, בתחילה קצת בגב שפוף ובאין ברירה, ותוך כדי הבנתי שזה הדבר הנכון והמתאים ביותר, עכשיו, עבורי… (אגב, להקדים את המאוחר, ובכדי שלא תהיו במתח – לא סגרתי את אפייה ארגונית, בעיקר מכיוון שאין מה לסגור, זאת לא חנות או עסק, האתר באוויר, ואתם מוזמנים בכיף להזמין סדנה).

ההתחלה היתה באמת מחוסר ברירה.. עוד בטרם דפני ליף הקימה את האוהל, הרגשנו כאן שזה לא עובד מספיק טוב, מספיק יציב, מספיק מכניס… אורי הצטרף למשפחה, ההוצאות גדלו ועימן גם המינוס והבנו שצריך לשנות כיוון. זה לא שהסדנאות לא הצליחו. אלו היו שלוש שנים של סדנאות ומיתוג מוצלח של אפייה ארגונית בקרב מנהלות משאבי אנוש ורווחה, אבל זה לא הספיק. היו חודשים עמוסים לעייפה, והיו כאלו שלא… בהתחלה חשבתי לשלב עוד עבודת פרילאנס (מה שגיליתי שהרבה עצמאיים עושים) אבל אז באמת החלה העבדות… מרוץ מטורף להספיק שעות, שאף פעם לא היו מספיקות, עבודה עד שעות מאוחרות בלילה, ובסופו של דבר, עוד 50-100 שעות בחודש לא היו מספיק "שוות" את המאמץ…

לאט לאט, הבנתי שזה לא רק העניין הכלכלי שדחף אותי לחפש משרה מסודרת, אלא גם הרצון להתפתח מקצועית. בתחום כמו שלי, ייעוץ ארגוני, הרגשתי שחסר לי את החממה המקצועית, את הקולגות ללמוד מהם, את הסביבה הארגונית להתפתח איתה. הרגשתי שאני באה לארגון, מעבירה סדנה מוצלחת ו…זהו, נגמר העניין. אין לי מושג אם באמת הסדנה עשתה שינוי וזאת כיוון שלא הייתי שם.

בנוסף, במאמץ אחר ליקוט סדנאות, הרגשתי שאני מתפשרת, מסכימה לסדנאות שלא היו ממש באג'נדה שלי כשיצאתי לדרך. סדנאות "כיף" בלבד, בהן הרגשתי כמו צוות הווי ובידור, סדנאות בבית שלי, סדנאות ליותר מדי משתתפים, במחיר נמוך מדי ועוד ועוד… לא רציתי את זה.

והשיווק, גם ממנו התעייפתי. ההתחלה באמת היתה מבטיחה. אהבתי את השיווק. הרגשתי שמצליח לי ושמצאתי את הנישה שמתאימה לי בשיווק לארגונים - דרך רשתות חברתיות. אבל בשלב מסויים התעייפתי. עוד פוסט, ועוד פיד, ועוד סטטוס בפייסבוק, ועוד ועוד ועוד חברים שאין לי מושג קלוש מי הם, רק כדי להפיץ את המותג "אפייה ארגונית"…

ובעיקר בעיקר התעייפתי מאשליית העצמאות. בעיקר הרגשתי כבולה, כבולה לעסק שלי, כבולה להצלחה, כבולה לייצר הצלחה, לסגור סדנאות, ובעיקר בימים שלא היו סדנאות, לא הרגשתי את הרגשת החופש, אלא לחץ להמשיך לשווק, לפרסם, ליצור קשר, כאילו, לא היתה את הפריווילגיה לנוח…

ייחלתי לשגרה. למשרת אם. לנסוע לעבודה, לעבוד ולעשות את המיטב, ולסיים את יום העבודה. ייחלתי ש"יפול לי העט" ייחתי ללהיות עם הילדים בלי להיות מוטרדת מהעסק. מסדנאות שנכנסו או לא. להיות עם הרגשת ביטחון. שניתן להיות בפארק או עם חברים ופשוט להנות…

אז התחלתי לחפש.. וזה לא היה פשוט. שלוש שנים של סנדאות, לא הספיקו למגייסות. קורות החיים שלי היו חסרים את מילות הקסם "hot"', "yes" או "בזק בין לאומי". לא הרשים אותן העניין שהקמתי עסק מקורי, שעובד, שמשלב בין חווייה ולמידה. לא הרשים אותם התפעול של העסק, השיווק שלו והמכירה, חיפשו את המוכר והטוב.

טוב, האמת היא שזאת הכללה לא הוגנת, ובאמת היו את אלו שידעו לקרוא מבין השורות, בנוסף, גם בעזרתה המופלאה של מנהלת משאבי אנוש אחת (דודה של בעל של בת דודה) שדרגתי את קורות החיים לשפה שמנהלות גיוס מבינות (כי בתכלס, לא המצאתי עיסוקים שלא היו קיימים קודם לכן…) — תודה יעל!! — וכך לאט לאט, עם מעט עזרה מחברים התחלתי לעבור את המשוכה ולהגיע לראיונות.

יום מיון והערכה באחת מחברות הסלולר הגדולות היווה את הפתיח. התפקיד בהחלט היה נחשק, רכזת פיתוח ארגוני. בדיוק מה שרציתי. הגיעו ליום העיון בנות נהדרות, שחלקן, מצחיק – הכרתי דרך הרשת, וחלקן – עוד יותר מצחיק – הכירו את המותג אפייה ארגונית… היה בהחלט מעניין ומאתגר ביום עיון, אבל לא צלחתי אותו. בדיעבד, עד לפני כחודש, עוד ראיתי שהם עדיין חיפשו אז לא לקחתי את זה אישית…

אגב, בערך בזמן המיונים, התחלתי להחשף לדילמת האם העובדת. בטלפון הסבירו לי כי מדובר במשרה מלאה ואין אפשרות לגמישות יתר… הדילמה עלתה על פני השטח בשיא עוצמתה. משרה מלאה??? ומה עם הילדים? מה, אני אראה אותם שעתיים ביום? הלב נקרע. באיזשהו שלב החלטתי שאם באמת ארגיש שחסר לי זמן עם הילדים, אז אעשה דברים כדי להשלים זמן זה. כמו למשל לא לשלוח אותם לגנים בשישי ולהיות איתם…

לבסוף, הדילמה נפתרה (חלקית) עם משרה אמנם מלאה אך גמישה בשעות. התחלתי לעבוד בתור רכזת הדרכה וניהול ידע בבית תוכנה גדול בפתח תקווה. התפקיד, מתאגר, מעניין, מלמד, וכיפי.. האנשים טובים. אני מרגישה שאני נמצאת במקום האמיתי…

ומה עושים עם השעות? לא קל. אני צריכה להשלים ל-9 שעות ביום וזה המון. פעמים בשבוע יוצאת ממש מוקדם ולוקחת את הילדים מהגן, עוד פעם וחצי בשבוע משלימה שעות עד איזה שבע בערב ועוד יום וחצי (עושה רוטציות – שבוע שבוע) חוזרת בין לבין… ומצטרפת לדייגו שנמצא עם הילדים…

אבל מצד שני… כשאני מגיעה הביתה, אני בבית. פתאום התפנו הערבים. פתאום יש זמן לבשל ולאפות (אויש, כמה זמן שלא אפיתי עוגיות), פתאום יש זמן לכתוב (פוסט ראשון זה הרבה הרבה זמן…) וכבר לא צריך להישאר בשבתות בזמן שדייגו עם הילדים כדי להשלים שעות לעבודת פרילאנס.

ומה עם אפייה ארגונית? כאמור, לא סגרתי את הבסטה. האתר קיים, והאנשים מתקשרים. מה שמתאים אני מקדמת ואפילו יש סדנאות בקנה, ומה שלא מתאים אני והלקוחות (הפוטנציאלים) נפרדים כידידים. איזה כיף זה לא להתפשר ולקחת רק את הסדנאות שאני רוצה, אלו שבאמת "אופות" תהליך עם המשתתפים…

אגב, בינתיים מדובר במשרה זמנית עד לאמצע נובמבר (מחליפה מישהי בחופשת לידה). על אף שטוב לי וטוב להם (מקבלת פידבקים טובים) לא ברור אם אוכל להמשיך בשל מחסור בתקנים, אז אם מישהו שומע על משהו שמתפנה בערך בתקופה זאת, אז.. אתם יודעים איפה למצוא אותי..

מכתב (זועם) מיפת נפש למר יהודה בן חמו 18 ביוני 2011

ביום שישי האחרון, כמדי יום שישי, עלעלתי במקומון כפר סבא. בדרך כלל אני מקדישה לו איזה שתי דקות, לעבור על הכותרות הראשיות ולראות אם יש איזו פעילות חביבה למאיולה והנה, נתקלתי בידיעה, לכאורה לא חשובה, במקומון של כפר סבא. לכאורה עוד ידיעה על סאגת סיום בניית פארק כפר סבא. כבר עייפתי מהטענות על חוסר ההצללה, ותהיתי מה כבר אפשר לחדש. והנה, מסתבר שאפשר.

התחלתי לקרוא את הידיעה, אני אפילו לא יודעת למה. בדרך כלל מקומונים הם סוג עיתונים שאני רק עוברת בהם על הכותרות, והנה, בחרתי לקרוא את הידיעה, ואולי הידיעה בחרה אותי?

הכותרת ציטטה את בן חמו (ראש עיריית כפר סבא): "יפי הנפש בכנסת גורמים לראשי רשויות שלא לפתח בתחומם פארקים". כותרת המשנה דיברה על האיסור לגבות דמי כניסה. עדיין לא ידעתי במה מדובר, אבל פתאום נזכרתי שפעם שמעתי טענה כי ראשי רשויות גובים כניסה לפארקים עירוניים, כדי למנוע כניסה של ערבים לפארק.

אממ. יכול להיות שיהודה בן חמו גזען? יכול להיות שאני בחרתי לחיות בעיר שיש בה ראש עיר גזעני? והרי תמיד מספרים על כך שהוא אחלה גבר, היה בנוער העובד וכאלה… (נו, טוב, גם בוגי הוא יוצא קיבוץ, לא?).

טוב, אז המשכתי לקרוא, ודי לא האמנתי למה שקראתי.

להלן הציטוט – מילה במילה:"בישיבת המועצה האחרונה עלה נושא הפארק העירוני בעקבות דיון בנושא אישור תקציבי הפיתוח לשנים הבאות. בין השאר דנו חברי מועצת היער בשאלת הצורך בהמשך פיתוח הפארק העירוני, בו הושקעו כבר למעלה ממאה מליון שקלים".

לכאורה, דיון לגיטימי. אבל רגע, חכו חכו, הנה זה בא:
"חברי המועצה טענו בחלקם כי הפארק סובל מחוסר בהצללה ומאורחים רבים (שימו לב, זה מגיע) המגיעים בעיקר מהערים הערביות השכנות לכפר סבא."

בום! פגע בכם? אני מאוד מקווה שכן. אותי זה הימם. והנה זה ממשיך:

"ראש העירייה יהודה בן חמו התייחס בהרחבה לנושא וטען כי הבעיה טמונה באי גביית תשלום בכניסה לפארק בשל החלטת ממשלמה מלפני שנתיים. "באים ואומרים לי "בני דודנו מגיעים"".

רגע, הייתי חייבת להפסיק, אם יש ביטוי שאני שונאת הוא בני דודינו. שהרי הביטוי הוא מהמיטב ממכבסות המילים. מה רע בערבים?מה רע באזרחים ערבים? מה רע בתושבי טיבה? טירה? וכו וכו. מה אתם מתביישים לומר כשאתם אומרים בני דודינו? לי זה נשמע רע!

אוקי, התעצבנתי. בואו נחזור ליהודה:

"ואומרים גם "החרדים כולם מגיעים עם אוטובוסים" (הנה הגזענות, לא שמורה כמובן למגזר אחד… רגע יהודה, תזכיר לי מאיזו עדה אתה? רציתי לשחק קצת עם המשפטים ולעשות החלפות: "המרוקאים כולם מגיעים עם אוטובוסים/הרוסים כולם מגיעים עם אוטובוסים/הרומנים כולם מגיעים עם אוטובוסים/האתיופים כולם מגיעים עם אוטובוסים…." איך נשמע לך? לא מסוכן?? לא מציק בעיניים? אה, ונזכרתי במשהו טוב: "ה… יהודים כולם מגיעים עם אוטובוסים" – חזק, לא?! מזל שלא היה במשפט רכבות…)

וזה ממשיך כמובן: "חלק מתושבי כפר סבא זה לא לרוחם, זה נכון". רגע יהודה, מה בעצם אתה אומר כאן. אתה איתם או נגדם. אתה מגנה את הגזענות, או מגנה את … ה"אחר".

יהודה בן חמו מאשים את יפי הנפש בכנסת שהחליטו החלטה (על איסור גביית תשלום בכניסה לפארקים) ואומר שהם פשוט גרמו לראשי רשויות ולעיריות לא לפתח פארקים ברשותם. וכך יהודה ממשיך ללהג וטוען שלא היה פותח את הפארק אם היה נודע לא קודם לכן… ש…מה? אדון בן חמו היקר? שילדים ערבים יגלשו במגלשה הכחולה? אולי אתה יכול להפריד בן המגלשות, חלקן ליהודים וחלקן לערבים? רגע, ומה עם האתיופים? להם תיתן? ולרוסים? נו באמת? הם בכלל לא יהודים??? (מקווה שהקוראים מזהים את הציניות שלי..).

ולסיום יהודה בן חמו אף מצטט את הקולגה שלו – ראש עיריית כרמיאל, שאמר לו שהוא הצטער שהוא בנה פארק ובעצם בנה אותו לכל בני הדודים שמסביב…

אך אל תרחמו על בן חמו, הוא מבהיר כי: "הפארק קיים ומביא תועלות בצורה בלתי רגילה לעיר הזאת" וגם, עוד ציטוט מתחנף שמציע לתושבים לסייר יותר בפארק ולראות את החיוך של ילדי תיסמונת דאון מעמותה מסויימת, שמעניקים לו להבין מהו חשיבותו של הפארק הזה"

טוב יהודה, תרשה לי "בתור יפת נפש" לומר לך כמה מילים. ראשית, למקרה שלא ידעת – אתה גזען. יש לך את כל הסיבות להחזיק בתואר, ואם עוד לא הבנת למה, אתה מוזמן לקרוא (אולי אפילו לבתך אם יש לך) את השיר המצורף בתחתית הרשומה: "הגזענות, כפי שהסבתי אותה לבתי".

כן, אני מכירה את הטענות בדבר הערבים שמגיעים לפארק. אלו טענות גזעניות כמובן. מה שמפריע להם בהם הוא המוצא שלהם. שהרי כבר ראיתי יהודים שהרבה יותר הטרידו אותי בכל מקום, ובכל צורה.

ואני, להפך, הדבר היחיד שמפריע לי כשאני רואה ערבים בפארק הוא שיש לי מן מחסום שכזה לבוא ולהתחבר איתם ישר – טוב, נו, מצד שני, אנחנו לא נמצאים באיזה גסט האוס בהודו שישר מתחילים להסתחבק ולעשות פיצוחים.

דווקא בכפר סבא, שסמוכה לכל כך הרבה ישובים ערבים, מתבקש שתעשה עבודה מקרבת. שוברת מחיצות ושוברת דעות קדומות, ויוצרת ידידות, וחברות וגם שת"פ ושלום… כי אם אומרים שהכי נכון להתחיל שינוי אצל הילדים, אז מתבקש לעשות זאת בפארק המשחקים, לא?!

אז יהודה, דע לך שאני ממש מאוכזבת ממך, ומעבר לזה, גם מתביישת בשבילך, מתביישת בשבילי וחשה צורך להתנצל בשמך… כן, אולי אני יפת נפש, אבל אני מאמינה בשלום, אני אנטי גזענית, ובמיוחד כעת, שאני מתחילה את מסע ההורות שלי, אני מקווה שאדע להכיר לילדי כמה שיותר אנשים מכל המגזרים, וכל העדות, ובמיוחד כאלה לא גזענים.

ויהודה, תעשה לי טובה, אם תהיה לך הזמנות לדבר עם ראש עיר או ישוב ערבי, באיזה טקס חגיגי. תשתדל, באמת תשתדל יהודה, לא להיות צבוע ולא לפזר ססמאות ומילים יפות. כי את המילים המכוערות כבר אמרת. עכשיו כל מה שנותר לך הוא להתנצל, או לחילופין, להתפטר?

אגב, לא פחות מסקרן, היא מה היתה תגובתה של שאר חברי המועצה לדבריו של ראש העיר….

ולסיום, השיר המקסים והמלמד….

תגיד, אבא: מה זאת גזענות?/ מתוך טאהר בן ג'לון הגזענות כפי שהסברתי לבתי

"‏תגיד, אבא: מה זה גזענות?
הגזענות היא התנהגות נפוצה למדי. היא משותפת לכל חברה אנושית והפכה, למרבה הצער, לשיגרתית מאוד בכמה ארצות, כי קורה לפעמים שאף אחד פשוט לא שם לב לזה. ההתנהגות, שאותה אנחנו מכנים גזענות, באה לידי ביטוי בכך שאנחנו נזהרים מפני בני אדם אחרים, השונים מאיתנו במראה החיצוני ובמאפיינים התרבותיים שלהם, ואף בזים להם לעתים.

כשאתה אומר שזאת התנהגות נפוצה, אתה מתכוון לומר שהיא נורמלית?
לא. העובדה שהתנהגות כזו או אחרת היא נפוצה לא עושה אותה נורמלית. באופן כללי, לאדם יש נטייה להיזהר מפני מי ששונה ממנו, למשל מפני אנשים זרים. זוהי התנהגות עתיקה כמו האדם עצמו; היא אוניברסאלית ומשותפת לכל בני האדם.

אם היא משותפת לכל בני האדם, אז גם אני עלולה להיות גזענית!
קודם כל, טבעם הראשון והספונטאני של ילדים אינו גזעני. ילד לא נולד גזען. אם הוריו או קרוביו לא הכניסו לו לראש רעיונות גזעניים, אין שום סיבה שהוא עצמו יהפוך לכזה. אם, למשל, יגרמו לך להאמין שבני האדם שצבע עורם לבן הם עליונים על בני האדם שצבע עורם שחור, אם תתייחסי ברצינות לקביעה הזאת, ייתכן שתנהגי בצורה גזענית כלפי השחורים.

מה זה עליון?
זה, למשל, להאמין שמי שצבע עורו לבן הוא יותר אינטליגנטי ממישהו שצבע עורו אחר, שחור או צהוב. במילים אחרות, השוני החזותי בין גוף אנושי אחד למישנהו אינו כולל בשום פנים ואופן אי-שיוויון מכל סוג שהוא.

אתה חושב שאני יכולה להפוך לגזענית?
זה יכול לקרות; הכל תלוי בחינוך שתקבלי. עדיף לדעת שזה כך ולמנוע זאת מראש, כלומר לקבל את הרעיון שכל ילד או כל מבוגר עלול, יום אחד, להרגיש או לנהוג בצורה דוחה כלפי מישהו שלא עולל לו כל רע, רק מפני שהוא שונה ממנו. זה קורה לעתים קרובות. כל אחד מאיתנו יכול, ביום מן הימים, לנהוג באופן פסול, להתמלא ברגש שלילי. אדם זר לנו יכול להרגיז אותנו, אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו יותר טובים ממנו. אנחנו חשים כלפיו רגש עליונות או רגש נחיתות, אנחנו דוחים אותו ומסרבים לראות בו שכן, עוד פחות מכך חבר, רק משום שמדובר במישהו שונה.‏‏

יוצרות ביחד 25 במרץ 2011

כבר אמרנו שניתן לחלק את האנשים לאופים ובשלנים, ובתור אחת שנמנית על הקטגוריה הראשונה ועם סבלנות אין קצת לזלף נשיקות מרנג, לסדר פירות בפאי צבעוני, כך גם אני חובבת פאזלים, הכנת "שנות טובות" ושאר יצירות עם שימת לב לפרטים הקטנים.

 

כשצדה עיני את מארז ה"קרפ" – גלילי קרפים בשלל הצבעים, מייד לקחתי וכבר ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות עם זה – יחד עם מאיולה. היה לי זיכרון ילדות על יצירה ב"כדורי" קרפ קטנטנים, כאלה שמגלגלים מפיסות קטנות של נייר קרפ.

תראו מה יצא…

תוך כדי, חיכינו בסבלנות שהכדורונים יהיו מוכנים, החלטנו אילו צבעים יהיו לשמים/פרחים/פרפרים/דשא ועננים. שמנו בשמיים גם לבן ותכלת, וחום באדמה, ועם השחור שנשאר לנו עשינו ציפורים… זה לקח קצת זמן לגלגל את הכדורונים הקטנטנים, אבל אני בכוונה לא הכנתי אותם מראש, כי היה לי חשוב שהמאיולה תראה איך "יוצרים" אותם וגם שמעבר למוטוריקה העדינה, תתרגל גם קצת סבלנות ודחיית סיפוקים.

עבור מאיולה אגב, זה היה קצת קשה לגלגל (אמנם נראית גדולה אבל בכל זאת, רק בת שלוש וקצת…) עם היותר גדולים בטח ניתן לגלגל ביחד. אגב, אנחנו הספקנו ליצור ציור אחד, אבל ניתן גם לגזור מראש צורות ולמלא אותם בכדורוני הקרפ, ליצור מוביילים, מסכות, ומה לא.

אגב, כמה ימים לפני, שדייגו הקיץ עם מאיה מוקדם יותר, הוא ניצל את הזמן גם כן ליצור אותה. עבודות שקצת מזכירות אחת את השנייה. כאן הם עברו על מגזינים, חתכו פיסות בצבעים שונים (שמים, דשא, שמש) ותמונות שמאיה אהבה במיוחד ופשוט יצרו קולאז מקסים.  עוד רעיון הוא להשתמש בקיטניות. זאת כבר עשינו פעמים רבות בהנאה רבה. תחשבו על זה יש עדשים כתומות, ירוקות, שחורות, שעועית לבנה, אפונה ירוקה, מלא צבעים…

ולסיכום. יש בחנויות המון ערכות יצירה. האמת היא, חלקן ממש מגניבות (ודי זולות) אבל חלקן פשוט מאכזבות ואין שום קשר בין ה"יצירה" המצולמת על הקופסה, לבין הדבר הקטנטן והעלוב שבסוף יוצא. אז בלי יותר מידי אידיאולוגיות (עיינו ערך פורים), אל תמהרו לקנות. חפשו את מה שניתן לעשות לבד, מדברים שכבר יש בבית, ותוסיפו ליצירה גם ערכים של צרכנות נבונה ושימוש בקיים ואפילו מיחזור…

שמורת חוף השרון ושדות בור לנצח 5 במרץ 2011

התחזית בדבר מזג אוויר נאה לסוף השבוע לא הותירה מקום לספק – טיול שבת. בהתחלה חשבנו לנסוע לדרום אדום, אבל המרחק והמיקום שכנעו אותנו לבחור משהו קרוב יותר. חיפוש מהיר בגוגל הביא אותי לבחור בשמורת חוף השרון. גם קרוב, גם ים, גם קצר.. נראה המסלול המושלם.

עם שאיפות להתחיל לטייל ב-09:00, ופשרה ל-09:30, יצאנו לדרך ב09:10 כשקיבלנו SMS מהחברים שהם רק התעוררו (פעם ראשונה זה שלוש שנים). וכך התחלנו לצעוד ב-10:30 לערך.. עד אז הספקנו להגיע לתחילת המסלול – שימו לב, ההסבר באתר טיולי באמת מפורט, אבל אפילו אנחנו כמעט התבלבלנו. כשמגיעים למתחם שפיים ועוברים את צומת ספרים, ממשיכים לנסוע ואז רואים פנייה ימינה לשמורת חוף השרון ומגיעים לחניון. אז זה לא שם. לא פונים ימינה אלא ממשיכים ישר, עוברים כמה בתים של אנשים מאוד עשירים ואז מגיעים לחניון נוסף. החניון חיכה לנו עם אוטו גלידה (אלא מה?) ומספר רסיסי זכוכיות, זכר לפריצות למכוניות שמוזכרות בהסבר על הטיול. שאלנו קצת אנשים (את הגזלן למשל) והוא אמר שבסוף שבוע זה פחות בעייה, כי יש המון אנשים. החלטנו לסמוך עליו והשארנו את הרכב בחנייה.

כבר בחנייה היו מלא חמציצים ותולעי משי. היו המון אנשים, אבל אלו מעולם לא הפריעו לנו, וכך, שעה וחצי לאחר הזמן המקורי בו תכננו להתחיל לטייל, יצאנו לדרך. מסלול חביב ביותר, עם צמחייה חולית/מדברית של רתמים, מלוח ואשלים (מיד עלו וצצו זכרונות מהשירות הצבאי והאגדה על הרותם שהיינו מספרות לתלמידים…). מאיה אהבה מאוד את המלוח, כמו גם את החמציצים… לאחר כ-10 דקות הליכה (בקצב שלנו ) הגענו למצוק (יש להחזיק חזק את הילדודס) שלאורך חלקו בנוי דק ומעליו ספסלים. הנוף היה פשוט מהמם. ים פתוח בצבע תורכיז מהמם. באופן אירוני משהו, מצוייה במקום אנדרטה לזכר נספים בדרך המוות בבוליביה.

מהתצפית ניתן לחתוך חזרה לתחילת המסלול, או להאריך טיפה ושנייה לפני שמגיעים לעצי האקליפטוס לסיים במתחם עם מיני דיונות חול. הילדים היו קצת קטנים לטיפוס והתגלגלו במורד הדיונות, אבל כמובן שדייגו ומאיולה טיפסו למעלה וקצת חוו את החווייה.

סיימנו כמובן עם פיקניק של שאריות האתמול (בטטות, חציל בטחינה ופלפלים קלויים) וכמובן הירקות, תירס, וביצים קשות שלא ניתן בלעדיהן.

מאיולה שנרדמה באוטו לאחר הטיול, התעוררה בתזמון מדוייק ברגע שהגענו הביתה וכך היה לנו ברור שנרצה לסיים את היום ברגוע ובשעה מוקדמת יחסית. וכך יצאנו לטיול אופניים בשכונה. מאיה רוכבת, דייגו דוחף עם מקל מאחורה, ואורי בעגלה ממשיך להשתומם על כל דבר שהוא רואה.

בשלב מסויים הגענו לשדה שבאורח פלא עדיין לא בנו עליו -מה שנקרא שדה בור. כבר ראיתי כמה שדות כאלה בכפר סבא, ומייד נזכרתי במגמה הביולוגית, אז היתה לנו משימת הגדרת צמחים, וחיכיתי כבר להגיע לאחד מהם עם מאיולה ולחפש פרחים. אז דייגו חיכה עם אורי ומאיולה ירדה מהאופניים והצטרפה אלי לראות פרחים. היה דווקא מצאי לא רע בכלל יחסית לחיים בעיר. חרציות וסביונים וצפורני חתול (או שמא מקור חסידה) ועוד רבים שלא זכרתי את שמם, אבל קטפנו לחפש אח"כ במגדיר שבבית. גם קלענו זר מחרציות ועל הדרך מאיה קיבלה הסבר על הבדל בין פרחים מוגנים לכאלה שלא, על ניצני החרצית , ועל הסבא של הסביון וגם על הסרפד שיש להשמר ממנו.

ההנאות הקטנות של החיים. שיהיה לכולנו שבוע טוב.