אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

תובנות (על) חול ומועד 4 במאי 2016

הפסח האחרון החל ללא תוכניות.. ידענו שאני לא עובדת, שדייגו עובד, שאת ליל הסדר אנחנו הפעם עורכים עם המשפחה ולא במדבר, ופחות או יותר זהו… אני הבנתי שזה אצלי ואצלי כמו אצלי ידעתי שנזרום.. נעשה דברים, נהנה מהביחד וכמובן שגם נשאיר זמן לנוח בין לבין… הסתבר שהיה לא רע בכלל…

א' חול המועד:

1/2 יום עבודה – 1/2 יום נמל…
התכנון היה לקחת את הילדים איתי לעבודה.. אבל אעפס, הם למדו את הקטע.. יותר כיף אצל סבתא.. אמנם סידרתי מחשב לכל ילד (בכל זאת כמעט כל העובדים בחופש) אבל הם העדיפו להיות מול המסך במצב מאוזן (שוכבים על המיטה של סבאסבתא). אז קמנו באיזי, לקחתי למלאבס סיטי לסבתא, והגעתי לעבודה בעיקר כדי לנקות שולחן. לנקות שולחן מהפער שנוצר בעקבות (מוזמנים לסדר לפי סדר חשיבות): עובדת שעזבה, ראיונות למציאת מחליפה, ימי עיון וכנסים במקביל – לארגן הכל לבד, חדר חדש, פינוי הישן ומעבר וסידור, ברלין ל-5 ימים, חזרה בתקווה לעבוד ואז, תארגני כנס עובדים, מצגת ליו"ר ומשחק Kahoot בקטנה… ובינתיים כל המשימות ממתינות, נערמות, בשקט כזה, אבל זקופות, מחכות, כבר אמרנו? הייתי חייבת 1/2 יום בשקט, בנחת. לסדר, בלי שאף אחד יפריע, שלא יכנס לשאול שאלה, לבקש משהו, לקבוע פגישה, שקט.  איכשהו הצלחתי, כמעט. לפחות למפות, לארגן הכל יפה שימתין הפעם ממויין ועם עדיפויות וקדימויות. כמובן שעבדתי כמעט יום שלם של חול המועד ולא הצלחתי להימנע מצבירת שעות נוספות נוספות, אבל לפחות ניסיתי…

ההמשך היה בנמל תל אביב. איכשהו תמיד אוהבת להגיע לנמל. כמה שעמוס שם, תמיד מוצאים חנייה (מה זה 60 ש"ח אח"כ? בקטנה), איכשהו תמיד יש שם מרחב, ויש ים, ואוויר. תענוג. הפעם הגענו עם סבתא יהודית ועם אמא נילי שהחליטה לשחרר. להרחיק קצת את הגבולות. להעלים עין, לפחות לעצום אחת. ושחררתי. והילדים היו מאושרים. מה בסך הכל ביקשו? קצת חומריות לנשמה. קפיצות "טרמפולינה באנג'י" (25 ש"ח ל-5 דקות) – וי. שכירת מכוניות ממונעות לייט לילדים (ובואו נעזוב את המחיר) – וי. ארוחת ערב סושי – וי. 5 ספרים לילד (ביותר מ-100 ש"ח) בצומת ספרים – וי. היינו שם.

אטרקציות…

 

ב' חול המועד

 פסטיבל הצגות ילדים בחיפה
יום קודם השתעשעתי ברעיון להזמין כרטיסים.. הייתי משוכנעת שכבר לא יהיו… והפלא ופלא היו גם היו. לא יודעת מה זה אומר עם הסרט של יומיים אח"כ שהתקשינו למצוא 4 מושבים צמודים שלא בשורות הראשונות, אבל מילא, נשמור זאת לפסקות הבאות…  אז היו כרטיסים. והזמנתי ל"קסם של מוצרט". היה נהדר. קודם כל הפסטיבל הוא פנינה תרבותית לנפש ולרוח. כמה תרבות, כמה מרחב. בכל המתחם של תיאטרון חיפה. עם תיאטרון רחוב בשפע, מופעים, לוליינים, הילדים היו מרותקים. והכל חופשי ונגיש וחינם. תענוג.

נהנים בפסטיבל

ההצגה שהלכנו אליה היתה מעולה. מציגה את סיפור ילדותו של מוצרט הנער, על רקע "גילוי" גאונותו בפסנתר לעומת אחותו שהתבררה כסתם יכולת ניגון בפסנתר.. הקנאה מול האחים, רגשות של האב מול שניהם, וכמובן היכולת להכיל ולפרגן לאחר שמצליח. הצגה נהדרת מלאה במוזיקה נפלאה של מוצרט כמובן, ולא פחות חשוב, הצגה מלאה בהומור, מצחיקה ממש, ואפילו אורי התפקע מצחוק, ואני תוך כדי ספרתי את יתרונות ההצגה: שיעור על התמדה ועל הצלחה בעקבות כך – וי, שיעור על אי הצלחה למרות השקעה – וי, שיעור על קנאה בין אחים והשלמה – וי, שיעור על פרגון לאחים – וי, הכרת יצירות של מוצרט – וי, ולא פחות חשוב – צחוק והנאה – וי ווי.

ילדי בית העץ
על הדיסק הזה שמעתי באחת תוכניות הרדיו, נראה לי שזה היה ראיון עם יוצרי הדיסק ועם אברהם טל, אחד הזמרים המשתתפים בפרויקט.. מדובר בדיסק נהדר לילדים, עם טקסטים על כל מה שמעסיק אותם, בצורה באמת אינטליגנטית, מכבדת, מעשירה, וגם מאפשרת להם לגעת באמת במה שמעניין אתם: כלב שהם רוצים, חלומות, שאיפות, חשבונות לא סגורים עם "פיית השיניים", ילדים עם צרכים מיוחדים [ואיך שהם בעצם כמו כולנו], ועוד ועוד.. בנוסף לכך, קחו את מוקי, קרולינה, אברהם טל ועוד מוכשרים ששרים, תוסיפו לכך קטעים שהילדים מספרים על הנושאים הנ"ל, ותבינו שיש מדובר בדיסק מופלא, ושאתם חייבים לקנות אותו לילדים שלכם ולאזן קצת את מה שאין לכם שליטה עליו (כביש החוף פינת דרך השלום). כמובן שבהתחלה הילדים התנגדו נחרצות לדיסק החדש והמשעמם (עוד לפני שהם שמעו אותו כמובן), אבל בשלב מסויים הסברתי להם שוב את יחסי הכוחות בינינו, וכך כל הדרך לחיפה חרשנו על הדיסק ועם סובייטיות קלה הם התאהבו בו ואפילו שמעתי אותם מזמזמים אותו :-)


מבצר קאקון
בדרך חזרה מחיפה, שנייה לפני שהגענו לבת חפר, עברנו דרך מבצר קאקון. כל כך הרבה פעמים עברתי שם ואף פעם לא עצרתי. פעם רציתי לעצור אם הילדים אבל הם לא רצו והמשכתי.. ואף פעם הרי אין זמן והפעם, בלי לשאול אותם יותר מדי, פשוט נכנסתי… חנינו את הרכב והתחלנו בטיפוס קליל ביותר למבצר. גילינו מקום די נחמד ומאוד מוזנח, אבל עצם הגילוי, ההימצאות בטבע, היתה מאוד נחמדה. הילדים זרמו עד מאוד. ניסו להבין מה זה המקום הזה, לפענח גרפיטי שהיה בצדדים, לתפוס חיפושיות והיה פשוט כיף.

בדרך למבצר קאקון

ג' חול המועד

סיור ליקוט עם אורי ציזיק ביער חורשים
על אורי ציזיק שמעתי עוד בתקופה שעבדתי באתר על השולחן. ידעתי שהוא מתמחה בבהיסטוריה של האוכל ובעיקר באוכל שלנו ואז וב"על השולחן" שילבו אותו במדורי אוכל בריא במגזין. מאז שמעתי את שמו פה ושם. כשחברה הציעה לי להצטרף לסיור ליקוט איתו אמרתי שיכול להיות מעניין ובכלל טוב להוציא את הילדים לטבע. לי היה נחמד מאוד. היה לי סוג של שילוב של פרויקט הגדרת הצמחים במגמה הביולוגית לבין חזרה לתקופת הדרכת הטיולים בצבא אז הכרתי כל צמח ופרח ואבן. אורי (ציזיק) עצמו מקסים. מצחיק. מתבל את הסבריו באידיאולוגיה לא מתפשרת על צריכת מזון מקומי [גילה לי למשל שהשמן של יד מרדכי והשמן ה"אותנטי" של זיתא מופקים מזיתים מעבר לים..😦 ]. הילדים לעומת זאת, איך לומר, אעפס.. פחות התחברו…

התאספנו ביער חורשים, וערכנו סוג של סיור ביער. אורי הסביר על הצמחים והעצים. נתן לטעום עלים וקצת גבעולים. הילדים היו בשלב שיותר התלוננו על הקוצים, ואורי מייד הצביע על בתו בת ה-8 נטולת הנעליים. כן, כן, מה שקראתם.. סיור בין קוצי יער חורשים יחפה…

בסיום הסיור התכנסנו לארוחת צהריים, מייד הילדים התגייסו לחיתוכים. הכנו סלט חסה וירקות free style, מצה ברייט ענק בשילוב בצל ירוק ושאר עשבים, ושני תבשילים על הפוייקה של ירקות, אחד על בסיס גרגירי חומוס והשני על בסיס עדשים שחורות. בשבילי זה היה תענוג, תנו לי את זה כל יום כל היום ולא תהיי מאושרת ממני (ואפילו לא הרגשתי את החול שלא נשטף מהירקות טרם חיתוכם לסלט ולתבשילים). הילדים, איך לומר, פחות התחברו, התבעסו על הירוקים במצה ברייט, וניסוי לדלות תפוחי אדמה נטולי עדשים מהתבשיל…

לקראת הסוף כשהודיתי לאורי על הסיור, שאלתי אותו איך מגדלים ילדים "כאלה".. ושנינו חייכנו.. הוא אמר שפשוט חיים חיים כאלה.. ולי זה התחבר עם תובנות על חול המועד שתיכף יבואו בסוף הפוסט.. בכל אופן, לא יכולתי לסיים את הסיור בלי מחשבה קצת צינית שבטח אחרי סיור "אקולוגי אידיאולוגי" שכזה, יש כמה ילדים רעבים שיחפרו להוריהם עד שימצאו מבוקשם בסניף מקדונלדס הקרוב לביתם…

ד חול המועד

קצת נחים וקצת zootropolis
מה שאני אוהבת בחופשות זה שיש זמן לנוח מהן. כלומר, כמו פולניה טובה, אני אוהבת שיש לי את הזמן להתארגן בנחת (כן כן, כולל סידור הבית) לסוף החופש ותחילת השגרה. התוכנית היתה בעצם לקחת את הזמן, לנוח, כמובן שגם לסדר.. לתת להם קצת להיות מול מסכים (תוך כדי שאני מפרגנת לעצמי שנ"צ) וגם להוציא אותם מהמסכים לפעילות משותפת…(על פניו מאיים, בפועל, הרבה יותר קל ממה שאנחנו חושבים). אז מה היה לנו: משחקי קופסא לרוב (מדהים לראות איך אורי גדל וממש משחק איתנו אחד לאחד) כמו טאקי, קצת היער הקסום (משחק קסום ומהנה ביותר), כמובן סופר והערכות לטיול של המחרת.. טיול לגינה עם דובי ואופניים ובעיקר, רגוע.

גם אופניים, גם כדור, גם כלב וגם ילד מתוק, והכל בסיור אחד🙂

אחר"צ הדרמנו לרעננה לצפות בסרט זוטרופוליס (zootopia).

האמת היא שההמלצות עמדו בציפיות. סרט מקסים על עיר קוסמופוליטית, נגיד תל אביב (נגיד), בה כל אחד יכול להיות כל מה שהוא רוצה ולא משנה אם הוא ג'ירפה גבוהה או עכבר קטנטן. ג'ודי הופס היא ארנבונת קטנטונת ולוחמת צדק שעוד מגיל טקן חלמה להיות שוטרת, ללחום ברשעים ולעזור לחלשים.. הבעיה היא שהכל נגדה, היא קטנה מדי, אין לה את המעמד הנכון, וגם ההורים שלה לא בדיוק מעודדים אותה להגשים את חלומותיה (הם פחות או יותר מעודדים אותה לא להגשים את חלומותיה כמו שאחר 576 האחים שלה ולהסתפק בעבודה במטע הגזר…). אבל כמובן שג'ודי שלנו לא מוותרת על החלום, מתקבלת בקושי לבית ספר לשוטרים ומסיימת מצטיינת כמובן. מוצבת בתחנת משטרת זוטרופוליס ומתמלאת באושר עד שהיא מגלה שהתפקיד אותה קיבלה הוא מתן דוחות חנייה. אבל ג'ודי שלנו לא מתייאשת וכמו מלכה, היא מחליטה שאם זה התפקיד, היא תהיה בו מצויינת…(מישהו אמר לימון ולימונדה??). הסרט ממשיך לתאר את סיפורה של ג'ודי, כולל חברות אמיצה ושובר סטירואטיפים עם השועל שכמעט וכבר גמר אומר להשלים עם התדמית שלו אבל כמובן שיש תפנית בעלילה.. כמובן כמובן שנותנים לג'ודי צ'אנס והיא מצליחה להציל את העולם, או לפחות את זוטרופוליס, בסצינות שלרגע נראו מתוך ה-Black List. ועוד לא אמרנו כלום על סרט בכיכובה של דמות נשית (ארנבת) עם חלומות וייעדים, שלא מוותרת ולא מתייאשת.. חינוך קולנועי גם למאיה וגם לאורי כמובן.

בדרך לסרט

ערב חג שני

חוגגים במדבר

אחרי שנתיים בהם חגגנו את ליל הסדר במדבר, השנה כבר השתנתה החבורה, וירדנו למדבר בחג השני. ירדנו ביחד עם חבורת בית זית. רחובנו הקט בבת חפר שלמזלינו יצא לנו לגור בסמיכות לאחלה אנשים שבנוסף גם יש לכולם ילדים באותם טווחי גיל.. אז טיול  [4] משפחות ראשון, או יותר נכון קמפינג [4] משפחות ראשון, הוא כמו התחלת דייט.. עוד לא ברור מה כל אחד אוהב, איך לאזן בין המנוחה לטיול, בין הנוחות לאתגר.. ובסוף כמו תמיד, זרמנו, לא הקשינו.. הלכנו על קווים כללים והאמת היא שהיה מוצלח.

בחרנו בחאן חי נגב, בעקבות זכרונות מוצלחים שהיו לנו ממנו מלפני כשנתיים. אז נסענו סוליקו ארבעתינו, ישנו באוהל מונגולי והסתכלנו על המשפחות שהגיעו יחדיו והיה נראה לנו שיהיה כיף לעשות את זה יום אחד…

ומאז אנחנו עושים את זה הרבה פעמים. גם סוליקו אנחנו וגם עם עוד משפחות. הילדים עפים על זה. פשוט מדהים איך הם לא צריכים כלום, לא אטרקציות, לא קולנוע, לא מכוניות להשכרה ופשוט נהנים בחאן. אז בינתיים עוד לא עוברים לגור שם אבל בהחלט חוזרים ומגיעים.

מעמיסים ציוד וילדים לחאן

נהנים בעין בוקק

עין בוקק

מים במדבר

סוף חול המועד – חזרה לחול (בלי מועד)
כמו בכל חופשה, אתה בעצם מבין שאלו לא החיים שלך אלא, אלו הרגעים בין החופשות שלך..
אתה מבין טוב מאוד כי כל מה שהיה כאן עד עכשיו תיכף נגמר.. הרוגע, השקט, החופש לבחור, האפשרות להיות איתם ולא להיות לחוצים שיש רק 4 שעות (במקרה הטוב😦 ) אחר הצהריים להספיק להיות איתם וגם: לבשל/לסדר/לבדוק שיעורים/לשאול איך היה בגן/בית ספר/מקלחות/סיפור ולישון…. אויש, החופשים עושים לי טוב, אבל כמו פולניה טובה גם קצת לא טוב..🙂 אני שואלת את עצמי בעצם למה ומדוע.. קוראת לזה תסביך המזכירה (בלי להעליב אתכן אחיותי הנהדרות), אבל אחרי חופשות כאלו, פשוט בא לי להיות מזכירה, או כל תפקיד אחר שבו אוכל להגיע הביתה בנחת בשלוש/שלוש וחצי.. להיות נטולת לחצים, להנות מילדי.. לבשל איתם אורגני, לאכול עשבים ועלים כמו אורי ציזיק, לתת להם ללכת יחפים.. טוב נו, קצת נסחפתי…

ואז, כמו כל משבר, זה עובר לי.. לאט לאט.. אני מבינה שאם באמת הייתי רוצה אז אולי הייתי עושה את השינוי. אני גם יודעת שבאמת טוב לי בעבודה, וגם טוב לי איתם. אני יודעת שזאת החובה שלי למצוא את האיזון וכשאני איתם להיות איתם ולא להתפתות למליון ואחד דברים אחרים..ואני  גם יודעת שכמו שמישהו פעם אמר, שעם הילד הראשון שאת יולדת נולדים להם גם רגשות האשמה.. וכמו שסבתא יהודית אומרת: "הם יגדלו ולא יזכרו כלום"…. אז בין שתי האמירות האלו, ובין חופש אחד למשנהו, בין רגש אשם אחד לאחר, בואו נהנה מהדרך ולא נחכה שנהיה זקנים אלא פשוט נעצור מדי פעם לנוח ולפוש לצד הדרך…

"הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך."
[לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך"]

 

Let it go 31 בינואר 2016

Filed under: ילדודס,קורות האם האובדת — nililandau @ 22:38

לפעמים רק צריך להניח לזה…

להפסיק ללחוץ

להפסיק להשוות

פשוט להניח לזה…

ואז הכל מסתדר, ואז הכל הרבה יותר קל…

a_pirin_mountain_bansko (21).jpg

 

באיזשהו מקום עם אורי אני מרגישה שפחות עשינו את זה, פחות הנחנו לזה ולו.. אולי זה קשור לרגשות האשמה שמלווים באופן קבוע את גידולו של הילד, שבאופן פרוזאי, בניגוד לאחותו שהיתה עם אמא עובדת מהבית עד גיל שלוש (כן, כן, עד שאחיה נולד), כבר בגיל חצי שנה אמא שלו (כן, זאת אני🙂 ) החלה לעבוד משרה מלאה, כלומר, החלה במשרת הג'ינגול הבלתי נגמרת.

זה החל עם גן סבתא שזה לא כזה רע (במיוחד אם קוראים לה יהודית והיא גרה בפתח תקווה ולא חוסכת במתוק, טלוויזיה, ToysRus  וכאלו). וגם זה די הסתדר עם כך שהאמא עובדת בפתח תקווה, אבל זה יצר מציאות של "היכוני, הכני, רוצי". לצאת בסביבות שש, שש וקצת לכיוון מלאבס (כן, תעשו את החישוב מתי מעירים את הילד, אה נו, הוא גם ככה קם מוקדם/ גם ככה הוא נרדם באוטו/שקר כלשהו…), מגיעים לסבתא, מפקידים את התינוק (חצי שנה זה כבר גדול, לא ? :-)) עם שלל הסברים, הנחיות, מה כן ובמיוחד מה לא, וממשיכים ליעד הבא – עבודה. עובדים עובדים עובדים, די מעניין, לפעמים אפילו שוכחים שיש לך ילדים. אבל איכשהו כשהשעון מתקרב לארבע מתחילים להתכוונן… להרגיש לא נעים, לחשוב כמה שעות עשית וכמה חסר, ובעיקר, לברוח.. לכיוון הסבתא, להרים טלפון, להגיד שאת אוטוטו מגיעה, שאם אפשר שיהיה מוכן (מה מוכן? בהקשב! ), להכין אוטו, לברר אם הוא ישן, לקוות שלא הרבה מדי ושלא ירדם בדרך, כי בכ"ז רוצים גם שילכו לישון מתישהו. ואחרי חילוף מהיר עם הסבתא, הופ לסלקל (או שזה כבר כיסא/בוסטר) והיידה לכפר סבא… מגיעים אחרונים כמובן לגן של הילדה, ולוקחים אותה ואת רגשות האשם למחצית השניה של המשרה.

ואז פתאום, את מגלה שמשעמם לך. שאת אוטוטו בת 36, ועדיין אין לך תואר שני, וככה את לא תגיעי רחוק, ובעיקר את רוצה ללמוד, עוד, להחכים, ואולי יום אחד עוד להיות יועצת ארגונית (כן, בטח ..). סקר שווקים קצר מגלה לך שאוניברסיטה זה יפה אבל באמת לתל אביבים צעירים חסרי דאגות שעוד עובדים בעריכת תוכן או מלצרות, שבאוניברסיטה הפתוחה עם כל ההשלמות יקח לך לפחות חמש שנים (והי, רציתי לסיים לפני גיל 40..) והמון המון כסף, שהמכללה למנהל הכי נחשבת אבל הכי רחוקה וגם הכי יקרה, אז התפשרת על הקרובה לעבודה והיקרה.. 45 אלף שקלים שהיו יכולים להיות יופי של חופשה בתאילנד, הופקדו (איזה הופקדו, בתשלומים כואבים במיוחד) לטובת התואר הנכסף במכללה האקדמית אונו.

וכך החל הפרק השני ברגשות האשם בגידולו של אורי. נראה שכבר כתבתי על זה ה-מ-ו-ן. כאן, וכאן. וכשחושבים על זה, איזה ביזבוז שלא כתבתי על זה איזו תזה או אפילו דוקטורט. אז מה היה לנו? קודם כל פעם בשבוע לחזור מאוחר מאוחר (ומהצד השני לברוח מהעבודה מוקדם מוקדם) ולראות ילד בן שנה פלוס מחכה לי, ער!! עשר בלילה, אפילו יותר, והילד ער. מחכה לי. משלים זמן אמא. [ומסתבר שגם על זה כתבתי]. לכך התווספו שבתות ארוכות מדי שדייגו והילדים יוצאים בשלושה לטייל, לבקר, לסייר, ואני מתייבשת לאיטי מול המחשב, המאמרים, הקלסרים, הדפדפות, המרקרים, הקבוצה שפתחנו בפייסוש, והסיפורים שסיפרתי לעצמי על אקדמיה. כלומר א-כ-ז-ב-ה. בין לבין הילד החליף גן ושנה שלמה עשה סצינות פרידה בבוקר וגיחה למיטתנו כל ערב. כל ערב. עד היום [זה יגמר מתישהו נכון?].

וכך התרגלנו לכך.. אמרתי לעצמי שזה אוטוטו נגמר. בניתי פנטזיות על היום שאחרי, שאהיה בחורה חסרת דאגות (כן, כן, בחורה, כי בטוח ירדו לי איזה עשר שנים ;-)). והחיים נמשכו. הכל פחות או יותר היה רגיל. עברנו לבת חפר. הכרנו אנשים נפלאים. תקופת טיולים ומפגשים כיפיים. סוג של חמולה של פעם.

ואיפשהו אורי תמיד היה הילד השובב. אפילו כתבתי על כך, כאן. התרגלנו וכולם התרגלו לכך שהוא השובב. התרגלו זה גם המשפחה, גם החברים, גם הילדים מהגן. לרוב זה היה חמוד. חתול תעלול. לא מזיק. אפילו לרוב משעשע. עד שפתאום, יום אחד לא שמנו לב וזה התחיל להעיק. התעלולים הפכו להפרעות. החמידות הפכה לאי נעימות. פתאום אתה מגלה בבית שלך את הילד של האחרים. זה שלא הבנת איך לא שמים לו סוף, איך לא שמים אותו במקום. שאתה לא מבין איך ההורים שלו הגיעו למצב כזה, איך לא שמו גבולות. ופתאום שהיה נראה שמנסים לשים גבולות, אתה לא מבין, למה בצעקות. למה ההורים האלו מאבדים שליטה, מה זה צעקות. הי, אנחנו נגיד אתכם לרווחה.

אוףףףףףףףףףף זה לא היה קל. זאת היתה אולי התקופות הקשות יותר. שנינו לא ממש ידענו מה לעשות. לא הכרנו את זה ממאיה. הילדה הראשונה שהלכה לפי הספר (כן, כולל הterrible two שנגמר ממש בזמן) ופשוט היינו אובדי עצות. אז מה היה לנו בעצם? מה לא. הפרעות, התחצפויות, התפרצויות זעם, והרגשה שאם הוא היה יודע הוא גם היה מקלל. וכך זה המשיך. לא הולך לאן שצריך. לא בא כשקוראים לו. חוטף למאיה (אבל בחריגות מיחסי אהבה-שנאה של אח ואחות). בלאגן בשולחן ארוחת ערב. קם. בא. הולך לחדר. טורק דלתות (גיל 4, כן? ). מפריע כבר אמרנו, נכון? לא נעים כבר אמרנו, נכון? (אופס, הנה אמרתי ..).

גם בגן לא היה הכי קל. הגננות החלו לזמן ל"ימי הורים" שלא בלו"ז. כן, כן, אנחנו מדברים על גיל 4 רבתי. המשכנו להרגיש אבודים. לא יכולנו שלא להשוות. אחרי שסיימנו להשוות לאחותו, התחלנו להשוות לילדים האחרים. אלו שמקשיבים. אלו שיושבים ומשחקים משחק קופסא. אלו שמשחקים ביחד עם ילדים אחרים מהגן.

וכבר העזנו עוז לצאת מהארון ולבקש עזרה. ומההתחלה הן הגיעו, העצות. בצרורות. כולם ידעו את התורה. קודם כל, וחייבים לתת מקום של כבוד לסבתא מפתח תקווה שאמרה שאין בכלל בעיה. ומה אנחנו רוצים מהילד (מהנכד שלה..). שהכל בסדר. ואם יש משהו אז זה בטח בגלל הגננת… אח"כ הגיעו העצות של החברים. אתם לא מספיק אסרטיביים, את לא מספיק בבית. תשבו איתו. אל תשבו איתו. תהיו איתו יותר קשוחים, תהיו איתו יותר רכים.

וכבר התחלנו לחפש עזרה מקצועית. אדלר, נדלר. פרופסורים סופר יקרים, ומטפלים בלי תואר [אבל עם ה-מ-ו-ן ניסיון) זולים יותר. ומה כבר הם יגידו לנו, אמרנו לעצמנו, הנה עוד מאמר בשקל ממאקו.. ושיננו את כל כתבי רולינדר, דליות ועוד כמה ששכחתי… (טוב, בכ"ז 400 ש"ח למפגש הם סיבה מספיק טובה לעשות חושבין…).

ובמקביל בגן, פינוק. אז זהו שלא. אממ. איך אני אכתוב את זה שלא יפגע מדי (כי אני בטוחה שהיא לא התכוונה להרע), בואו נגיד שלא היו לה את הכלים. הילד סומן. על ידי שאר הילדים. כאורי שמרביץ ודוחף, כזה שלא זורם כמו כל הילדים למשחק קופסא רגוע, שלא מרכיב בניינים ומבנים. לזה שמזמינים אותו אבל הוא לא משתלב. ופתאום על הדרך הגננת זורקת משהו על כך שבמפגש הוא יושב עם הכיסא הפוך (נו, כדי שלא יקום בקלות באמצע המפגש…). בין לבין הגננת גם המליצה על שילוב. בהתחלה לא ממש הכרנו את המושג, זה רק התחבר לנו לאותם ילדים לא שלנו שתמיד ראינו מהצד. אלו שצריכים עזרה (לא שלנו, נו…). באחת ראינו איך הלך עלינו והלך על הילד. זהו. הוא אבוד. יסיים בלי מקצוע, אולי מכונאי או שחקן (לא ברור מה יותר גרוע :-)). האשמנו את הגננת. מה זה? עצלנית!!! למה הוא צריך שילוב. כי לך קשה בגן איתו? תלמדי את להסתדר… למה אנחנו? למה לשים על הילד סטיגמה. למה לסלול כבר מעכשיו את דרכו של הילד למוסכניק, אה, סליחה, שחקנצ'יק…זה הרי ברור שהוא יגדל ויסיים דוקטורט (סורי בן, זה הלחץ של הסבים… ) אז מה משתבש כאן בגן. אח"כ האשמנו את עצמנו. ברור. ילד שני (הי, הוא סנדביץ' בפוטנציאל!) עם פחות מדי פאזלים והנה צומח לך בבית ילד שזקוק לגננת משלבת. ואז המשכנו לאלו שהרגיעו. שאמרו שממש לא נתפר לו תיק ואם הוא ירצה הוא עוד יוכל להיות במאי.. ובכלל, נותנים לכם, תיקחו. בסה"כ אפשרות לתת לילד עוד זמן, עוד העשרה. זרמנו.

השיא הגיע, איך לא, במסיבת הסיום. דייגו איכשהו בדיוק טס לחו"ל מהעבודה, ואני הגעתי, אמא מותשת (מרוץ, זוכרים?), פלוס ילד פלוס אחות גדולה (אז מה אם אמרתם בלי אחים גדולים, נמאס לי להיות הפראיירית שתמיד לא מביאה, והי, היא יושבת בחוץ צמודה לסמארטפון ובכלל לא מפריעה). והנה המסיבה מתחילה. ואני, אף פעם לא אהבתי מסיבות סיום וכנראה לא סתם לא הגעתי למסיבת סיום תיכון, ולא לחלוקת תואר ראשון (טוב, תואר שני זה כבר הבורגנות והרצון לנחת להורים ולילדים… אבל זה כבר באמת פוסט אחר, כי הגלישה כבר גלשה מעל ומעבר..).

אז אם נחזור לעניינינו, מסיבות בגן הן הגרועות ביותר. כי הן בעצם מתחילות את הדרך בקונפורמיות. בעדריות. בלאבד את היחודי. בלהיות קבוצה. אף פעם לא אהבתי, כבר אמרתי? ובמיוחד מסיבות הגן של השנים האחרות. שהגננת כבר לא מסתפקת בעצמה ובנר מנייר על הראש והכל הופך לאולטרא סגול, לרועש, לקצבי, למי שמאמין לא מפחד ולטכנו, ולשיר אחד לפחות שאמור לרגש את אבאמא (מישהו אמר הללויה בגיל ארבע?), והילדים במבט מזוגג לא מפסיקים להסתכל על המפעילה, או יותר נכון על המדונה שלה. בקיצור, לא מתחברת. אלו רגעים שהבורגנות שלי, יחד עם רענן שקד מראים לי אצבע משולשת.. והערכים שלי, או איך שחשבתי שהערכים שלי יהיו, מתנפצים לי בפרצוף. שאני מבינה שהפכתי להיות כמו כולם. שלא גידלתי את הילדים שלי במדבר, זבי חוטם וקרועי בגדים, שלא לקחתי אותם לשנה מסביב לעולם (כולל הודו, ברור), אלא פשוט בחרתי לעבוד משבע עד שבע, לג'נגל, לרוץ במרוץ ולגור במקום סמי בורגני, כמו כולם. 

ואז במסיבה, אורי, רחמנא ליצלן, לא הסכים לשתף פעולה. ובניגוד לילדים מופנמים שמתיישבים על אמאבא ומסרבים לקחת חלק בריקוד, אורי פעל אחרת. הוא הפריע. הוא הלך לילדים אחרים. עשה צחוקים. כשכולם ישבו הוא עמד, כשכולם עמדו, הוא ישב. שהתכנסו, הוא יצא, כשהתפזרו, הוא.. נו, הבנתם. מדי פעם הסייעת הרחמנייה לקחה אותו אליה, ספק מחבקת, ספק מתרה בו להסתדר ולהפסיק להפריע.. אבל זה לא נמשך להרבה זמן. ואז, רגע השיא, אולי בעצם הקתרזיס, הילד ממשיך להפריע והגננת, אוחזת בידו, ובלי להפריע לסדר השירים שואלת: "איפה האמא???". ואני ממהרת ללכת אליו, מבויישת כמו לא יודעת מה, אבל בתכלס כועסת עליה, האמא?? שכחת מי הילד.? שכחת איך קוראים לי? מה קרה, איפה החמלה על הילד??? איפה הניסיון להבין? איפה הניסיון שלך?? ואני מפלסת דרכי מבין הרוקדים הצעירים לאורי ועם מבט של: "הסתבכנו יקירי" מבהירה לו שאו שאני יושבת לידו, או שהוא בא לשבת איתי. והילד לא מסכים לאף אחת מההצעות. אז אנחנו מסכמים שהוא יוריד פרופיל, יעשה כמו כולם, ונקווה שיגמר מהר. כפי שכבר הבנתם, מרגע זה חיכיתי (ואולי גם הילד) שהמסיבה הארורה תיגמר. והיא אכן נגמרה, הילדים שעטו החוצה לרבע פיתה עם חומוס, פסטה ואבטיחים ובין לבין שיחקו בחצר וראיתי איך הילדים מקניטים את אורי. מחכים שהוא יכעס וירביץ. מציקים. ואז הבנתי שראיתי זאת גם במהלך המסיבה.  ופתאום הכל היה לי ברור. שהשנה הזאת לא היתה לו טובה וכמה טוב שהיא נגמרת. ולסיום איזו אמא חכמה אמרה לי: "זה קרה לי גם, עם הבת, ושימי לב שלא יתייגו לך את הילד".

ופתאום משהו השתחרר, הסתדר. נרגע. אנחנו נרגענו. בלי ייעוץ, בלי קבוצת הורים, ובלי רולינדר ודליות. עוד לא התחלנו את השילוב, אפילו לא את הגן החדש, אבל משהו בקיץ הזה שינה את כללי המשחק. חזר אלינו הילד. הי, זה אותו הילד. הוא עדיין רב עם אחותו, עדיין דבוק למחשב, מדי פעם עוד צועק ומתעצבן אבלאיכשהו עוצר את זה בזמן. והנה פתאום אני תופסת אותו על חם יושב ומרכיב לגו.. לבד, בשקט. והנה הוא מזמין חבר לבוא אליו. ומשחק איתו לא רק מול המחשב. אז מה קרה לנו.  איך חזר לנו הילד. לא מאוד ברור. אולי זה הטיול קיץ לבולגריה? עשרה ימים של הורדת הילוך. של להיות אנחנו עם עצמנו. כמעט בלי מסכים, הרבה עם קלפים. ואחד עם השני. ונסיעות ברכב וכל אחד בוחר את השיר שלו. ואליעד נחום… כנראה שגם אנחנו חזרנו אליו. נרגענו. המשכנו לחבק, לאהוב, ולהיות שם בשבילו.

A_a_godlevo_Pripetzite (21).jpg

K_Yagodina_Hotel_Mursal (37).jpg

K_Yagodina_Hotel_Mursal (33).jpg

היו גם סיבות אובקטיביות. let's face it, הילד גדל. סיים את שנת הארבע המאתגרת. התחיל להתאזן בין הרצון והקנאה להיות כמו אחותו הגדולה ושאר הילדים הגדולים ממנו בסביבה לבין היכולת לממש. פתאום התסכול פחת. והתחלנו גן חדש. חובה. ושוב ילדים גדולים (מי אמר יליד נובמבר ולא קיבל), אבל עם גננת מדהימה. עם כלים וניסיון, שמצליחה להתחבר לילד, לקבל אמון ולתת לו בחזרה המון. ועם גננת שילוב ללא קרניים וללא פנקסים. כזאת שלוקחת את אורי ועוד כמה ילדים ופשוט, כפי שסיפרו לנו נותנת לו זמן איכות.

K_Yagodina_Hotel_Mursal (28).jpg

וסיפור קטן לסיום. השנה אורי התחיל חוג כדורסל. טוב נו, הגובה מחייב🙂. האמת היא שהוא ביקש גם כדורסל וגם כדורגל. אמרנו שנתחיל באחד והוחלט על כדורסל, הסביר משהו על מיומנויות טובות שמגיעות מהחוג הזה. ושוב הרגשנו שאנחנו חוזרים אחורה. מצד אחד, בבית, הילד מפליא בכדורסל. ומצד שני בחוג זה לא הולך. הוא התפזר. כל הילדים מכדררים בכדור, אורי זורק אותו רחוק. הילדים ממלאים אחר הוראות המדריך, אורי הולך הצידה, מטפס על המזרן או יושב מאחוריו. דיברתי עם המדריך. אמא מודאגת ששואלת מה יהיה… והמדריך אמר לי, תראי, לא למדתי פסיכולוגיה אבל אני רגוע. יהיה בסדר. האמנתי למדריך, ורק לא הבנתי למה לא נהיה בסדר. למה כל הילדים האחרים זורמים בחוג ואורי לא מוצא את עצמו. מה לא ניסינו כדי להתמיד בחוג? שוחד קל בקלפי סופר גול, התראות, שכנועים ועוד. וכלום לא עזר. באחד האימונים האחרונים מצאתי אותו מתחבא מתחת לאחד המזרנים. ניגשתי אליו (כועסת, ברור), אמרתי לו שככה אנחנו לא ממשיכים והולכים הביתה. הוא לא רצה לצאת. אמר שהוא רוצה לפרוש, ושהוא לא מצליח וגם גרוע. אויש, מה שזה עשה ללב שלי…  יום למחרת הוא לא הרגיש טוב, ובערב כבר מצאנו עצמנו במיון במאיר (הכל טוב ונגמר טפו טפו) אבל איכשהו חשבנו שאולי זה היה קשור. היום, חזרנו לחוג, והריטואל התחיל מחדש. ואז הבנתי let it go. שחררי. פרגני לילד. הכל בסדר. לא חייבים להתחיל חוג בגיל חמש. אפשר גם יותר מאוחר, ואפשר גם בלי בכלל. משהו בי אמר לי שזאת החלטה שכבר היינו צריכים להחליט מזמן, אבל מוטב מאוחר וכו'.

והנה, רצף הארועים מהשנה הקודמת, שלא הצליחו לצאת בפוסט משלהם, יצאו להם בפוסט אחד שלם. Let it go. כל כך פשוט. נתראה בשמחות!

20160116_145834(0).jpg

 

 

 

שמחות קטנות #2: הסרט פרינסס שואו (THRU YOU PRINCESS) 26 באוקטובר 2015

Filed under: כללי — nililandau @ 21:44

בערב נעים למדי מצאתי את עצמי עם אמא, אבא, דוד ודודה בפתיחה החגיגית של הסנימטק בפתח תקווה. נו טוב, לא בדיוק סנימטק, אלא יותר נכון, מוזיאון פ"ת לאמנות שהחליט להקרין אחת לחודש סרטים דוקומנטרים ולא בדיוק חגיגית ועם קהל לא בדיוק תל אביבי, אלא יותר גיל הזהב של פתח תקווה ובמקום סושי בורקסים ורוגעלך. אבל הדודה [שמבינה משהו בסרטים… ;-)), אמרה שזה סרט טוב, היה סידור לילדים, אז הלכתי על זה וקיוויתי שהמזל ימשיך להאיר לי פנים מהסרט שראיתי ערב קודם.

הסרט על פניו מספר שני סיפורים במקביל. הראשון הוא על על קותימן (אופיר יקותיאל), מפיק מוזיקלי מוכשר (קרולינה) ואמן "mashup", שזה בעצם חיבור של קטעי יוטיוב שונים ולא קשורים לקליפים הרמונים ומדוייקים. סוג של גזור והעתק ביוטיוב. הנה דוגמא. הסרט מראה לנו את קותימן ואת "גיבורת" אחד מהקליפים שלו "סמנתה" מטפלת סיעודית מניו-אורלינס, אשר מתעדת את חייה ומעלה את שירייה ליוטיוב.

אגב, בתחילת הסרט הייתי בטוחה שבגלל שזה פתח תקווה [אני משם, כן :-)] החליטו להקרין לנו סרט מהיוטיוב.. ואז הבנתי שבעצם האוטנטיות שלו פשוט מצלמת ישירות את המסך מחשב שפתוח על האינטרנט…

זאת סמנתה:

צילום מתוך: http://www.jff.org.il/?CategoryID=1368&ArticleID=2062

 

וזה קותימן

(תמונה מתוך גוגל)

בסרט מתועדים במקביל קותימן וסמנטה, אשר לא יודעת בעת הצילומים בכלל על קותימן ועל כך שהוא עומל על השיר שלה ליצירת mashup מרהיב [אח"כ קראתי כי סיפרו לה כי מצלמים סרט על יוטיוברים באופן כללי, בלי אף רמז לכך שבמקביל קותימן עובד על השיר שלה].

הסרט היה נפלא. חוץ מזה שבזכותו נחשפתי אל הפרויקט של קותימן, כן כן, לא הכרתי עד אז, הוא הצליח לשזור בעדינות שני סיפורים, שני אנשים, שעל פניו, אין ביניהם כלום מהמשותף. ואולם, היצירה מצליחה לחבר אותם כל כך.

אז נספר קודם כל על קותימן. איך לא גיליתי אותו קודם?? טוב נו, שמעתי עליו, ואפילו ראיתי איזה קליפ שלו, אבל בסרט אנו נחשפים אליו, אל האישיות שלו, שאותה אנו מסיקים כי בעצם בעת צילומיו, הוא לא פוצה הגה. אנו רואים אותו מול המחשב. עומל על הקליפים, קם שנייה להכין קפה (ועוד אחד ועוד אחד), להביא לעצמו משהו לאכול (מול המחשב, ברור), מגלגל סיגריה וחוזר לעמלו.

ומן הצד השני – סמנתה. יותר קשת יום לא ניתן למצוא ממנה. מטפלת סיעודית, מניו-אורלינס, עם עבר של התעללות פיזית מצד אמא (אשר לאורך הסרט אנו רואים כי היא שומרת על קשר טלפוני רציף עם האם), עבר של התעללות מינית מהדוד או אחד הגברים במשפחה, הווה של קושי להתפרנס, חשמל שמנותק, רכב שה"שכנים" החדשים מסירים את כל גלגליו ולה אין מאיפה לרכוש חדשים, אז הרכב פשוט נשאר עומד שם על לבנים. ויותר מהכל, הרצון הבלתי נגמר שלה להצליח, לפרוץ, שיגלו אותה. אנו רואים אותה הולכת לדה וויס האמריקאי, עם רצון – רק להגיע לשלב האודישנים, רק שאיזה מפיק יגלה אותה – ולא עוברת, היא מגיעה גם לבארים אפלים, בערבים של אמנים מתחילים, מופיעה שם אחרונה מול שני אנשים פלוס המנקה, היא כל כך רוצה את זה, וזה לא הולך, וכל מה שרוצים כשצופים בסמנתה הוא להגיד, אל תדאגי, קותימן עובד על זה וזה הולך להיות שלאגר… אל תדאגי , את עוד תפרצי.

ובינתיים קותימן עובד על זה. במלאכה המורכבת שלו, מול המחשב. ותוך כדי התקדמות העלילה, שבעצם העלילה היא של סמנתה, אנו נחשפים להבדלים בין קותימן לסמנתה. היא מוחצנת והוא מופנם. היא מעלה קליפים של עצמה, כמעט באובססיביות, ליוטיוב, מדברת בטלפון עם אמה, עם האקסית שלה, פוגשת אנשים ברחוב ופוצחת בשיחות חולין, וקותימן, כאמור, לא מוציא הגה. הוא והמחשב. הוא וקטעי הקליפים. עוד הבדל בולט הוא ההבדל בין סביבות החיים שלהם, סמנתה וניו אורלינס, בתנאי עוני וקותימן בקיבוץ בדרום, בשלווה ופסטורליה. סמנטה אוכלת מקדונלדס וקותימן בחדר האוכל בקיבוץ. סמנטה בקניות בסופר וקותימן בכלבו בקיבוץ.

כמובן שעם הציפייה הגיע גם הקתרזיס לסרט, בו סמנטה מגלה את הקליפ שלה. הנה, זה הקליפ:

אגב, ככה נראה הקטע המקורי של סמנתה

אין לתאר את ההתרגשות יחד עם סמנתה, שלא מאמינה שזה קורה לה, והנה זה קורה לה, יש לה קליפ, של KU-TI-MAN (לקחת לה קצת זמן להגות את השם ..), והנה המון לייקים.. ופתאום היא יושבת אצל דודתה ורואה את עצמה בטלוויזיה.

והנה כאן היא מספרת על רגע גילוי הקליפ

תודו שיש בה משהו מקסים, כנה ואמיתי.. ולא סתם מתחברים אליה בסרט ופשוט רוצים שהיא תצליח. וכך, בהמשך הסרט, ההמשך המתבקש, מגיע בצורת הזמנה מקותי להגיע ל Israel.. סמנתה מגיעה ל-TEL AVIV, מקום שלא שמעה עליו, במלון על רחוב הירקון, מול הטיילת.. ולמחרת מגיעה לפגוש את קותימן והלהקה, שכמובן בתזמון מושלם סידרו גם הופעה חגיגית באיזו היכלת התרבות וסמנתה כיאה למעמד עוטה שימלה חגיגית, לא כזאת שהופיעה איתה עד כה, ומבצעת את השיר שלה את מול הקהל שעוטף אותה באהבה, והיא לא מאמינה שזה קורה לה.

מה קורה אח"כ, איך ממשיכה הקריירה של סמנתה, והאם קותימן ימשיך לעזור לסמנתה להצליח, את זאת אנחנו לא כל כך יודעים. מן הסתם, זמרת גדולה ומצליחה היא עדיין לא נהייתה. מאוד יכול להיות שכמו הרבה שכוכבם דורך לערב, לתקופה, לתוכנית טלוויזיה, בסוף דועך והם ממשיכים בחיים הרגילים כמו של כולנו, רק ששל סמנתה קצת יותר קשים.

אז מה היה בסרט הזה ששבה את ליבי? קודם כל, הוא קצת נתן לי להרגיש איכותית וצעירה. למה איכותית? כי זה סרט איכותי🙂 ולמה צעירה, כי כשהייתי צעירה, הייתי הולכת לראות [לבד, בסנימטק] הרבה סרטים איכותיים😉. וכרגיל, התחברתי, לאנשים שבסרט, לקותימן המקסים שפתח לי פתח לפרויקט הנפלא שלו ולסמנתה המוכשרת, והרגישה עם הרצון שלה להצליח.

הסרט הזה גם ממחיש בצורה מדוייקת את קוטנו של העולם הגלובאלי שלנו. כמה כולנו קרובים. היום מישהו, איזה נדב מנתניה, מגיע לכוכב הבא ואח"כ לאירוויזיון, ומחר מישהי, איזו סמנתה מניו-אורלינס, מגיעה לישראל ואח"כ ל…

וכאן  תוכלו לקרוא ניתוח אינטליגנטי במיוחד על הסרט (נו, הארץ, מה אתם רוצים:-))

 

 

שמחות קטנות: ילדות פרא (Mustang) 23 באוקטובר 2015

Filed under: כללי — nililandau @ 4:03
Tags: , ,

אז הנה עוד פוסט שמתחיל בהתנצלות על כך שאני כמעט ולא כותבת בבלוג…. הפעם עם תובנות קצת אחרות🙂

אז כבר אי אפשר להאשים את העומס, הי, עדיין עמוססססססססססססססס, עדיין משרה מלאה פלוס, ופלוס ילדים וזוגיות, וחברים, ורצון גם להקפיד על ספורט ותזונה, אבל בגדול, יש זמן. הסתיים לו בכבוד פרק הלימודים, התואר השני מאחורי, לא צריך להרגיש אשמה על כל שנייה פנויה שלא קוראת מאמר או כותבת את הסמינר. יש זמן חופשי. כבר ביליתי אותו.. בבילוי ימי שישי רגועים בבית או בבית קפה, בשינה, והרבה, הילדים גדלו, הם יותר מאפשרים, אפילו לישון שנ"צ בסופי שבוע (ואנחנו כמובן מאפשרים להם להידבק למסכים, כי אי אפשר הכל בחיים).

וזה לא שאין על מה.. דווקא יש המון, הרי החיים בנויים ממלא סיפורים, גדולים וקטנים, במשפחה, בבית, עם הילדים, שינויים, משברים, התבגרויות, בעבודה, עם מה לא..  וראייה לכך הם טיוטות פוסטים שממלאות את אדמין הבלוג, אותן התחלתי לכתוב בחדווה גדולה ופתאום הפסקתי, נגמר לי.. איכשהו המוזה עזבה, אבל אולי בעצם הבנתי שהחשיפה כבר לא כל כך קלה לי.. כבר לא כל כך קורצת לי. גם בפייס כבר פחות משתפת, סיננתי חברים שהם לא באמת מכרים, ובעיקר הבנתי שיש לי סוג של אחריות בלספר על אחרים, בעיקר על הילדים. יש גבול, הם זכאים לפרטיות שלהם… אם פעם זה היה חמוד וסיפורי ילדים שובבים ויצירתיים, הפעם זה כבר הם עצמם, החיים שלהם, איתנו, הקשיים שלהם ושלנו.. אז בואו נשאיר לעצמנו… (לא להיבהל, הקשיים הרגילים, טפו טפו, הם נהדרים חמסה, ובכל זאת :-)).

ואז עבר לו איזה שבוע בו צפיתי בסרטים נהדרים, הצגת ילדים נפלאה ואחרי המון המון זמן חזרתי לקרוא עם רומן מומלץ ביותר. והבנתי שאלו השמחות שלי. מרחיבי הלב, והנפש והדעת, וההסחות שלנו מהמציאות המטורפת בה אנו חיים. כן, קצת אקספיזם בימים אלו, לא יזיק.. ופתאום רציתי לכתוב עליהן, שכולם ידעו, שיחוו גם, ואולם גם ליבם, נפשם ודעתם תתרחב🙂.

בהתחלה חשבתי שזה יהיה פוסט אחד עם כמה המלצות. אבל תוך כדי שאני כותרת את ההמלצה, היא התארכה לה והבנתי כי כל המלצה במקומה המכובד מונך, בפוסט משל עצמה. אז הנה הראשנה, השמחה הקטנה המומלצת. מקווה שתהנו, מקווה שההמלצה הבאה תהיה מאוד בקרוב.

אגב, אני עוד לא יודעת אם הבלוג תופס טוויסט, והופך לבלוג המלצות, עם טוויסט אמהי כמובן…. ושוב אזכיר שפעם לפני מלאנתלפים שנה שהייתי רווקה תל אביבית מתלהבת פתחתי סוג של אתר/בלוג שגם ריכז המלצות, ועוד כמה דברים תמימים כמו סיפורים בהמשכים… אז בעצם אם חושבים על זה, תמיד הייתי סוג של ממליצה :-)… מצד שני, יכול להיות שעוד אחזור לכתוב על האישי.. מצד שלישי, איכשהו, בהכרותי איתי, יש לי את ההרגשה כי ההמלצות האלו יהיו לא מנותקות מההקשר האישי.

והערה כללית – לאנשי היח"צ/שיווק שביניכם: אתם בהחלט יכולים להזמין אותי לסרטים איכותיים  ותערוכות עילאיות ומתנשאות ואני אשתדל לכתוב עליהם, אבל באמת שלא לטעימות מטרנה, פשוט אני כבר לא בקטע, אתם יודעים.

שנתחיל?  

שמחות קטנות: המלצה על הסרט "ילדות פרא"  (Mustang)

סרט מופלא, עליו ידעתי שאני רוצה ללכת כבר המון המון זמן אחרי שקראתי עליו ביקורת נהדרת באחד המסופים של הסופ"ש. נכנסתי לאולם, הסרט החל ואיתו הקסם. זהו סרט קסום, נפלא, מספר סיפור קטן אבל בעצם גדול…

הסרט הוא על חמש אחיות, טורקיות, שגרות עם סבתן ודודן בכפר בטורקיה. סצינת הפתיחה היא יום סיום הלימודים בהן האחות הקטנה נפרדת בדמעות ממורתה בעוד אחיותיה הבוגרות דוחקות בה למהר ולסיים..משם ממשיכות האחיות לחוף הים, יחד עם חבורת בנים. נכנסים למים, משחקים, משתובבים, רק משתובבים, או מעבר לזה?.. כשהן מגיעות הביתה, הן מגלות כי מישהו חשב שזה היה מעבר לזה ומנקודה זאת מחליטים הסבתא והדוד כי יש ל"חנך" את הבנות, עם סגירתן בבית, והחזרתן למוטב באמצעות שיעורי מסורת, לבוש צנוע, שיעורי בישול, גיהוץ, תפירה וכל מה שניתן… הסרט ממשיך ועוקב אחר תהליך החזרתן למוטב דרך נסיונות המרד חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות ועד לסוף האופטימי (לאחר כמה סצינות קשות במהלכו).

אז מה היה בסרט הזה ששבה כל כך את ליבי, הרחיב אותו והחזיר אותי לימי הסנימטק העליזים?

קודם כל היופי. וקודם כל יופיין של הנערות.

pretty

בדומה לסרט חמש ילדות יפות [שאגב הבנתי שמלא עשו את ההשוואה ובימאית הסרט ממש לא אוהבת את ההשוואה, לא לסרט ולא את עצמה לסופיה קפולה], גם כאן מדובר בחמש נערות יפיפיות, יופי עוצמתי, בוודאי לא קלאסי, כזה שמתחבר לנערות דעתניות, גם אם דעתן היא לעשות ככל העולה על רוחן.

בנוסף, יופי הצילומים בסרט, גם מבחינת מקצועית שהיו צילומים מרהיבים וגם מבחינת תוכנם, נופי טורקיה, שהזכירו קצת את הטיול שעשיתי בה לפני יותר מעשר שנים, אני וחברה, בזמנים בהם זה היה אפשרי, גם לטייל בהרי מזרח טורקיה (הו הקצ'קר) וגם לטייל שתי בנות בטורקיה. אז כמו בסרט נדהמתי מהנופים העצומים של המדינה הקרובה-רחוקה כל כך לנו.

דבר נוסף ששבה את ליבי היה הצוהר אותו פתחה לנו הבימאית לטורקיה האחרת, לא זאת של ארדואן, אלא של כמוני כמוך. של נערות שJUST WANNA HAVE FUN והולכות להילחם על זה. על נשים שאמנם גרות במדינה מוסלמית אבל כמו שכאן לא כולם הולכים על גמלים, גם שם בטורקיה, בסרט, מדובר בנערות חילוניות, מודרניות, לא סטריאוטיפיות, שנלחמות על מקומן, שלא מקבלות את צו השעה.

כמובן שהסרט, שבויים ע"י בימאית – אישה – פורץ נשיות, חזקה, אסרטיבית. זהו בהחלט סרט פמיניסטי שלא מקבל אי שיוויון, לא במדינה ולא במשפחה. חלק מהמאבק של הנערות בסרט אינו פשוט, מאוד אמיץ, ומעורר השראה. חלק מעוצמת הנשיות הזאת היא כמובן באמצעות היותן אחיות. הקשר בין האחיות כה חזק ושובה. ברגעים הקשים מצטנפות כל ה-5 ביחד ומתחבקות, ברגעים המצחיקים, מנסות להתעלות על השגרה בבית הסגור והנעול עם הרבה דמיון ויצירתיות, כמו משחק בבריכה (במיטה עם הסדינים – מצחיק לראות איך הן שוחות שם), ועוד ניסיונות לברוח שחלקם מצליחים יותר וחלקם פחות.

together

עוצמה נשית - הבימאית והשחקניות

גם הסבתא שבתה את ליבי, היא שמצד אחד עמדה מול הסביבה הדתית והתמודדה עם הבושות שעשו לה נכדותיה, ומצד שני התמודדה עם הקושי בגידול 5 מתבגרות, גידול שנכפה עליה במות ההורים עליהם אנחנו לא יודעים דבר, ועם כל זה, האהבה הגדולה שלה לנערות, הקשר החזק ולבסוף הייאוש שלה שהופך לסוג של טירוף בסגירה של הבנות, חיתונן, אחת אחר השנייה, עד שמגיעים לקטנות שבהן.

ואחרונה, הבת הצעירה. עדיין לא נערה, בטח בת 10 או 11, מסתכלת מבחוץ על אחיותה, לומדת, רוצה להיות כמותן, אך עדיין לא שם. לאורך כל הסרט, היא הדומיננטית ולעיתים מתנהגת ובמיוחד בסוף הסרט באומץ ובתושייה, נוהגת כאחות גדולה.

זהו סרט זר במיטבו, איכותי, איטי, לא ממהר. סצינות ארוכות שמאפשרות לך לצלול אליהן, להזדהות עם הגיבורות, לצחוק איתן, לשמוח, וגם להיות עצוב ולבכות. שמחה נהדרת. אני ממליצה. ולמי שלא יכול להתאפק, יכול לראות את הטריילר בלופ..

 

תנו להם ספרים 14 ביוני 2015

Filed under: כללי — nililandau @ 21:01

הרבה מדי זמן עבר מאז שכתבתי את הפוסט האחרון.. כמעט שנתיים, מאז שעברנו לבת חפר, טוב אתם יודעים, זה ישוב קהילתי ומאוד עמוס פה בפעילות… אז זהו שלא, כלומר, כן, יש פעילוית ומקסים פה, אבל זה באמת נושא לפוסט נפרד…

אז למה לא כתבתי, הרבה תירוצים, עבודה, לימודים ותואר שני שהסתיים השבוע בקול תרועעה של זליכה שהאיץ בנו לזרוק את הכובעים… מה אני אגיד לכם, לאחר ההתעלמות האנטי ממסדית ("שאני אגיע לטקס באוניברסיטה??"), של התואר הראשון, הגיעה הבורגנות של התואר השני, עם תואר במכללה, עם בעל ושני ילדים וגם זוג הורים שמאוד רציתי לגרום להם קצת נחת… וגם לעצמי הרשיתי להנות, ללבוש את הגלימה המגוחכת, להחזיק את הפרחים ופשוט להנות מהטקס החביב ומהתעודה שאלוהים ישמור למה בדיוק היא תתרום לי מעתה והלאה (רמז, כנראה לא הרבה) אבל הפולניה היתה צריכה אותה והפולניה השיגה אותה…

אז למה עוד לא כתבתי? כי למי היה זמן, עם תום התקופה המטורפת בלימודים, החליטו בחברת One1  לרכוש את החברה שלי והתחיל לו שינוי ארגוני מטורף עם שינוי תפקיד, טוב, נו, הוספת עוד כמה תפקידים על התפקיד שלי ובקיצור, נגיד עוד פעם את המילה עם השורש ט.ר.פ בעבודה….המון עבודה, גם הדרכה, גם פנים, גם חוץ, גם ניהול ידע, גם ניהול, גם שיווק וגם מנהלת פרויקטים של כל שאפשר לקשור אותו לכל אחד מהתפקידים המצ"ב… עמוס, מאוד, שהגיעו לקליימקס בחצי שנה האחרונה עם כנס לקוחות גדול מאוד שהתקיים בחודש שעבר וגרר עבודה רבה מאוד מאוד מאוד, המון שעות, גם בעבודה, גם מהבית…

וגם דייגו החליף עבודה, כן, מה אתם יודעים (טוב, נו – אתם יודעים) פשט את המדים של הכירופרקטור ולבש את מדי ההייטקיסט, ואיך אמר שייקספיר, אם את רואה ויזה לארה"ב בשבוע הראשון לעבודה, אל תתפלאי שבחודש אחד הוא כבר טס פעמיים. אז עבודה חדשה וצריך להשקיע וכאלה אז גם דייגו מאוד עמוס, ושניינו עמוסים מאוד מאוד ומג'נגלים ביניינו שני ילדים. היום אני, מחר אתה, מחרתיים הביביסיטר וחוזר חלילה.. וחלילה שנהיה שנינו אחד צהריים (תזכירו לי מה זה?) עם הילדים…

וככה נראית מציאות חיינו (רענן שקד, אתה לא לבד :-)): לרוב אני קמה מוקדם וחומקת לעבודה, דייגו בבוקר איתם, מה שנקרא סדר יום, או לפחות ניסיון לבנות כזה, התארגנות, סוג של ארוחת בוקר, צחצוח, גילוח (אה, סליחה, לא הם…), ויאללה למסגרות… ואז,  מדברים בשמונה בבוקר דיווח על הבוקר שהיה ואיחולים ליום נפלא. ואז אני חוזרת, בחמש, ובעבודה זה מרגיש ממש כאילו יצאתי בשלוש רחמנה לצילן… ואני כבר מרגישה שנגמר לי היום ואוטוטו ארוחת ערב…

כי יש מלא דברים לעשות. ארוחת ערב, מקלחות, שיעורים, לבשל בין לבין, לנקות, כביסה (ברוך מי שהמציא את הרובוט שמנקה, כן, הוא מנקה, הוא מושלםםםםם ואת סימה הנהדרת שמגהצת…), אה, והשכבות, שלרוב מרדימות…

אז לפעמים, ברוב חוצפתנו, אנחנו רוצים כמה דקות של שקט, קצת בלי "אמא תגידי לו", "אמא, תגידי לה", שניה בלי לריב, שניה להיות רגועים, ואנחנו יודעים שארתור החמוד יאפשר לנו 22 דקות להתקדם, להספיק, לסדר בינתיים את ארוחת הערב..

ואז אנחנו עושים את הטעות, נותנים את הנייד, כלומר, הסלולרי. תום החתול, משחקים ואפליקציות, וקצת יוטיוב וכמובן ארתור החמוד, שהוא באמת … מה הוא באמת? טוב, מה שהוא לא יהיה, הוא די חמוד, והסדרה עצמה באמת אחלה, עם התייחסות לרגשות ועם תכנים חסרי אלימות והכל, אבל גם הסדרה הנאורה והמחנכת ביותר בעולם מותירה אותם עם פה פעור שקועים במסך (קטן על הקיר או קטן בכף ידם) ולי זה קשה לקבל זאת…. ועוד לא אמרנו כלום על הקרינה..

וזה ממשיך, כי פתאום יש בוקר שהם מתעוררים מוקדם (נגיד בשש) ולא בא לך להתחיל עדיין להתמודד (הנה, מתחילים להגיד את האמת) ונותנים להם את הטלפון, ופתאום ברכב בא לך קצת להשתיק אותם, בעיקר כי הם מבקשים כל כך יפה (או כי אתה לא רוצה שהם ירדמו בדיוק לפני שמגיעים למפגש המשפחתי, כי החצי שעה הזאת, אתה יודע, תעלה לך בסצנת הרדמות..).

וזה כמובן לא כולל את השבתות שהם אצל הסבים מחוברים עם הטלביזיה לווריד, ואת כמובן לא אומרת כלום כי הי, עד שעושים לך טובה ושומרים לך על הילדים גם תגידי להם איך לעשות זאת?? (הרי הבטחת שלא…), וכך הם מול המסך (בסלון, בחדר שינה, ברוך השם יש הרבה טלויזיות אצל הסבים), מהרגע שמגיעים ועד הרגע שאת מצליחה לגרד אותם מהספה כי צריכים ללכת, וזה כמובן לאחר ריבים שהם לא הספיקו לראות כלום…

ובוקר אחד, או ערב אחד, את מגלה שהילדים שלך הם מהילדים שדבוקים למסך (הקטן או הגדול) שהם כבר לא עושים פאזלים, לא יצירה, לא קוראים מספיק, עם סיפוקים מיידיים ובהחלט לא יודעים להשתעמם. ואז מגיע הרגע שאת אומרת לעצמך – די. מספיק. חייבים לעשות לזה סוף, או במילים אחרות, גמילה ועכשיו…

ואת גם מבינה שזה ידרוש ממך, וזה אכן דורש.. זה דורש המון סבלנות ואיפוק כשהם (ובמיוחד הקטן שבהם) מתעצבן, בועט, מנסה לעשות כל מה שניתן (ואפילו קצת יותר) לפרוק את התסכול שלו על האמא שלו שפתאום מחליטה לשנות את החוקים.. ואת אמיצה, ולא מוותרת. מסבירה בקול של מיכל דליות שאת מבינה שהוא מתוסכל אבל אין טלפון ואין ארתור בבוקר, יהיה אפשר אולי (חשוב להזכיר את המילה אולי – זה כמו האותיות הקטנות בהסכמים של הסלולרים, כי אחרת את צפויה לתביעות מילדים בני 4.5 ו-7.5 שיטענו בתוקף שהבטחת ולכן את חייבת לקיים), אז כאמור – א-ו-ל-י אחרי הצהריים.  כמובן שהוא עדיין לא משתכנע, ואז את ממשיכה ומנסה קצת עמוס רולידר ומסבירה לו שאת אמא ושלא יתבלבל ואם הוא לא מתנהג כראוי אז הוא לא יוכל להיות איתנו ויאלץ לעלות לחדר (שזה קצת בעייתי להגיד בבוקר שאת רק רוצה לקדם עניינים לצאת כמה שיותר מהר למסגרות).

ואז מגיע הקסם.. את מציעה ספר. כלומר, את לא מציעה, כי הרי כשאת מציעה הוא מתנגד, הוא עדיין בכעס ובתסכול, ולכן גם מסרב לשחק, כמו גם לקרוא או ליצור.. ולכן, את לא מציעה, את מניחה. על השולחן, על המדרגות, ברכב, איפה שניתן, בכל מקום זמין, והוא פשוט לוקח, אחד ועוד אחד, ומדפדפף וקורא את הציורים עד שבטח אם הייתי עושה לו חידון הוא היה עונה על כל השאלות נכונה…

וזה באמת מחזה ממיס לב, לראות ילד בין ארבע וחצי שקוע בספר. בספר, לא במסך שבקיר, לא במסך שביד. דומה שאם מסתכלים טוב, רואים גם את כל המחשבות שלו נכנסות אל תוך העלילה…

זה כמובן לא פתר אותנו לגמרי מהמסכים, הם כמובן עדיין מבקשים, אבל כשאני יודעת שזה כחצי שעה אחרי הצהריים, הרבה יותר קל לי. כשאני יודעת שהוא התחיל את הבוקר שלו רענן, ביצע את כל חובותיו לחברה (צחצוח, שטיפת פנים, סנדלים והכנת תיק) ויצאנו למסגרות ללא לחץ ולא ברגע האחרון, ההרגשה פשוט נפלאה…

אז כאמור, תנו להם (כלומר, הניחו להם) ספרים… וקוו לטוב..

10339585_10152742662429879_5196995846060677685_n

969204_10152048626309879_889065270_n

לילה טוב!

 

הדרך הביתה 17 בספטמבר 2013

Filed under: בית — nililandau @ 6:28
Tags: , ,

ערב ראש השנה תשע"ד, היה עבורנו אירוע משמעותי, לדעתי הרבה יותר ממה שקלטנו. עברנו לביתנו החדש בבת חפר. הבית שלנו. על אמת. סוף סוף לא שכירות. לא "לחיות כמו סטודנטים" (כמו שדייגו הגדיר). אולי זאת תחילת (או המשכה) של ההתברגנות עם בית בכפר, או אולי דווקא ניסיון לחזור  לפשטות עם בית הרחק (יחסית) מהעיר. כל אלו ועוד הביאו אותי לסוג של ספירת מלאי על מגוון וסוגי הבתים בהם גרתי עד היום…

בית מס' 1: רחוב ליויק 4,  שכונת המשוררים, פ"ת (הבית המיתולוגי). 

שם נולדתי. שכונת עולים (של שנות ה-70) שלא הצליחה לצאת מההגדרה שלה ונשארה תחת אותו הטייטל גם בשנות ה-90, והאלפיים. אומרים שפעם היה כאן שמח. בקומה הראשונה מורה לפסנתר, בקומה השנייה רופאת גרון, בקומה הרביעית הנכדה של המורה לפסנתר ובקומה 2, דירה מס' 8 – משפחת לנדאו. בשכונה, כמה גני ילדים (שווים, לא כמו שלי של נעמת שהיה מבעס ובלי חופשות בכלל), מכולת אחת – של דויד הגרוזיני, כמובן… מספרה, זה ברור, חנות טמבור. 2 בניינים גבוהים של 8 קומות בערך היו יוצאי דופן בנוף של בנייני ה-4 קומות. והבניין שלנו, כמו שכניו, ללא מעלית, ללא כניסה סגורה. בלי חניות שמורות. אבל כן עם עמודים. אותם עמודים שעליהם היה עומד הבניין, וביניהם היינו משחקים (ועל שמם הומצא המושג: "בין העמודים"). דג מלוח, מחבואים, גומי (שקושרים בין שני עמודים כמובן), קלאס, ועוד ועוד. בצדדים היו כמה משטחי דשא. אם אגיע לשם היום, בטח הם יראו לי פיצים. אבל אז.. עולם ומלואו. כמובן שהיינו מקימים שם את הסוכות בחג. אה, והיה כמובן המקלט, שלמייטב זכרוני היה די מסודר וגם בו היינו משחקים. והחיים היו טובים.

pt_12

החיים היו טובים

בבניין הסמוך גרה חברתי הטובה ריקי לוי.  ממול היו פרדסים, שלכשגדלתי הייתי הולכת דרכם לתיכון ברנר (תמיד באיחור, כמדומני). רחוב לויק היה ממוקם בקצה רחוב עין גנים, ממש על צומת סירקין. ואנחנו, בלי שום בעיה כמובן, היינו הולכים כל יום לבית ספר (עין גנים), מרחק כלפחות 20 דקות ברגל. מה אני אגיד לכם, כנראה שבאמת היינו פחות מפונקים. היתה לנו דירה לא גדולה. אולי 90 מטר מרובע. אבל היו בה 4 חדרים. לי הקטן ולדויד הגדול (לימים כמובן ירשתי את חדרו). היתה את תקופת הטפטים. לי פרחוני ולדויד סוג של כחול מחוספס… לי פוסטרים של עופרה חזה וטוני מ"מי הבוס" ולדויד קולאז'ים ממעריב לנוער.

pt_4

פוסטרים של מעריב לנוער על הקירות

pt_7

הטפט כחול מפוספס עם פוסטרים של עופרה חזה ברקע + כמה דובונים ומראה כמובן. ולא, אני לא יודעת למה תליתי סרטים לשיער על הקיר…

במקביל, תמונות וקולאז'ים של אמא יהודית בכל החדרים (בכלל, קירות ריקים זה כנראה  לא טוב באמונה הארגנטינאית). וכמובן, עשרות על עשרות אירועים משפחתיים, חבריים, פוליטים. ימי הולדת (לי כאמור היו בכל שנה שלושה: לכיתה, למשפחה, ולחברים מהשכונה). היה שולחן אוכל עגול יפיפה, קיר שהיתה פורצת בו נזילה לפחות כל שנה, וחזינו בו נשבר לצורך המציאה של הבעיה לפחות פעם בשנתיים. תנור גז שלמזלינו מעולם לא התלקח. היו סורגים כחולים, וילונות כתומים, וספות שבתקופת השיא שלהן הוחלפו לורוד פרחוני שנקנה בזיל הזול והיינו ישבנו בהם מבסוטים והיינו בטוחים שעשינו סופר דיל. 

pt_2

בית עמוס תמונות ואורחים

pt_3

אירוח "יהודית לנדאו סטייל"

אז כאמור בליויק גדלתי וממנה הגעתי לכל פינה בפתח תקווה (באמצעות קן 74 כמובן). לחנות התיקים של סבתא לידיה בתחנה המרכזית, למועדון הקרטה, למחנה של התנועה (מחנות עולים כמובן), למרכז, למדרחוב, לקניון החדש שנפתח בצמוד למדרחוב, לסיפרייה העירונית, וכמובן שלקו 66 ממנו המשכתי לתל אביב. עם אם המושבות פיתחתי, כבר אז בשלהי גיל ההתבגרות יחסי שנאה שנאה, סורי, זה פשוט לא הלך לנו.. מה שנקרא, זאת לא אני זאת כן את וזאת הסיבה שלצערם של הורי עם השנים הלכתי והתרחקתי ממנה ומעולם, למרות הפיתויים, לא הסכמתי לחזור ולגור בה.

אל הדירה בליויק אפילו דייגו זכה להגיע. אני לא יודעת מה הוא בדיוק חשב לעצמו שהובלתי אותו אחר כבוד 2 קומות במדרגות המכוערות של הבניין, כי ב-2005, באמת שהבניין כבר היה נראה הרבה פחות טוב. בטח האוכל של יהודית שהוא לא יכל לעמוד בפניו, כבר השכיח ממנו את המראות. אז באמת, האזור היה הרבה פחות טוב, וכל מי שהגיע לשכונה בשנות ה-70, כבר מזמן מזמן עזב אותה. חוץ מיהודית. לצערו של טיטו כמובן🙂 אמא שלי, כנוסטלגית מאובחנת, סירבה להבין מה רע בשכונה, בדירה. להפך, היא חזרה והיללה את היתרונות הרבים של "שכונת המשוררים" (ליויק היה משורר פולני, היה גם רחוב אלתרמן וגולדברג…). אבל אבא שלי המשיך במרד השקט ולבסוף זה הצליח לו וסמוך לחתונה שלי ושל דייגו הם עברו אחר כבוד לדירה לא רעה בכלל בכלל בקצה השני של פתח תקווה. ועכשיו שאני חושבת על זה, אולי חלק מתוצאות הרווקות שלי היו שהשארתי את הורי ברחוב ליויק, אולי אם הייתי מתחתנת קודם, הם היו עוברים קודם. אין לדעת. סביר להניח (ובהכירותי עם אמי היקרה… שלא!).

בית מס' 2: בי"ס שדה עין גדי

בבית ספר שדה עין גדי העברתי שנת שירות, במסגרת גרעין הדרכה בשמורת עין גדי, מטעם רשות שמורות הטבע. פעם, לפני המון זמן, עוד לפני שרשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים התאחדו להם. זה היה גרעין ניסיוני, והאמת היא שכנראה שהניסוי לא כל כך הצליח כי לא המשיכו במקום גרעינים נוספים בשנים שלאחר מכן. אבל לנו לא היה אכפת… היינו 4 חברה שהצטמצמו ל-3, שני קיבוצניקים ואחת נילי. עבדנו בשמורת עין גדי. כל יום בסבב, הלוך חזור בנחל דויד או ערוגות. הכרנו שם כל חלוק נחל וכל קוץ שיטה. היינו בעצם פקחים. תפקידנו היה לשמור על הנחלים מהישראלי המכוער שלעיתים קרובות מדי היה בא לטייל בנחלים. האמת היא שהתפקיד היה מגעיל (מי רוצה להיות שוטר), אבל כל המסביב היה פשוט נפלא ופיצה על כך. מוכנים: לחיות בקומונה שלושה חברה בוגרי תיכון שבפעם הראשונה גרים "לבד", שיחות אל תוך הלילה, בירות ובישולים, חברויות עם שאר הפקחים ושאר  ה"מורות החיילות" והמדריכים הבוגרים בבית ספר שדה עין גדי. אינספור טיולים במדבר יהודה הנפלא. 2 טיולים יותר מדי שנגמרו במזל בשלום. הראשון אליו יצאתי לבד ובמהלכו מצאתי גופה (לא כתבתי על זה כבר פוסט??) והשני, בו יצאתי עם קולגה לעבודה ובו הסתבכנו בדרך ונקלענו לחושך והיינו על סף הזנקת מטוס חילוץ (פאדיחות רציניות). האלמנט העיקרי בשנה זאת היה כמובן הטבע. שטפונות במלא הדרם, פריחות בשלל צבעים, גדיים של יעלים שרק הגיחו מבטן אמן, וכמובן, תצפיות שלא ישכחו על הנמרים שאז עוד שוטטו באזור. גרנו בדירה קטנטונת (סטייל הקיבוץ של פעם) עם שני חדרי שינה (1 לבנים, 1 לבנות) , סלון ומטבחון. היה קסום, כבר אמרתי?

בית מס' 3: מצפה רמון

אל מצפה הגעתי במסגרת השירות הצבאי בתור מורה חיילת. רק שבמקום לעשות עבודת קודש ובכל יום לעזור לילדים מתקשים בבית הספר, להניע בני נוער ולטעת בהם ציונות, עשיתי משהו קצת יותר. התפקיד היה מדריכת טיולים ברשות שמורות הטבע. כן, פעם היו ימים שהיו עושים חיים. זה היה תפקיד מקביל לאלו של המדריכות בבתי ספר שדה רק שהצטרפו אליו עוד תחומים שלדעתי דווקא הכניסו בו תוכן ועניין. בנוסף להדרכת שמיניסטים בטיולים שנתיים, פיתחנו והעברו גם שיעורי שמירת טבע בבית הספר היסודי בעיר והעברנו סדנאות "צבא ושמירת טבע" בבית ספר לקצינים בה"ד 1, ובהמשך גם בבית ספר לטיסה, בבית ספר למפקדים ועוד. זה אחד התפקידים הכי שווים בצבא אם לא ה… היה לנו כל כך כיף. בכל מחזור היו 3 בנות. ובמקביל היינו 6 בנות שהתחלקו כל שתיים בדירה ענקית (בכ"ז מצפה רמון, אין בעיית נדלן) בבניין שהיה שמור רק לנו. אלו היו חיים טובים. טיולים, טיולים, ועוד קצת טיולים. אם זה במסגרת ההדרכות, ואם זה במסגרת שבתות שפשוט היינו נשארות לטייל (הפעם בשביל עצמנו) ובעזרת אחד הפקחים החביבים (כלומר, בעזרת הג'יפ שלו) היינו מגיעים למקומות נידחים וקסומים במזרח הרמון, בהר הגבוה ועוד ועוד. מלבד את התפקיד, מאוד מאוד אהבתי גם את מצפה העיר. השקט שבה. היכולת לשוטט בה ולהקשיב למחשבות של עצמך (ולי ברוך השם יש המון), הקרבה שלה למכתש רמון. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לעיר הזאת ולכן מאוד מאוד התחברתי גם לבלוג המצפאי בביתי במדבר של אליען לזובסקי, שמלבד אהבתנו למצפה רמון אנחנו גם חולקות מוצא דרום אמריקאי ומידת נעלים גדולה.

בית מס' 4: רחוב הירדן, תל אביב

עד היום אני לא יכולה לשכוח את הפנים של הורי כשארזתי צ'ימידן ועברתי לתל אביב. זה היה נראה להם כאילו אני מינימום עוזבת את הארץ. לדעתי זיהיתי בעיניים לחלוחית. אבל אני הלכתי על זה ובגדול. אוי תל אביב. היית או חלמתי חלום. שנות הרווקות העליזות, החלו בבניין מקסים (ישן ומתקלף כמובן) ברחוב הירדן בתל אביב, שזה הרחוב שמצפון לבניין האופרה. שזה אומר 5 דקות מהים, 5 דקות מאלנבי, 10 דקות משיינקין, 5 דקות משוק הכרמל. ובאמת אפשר לעצור כאן כי יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.  דירה קסומה, עם תקרה גבוהה ורצפה תל אביבית צבעונית. מהמרפסת שירות הקטנטונת שיצאה מהמטבח הצצתי לשוהם סמיט ולבעלה מגדלים בנחת ילדים תלאביבים והחלפתי בוקר טוב עם השכן החתיך עם החיוך ההורס ובלי החולצה…

yarden_2

אוי תל אביב אהובתי (לשעבר)

עבדתי באותם הימים בחברת סטארט אפ ברחוב המסגר, פגשתי בחורים שונים ומשונים. יצרתי חברויות אמיצות (שלא נותרו עד היום, תודה ששאלתם) ובעיקר הייתי מאושרת. או שלא. זאת היתה תחילת תקופת האינטרנט. כתבתי "טורים" או "שירים" או שלא יודעת איך תקראו לזה באתר מדהים שנקרא "שחורדיני". (של אלון לוי המוכשר), היו מתפרסמים בו קטעים כתובים של כל מני חברה.. הקמתי את האתר ובמו ידי ובקוד HTML שנקרא "שורות ראשונות" (לא, אתם לא מאמינים, אבל הוא עוד קיים!!!  – הנה) ובו המלצתי על אירועי תרבות, פרסמתי את שירי, וחשבתי להתחיל מיזם שממשיכים סיפורים שאני מתחילה. כשאני חושבת על זה, זה היה סוג של בלוג, אבל אז עוד לא ידענו מה זה בלוגים….  ועם כל הכיף, וכל הפאבים ברחוב אלנבי, כבר די התחיל להימאס לי מחיי הרווקות, אבל לצערי, היה עלי לעבור עוד כמה דירות עד שסוף סוף פגשתי את אביר חלומותי הארגנטינאי…

בית מס' 5: רחוב יהודה המכבי

כזאת אני, חייה על הקצה. מהמשולש של אלנבי, שוק הכרמל וחוף המתופפים, עברתי למשולש של פארק הירקון, רחוב יהודה מכבי וה-Coffee Bean & Tea Leaf, או איך שלא קראו לזה. כן, הפכתי לצפונית. זה התאים לי מצויין עם התואר הראשון שהתחלתי באוניברסיטת תל אביב, והעבודה באתר למטייל באזור קניון איילון, אליה נסעתי בכיף_שלא_מהעולם_הזה כל יום הלוך וחזור עם אופניים, דרך פארק הירקון ועם שלום חנוך באזניות (כן, זה היה דיסקמן…). שיניתי מיקום ובהתאם לכך שיניתי שותפות. גרתי עם עוד חברה טובה שהפכה לשותפה עם חדר לכל אחת. את שלי צבעתי בצהוב וכחולים וגם כאן (מישהו אמר יהודית לנדאו) מילאתי את הקירות בקולאז'ים שיצרתי (הבת של יהודית או לא הבת של יהודית), ואוסף תמונות שצברתי, שכלל את חיים גוטמן ויוסל ברגנר  ומעל השולחן האדום (גם מיתולוגי) לוח שעם ענק עם כל מה שאתם רוצים נעוץ עליו.

old

לוח שעם עם כל מה שאתם רוצים תלוי עליו

היה לנו מן חצי חדר ששימש כ"סלון" ובאחד הימים אפילו אירחתי שם ארוחת רבת משתתפים, אה, וכמובן שערכנו בה כמה מסיבות לא רעות בכלל. עשינו קניות בקואופ השכונתי (היום זה בטח שופרסל שלי), שכרנו סרטים (לרוב) בספרייה שברחוב, וכמובן, שכמו לעבודה, רכבתי על אופני, שנקנו אחר כבוד ב-200 שקלים, ובזכות זאת נקשרו למטה לעמוד חשמל ללא חשש שאף אחד יחפוץ בהם, לכל מקום בעיר. כמובן שגם לדייטים. אוף, וכאלו היום המון. אלו היו ימי פעילות פוליטית באוניברסיטה. חד"ש כמובן. הרצאות של טיינה ריינהרט ושאר שמאלנים. התכנסויות שאין לי מושג על מה הם היו. מסיבות שוות במיוחד של איתמר (ביפו, אלא מה). והפגנות כמובן. זה עוד היום ימי טרום בילעין. אבל בהחלט יצאנו למסיקי זיתים, אי שם בשטחים. ובהחלט נסענו להפגין איפשהו סמוך לרמאלה, ובהחלט ירו עלינו גז, וההרגשה היתה נוראית. אוף, ולחשוב ששום דבר לא השתנה, ורק הורע ופתרון נראה רחוק מתמיד. מבעס.

עם השותפה, הקשר לא האריך. היא עזבה את הדירה ואני נשארתי לקבל את השותף החדש הפעם לשם שינוי, לא מכר מהעבר. הכירו את  יזהר.  למעט הגנים התימנים, לכו הכי רחוק מכוכב א-ב-נ-בי… דמיינו מתכנת הייטק הכי יבש בעולם + חיבה לאוכל בריא, נטול שומן ורבוי ירוקים (וזאת עוד בשנת 2003…). בשבילי השותפות שהסתכמה ב"הי" ו-"בי" היתה שינוי מבורך. כמובן שהמשכתי עם הדייטים. אנחנו מדברים על עידן פרה הפייסבוק, שקראו לו כמובן עידן ה"ג'יי דייט". אוף, כמה שגלשתי שם. כמובן, אחת לכמה זמן הרגשתי כמו מי שגולשת יותר מדי בפייסבוק וניתקתי מדי פעם את המנוי. אבל בין לבין, בין בחור דפוק אחד למשנהו שהכרתי, ראיתי פתאום עלם חמודות דרום אמריקאי ולא יכולתי שלא לקרוץ לו…

בית מס' 6: נווה נאמן

בין לבין ניתן כמובן להזכיר גם את דירתו המקסימה של דייגו ברחוב לסקוב תל אביב. מצד אחד הסנימטק, מצד שני מתוקה ושדרות רוטשילד, ובין לבין, דירת חדר עם מטבחון קטנטן והמון אהבה… אחרי חצי שנה, זוג המאוהבים הבין שזה זה והחליט להתברגן (תחילתה של….) ועבר לנווה נאמן. שכרנו לנו יחידת דיור, קטנטנה בגודל של 45 מטר שישבה על שטח ענקי. הדירה כללה חדר שינה, חדר סלון לא מנוצל (בשל היותו חדר), מטבחון, מקלחון וזהו. אבל כשאתה מאוהב, יותר מזה אתה במילא לא צריך. כאמור, הבית היה קטן אבל הוא ישב על שטח ע-נ-ק-י שנוצל בעיקר ורק לצורך אירועים ואירוחים משפחתיים וחבריים.

neve2

בית קטן, חצר גדולה…

neve5

חצר גדולה – אירועים לרוב

חצי שנה אח"כ כבר התחתנו, ובחצי שנה שאח"כ עבדתי אצל הנס ברטלה, ובאותו מטבחון קטנטן, בישלתי את ההסבה המקצועית שלי. אפיתי עוגות ללא הפסקה. כמה מפלי נפש שהיו לי שם מאפייה בו זמנית של 15 עוגות דבש שסירבו להיאפות, מהקצפה ללא הפסקה של שמנת שסירבה להתייצב…  שם הייתי מתעוררת בחמש לפנות בוקר לצאת לקונדיטוריה, ולשם הייתי חוזרת בשלוש אחר הצהריים ואל תשאלו אותי מה עשיתי עם כל הזמן הפנוי הזה שהיה לי….

neve3

הם היו האוהבים הצעירים

בית מס' 7: רחוב אז"ר 59 א', כפר סבא

אז איך הגענו לכ"ס אתם שואלים? זה בגלל הארגנטינאים. דייגו גר בה תקופה לאחר שעלה לארץ, היו לו בה קרובי משפחה, ונמצאו בה מס' חנויות שמכרו בצק לאמפנדס וריבת חלב. כשהגעתי לשם לראשונה לא ממש הבנתי מה יש בעיר הזאת (טוב נו, הגענו דרך רחוב וייצמן), אבל מרגע לרגע הלכתי והתאהבתי בה. אהבתי את זה שהיא עיר מספיק גדולה ועם זאת לא גדולה מדי. שאתה הולך ברחובות ויש לך ירוק בין העיניים ומעל הראש, אהבתי את הקונספט של קניון ערים, אהבתי את החנויות הקטנות שברחוב וייצמן, אהבתי את פארק כ"ס, ולאחר מכן אהבתי את קניון ג'י (כי צריך לפעמים את הכל במקום אחד), אהבתי את זה שאנחנו בשרון, ובלילות כבר קריר. אהבתי את המרפסת הענקית שהשקיפה להרי השומרון שממנה נראו כל כך פסטורלים. הגענו לדירה ע-נ-ק-י-ת. לפחות עבורנו. דופלקס של 5 חדרים. דייגו יכל לפתוח בדירה מרפאה שבזכותה הוא היה איתנו המון.  אנקדוטות מהדירה, בעיקר בתקופת הילדים, תוכלו לקרוא כאן וכאן.

ks_2

גם בכפר סבא האסאדו ממשיך…

אז למה באמת לא קנינו? זאת באמת שאלת השאלות. כשהתחלנו לחפש בכ"ס ועוד היינו במוד של קנייה, ראינו דירות גן חביבות בשכונת הדרים ב-750 אלף דולר, ודייגו אמר שאין מצב. שזה יקר וחייב לרדת. אויש אויש, כמה צער. נו טוב, לא בוכים וכו'… בכל מקרה, מאז מחירי הדירות, המשיכו כמובן להאמיר, וכך גם השכירות שלנו, שהתחילו  1000 דולר (כשהדולר היה 4.2) והמשיכו לסביבות 5,500 שקל, מה שלמרבה האבסודר נחשב זול, אבל כמובן מאוד יקר . בין לבין קצת השקענו את הכסף וחשבנו שזה ה"דבר" להתנהלות עסקית ועל הדרך קצת הפסדנו.  לא, לא כמו עופר שכטר, לא לדאוג… אבל בעיקר, כמו שכולם אמרו, המשכנו לאכול לעצמנו את הכסף שיכל ללכת למשכנתא. ואז הגיע השינוי והרצון שוב, ולמרות, ובגלל, כן לקנות. מהר מאוד הבנו שבכפר סבא נוכל לקנות דירה בת 30 שנה, ללא ממ"ד, ללא מרפסת וללא חנייה, וקצת ירד לנו החשק מהעניין. התחלנו גם לחפש בצור יצחק. בהתחלה די התלהבו מהישוב, מאופי הקהילתי שלו, על אף רבי הקומות, מהאפשרות לקנות דירה חדשה דנדשה (מקבלן) באותו מחיר של דירה ישנה ישנה בכ"ס, מהאנשים שבו שאמרו שהדבר הכי טוב בישוב זה האנשים שבו.. אבל אז פתאום ירד לנו מהישוב. משהו לא הסתדר לנו במיקום שלו, פתאום התחילו להשמיץ את הקבלן שראינו דירות שלו. פתאום כולם אמרו לנו איך דירה חדשה זה חתול בשק…

ואז נפגשנו עם גל ואיילת, שסיפרו לנו שהם מחפשים בבת חפר. דייגו נזכר שהיה מישהו שסיפר לו שהוא גר שם, אבל מאז כבר היו שטפונות בישוב שהציפו בתים. גל אמר שהשטפונות היו רק בחלק אחד של הישוב, ושרמת המחירים בו מאפשרת לקנות שם קוטג' נחמד. אמרנו שניסע לראות.

בית מס' 8 : בית זית 40, בת חפר

אז נסענו, ראינו, ודי אהבנו. הבית בבית זית היה אחד הבתים הראשונים שראינו. כשהגענו לשם אמרתי לדייגו שמבחינתי, עכשיו לחתום. ומאחר שכבר אמרתי את המשפט הזה קצת יותר מדי פעמים בעבר, המשכנו לראות עוד קצת בתים. אבל מהר מאוד הבנו שזה הבית בשבילנו. השאר היו או קטנים מדי, או מוזרים מדי, עם כל מני עליות גג ו"קוקיות" (סוג של תוספות לבית משני הצדדים של החלונות..), או גדולים מדי, ויקרים מדי. והבית בבית זית 40 היה בדיוק. בתקציב. במימדים. פשוט. מתאים לנו.

התחלנו את תהליך המו"מ, הסכמנו על מחיר. כמעט וכבר סיפרנו להורים. ואז הבעלים של הבית הודיעו לנו שמשהו השתבש עם הבית שהם תכננו לקנות והם משהים את העסקה. התבעסנו עמוקות. המשכנו לחפש אבל שוב ראינו את אותם בתים לא מתאימים, ובסתר לבנו קיווינו שהכל יסתדר ויחזור לנקודת ההפסקה. והנה, ללא אמונה אלוהית, הדברים פשוט הסתדרו. הם חזרו אלינו. הגענו לשיחת המו"מ שהיתה די משעשעת. בסה"כ המוכרים היו זוג ממש חביב, אבל אנחנו, כמו ישראלים טובים היינו חייבים להוריד להם במחיר עוד קצת. דייגו ואני התכוננו לשיחת המו"מ. בתור בוגרת טרייה של קורס מו"מ בתואר השני (זוועה שלא תתואר) הסברתי לו שעל הכסף מדברים אחרון, וקודם לכן מדברים על כל הדברים המוסכמים וכל מה שלא אכפת לנו לגביו (כלומר, מה שלא קשור). שוברים את הקרח ומחממים את האווירה כדי שבשעת השין יסכימו להוריד לנו במחיר. השיחה כאמור היתה משעשעת. דייגו דיבר על הכל חוץ מעל הכסף (סטודנט ממושמע)  ובסוף הם כאמור הסכימו להוריד לנו. קצת. אבל מספיק. הבנו כי עשינו עסק טוב. ומצאנו את הבית. שלנו. וזה מה שחשוב.

חתמנו על החוזה בסביבות מאי. מאז החל מרוץ מטורף עבורי, והכרחי עבור דייגו בהכנה למעבר. לא הטיול לחו"ל ולא גידול הילדים, אף אחד מהם לא הקצין את ההבדלים בינינו כמו המעבר לבית החדש. דייגו המתוכנן, שחושב על הכל ועל מעבר. מתכנן את כל האפשרי, וגם את כל מה שלא אפשרי. חושב וחושב. וכמו שהתמקצע במשכנתא, ומבחינתו כבר יכל לפתוח עסק לייעוץ משכנתא והבין יותר טוב מהיועץ ההזוי שהגיע אלינו הביתה. כך חקר את תחום העיצוב, התמקצע בו, הוריד תוכנות על גבי תוכנות לעיצוב הבית שלא בטוח שסטודנטים משנקר מכירים והתחיל להנדס לנו את המטבח. אין ספק ששאלת השאלות היתה שאלת האי. זה היה ברור שכן, השאלה היתה באיזו פוזיציה בדיוק. דייגו הזיז והפך, ורוטייט (rotate) ב-90 מעלות, ושוב ב-180.. ואני. ההפך הגמור מזה. בחרנו בית. היה מספיק קשה בשבילי וגם ככה לא עשיתי כלום וביקרתי ב-yad2 אולי פעמיים. זהו, תן לנוח. תן לחכות לאוגוסט. או מקסימום ליולי ולהתחיל לארוז ואח"כ להגיע  לבית החדש, לאבק את הספרים ולסדר את הכל בארונות.

אז זהו שלא. יש לבחור אי, וצבעים לקירות, ועל הדרך נפגשנו עם מעצבת לפגישה חד פעמים שהיתה אמורה לתת לנו מלא רעיונות ולהכין אותנו לשלב הביצוע, רק שבתכלס אנחנו דיברנו 80 אחוז מהזמן והסברנו לה מה אנחנו רוצים כך שבקושי נשאר לה זמן להמליץ לה על משהו. יאמר לזכותה שהיא המשיכה לתת לדייגו ייעוץ שוטף במיילים (כלומר, ענתה בסבלנות למיילים שלו) וגם ציידה אותנו באחלה המלצה על חנות לגופי תיאורה ("שקע ותקע" ). מומלץ. גם יפה, וגם לא יקר מאוד. אז היינו גם בבית טמבור (גם מול הקניון) וקיבלנו אחלה המלצות לצבע הבית (שלא מימשנו אף אחת מהן), וכמובן א-י-ק-א-ה. אוי איקאה איקאה, ההיית או חלמתי חלום? החלמתי שדייגו ביקר בך משהו כמו 20 פעם בחודש האחרון. לקח והחזיר והחזיר ולקח (מה שמדיניות החזרים עושה לאנשים..).

כאמור, עברנו לבת חפר בערב ראש השנה. סימבולי או לא, רצינו לנצל את החג הארוך לפריקת הארגזים וסידור הבית. והנה, חול המועד סוכות והארגזים כבר כמעט פרוקים במלואם. אנחנו מאוד מרוצים. בערב החג, הגיעו לביתנו משלחות של לפחות 5 משפחות עם עוגה ויין עם ברכת ברוכים הבאים וזה היה מאוד מחמם את הלב וסימל בעצם את מה שחיפשנו. את הקהילתיות. טוב לנו פה, טוב לי פה.

הילדים די הסתגלו למסגרות החינוך. אורי הפנים ש"זה כן הבית שלנו", מאיה שמחה לגלות שבשני הבתים הצמודים ילדות שגם הן בכיתה א' והולכת אליהם והן באות אליה חופשי. הילדים נהנים מהמרחב. מהחצר. אני נהנית מהשקט והרוגע. מקבלת באהבה את התוספת 20 דקות נסיעה לעבודה (כל כיוון).

וזהו, אנחנו כאן. מעולם לא הייתי בחורה רומנטית מדי, אבל אני באמת מרגישה שהגעתי הביתה.

וזה אחד השירים המדהימים ששרה זמרת מדהימה. פס קול לסדרה מדהימה שראיתי אותה מרותקת מבית האחים היימן, היוצרים המדהימים, שיצא לי להכיר אותם חלקית דרך ידיד משותף בתקופה התל-אביבית שלי. תהנו כמוני מכל רגע…

 

3 סיפורים קצרים על (אי) שילוב קריירה ומשפחה 31 במאי 2013

Filed under: קורות האם האובדת — nililandau @ 21:26

סיפור ראשון:

לאחרונה שמעתי על מכר, שביקר בחברת הייטק מסויימת לצורך ייעוץ מקצועי. אותו מכר יקר הגיע לחברה בשעה 09:00 בבוקר והתפלא לראות כי המקום היה די ריק. הוא חלק את פליאתו עם אחד הסמנכלים שדווקא כן היה במקום. אותו סמנכ"ל חייך ואמר למכר, אתה לא יודע איך זה? (הוא באמת לא ידע). באים מאוחר, יוצאים מאוחר. כל הפגישות נקבעות לשעה 18:00 ולגברים לא נותר אלא לחזור הביתה לאחר השעה 20:00 כאשר הילדים כבר אכלו וקולחו, ובמקרה הטוב נותרה לאב מלאכת הקראת הסיפור.

סיפור שני:

הפעם מכרה. מצאו את ההבדלים. אשת הייטק. עד לפני 4-5 שנים היתה בתפקידים בכירים, ניהלה מס' רב של אנשים והתקדמה כל הדרך אל הבנק. מה שכן, הרגישה כי היא נתונה בלחץ רב, עושה הרבה יותר מדי שעות, לא רואה מספיק את הילדים וקיבלה החלטה להוריד פרופיל, לרדת במשרה לתפקיד פחות תובעני. התפקיד אמנם היה פחות תובעני, אך כך גם חוסר העניין והסיפוק. השלב הבא היה יציאה לעצמאות, בתקווה גם לעשות דברים מאתגרים, וגם להיות מסוגלת להנות מזמן איכות עם הילדים. לצערה, ה"עסק" לא צלח, ולאחר תקופה שהקציבה לעצמה, ניסתה לחזור לשוק העבודה.

לאחר שאיכשהו הצליחה להתגבר על התהיות במקומות העבודה של למה ירדה במשרה, ולמה יצאה לעצמאות ולמה  לא הצליחה… היא בעיקר לא הצליחה לשכנע את המעסיקים כי היא אכן תוכל לשלב בין בית לקריירה. "אבל איך תוכלי  לעשות זאת?" שאלה המראיין פעם אחר פעם. יש לי הורים שעוזרים לי, יש גם ביביסיטר שעוזר וגם בעלי. איכשהו המראיינים השונים לא השתכנעו, הם הרי צריכים לקבוע ישיבות לשש בערב….

סיפור שלישי ואחרון:

הפעם עלי. בחודשיים האחרונים החלטתי להוריד הילוך בעבודה. לא בצורה משמעותית, לא בקטע של השקעה בעבודה, אלא טיפה לוותר לעצמי בעניין השעות. שלא יקרה כלום אם לא אצליח להשלים את ה-9 שעות ליום כל יום. וגם לא נורא אם ירד קצת מהמשכורת (נו, ברור שיורד…).

החלטתי לוותר לעצמי ולפרגן לילדים אמא. לא לברוח מהבית ב06:20, אלא להסתפק ב06:45. ומכיוון שאני באמת ובתמים לא מדענית אטום, לא להישאר בעבודה אפילו דקה אחת אחרי 18:00 (טוב נו, זה לא תמיד הולך לי) ובעיקר לאזן ואם יש יום שאני לומדת בו, אז למרות שאני יוצאת יחסית מוקדם, אני גם אגיע יחסית מאוחר לעבודה (08:45 זה מאוחר???) כי חשוב לי להיות עם הילדים בבוקר ולקחת אותם לגן.

מה אני אגיד לכם, הרגשתי טוב. וגם הרגשתי כמה הרבה לא הייתי בתקופה האחרונה. עד שהגיע תלוש המשכורת, זה עלה לי ב-20 שעות שירדו מהמשכורת… בדיוק ההפרש בין לעבוד 9 או 8 שעות ביום…. אז מה אני אעשה בחודש הבא? כנראה שאותו דבר אבל קצת פחות. נשאף למינוס 10 שעות. עדכונים בהמשך…

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: