אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

רקויאם להנקה.. 25 בינואר 2011

Filed under: ילדודס — nililandau @ 22:56
Tags: ,

הפוסט הזה, כהרגלם של פוסטים, נכתב ושוכתב אצלי בראש כבר כמה פעמים, עד שהגיע לגרסתו, הסופית כנראה, עם המצב הסופי כנראה (ראו כותרת). אגב, אם אתם משועממים, אתם יכולים לקרוא אותו כטקסט בלשי ולראות כמה רמזים לסוף הסיפור שזורים לאורך העלילה… טוב, אבל לא נקדים את המאוחר וכמו תמיד, נתחיל בהתייחסות למאיולה..

מאיה ינקה עד גיל חצי שנה. בסך הכל (חשבתי) שהכל הלך מצויין. היה לי קל, נוח, זמין, זול ויעיל ללא מייבשי בקבוקים. מה שכן, חייבת לציין כי ההתחלה לא היתה פשוטה. הילדה היתה נרדמת על הציצי (תזכרו את זה להמשך…) בהנקה, ואז כשהייתי מוציאה אותה (כי חשבתי שסיימה) היא כמובן היתה מתעוררת ו… בוכה. מה לא ייעצו לי לעשות. גרדי לה בכף הרגל, אל תגרדי לה בכף הרגל, זה מציק, לחצי לה בכף היד, שפשפי בקלות את הלחי שלה, וכמובן העצה המובילה, תעצרי, תחליפי לה טיטול והיא תתעורר (בטח שהתעוררה, אבל אז חזרה לישון).

הפסקתי להניק מיוזמתי, כשהרגשתי שאני "חייבת" להתנתק כדי להתחיל ולפתח את העסק, מה גם שההנקה הפכה לתהליך ארוך, במסגרתו מאיה היתה קצת יונקת, קצת מרימה את הראש ובודקת מה קורה מסביב, מה גם שהיא התחילה לאכול מוצקים, אז קיוויתי שחיש קל היא תצמצם את כמות הבקבוקים…

מהטקסט הנ"ל אתם יכולים להבין שמאוד אהבתי להניק, ומאוד לא אהבתי את תחליפי החלב. כמו כל אמא צעירה ונמרצת, ועוד אחת שלא ילדה בלידה טבעית, רציתי להעניק לילדה שלה את המיטב. ומיטב זה בטח לא סימילאק… ככה לפחות פימפמו לי מתי שיכלו…

אמא גאה מניקה

 

טוב, כשאורי נולד, הרגשתי ביטחון וכמובן שהדבר הראשון שעשיתי לאחר שקיבלתי אותו (מה לעשות? קיסרי..) היה כמובן להניק אותו. "איך הוא תופס יפה" החמאתי לעצמי ולו והייתי מרוצה שלפחות, אם לא לידה טבעית, התחברתי אליו בהנקה…

האידיליה, כמו כל אידיליה, היתה חייבת להתנפץ והחליטה לעשות כן עוד בבית חולים. אורי ינק וינק (וינק וינק) ובכה ובכה. היה לא רגוע. היו אלה אותם רגעים שזר (או כל אחד שלא ילד/ה) לא יבין. מסתבר, בדיעבר, שזה מקובל וידוע. משבר היום השלישי/רביעי, שבדרך כלל קורה בבית, לאחר שבבית חולים הילד התנהג למופת.. יש שקוראים לזה קפיצת גדילה.. הילד יונק הרבה כדי להגביר את תפוקת החלב (ככל שיונקים יותר, יש יותר חלב – כך חשבתי…).

אחת האחיות חשדה שאולי הבייבי לא יונק טוב ואני בתגובה הזדעקתי: "אבל תראי איך הוא תופס טוב". האחות, כמו אחות, לא התרגשה ואמרה את המשפט שאשמע עוד הרבה בהמשך: "יש רק דרך אחת לבדוק – לשקול אותו לפני ואחרי". וכך עשיתי. ולמזלי (ממש מבחן כבוד) התוצאות הראו שהוא ינק…

איפשהו תוך כדי האשפוז, שמו לב כי יש לו לשון קשורה. אמרנו לצוות שגם לאחותו היתה (וחתכנו בגיל חצי שנה מחשש שלא תוכל ללקק גלידה)  ואין לנו בעיה שכבר יחתכו בבית חולים (אם אנחנו כבר פה..). אבל אז אמרו שאם לא מפריע להנקה, אז לא חותכים. (זוכרים שאמרתי ששזורים רמזים??). ביום השחרור, הרופאה של התינוקיה החליטה בכל זאת שהלשון של אורי קשורה "מדי" ובלי קשר להנקה, כדאי לחתוך. ולנו כמובן לא היתה בעיה עם זה, ומייד לאחר מכן התחלנו לעשות לאורי תרגילים ולהוציא לו לשון בתקווה לעודד אותו להפעיל את השריר.

לאחר יום יומיים, כשהאחות הגיעה לשקול את אורי, שמחנו לראות שהוא עלה במשקל.. וקבענו להתראות עוד שבועיים לשקילה  ("את כבר יודעת את החומר, אין לחץ" כך היא אמרה). השבועיים שלאחר מכן היו לא פשוטים. הילד לא הפסיק לבכות, ואני לא הפסקתי להניק (כך חשבתי). היה ממש קשה ואני כבר התחלתי להשלים  עם הרעיון שלילד יש מזג לא פשוט. היה מתיש, ללא ספק, והיו לפחות 5-6 מיגרנות…

לאחר שבועיים, הגעתי שוב להשקל אצל האחות. כבר כשהיא ראתה אותו היא זמזמה איזה משהו על כך שהוא ילד רזה (נו, טוב, פטרתי בזלזול: "האחיות האלו מסתמכות על מדדים של תחליפי חלב ורוצות להשמין את כל התינוקות.."). ואז הגיע (שוב) רגע האמת, השקילה. והפעם היו בשורות קשות. האחות אמרה לי כי אורי עלה 140 גרם בשבועיים, מה שבדרך כלל זה פחות ממה שעולים בשבוע. וגם אם נגיד שמדובר במדדים של תחליפי חלב, עדיין יש פער גדול.. ואז היא הוסיפה את משפט המחץ: "הילד בתת תזונה". טוב, הפצעים אכן היו מוכנים למלח.. כמובן שהגשתי הכי רע בעולם (ומה בכלל אני חושבת על עצמי) ואצתי רצתי ל.. יד שרה כמובן, להביא משאבה. הייתי בטוחה שהבעיה היא חוסר חלב ולכן רציתי לשאוב יותר כדי שהתפוקה תעלה (כך זכרתי שעבד מצויין אצל מאיה). והתחלתי לשאוב, כמובן שמהרתי גם להתקשר ליועצת הנקה (אל תגידו שאני לא מעשית), אבל איכשהו לא יצא לי לשוחח איתה, וגם הייתי די בטוחה שאני הולכת להציל את המצב.

השבועות הבאים היו מלאים ב.. הנקות/שאיבות/תחליפים. ניסיתי את כל השיטות וכל התנוחות, כולל שאיבה במקביל להנקה. לאורך הדרך היו נקודות של אופוריה, כאילו המצב משתפר, ואז שוב אמרתי לעצמי, הנה, כל בסדר, אין צורך להתקשר ליועצת.. ואז שוב הייתי קורסת. זה היה פשוט קשה, להשקיע כל כך הרבה ולראות שאין תפוקה… באיזשהו שלב, הבנתי שאני עובדת בעיקר על עצמי ודברים לא מסתדרים, והחלטתי לתת צ'אנס ליועצת הנקה.

הגעתי לפגישה אצל היועצת, ענבל בונה, ממעגל משפחתי, בהוד השרון. עוד בטלפון היא אמרה לי שאי אפשר להבטיח כלום, אבל בטח ובטח כדאי לנסות ושכבר היו מקרים.. זה הספיק לטעת בי תקווה. שוחחנו וענבל שאלה אם יש לו לשון קשורה? אמרתי לה שדווקא התירו לו אותה. היא ניגשה לבדוק ואמרה, שאולי התירו אבל א. לא מספיק, ו-ב. כנראה היא נדבקה שוב.. אח"כ היא גם אבחנה את הלשון הלבנה ואמרה שהיא בטוחה כמעט במאת האחוזים שזאת הבעיה והפנתה אותי לשני רופאים לבצע (שוב) את הניתוק.

פתאום הכל התחבר לי. הלשון קשורה, הוא לא יונק יעיל והוא מתעייף, והוא נרדם. ובעצם לא אוכל. בעצם רעב, ולכן הוא בוכה הרבה. פתאום נפלו עוד אסימונים. שהרי זה בדיוק מה שהיה עם מאיה. היא איכשהו שרדה יפה את תקופת ההנקה, וכנראה שמשהו כן יצא אבל זה לא היה פשוט גם כן, היא גם היתה נרדמת הרבה על הציצי וגם היא היתה בוכה (בוכה? צורחת!!) הרבה… באחת נזכרתי בהכל.

זהו, הייתי בטוחה שמצאנו את הפתרון. היה חסר רק להגיע לרופא. התמזל מזלי והצלחתי לראות את ד"ר אייל בוצר, בבית החולים איכולוב יומיים אחרי. מיותר לציין שלא כל כך פרגנו למהלך. הרופא ילדים לא רצה להוציא לי הפנייה, האחות הגיבה לסיפור ב"לשון קשורה זה הדבר היחיד שיועצות הנקה יודעות לומר", וחלק אף רקמו סיפור נוסף שהיועצת מקבל עמלות מהרופא.

עם או בלי תמיכה, יומיים אחרי כן כבר התייצבתי אצל ד"ר בוצר. גם ד"ר בוצר היה משוכנע שהלשון קשורה "מאוד". והסביר לי שמה שקורה בבתי חולים הוא שאין מודעות ו-א. הם לא חותכים מספיק (יש קרום קדמי ואחורי והם חותכים רק את הקדמי), ו-ב. הם לא מדריכים למתוח את הלשון על מנת שלא תדבק בחזרה… אז כמובן שאורי עבר חיתוך מלא (מסכן הילד) ואני קיבלתי שלל הדרכות לתרגילי לשון. מייד לאחר החיתוך (בעוד אורי צורח,מסכן – כבר אמרתי?) לקחתי אותו להנקה. ההבדל היה ניכר כבר ביניקה הראשונה. הילד יונק. זה לא היה דומה לשום דבר שראיתי אצלו בשבועות האחרונים. אין מה לומר, כמעט התחלתי לבכות מהתרגשות.. "זהו זה!", לחשתי לאורי. "ניצחנו!!".

ד"ר בוצר העריך שתוך שבוע אחזור להנקה מלאה. מלאת תקוות חזרתי הביתה והתחלתי להניק במרץ (זוכרים, הנקה ממריצה חלב). השבוע התקרב לסיומו ולא היה נראה לי שהדברים משתפרים.. כבר חשבתי לחזור לרופא אבל אז, הם הסתדרו באחת. ואוו, איזה אושר. וכשאני חושבת על זה, מה בסך הכל ביקשתי???

זהו, היה נראה לי שאני כבר אחרי (אפילו הייתי אצל האחות בשקילה ונרשמה עלייה מכובדת במשקל) וכבר התחלתי לכתוב מכתבים (מכתבי יידוע לבית חולים ולמרפאה) ומכתבי תודה ליועצת ולרופא…

ואז פתאום, שוב תפנית בעלילה. בהתחלה היה נראה לי שאורי שוב רזה מדי (אין מספיק פקעלך ופולקס), אח"כ לא הייתי בטוחה שהוא באמת שבע לאחר הנקה, ואז הגיע הממצא שלא היה ניתן להתעלם ממנו, הציצי ריק… הרגשתי שמישהו צוחק עלי.. ואז, שנייה לפני ששוב נשברתי/נעלבתי/התבעסתי החלטתי שזהו. די. צריך להשלים עם המציאות ושאני לא הולכת להשתגע שוב (האמת היא שחוץ מהיפנוזה, באמת שלא היה לי שום רעיון איך אני הולכת לשנות את המצב).

אז כאן אנחנו נמצאים כרגע. יש עדיין חלב (תודה למי שהתעניין), אבל ממש לא מספיק לארוחות מלאות. אני בינתיים נותנת לו להנות ממה שיש, אבל (מהניסיון) מבינה ויודעת שסוף התקופה קרב.

זהו, אין מה לעשות, אנחנו מצטרפים לאמהות וילדים מאושרים רבים שגדלו מצויין על ברכי התחליף. אני מבחינתי החלטתי להמשיך קדימה ולאפסן את החוויה בצד (מזכיר לכם משהו? ראו פוסט ראשון..). די, מספיק לתסכול וקדימה התפקוד והאושר.

ולך אוריק היקר רק אומר שבאמת עשיתי את המקסימום (כן, אני יודעת, לא יהיה לך מושג על מה אני מדברת, כבר היום אתה טורף את כל מה שבא אל פיך 🙂 – "מי אמר 180 CC בגיל 3 חודשים ולא קיבל??" :-)) ומקווה שכעת תהיה לך אמא יותר רגועה עם פחות רגעי אשמה ויותר זמן לבלות ביחד ולחוות את מה שחשוב באמת.

אוהבת אותך בן…

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s