אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

מעצמאות לחרות 17 בספטמבר 2011

Filed under: קורות האם האובדת — nililandau @ 13:43

כן כן, לא טעיתם, וקראתם מעולה, "מעצמאות לחרות", זה מה שאני מרגישה כעת… לאחר שלוש שנות עצמאות, עשיתי את הדרך חזרה לעבודה בתור שכירה, בתחילה קצת בגב שפוף ובאין ברירה, ותוך כדי הבנתי שזה הדבר הנכון והמתאים ביותר, עכשיו, עבורי… (אגב, להקדים את המאוחר, ובכדי שלא תהיו במתח – לא סגרתי את אפייה ארגונית, בעיקר מכיוון שאין מה לסגור, זאת לא חנות או עסק, האתר באוויר, ואתם מוזמנים בכיף להזמין סדנה).

ההתחלה היתה באמת מחוסר ברירה.. עוד בטרם דפני ליף הקימה את האוהל, הרגשנו כאן שזה לא עובד מספיק טוב, מספיק יציב, מספיק מכניס… אורי הצטרף למשפחה, ההוצאות גדלו ועימן גם המינוס והבנו שצריך לשנות כיוון. זה לא שהסדנאות לא הצליחו. אלו היו שלוש שנים של סדנאות ומיתוג מוצלח של אפייה ארגונית בקרב מנהלות משאבי אנוש ורווחה, אבל זה לא הספיק. היו חודשים עמוסים לעייפה, והיו כאלו שלא… בהתחלה חשבתי לשלב עוד עבודת פרילאנס (מה שגיליתי שהרבה עצמאיים עושים) אבל אז באמת החלה העבדות… מרוץ מטורף להספיק שעות, שאף פעם לא היו מספיקות, עבודה עד שעות מאוחרות בלילה, ובסופו של דבר, עוד 50-100 שעות בחודש לא היו מספיק "שוות" את המאמץ…

לאט לאט, הבנתי שזה לא רק העניין הכלכלי שדחף אותי לחפש משרה מסודרת, אלא גם הרצון להתפתח מקצועית. בתחום כמו שלי, ייעוץ ארגוני, הרגשתי שחסר לי את החממה המקצועית, את הקולגות ללמוד מהם, את הסביבה הארגונית להתפתח איתה. הרגשתי שאני באה לארגון, מעבירה סדנה מוצלחת ו…זהו, נגמר העניין. אין לי מושג אם באמת הסדנה עשתה שינוי וזאת כיוון שלא הייתי שם.

בנוסף, במאמץ אחר ליקוט סדנאות, הרגשתי שאני מתפשרת, מסכימה לסדנאות שלא היו ממש באג'נדה שלי כשיצאתי לדרך. סדנאות "כיף" בלבד, בהן הרגשתי כמו צוות הווי ובידור, סדנאות בבית שלי, סדנאות ליותר מדי משתתפים, במחיר נמוך מדי ועוד ועוד… לא רציתי את זה.

והשיווק, גם ממנו התעייפתי. ההתחלה באמת היתה מבטיחה. אהבתי את השיווק. הרגשתי שמצליח לי ושמצאתי את הנישה שמתאימה לי בשיווק לארגונים – דרך רשתות חברתיות. אבל בשלב מסויים התעייפתי. עוד פוסט, ועוד פיד, ועוד סטטוס בפייסבוק, ועוד ועוד ועוד חברים שאין לי מושג קלוש מי הם, רק כדי להפיץ את המותג "אפייה ארגונית"…

ובעיקר בעיקר התעייפתי מאשליית העצמאות. בעיקר הרגשתי כבולה, כבולה לעסק שלי, כבולה להצלחה, כבולה לייצר הצלחה, לסגור סדנאות, ובעיקר בימים שלא היו סדנאות, לא הרגשתי את הרגשת החופש, אלא לחץ להמשיך לשווק, לפרסם, ליצור קשר, כאילו, לא היתה את הפריווילגיה לנוח…

ייחלתי לשגרה. למשרת אם. לנסוע לעבודה, לעבוד ולעשות את המיטב, ולסיים את יום העבודה. ייחלתי ש"יפול לי העט" ייחתי ללהיות עם הילדים בלי להיות מוטרדת מהעסק. מסדנאות שנכנסו או לא. להיות עם הרגשת ביטחון. שניתן להיות בפארק או עם חברים ופשוט להנות…

אז התחלתי לחפש.. וזה לא היה פשוט. שלוש שנים של סנדאות, לא הספיקו למגייסות. קורות החיים שלי היו חסרים את מילות הקסם "hot"', "yes" או "בזק בין לאומי". לא הרשים אותן העניין שהקמתי עסק מקורי, שעובד, שמשלב בין חווייה ולמידה. לא הרשים אותם התפעול של העסק, השיווק שלו והמכירה, חיפשו את המוכר והטוב.

טוב, האמת היא שזאת הכללה לא הוגנת, ובאמת היו את אלו שידעו לקרוא מבין השורות, בנוסף, גם בעזרתה המופלאה של מנהלת משאבי אנוש אחת (דודה של בעל של בת דודה) שדרגתי את קורות החיים לשפה שמנהלות גיוס מבינות (כי בתכלס, לא המצאתי עיסוקים שלא היו קיימים קודם לכן…) — תודה יעל!! — וכך לאט לאט, עם מעט עזרה מחברים התחלתי לעבור את המשוכה ולהגיע לראיונות.

יום מיון והערכה באחת מחברות הסלולר הגדולות היווה את הפתיח. התפקיד בהחלט היה נחשק, רכזת פיתוח ארגוני. בדיוק מה שרציתי. הגיעו ליום העיון בנות נהדרות, שחלקן, מצחיק – הכרתי דרך הרשת, וחלקן – עוד יותר מצחיק – הכירו את המותג אפייה ארגונית… היה בהחלט מעניין ומאתגר ביום עיון, אבל לא צלחתי אותו. בדיעבד, עד לפני כחודש, עוד ראיתי שהם עדיין חיפשו אז לא לקחתי את זה אישית…

אגב, בערך בזמן המיונים, התחלתי להחשף לדילמת האם העובדת. בטלפון הסבירו לי כי מדובר במשרה מלאה ואין אפשרות לגמישות יתר… הדילמה עלתה על פני השטח בשיא עוצמתה. משרה מלאה??? ומה עם הילדים? מה, אני אראה אותם שעתיים ביום? הלב נקרע. באיזשהו שלב החלטתי שאם באמת ארגיש שחסר לי זמן עם הילדים, אז אעשה דברים כדי להשלים זמן זה. כמו למשל לא לשלוח אותם לגנים בשישי ולהיות איתם…

לבסוף, הדילמה נפתרה (חלקית) עם משרה אמנם מלאה אך גמישה בשעות. התחלתי לעבוד בתור רכזת הדרכה וניהול ידע בבית תוכנה גדול בפתח תקווה. התפקיד, מתאגר, מעניין, מלמד, וכיפי.. האנשים טובים. אני מרגישה שאני נמצאת במקום האמיתי…

ומה עושים עם השעות? לא קל. אני צריכה להשלים ל-9 שעות ביום וזה המון. פעמים בשבוע יוצאת ממש מוקדם ולוקחת את הילדים מהגן, עוד פעם וחצי בשבוע משלימה שעות עד איזה שבע בערב ועוד יום וחצי (עושה רוטציות – שבוע שבוע) חוזרת בין לבין… ומצטרפת לדייגו שנמצא עם הילדים…

אבל מצד שני… כשאני מגיעה הביתה, אני בבית. פתאום התפנו הערבים. פתאום יש זמן לבשל ולאפות (אויש, כמה זמן שלא אפיתי עוגיות), פתאום יש זמן לכתוב (פוסט ראשון זה הרבה הרבה זמן…) וכבר לא צריך להישאר בשבתות בזמן שדייגו עם הילדים כדי להשלים שעות לעבודת פרילאנס.

ומה עם אפייה ארגונית? כאמור, לא סגרתי את הבסטה. האתר קיים, והאנשים מתקשרים. מה שמתאים אני מקדמת ואפילו יש סדנאות בקנה, ומה שלא מתאים אני והלקוחות (הפוטנציאלים) נפרדים כידידים. איזה כיף זה לא להתפשר ולקחת רק את הסדנאות שאני רוצה, אלו שבאמת "אופות" תהליך עם המשתתפים…

אגב, בינתיים מדובר במשרה זמנית עד לאמצע נובמבר (מחליפה מישהי בחופשת לידה). על אף שטוב לי וטוב להם (מקבלת פידבקים טובים) לא ברור אם אוכל להמשיך בשל מחסור בתקנים, אז אם מישהו שומע על משהו שמתפנה בערך בתקופה זאת, אז.. אתם יודעים איפה למצוא אותי..

 

9 Responses to “מעצמאות לחרות”

  1. רחלי Says:

    אני מכירה היטב את סוגיית 9 השעות ביום והשלמת השעות… אבל כשאת נמצאת במקום שטוב לך בו, השקט הנפשי שווה הכל. מאחלת לך המון המון בהצלחה והסתגלות קלה ומהירה 🙂

  2. nililandau Says:

    הי רחלי,
    תודה על התגובה… כיף לראות אותך כאן.

  3. מאיה Says:

    נילי, איזה פוסט כנה ומעורר מחשבה/ השראה

    • nililandau Says:

      הי מאיה,
      טוב לראות אותך כאן. סוג של סגירת מעגל כיוון שאת היית עדה לתחילת דרכי העצמאית, אי אז לפני 3-4 שנים, אי אז בבית מסיל"ה.. מה שלומכם? עדיין מעבר לים?

  4. מיכל Says:

    נילי, גם אני עברתי את אותו תהליך בדיוק והפכתי לגרפיקאית שכירה במקום עצמאית. אני מזדהה מאוד עם כל מה שכתבת. הרגשתי בדיוק אותו הדבר. עבר רק חודש מאז שהתחלתי לעבוד, אבל אני כבר מרגישה שעשיתי את הצעד הנכון. הילדים שלי קצת יותר גדולים (כיתה ו' וז') ואני רוצה להגיד לך שחששתי מאוד מהשינוי עבורם, אבל מסתבר שזה טוב גם להם, כי כשאני בבית אני פנויה סוף סוף ולא טרודה בעינייני עבודה שלא נגמרים. אני חושבת ש"עצמאות" זה היכולת לבחור לעצמך את האפשרות הטובה ביותר עבורך ולא להסתפק ב"ברירת מחדל". בהצלחה!

    • nililandau Says:

      הי מיכל,
      תודה על התגובה המרגשת.. אכן אכן מרגישה כעת עצמאות על הזמן החופשי שלי בתור שכירה. סוג של שינוי 🙂
      חג שמח!

  5. נילי, תודה על השיתוף. באמת מעניין. אומרים שמרגע שאתה הופך עצמאי, קשה מאד לחזור להיות שכיר. את הוכחת ההיפך. הוכחת לעצמך שאת מסוגלת לנהל עסק בהצלחה, להתמודד עם כל הקשיים ולהתפתח ומצד שני – למדת להבין מה נכון לך ומתאים לך באמת. רוב האנשים רק מפנטזים על עסק עצמאי מבלי לעשות שום דבר…
    כל הכבוד על אומץ ועל הכנות.

    • nililandau Says:

      הי מיכל,
      כיף לראות אותך כאן בבלוג…
      זה לא כזה פשוט לחזור.. בכל זאת לקח זמן.. אבל הנה, עשיתי זאת… ובאמת מרגישה הרבה יותר טוב.
      חג שמח
      נילי

  6. הדס מאיר Says:

    חשוב לדייק בתנועה, יישר כוח, לי את השראה..


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s