אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

קורות האם האובדת 12 באפריל 2012

Filed under: כללי — nililandau @ 8:54

אמהות עובדות, המשרה השנייה, איזון בית משפחה, אמנות הג'נגלינג – מיטב עורכי התוכן נתנו כותרות שנונות יותר או פחות לנושא בו אנחנו האמהות (טוב, נו, אולי גם כמה אבות) מנסות להתמודד איתו יום יום מרגע שהשתנה לנו הסטטוס לנשואה + …

בראשית היה קל. מאיה נולדה ואיתה העסק. בטיפטופים, לאט לאט, הייתי הרבה איתה וקצת עם העסק. לאט לאט התרחבתי והייתי זקוקה לעזרה. הסבתות היו אופציה נפלאה… את הגן היא התחילה רק בגיל שנה וארבע, וגם אז, רק לשלושה בקרים בשבוע..

באיזשהו שלב כבר היה לי יותר מדי אינטנסיבי השהות איתה והג'ינגול (מילה שעוד תחזור). להסיע לפ"ת (לסבתא יהודית היקרה שהתנדבה לשמור בשמחה רבה), לשבת בבית קפה, להחזיר ושוב חלילה… הייתי זקוקה לשגרה. הרגשתי שזה מחייב גם לצמיחת העסק – הייתי צריכה הפרדה ושלחתי את מאיה לגן במסגרת מלאה. ועדיין, גם עם גן כל השבוע עד ארבע, לא הרגשתי מחסור (תוכלו לקרוא לזה רגשות אשם) בזמן איכות עם מאיה, כי כל יום הגעתי לקחת אותה עוד הרבה לפני הרבה ארבע, שלא נדבר על זה שבבוקר לא היה לחץ לצאת מוקדם והילדה באופן כללי חייה לה בכיף (וגם האמא :-)) והגיעה לגן בדר"כ שנייה לפני הארוחת בוקר.

הדברים התחילו להשתנות עם הצטרפותו של אורי למשפחה. קודם כל, עם התחייבויות קודמות, התחלתי לחזור לכל מני פרויקטים, כבר שהוא היה בן חודשיים. כשחשבתי על זה מבעוד מועד, לא חשבתי שתהיה בעייה. עבודה מהבית – הפתרון המושלם לאם העובדת. הוא יישן, ואני בינתיים אערוך כמה מאמרים. יה רייט, כלומר, NO NO!!

יסכימו איתי רוב האמהות שלתכנן משהו על שעת שינה של תינוק, זה לא הדבר שהכי ניתן לסמוך עליו (ועל כך תוכלו לקרוא בפוסט הראשון שהתפרסם עוד בפייסבוק והוביל לפתיחת בלוג זה). מאחר שכך, שוב ביקשתי את עזרת הסבתות, שישמרו עליו. בהתחלה הן הגיעו אלי (לוקסוס – מה יש לומר…). אבל גם אז, אני למעלה בחדר עובדת, ופתאום שומעת אותו בוכה. אם זה היה ליותר מ-2 שניות, הייתי ממהרת לרדת למטה ולהרגיע אותו (BIG MISTAKE כמובן), ואז אם אני כבר למטה, אז כמובן שכבר עשיתי עוד משהו על הדרך (טוב, מודה, אולי גם נשנשתי משהו..) ועד שעליתי שוב למעלה, הגיע שוב הזמן לקרוא לי (ועוד לא אמרנו כלום על הכביסה שהייתי מכניסה/מוציאה/תולה – על הדרך כמובן). בקיצור – לא יעיל.

גם כשמאיה נולדה, חוויתי את אותו קושי בלעבוד מהבית כשיש תינוק בבית, וגם עם מישהו אחר שומר עליו (ראיתם כבר מדוע) ולכן הייתי סרה לבית הקפה הקרוב לביתי ועובדת משם. כמובן שזה היה כרוך בעלויות משתנות של הקפה + מאפה, ועוד קפיצה לסופר פארם על הדרך ואולי עוד סידור פה ושם, וכך יצא שזמן הנטו לעבודה מאוד מאוד הצטמצם (הההוצאות  מאוד גדלו).

כאמור, הפיתרון האוטליטמטיבי, גם עם מאיה, וגם עם אורי, היה להביא אותם לסבתא יהודית. זה כלל כמובן את ה"מחיר" של נסיעה לפ"ת – לעיתים הלוך להביא אותם וחזור לעבוד בבית עד ארבע, או לחילופין עבודה בבית קפה בפ"ת (יא, אלללה, איך התנחלתי להם, לעיתים מרוב שהיה לא נעים הייתי מזמינה כל שעה איזה קפה או צלחת עוגיות, ואז שבוע לא הייתי מגיעה בשל הפאדיחות או בשל ההוצאות המופרזות). והיו גם את הפעמים שדייגו היה מסיע ומחזיר מפ"ת בדרך הלוך וחזור מתל השומר (ותודה לכביש 471) והייתי זוכה לזמן נטו לעבודה בבית ללא נסיעות ופקקים.

כמובן שגם אז לא היה פשוט. היה, כאמור, את אפקט מכונת הכביסה, שאני משערת לעצמי שכל אם שעובדת מהבית מכירה אותו. את כבר בבית, לא תכניסי מכונה, ולא תתלי, ולא תסדרי שנייה את הסלון.. השניה ועוד שנייה האלה לעיתים הצטברו לזמן נטו גדול במיוחד, על חשבון העבודה.

לאט לאט, עם עוד ועוד פרויקטים שלקחתי על עצמי, הרגשתי שאני לא באמת שם – באמהות – עם אורי. הרבה בדיעבד הרגשתי שחזרתי מהר מדי ל"שגרה". שהכל מתקתק מדי (אבל רגע, זאת חופשת לידה, לא? אה סליחה, עצמאית, זוכרים?). אפילו יש לי את החשד שההנקה "נכשלה" בין היתר גם מכיוון שמיהרתי לשוב לשגרה ולא לקחתי לעצמי, כלומר לעצמנו, את הזמן.

וללא ספק, הלוליינות הגדולה ורגשות האשם הופיעו ביתר שאת כשהתחלתי לעבוד בתור שכירה. כן כן, 9 שעות ביום זה לא משהו שקל לשלב עם אמהות. ככה זה, כל כך רוצים למצוא עבודה וכשכבר מוצאים, קשה להגיד לא, גם כשמבינים שזה כרוך ב-9 שעות ביום. 9 שעות ביום… זה המון. ולי יחסית היה מזל כי היתה לי האפשרות לשבור את ה: 08:00-17:00/ 09:00-18:00 שמתנוססות ב-99% ממודעות הדרושים (+ נכונות לשעות נוספות כמובן) ויכולתי לשחק עם השעות. וכך התחיל הג'ינגול.

9 שעות. אוקיי. אם אני באה ב-07:00 לעבודה (יוצאת ב-06:30 מהבית – העבודה בפ"ת, איזו ברת מזל אני…) אני יכולה ללכת כבר ב-16:00… אבל מה בדיוק הכבר ב-16:00? אפילו לא מספיקה לקחת את מאיה מהגן (יול"א – עד 16:00) וכמובן שגם לא הספקתי להביא אותה אל הגן (יוצאת ב-06:30, זוכרים?).

אבל זה אפילו לא נגמר בכך, כי יש ימים שדייגו צריך לצאת מוקדם ואני לוקחת אותה (ואותו כמובן) לגן ואז אני מגיעה לעבודה ב-08:30 (וזה בהנחה שהספקתי בבוקר לתקתק ולהימנע מפקקים). נו, עשיתם כבר את החישוב? צריכה להישאר בעבודה עד 17:30. מגיעה הביתה ב-18:00. מאוחר, נכון? אבל אי אפשר, כי באותו היום אני צריכה גם להוציא אותם מהגנים. וכך שוב, אני מתחילה לצבור חוסרים של שעות, אותם אני צריכה להשלים בימים אחרים. עוד שעתיים, מעבר ל-9 שעות, זה כבר 11 שעות ביום. קצת מוגזם, לא?!

וכך, הפכתי להיות חשבת שכר, כלומר, חשבת שעות. כל שבוע פותחת את הלוח נוכחות שלי ובודקת כמה עשיתי ובאיזה חוסר אני נמצאת. כי אם היו חוסרים הם היו יורדים מהמשכורת… ואיכשהו, תמיד אני בחוסר, כי תמיד יש סידור, או רופא שיניים, או משהו שגורם להגיע קצת יותר מאוחר לעבודה או לצאת קצת קודם ואז כמו בבנק, המינוס גדל וגדל. ואכן בכל חודש ראיתי כי קיבלתי "קצת" פחות בשל החיסורים…

בניסיון להיות יצירתית, ניסיתי לנצח את המערכת, או לפחות את השעון. השיא היה כמובן כשהתייצבתי בעבודה בשעה שש וחצי (ואל תגלו, אבל היו כמה פעמים שהגעתי גם בשש), וזאת על מנת להיות מסוגלת לעשות את ה-9 שעות ביום וגם לא להיות במינוס. מטורף, נכון? השיקול היה שאם גם ככה דייגו לוקחת את הילדים, אז כבר עדיף לצאת מוקדם. מה שנקרא – לחמוק (אפילו לפני שהם קמים בבוקר) וכך גם יהיה יותר קל לצאת. כי כשהילדודס כבר ערים אז קשה לצאת בזמן. יש סצינות ודרמות ואני כמובן די חלושס בענייני ה"תלכי ולא נורא אם הם בוכים".

כמובן שליציאה מוקדמת נוספו היתרונות של הגעה ללא פקקים תוך 20 דקות, התחלת היום בשקט וברוגע במשרד והכי חשוב, אפשרות לצאת מהעבודה ב-03:30 (תוך השלמה של 9 שעות) ואפשרות להספיק לקחת את מאיולה מהגן ברוגע ובשלווה כמו כל אמא נורמאלית מהפרוורים.

אבל האמת היא שלא באמת הצלחתי להתמיד ולהגיע לעבודה ב06:30 לאורך זמן. בכל זאת, כמה אפשר כל יום לקום ב-05:30? ואל תשכחו שמדי פעם (ולעיתים לרוב) אורי מתעורר בלילות, וכך הייתי צוברת חוסרי שינה גדולים, עייפה בעבודה, מגיעה עייפה הביתה, קצת פחות סבלות, יותר עצבים – בקיצור – לא ממש בריא.

מעבר לזה, אני חושבת שזה השפיע עלי גם בצד הפיזי. זה החורף הראשון שאני זוכרת שהייתי כל כך הרבה חולה. שלוש פעמים נעדרתי מהעבודה, כשמתוכן פעם אחת עם דלקת גרון ממש חריפה. איכשהו נראה לי שהלחץ והעומס גם תרמו לכך.

מעבר לעייפות, זה גם לא היה קל ללכת לעבודה בלי לראות את מאיה ואורי. לא לי, ולא להם. עם אורי זה היה עוד איכשהו קל (אז הוא עוד פחות הבין) אבל עם מאיה זה היה ממש קשה. היא היתה מתעוררת והיתה בוכה שאני לא בבית.  עם הזמן, עליתי על רעיון, להשאיר לה הפתעות תשומת לב לבקרים שהיא קמה ואני לא בבית. לא סתם אני קוראת להפתעות הפתעות תשומת לב, כי לא מדובר בדבר יקר, או מורכב, אלא בתשורה שמראה שאמא אוהבת, חושבת, מתגעגעת והשקיעה כמובן 🙂 אבל האמת היא שלא מדובר בהשקעה מורכבת. תנו לי לתאר לכם את הסיטואציה. השעה היא שש בבוקר, אני מתהלכת על קצות האצבעות כדי שאף אחד לא יתעורר ושאוכל "לחמוק" ותוך כדי מחפשת מה ניתן להכין למאיה (ב-5 דקות כמובן). פותחת מגירות, סורקת את הסלון, ותוך שניה עולה על משהו. הדברים פשוטים, באמת.

זה יכול להיות ציור כמובן, וכמובן שגם ציור גזור בצורת לב. וכמובן שניתן לעשות על נייר צבעוני, או בצבעים. או לגזור איזו תחפושת מפרסומת ולהדביק על דף ולשלב ברכה לבוקר טוב. אותו כנ"ל עם קרטון שנשאר מהמשלוח של הלילה. או צלחת שהדבקתי עליה עיניים ועם קשים השלמתי את הפנים.. "סוכריות" מקרפ… הפתעות בתוך קרפ מגולגל וכו' וכו'.

מאיה ממש נקשרה להפתעות. דייגו היה מדווח לי שזה היה ממש מרגיע אותה כשהיא היתה מתעוררת ומחפשת אותי. באיזשהו שלב, היא היתה מצפה להפתעה גם בבקרים שהייתי בבית ואז הייתי צריכה להסביר לה שאין הפתעה כי יש "מאמי" בבית… לא בטוח שזה שכנע…

אגב, סוגיית שעת סיום הגן, היא סוגייה בפני עצמה. השנה לא יכולתי, אבל כעיקרון יש אפשרות לשלוח את הילדים לגן עד 17:00. אני איכשהו, העדפתי את הג'אנגלינג המטורף הזה ורק שלא להשאיר אותה בגן עד 17:00. לא יודעת, גם עד 16:00 נראה לי המון זמן שהילדים לא בבית, אז חמש זה בכלל מאוחר בשבילי. וידעתי שאם הגן יהיה עד חמש, אז אני לא אשאיר את זה רק להזדמנויות, אלא זאת תהפך להיות השגרה והיא תהיה שם כל יום עד חמש (וזה מאוחר, תחשבו על זה, בחורף כבר אוכלים ארוחת ערב בשש-שש וחצי…).

רגשות האשם על חוסר זמן האיכות עם הילדים, גרמו לי פעמים רבות לוותר על כל השאר. גם אם היה סידור לילדים, והייתי יכולה בעיקרון להישאר עד מאוחר בעבודה ואז להמשיך לסיבוב קצר בקניון, סידורים, או אפילו יוגה מוקדמת של אחר צהריים ולחזור הביתה ממש מאוחר לפני שהילדודס הולכים לישון, הייתי מעדיפה לעשות רק את מה שאני חייבת (ניחשתם נכון, להישאר בעבודה – דיברנו על זה 🙂 ) ולמהר לחזור הביתה. לפחות להספיק לאכול איתם ארוחת ערב ומקלחות… המחשבה של להסתובב בקניון ולא להיות איתם פשוט לא קסמה לי, וזאת כאמור, בשל הזמן המועט יחסית שלי איתם…

דרך נוספת שמצאתי להשלים שעות עם הילדים, לפחות עם מאיה, היא לא לשלוח אותה לגן בימי שישי ולעשות איתה יום כיף. כן, כן, קראתם נכון, לוותר על יום שישי לבד, יום הבתי קפה, סידורים, קניות ועוד ולעשות הרבה פחות מזה, אבל עם האהובה שלי. גיליתי שאני עושה את זה ביף וממש נהנית מבוקר רגוע, ללא לחץ וללא תחרות ללא אחים, והילדה, מה שנקרא, ילדה אחרת לגמרי… שגרת הבוקר מתחילה מבית קפה מגניב, בו אנו חולקות ארוחת בוקר וממשיכות להסתובבות בקניון. קונות פיצ'פקס, לי ולה ולבית. פרחים ומאפים, יום שישי אמיתי. אז נכון, הרבה פעמים אני לא מספיקה את כל הסידורים, הרבה יותר פעמים אני מוותרת לגמרי על קניות עבורי (למרות שמאיה היא פרטנרית קנייה מעולה, אם חשקתם בבגדים עם נצנצים וורודים במיוחד) אבל זמן האיכות איתה הוא פשוט כיפי ומחזיר במעט את חוסר השעות איתה.

אפילוג לפוסט
הפוסט הזה החל להיכתב לפני די הרבה זמן, עם  התקדמויות מדודות של פסקה – שתיים בשבוע (ככה זה שבעשר בלילה אחרי שהושקטו הרוחות וסודר (קצת) הסלון, אין ממש כוח ומוזה לכתוב…) ומסתיים לו בערב חג השני של פסח.

חגים, וחגים ארוכים במיוחד, הם לרוב אימת ההורים. גם כי אין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה, וגם כי מרגישים כי כבר אין מה לעשות עם הילדים, הילדים (וגם ההורים) משתגעים ורוצים רק לחזור לשגרה ולהחזיר אותם אחר כבוד לגננת המהוללת…

איזה קטע, תראו איך נדפקנו לגמרי. אני לא מדברת על העניין שאין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה וזה בעייתי. אבל אם אנחנו כבר עם הילדים, בואו נהנה מזה. המסורת היהודית נותנים לנו הזדמנות להנות מהילדים. מקציבים לנו בלוח השנה "זמן איכות" עם הילדים. וכל כך קל לבזבז את זה על עצבים, לחץ, שיעמום.

בואו ניקח את הזמן, נתנתק ממה שלא מחייב. נפסיק לבדוק סטטוסים ואימיילים כל דקה (גם אם נפספס עוד רכישה של צוקרברג – לא נורא) ופשוט נהנה מהילדים שלנו. לא חייבים לנסוע עד למפל התנור עם כל עם ישראל (איי, איך נעשה את זה מחר ? :-)). אפשר להישאר בבית, לשחק, לבנות אוהל, לבשל ביחד, לצאת לגינה, להזמין חברים. פשוט להנות. פשוט להיות או כמו שכתבה לאה גולדברג ושרה חווה אלברשטיין הנפלאה:

"ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב…"

חג (שני) שמח!

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s