אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

אורי, ילד שלי שובב 26 במאי 2012

Filed under: כללי — nililandau @ 19:59

פוסט זה מפורסם ביום שבו אורי צבע את רגליו ב-Artline, כלומר, טוש בלתי מחיק ונראה לאחר מכן כמו אחרון הרוקרים המקועקעים ברגליים. איך הוא הצליח? אתם שואלים… כמו כל הדברים שהוא מצליח לעשות ועליהם אתם הולכים לקרוא… מדובר בתמהיל של סקרנות אינסופית, נחישות, חוסר פחד, דוגמא אישית מאחותו הגדולה, וכמובן, 2 שניות בערך (זה כל מה שהוא צריך) שאמא/אבא/סבתא לא מסתכלים עליו…

וקצת גנטיקה: כנראה שהשילוב של ילד שני + בן + זה שהוא הבן של בעלי שיחיה שאמו מהנהנת בחיוך, "כן, כן, ככה בדיוק גם דייגו היה" יצר את הילד הכי שובב (ומתוק) בעולם, לפחות עבורי. המיתולוגיה מספרת על דייגיטו השובב שלא היה עוצר לרגע. יושב לארוחות ערב עם "תוכס" (ציטוט במקור) אחד בחוץ, חייב במקביל להתעסק עם איזה שעון מעורר כי אחרת לא מוכן לשבת לאכול. בנוסף, "פטיש" בלתי נשלט לפירוק מוצרי חשמל, החל מרדיו חדש שאבא שלו בדיוק קנה, דרך שעונים וכל מה שהפנים שלו היה נסתר מהעיין… כאמור, עם מקורות כאלו לא יכולנו לצפות לפחות…

דייגיטו הקטן בתמונות מייצגות מהילדות. 2 תמונות מגילאים שונים, אבל ה"פנס" בעין, שלא זכור מקורו נשאר 🙂

ההתחלה דווקא היתה רגועה (טוב, בכל זאת, גיל חצי שנה, מה כבר הוא יכול לעשות ? ) חייכני ותכול עיניים, רגוע לרוב וההכי הרבה בלאגן שהוא עשה זה שהיה מסרב ללכת לישון/להירדם (ואת זה כבר סיפרתי בפוסט נפרד).

זה המתוק שובב יהיה

האקשן האמיתי התחיל, אני חושבת, כשאורי התחיל ללכת. העולם (והאופציות הגלומות בו) נפתחו עבור הילד והוא ממש לא התכוון לוותר עליהם. הילד פשוט סקרן וחקרן רציני שדבר (כולל אנחנו המבוגרים עם ה"אורי!!! לא!!!") לא עומד בפניו. להלן פנינים נבחרות.

נכון אני מתוק? תיכף תראו מה אני הולך לעשות…

אמממ…עט. מעניין מה אני יכול לעשות עם זה?

טיפוס: בקטנה. התחיל הכיסא, משם לשולחן קפה ולשולחן בפינת אוכל (מה הבעיה? מטפסים לכיסא, ומשם ממשיכים לשולחן), ממשיך בשידת הטלוויזה, כדי להגיע באופן אישי לכל דיסק ודיסק (ולפתוח כל דיסק ודיסק ולפזר על הרצפה כמובן).

רוקם את תוכנית הטיפוס

טוב, כאן זה ממש בהתחלה, טיפוס על כיסא…

הטיפוס הראשון (לשולחן קפה)

מטפס ומטפס

טיפסתי לבד, עכשיו נראה מה יש כאן על השולחן…

יפה, נכון?

אופס, תפסת אותי…

פשוט אני רוצה לבחור DVD להיום בערב…

מטפס בכדי להגיע לשייש

כלומר להגיע אל העגבניה (מטורף על עגבניות…)

וברור שאני מטפס על העגלה

בכדי להגיע למפתחות כמובן (תמונה עם המנטורית)

כאמור, הרצפה היא מרחב ממש מיותר עבור אורי והוא מעדיף להיות במקומות אחרים, אם אפשר יותר גבוהים. הפעמים היחידות שהוא נשאר בקומת הקרקע זה כדי "לרצף" אותה בשלל ספרים (תלושי דפים), משחקי קופסא, טושים (ראו בהמשך) ומה שרק ניתן. כמו למשל כאן:

מה, עשיתי משהו?

דיברנו כבר על הסקרנות של אורי. זאת שמביאה אותו לעיתים למקומות מעניינים. לפחות לא ניתן לומר עליו שהוא מוותר בקלות:

מה? חסכתי לך ג'ימבורי..

גם למאיה היתה חיבה למקומות מעניינים

ציור (מופשט במרחב): נכון, צריך לעודד יצירה, אבל אצל אורי זה ציור מופשט כמובן, או אולי יותר נכון לכתוב – מתפשט: לקירות, לחלונות, לרצפה, וכמובן לפרצוף המתוק שלו שפתאום מעוטר "שמפים" סגולים, ירוקים ועוד.

הצייר בפעולה

לוק של צייר (צרפתי) כבר יש

והתוצאה…

קפיצות: בעידוד אחותו ואביו (כן, כן, אני כן מאשימה :-)) הילד קופץ. מהמשענת של הספה לספה, מהמשענת של המיטה למיטה, מהשולחן קפה למיטה. למזלי עדיין לא לרצפה ולמזלי עד כה הספה היתה קרובה לשולחן.

שקע ותקע: מה יהיה עם זה? הילד פשוט מתמגנט לשקעים (אויש, זה לא נשמע טוב). כמובן שבבית הכל מכוסה במגיני שקעים אבל לדוגמא בחורף, הרדיאטור היה מחובר, והוא כמובן היה ניגש לחוט ולתקע ומנסה לחקור ולמשוך. אני כמובן הייתי פוצחת ב"אורי!!!! לא!!!" והוא היה מחזיר לי חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו, כזה שאומר: "אמא, תרגעי,  בקטנה, אני רק בודק את זה..". בקיצור, לא הצלחתי בחינוך, ובעיקר הייתי מנסה להדליק את הרדיאטור כמה שיותר מאוחר לקראת שהם הולכים לישון ועל הבוקר, להוציא ולחסום את השקע.

אמבטיה: בראשית הוא היה יושב בכיסא אמבטיה. ואז האקשן היה מתרכז בכך שהוא היה משפריץ בטירוף על מאיה ומתפקע מצחוק (וגם אנחנו – חטפנו שפריצים וצחקנו..). אבל באיזשהו שלב הוא לא הסכים. למה מה קרה? מאיה בלי כיסא ואני עם? ובכי וצרחות הביאו אותי לוותר על הכיסא (שששש, בלי לספר למיכל דליות). וכך, יד אחת אוחזת בבנדיט ויד שנייה מסבנת אותו (תארו לכם מה זה יד אחת אוחזת אותו ויד אחת מסבנת את מאיה שמתלוננת על הפלייה :-)) וכמובן שגם כאן הוא מנסה לפתוח את הברז, לשתות מהברז (איך הוא אוהב את זה ..), לשתות מהכוסות משחק (כן, מהאמבטיה, מישהו מתנדב להסביר לאורי שאסור, אני כבר התייאשתי..). וכמובן שהוא מתעצבן מאוד שיוצאים מהמים, מה שמגיע עד לבכי, מה שעובר בשנייה שאני מראה לו את האטרקציה הבאה כמו שלט, שעון מעורר מהבהב ועוד.

אגב, המשיכה שלו לאמבטיה, מביאה אותו להמשיך ולנסות להיכנס אליה. גם (ובמזל) שהיא ריקה. אמרתי כבר שדבר לא עומד בפני הרצון, בטח לא במקרה של אורי. בטח לא הרצון לפתוח את הברז אמבטיה. בטח ובטח שזה לא קשור לכך שהוא עדיין לבוש קומפלט… זה בטח ובטח לא מפריע לו בקלילות להכנס לאמבטיה (מה הבעיה, זה בקטנה לאחר שהצלחתי לצאת מהמיטת תינוק – ולא, אל תשאלו אותי איך הוא עשה את זה, אין לנו מושג), פותח את המים (ואם היינו מאמינים היינו מברכים הגומל שהברז היה על הקרים) נשטף כולו ומבסוט מבסוט.  כמובן שעברנו לנעול הרמטית את הדלת.

האינסטלטור: לא יודעת, אולי הוא בונה על להיות צוללן (או אינסטלטור), אבל אורי פשוט לא יכול לעמוד בפני אסלות. חייב להכניס את היד ולבדוק איך בדיוק זה עובד… אז לרוב אנחנו מאתרים אותו שנייה לפני שהוא מכניס את היד, אבל חייבים להודות על האמת, לעיתים זה פשוט מאוחר מדי…

הודיני הקטן: אין לי עוד מושג מה יהיה עוד 17 שנה, ואני כמובן מקווה שיהיה שלום ושאוריק לא ילך לצבא, מקסימום לשירות לאומי, אבל כבר עכשיו דבר אחד נראה בטוח, שיחידת החילוץ 669, בהחלט יכולה לבנות על אורי. הילד פשוט משתחרר, נחלץ ומגיע לאן שהוא רוצה. למשל, חגורות של העגלה? קטן עליו. הילד פשוט משתחרר מהן ויוצא מהעגלה. ואם זה לא מספיק, אז הוא בהחלט כבר הצליח לפתוח את השער של המדרגות וכמובן לטפס לבדו ולהגיע לקומה השניה (מפחיד, אכן), וכמובן שכולו מבסוט מהחיים. אגב, המדרגות הן טקס בפני עצמו, אורי אוהב לטפס למדרגה הראשונה, לסגור את השער מאחוריו ולנופף לי לשלום עם "בי- בי" ולהתחיל בטיפוס. כמובן שאז אני מצטרפת אליו ודואגת שהוא לא יוסיף לכישורים גם צניחה חופשית… כפי שתוכלו לראות בוידאו המצ"ב, יש לנו איזו צניחונת…

גם מאיה מטפסת

ומטפסת…

מגייוור הקטן: כאמור, גם מאיה היתה שובבית, ואהבה להוציא את כל תכולת הארונות ולפזר על הרצפה, מכיוון שכך, הסרנו את הידיות במגירות הארונות המטבח ושמנו סוגרי דלתות של איקאה על כל דלת שיכולנו. ואז הגיע אורי, והראה לנו שהסוגרים האלו הם רק המלצה, ואין לו בעיה לפתוח אותם ולגשת בשמחה לפיזור תכולת הארון. בחלק מהארונות כבר השלמתי עם הבלאגן שנוצר, אבל כמובן שלא יכולתי לקחת את הסיכון שהוא יפתח את הארון הכי מסוכן עם חומרי הניקוי מתחת לכיור ולכן שם אנחנו מקפידים על קשירות כפולות שנכון לכעת אורי עדיין לא הצליח לפתוח.

מאיה בפעולה. הידיות לא נשארו הרבה אח"כ…

מאיה והשלל מהמגירות

"קורא/ע ספרים": הילד אוהב לקרוא. מביא לנו את הספרים על מנת שנקריא לו. והשבוע, כבר המחיז סצינה מהספר של דתיה בן דור: "בלון כחול, רצה להיות הכי גדול, התנפח, התנפח, התנפח, והופ, התפוצץ.." (או משהו כזה), ואורי פותח ידיו להראות שהבלון גדול, וכשאומרים התפוצץ, הוא מוחא כף אל כף והכי מבסוט בעולם (בן שנה וחצי – זוכרים, נכון?). ועוד לפני חצי שנה, כשהייתי מקריאה לו את הספר 5 בלונים (שהוא היה מביא לי כמובן) הוא היה מסמן לי עם הילד שלום (על אמא של רותי שבאה והביאה בלונים – היא הרי אמרה שלום כשהגיעה…). אז הקריאת ספרים זה באמת יופי. הבעיה היא בספרי ה"קו-קו", מכירים? ספרים בסוג של תלת מימד, שדמות מהספר מציצה מאחורי שיח, בית וכו. אז זהו שאורי לא הסתפק ב"קו-קו". הוא ביקש להציל את הדמויות ולחלץ אותן מהספרים, ודי לא נרגע עד שלא הגיע למבוקשו (לוחם צדק, אמרתי כבר?). בשלב מסויים, החלטתי שספרים מסויימים יוקדשו למלאכת ההצלה של אורי, ועל אחרים שמרתי למועד מאוחר יותר. מאיה אגב, ויתרה על קריעת הדפים, והעדיפה לנגוס בהם.

נסו ילדים לגלות, איזה חיות מסתתרות בתמונה (או שתשאלו את אוריק)

והיא לא ידעה שהורידו לה ת'ראש….

מאיה והספרים

הדה-שיפוצניק: אין מה לומר, שיפוצים, לא מומלץ לעשות בשנים הראשונות לגידול הילדים. אנחנו מסדרים והם מבלגנים, אנחנו מנקים והם מלכלכים, אנחנו צובעים לבן או בז' והם צובעים גם, בטוש שחור או כחול כהה… לאורי יש תחביב נוסף והוא להסיר תמונות. לאחר שסידרתי להם חדר משחקים, חשבתי להקדיש את אחד מהקירות לציורים שסבא גוז'ו וסבתא יהודית ציירו להם (האמת היא למאיה לכבוד הולדתה). הציורים קטנים יחסית ותלייתם על קיר אחת שיוותה לו מראה חביב. לא כך חשב אורי, שרצה להסיר את התמונות. מילא זה, אבל כמובן שהוא משך את התמונות בחוזקה (מה זאת אומרת איך הוא הגיע???טיפס על כיסא כמובן) ויחד איתן הסיר מהקיר גם את המסמר וכמה חתיכות מהקיר. לפניכם תמונת אחרי, נסו לדמיין איך זה נראה קודם…

נסו לדמיין…

ועדיין מסודר: עם כל הבלאגניסטיות שלו, לילד יש גם צדדים מסודרים. למשל, אם הוא רואה את התיק שלי, או את התיק האדום הגדול של סבתא יהודית, הוא חייב להוריד אותו ממקום מושבו (טוב, להגיע לשולחן זה כבר קטן עליו) ולסחוב אותו כל הדרך (על הרצפה כמובן, ברור) עד שהוא יביא אותו לי או לאמא שלי… אותו כנ"ל עם נעליים. הוא חייב שהן יהיו על הרגליים של בעליהן. וכך למשל, אם הוא מוצא זוג כפכפים שלי, הוא חייב להביא אותם אלי ולנעול לי אותם, גם אם אני כבר עם זוג אחר. גם לעצמו הוא מאוד אוהב לשים נעליים וגרביים, וזה יכול להיות אחד הדברים שמרגיעים אותו: "הנה אורי, בוא ננעל נעליים" והוא מיד מתרכז במשימה (אותו כנ"ל עם גרביים). הוא אגב, בניגוד מוחלט לבלאגן שהוא יוצר, אוהב להחזיר או להביא דברים לבעליהם, וכך אני יכולה לתעל אותו ללהביא למאיה את השוקו, סנדלים, והוא מבצע את המשימה ברצינות וריכוז גמור.

טוב, רשימת מסכמת פחות או יותר עד היום שבת, 26-05-2012, לפעלים של אורי בשנה וחצי הראשונות לחייו. מעניין מה הוא עוד יוסיף לנו בשנים הבאות….

הכל יחסי: תוך כדי כתיבת הפוסט ושאני מחכה לתמונות שיעלו, אני מגלה כתבה ששמה בפרופורציה את השובבות של הילד הכי מתוק בעולם…. http://www.mako.co.il/home-family-relationship/family/Article-88414dc11740d21006.htm

 

2 Responses to “אורי, ילד שלי שובב”

  1. david Says:

    אחות מוכשרת ! 🙂
    בלוג מקסים


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s