אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

מסתכלת עליה ורואה אותי… 29 ביולי 2012

Filed under: בית ספר להורים,קורות האם האובדת — nililandau @ 21:42

זהו פוסט ספורדי, אתם יכולים גם לקרוא לו: "לא אחיד". רגעים ומחשבות שונות שמתועדים כאן על אהובתי – מאיה.

אני זוכרת שהייתי בהריון עם מאיה ועדיין לא ידעתי האם מדובר בבן או בבת, ואחת הקולגות שלי לעבודה, אמא לילד שאז היה כבן 6, אמרה לי: "תאמיני לי, הכי טוב בן. בנות זה כאב ראש, תסבוכים, ויחסי אם בת רעועים, תשאפי לבן". מה יצא בסוף? אתם יודעים, ועם הבנדיט שהמשיך את השושלת, אני בטוחה ששני המינים משובחים, אבל ללא ספק גידול בת הינו עסק מורכב. בהחלט את רואה את עצמך בה. בהחלט את הופכת באחת להיות אמא פולנייה ורוצה שרק יהיה לה טוב, שהיא תהיה טובה יותר, יפה יותר, מוצלחת יותר, שלא תחזור על טעויות שעשית, לתת לה קרקע טובה יותר ולצייד אותה בכלים חכמים יותר לחיים. רק שלא תמיד את יודעת באלו לבחור…

וכך היה בארבע השנים האחרונות, ובהחלט בשנה האחרונה שלדעתי היתה מאוד משמעותית ביותר עבור מאיה (ועבורי בהתאמה) ביציאתה מהבועה של המשפחתון המגונן ובהיכנסה לגן עירוני והתמודדותה עם עוד 30 ילדים וילדות – עם ישראל במיטבו על כל נפלאותיו וחסרונותיו. היא גדלה והפכה להיות ילדה של ממש. כזאת שמגלה בשנה אחת המון המון נושאים, עליהם בחרתי להרחיב ברשומה זאת…

אלוהים: ללא ספק, הגילוי של השנה. אינספור שאלות על היישות השמימית, בדיקות, תהיות וכמובן אמיתות אותן היא היתה מגבשת בעקבות בליל האינפורמציה אליה היא נחשפה בגן הממלכתי כמובן. "אמא – אלוהים הוא רואה אותנו עכשיו? ואיפה הוא? ומה הוא?" ואנחנו תוך כדי מנסים להסביר, שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ויש כאלה שלא. אנחנו (כלומר: אני ואבא, והאמת היא שגם סבא וסבתא ודוד ודודה, אבל עזבי – לא ניכנס לזה עכשיו) לא ממש. וכאן בעצם היה לה ממש קשה לקבל את זה, כי ברור שאנחנו טועים ומה שאמרו להם בגן זאת אמת לאמיתה. יש אלוהים, זה ברור. והאמת היא, שלעיתים, כשהגיעו מים עד נפש, הייתי מגייסת את אלוהים לטיעונים, כן, ממש לא יפה, ואני מקווה שמיכל דליות לא קוראת פוסט זה, אבל לעיתים היה נפלט לי: "מאיה, אלוהים רואה אותך, אז תפסיקי!!!" 🙂

ואגב, זיכרון ילדות, בהחלט מגיל 4-5, הייתי במעון נעמ"ת, והיתה לי חברה שכנראה היתה ממשפחה שומרת מסורת. אני זוכרת שהיא הסבירה לי ואני הבנתי טוב טוב שבשישי-שבת אסור לראות טלוויזיה. ואני, בבית משפחת לנדאו בפ"ת בערב יום שישי, מנסה לעבור בסלון מבלי להביט בטלוויזיה ומבלי שיעלו עלי שאני מנסה לעבור במסדרון מבלי להחשף לטלוויזיה. זכרון נוסף הוא ארוחת שחיתות בבית הדודה בירושלים בדיוק בערב יום כיפור, אני ממש זוכרת את ההרגשה הלא נוחה, שאנחנו עושים משהו לא בסדר. מרים  – זוכרת ארוחה כזאת? אז מה יש לי תלונות לילדה…

"אמא, אני מתה עליך. אמא, מה זה מתה?"
בהחלט נושא "חם". למזלי (טפו טפו טפו) היא לא נתקלה במוות ממקור ראשון אבל איכשהו הנושא הגיע אליה… איכשהו? אולי מאיפשהו? אולי מהגנשהו? אכן, הגן סיפק לה חשיפה מתמדת למושג המוות. מה קורה שמתים. ולא מתעוררים יותר? ומי מת? ושוב אמיתות כמו: "אמא, כשאני אהיה סבתא את כבר תמותי", ואני מסבירה שלאו דווקא, כי הנה, סבתא לידיה, האמא של סבתא יהודית, דווקא חייה (נשמע משפט מסרט). ויש גם ילדה מהגן שאבא שלה נפטר, את זאת כמובן מאיה סיפרה לי. ויום אחד היא הגיעה אלינו הביתה לשחק עם מאיה, ותוך כדי ציור, הן ניהלו דיאלוג מצמרר אודות האב המת. שהוא הלך, ושהוא יחזור, ושהוא לא יחזור אף פעם, ושהוא קיבל מכה חזקה, ושהוא בשמים.

ואם אמרנו מוות, חייבים להזכיר את עוזי חיטמן, שהוא ה-סלב של גיל 4-5, וכל עניין המוות שלו די מבלבל את מאיה ולפחות פעם בשבוע השיחות שלנו מתנקזות אליו: "אבל אמא: עוזי חיטמן כבר מת? אבל איפה הוא? אז הוא לא יחזור? אבל הנה הוא בטלוויזיה."

"אמא – מיקי זה באמת?"
 דומה שהשנה הזאת היתה משמעותית גם בגלל קליטת משמעות ההווה שכאן ועכשיו וזה המצולם והמוקרן מהטלוויזיה. וכך הרבה תהיות של האם מיקי זה באמת: "לא מאיה, זה ציורים, אנימציה", "ורינת?", "רינת זה באמת, אבל היא לא באמת רינת כמו בטלוויזיה – היא מתחפשת, כמו יויו", "ועוזי חיטמן?" (אמרתי לכם…).

"אמא, כשאהיה גדולה אני רוצה להתחתן עם אורי"
"אבל מאיה, אי אפשר עם אורי, הוא אח שלך", "סביר להניח שתתחתני עם חבר שלך, אולי מישהו מהגן? מי הכי נראה לך?", "טוב, אז אני אתחתן עם אורי". בקיצור, לא ויתרה. ובכלל, זאת הזדמנות להשחיל פסקה על האהבה הגדולה והמרחיבה את הלב שיש בין שני האחים. עם כל הקנאה (ראו בפסקה הבאה), זה מדהים לראות איזו אהבה יש בין השניים. חיבוקים עזים, נשיקות, התעוררות בבוקר וחיוך למראה האח/האחות.. מה שנקרא – הצלחנו!

קנאה לאורי: ועם כל זאת כמובן שכל האהבה הזאת מלווה בקנאה אינסופית. ללא ספק מאיה עברה שנה מורכבת בשל הצטרפותו של אורי למשפחה. וכך, כל הפגנת רגש הכי קטן בעולם אליו מלווה בהתכווצות הלב של מאיה שמרגישים אותה גם מקצה הסלון. היא לא צריכה להגיד הרבה, פשוט רואים אותה יושבת שניה ומסתכלת ב- קנאה. וכמובן שהיא לא מסתפקת בהתכווצות הלב ובוחרת לקווצ'ץ את היד/אוזן/מה שרק זמין של אורי… כמובן שזה יכול להיות גם התלוננות: "אוף, תמיד אתם מפנקים את אורי", או לחילופין: "אוף (מילת מפתח בגיל 4) רק את אורי אתם אוהבים", וכמובן שמחווה נפוצה נוספת לגילויי הרגש לאורי היא הפגנת "אני כאן" כוחנית במיוחד, באמצעות הפרעה, דחיפה, מכה, קפיצה עלינו מאחורה… אנחנו מצדינו מנסים לפתב את תחושת הביחד והמשפחה, לא ליצור תחרות, לרתום אותה לתחושה החיובית כלפיו, למשל במשפטים: "מאיה, תראי איזה חמוד אורי, בואי ניתן לו נשיקה", "תראי איך מגיע לו כל הכבוד שהוא לקח את התרופה, תמחאי לו כפיים שהוא יקח גם בפעם הבאה", וכמובן שאנחנו מאזנים במחוות כלפיה בקול רם: "אורי, תראה איזו חמודה מאיה, איך אנחנו אוהבים אותה, בוא ניתן לה חיבוק" (ואז כמובן הוא אומר לא-לא-לא, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר, terrible two בגיל שנה ו-8 מישהו??). וכמובן שאנחנו גם מנסים להסביר לילדה שהעולם לא סימטרי שלעיתים אנחנו יותר עם אורי כי הוא קטן וצריך אותנו יותר והיא יותר גדולה וכמו שהיא עושה דברים רק של גיל 4.5 (מסטיק, יום כיף עם אמא ביום שישי..) אז ככה היא צריכה לוותר לו על דברים מסויימים.

האמא של השכן טובה יותר: כמובן שבשנה הזאת היא גילתה את האפשרות הנחמדת לפתח יחסים נוספים עם אמא. וכך ניתן לשמוע אותה אומרת בשעות הכעס והתסכול כי היא תחפש לה משפחה חדשה, אמא אחרת, כי היא רוצה לעבור לגור עם סבתא יהודית שמפנקת אותה (טוב, באמת אי אפשר להתחרות עם הפינוקים בבית לנדאו – 24 שעות מול דיסני ג'וניור, שסבא וסבתא משמשים כמלצרים ומביאים לנסיכה מה שהיא רוצה). יום אחד היא פשוט אמרה לי בזאת הלשון: "אמא, כשאני אהיה גדולה אני לא אגיד כאלה דברים לבת שלי (כאלה דברים כמו: מאיה – כנסי להתקלח, מאיה די, מאיה נו) ורק אפנק אותה" (יאלה יאלה, ניפגש עוד 30 שנה :-)).

יחסי כוחות: אין ספק שהגן העירוני, חשף אותה באחת ליחסי הכוחות בעולם הזה, על הטוב ועל הרע.

ונתחיל בטוב: אין עדיין סטיגמות. מאיה התחברה לילדים ה"ערסים" ביותר בגן, וביקשה להביא אותם הביתה. מבחינתה הם היו הילדים החזקים ביותר והיא רצתה להתחבר למקור הכוח. "אמא: אני אוהבת את X כי הוא חזק ומרביץ לכולם" (אכן, טיעון משכנע בתי), והאמת שבכך היא עזרה לי להשתחרר מכמה סטיגמות שהיו לי עצמי וגיליתי ילדים מקסימים שהגיעו אלינו הביתה. ובעוד הייתי צריכה להאבק עם מאיה על כל שטות, דווקא מול הילדים המוזמנים היה לי קל וכל דבר שאמרתי: אסור/מותר הם ישר אמרו: "בסדר" והסכימו איתי.

בנות בנות זה רק צרות: ואו, לא להאמין איזה קצ'קס יכולות להיות בגיל 4-5. יום אחד, עשיתי טעות (נאיבית, אני מודה) והזמנתי איזה 3 בנות ביחד אלינו הביתה. כעיקרון הזמנתי 2 ואז עוד אחת רצתה לבוא ואני הסכמתי בכיף, מה יכול להיות, אמרתי לעצמי. ואו, איזו טעות. הבנות לא הצליחו להעביר דקה אחת שלמה בהרמוניה. כל שניה ריב, והיא אמרה לי, והיא עשתה לי. "רגע, זה לא אמור להיות שאתן מעסיקות את עצמכן???". וכל מני אמיתות חברתיות של גיל 4-5: "מאיה מחליטה כי זה הבית שלה". "מאיה לא מרשה לי אז אני נעלבת", "אז אני לא חברה שלך", "טוב, אז אני ארשה לך"."ולמה לה את המזלג הורוד (טעות, טעות, כולן היו צריכות לקבל את הפושטים, זה ברור)", "התחפושת שלי הכי יפה", "אז אני לא רוצה לשחק כי היא אמרה שהתחפושת שלה הכי פה". באיזשהו שלב מתיש במיוחד סימסתי לאמהות: "נראה שהדינמיקה לא הולכת, ניתן להקדים".

"אמא, אני רוצה להיות בונדינית": כן, כן, הגן העירוני בהחלט חשף את מאיה לקנאה, לרצון להיות אחרת. המהממת הזאת לא מבינה שהיא מושלמת 🙂 ומה שבעיקר מציק לה זה צבע השיער: "אוף (אמרתי לכם מילת מפתח), אמא, למה יש לי שיער חום? שיער חום זה לא יפה", והבקבוקים ההורסים שלה. וכך, למזלי היא עדיין לא נחשפה לגוונים פסים ומה שביניהם, אבל בהחלט היא נסתה להחליק את בקבוקיה, במברשת, או לחלופין באמצעות רוק מהפה. כך היא התחילה "לאכול" את השיער: היתה מוצאת "בקבוק" סורר ובאחת מכניסה אותו לפה. לאחרונה סיפרתי אותה. זה היה אמור להיות עניין של קצוות ותו לא (פתאום גילינו שהילדה בת 4 וחצי ומעולם לא הסתפרה ויש מלא מפוצלים :-)) אבל מאיה התלהבה והלהיבה אותי: "אמא עוד, אני רוצה יותר קצר". באיזשהו שלב, שהתחיל לבשר אי סימטריות קלה, הפסקתי וכך נותרנו עם תספרות מהממת (ברור) של קארה ארוך עד הכתפיים. הבקבוקים נחתכו ונעלמו לשמחתה של מאיה, ולשמחתי, נותרו עוד תריסר נסתרים שמתגלים רק שמרימים את השיער לקוקו (הידד!!).

הייתי הילדה הכי גבוהה בגן…
טוב, ברור שזה ISSUE… בתור הילדה הכי גבוהה בגן, בבית ספר ובכלל, כזאת שרוקדת סלאו עם הבנים שבקושי מגיעים לה לכתפיים, שמכתתת רגליים למצוא נעליים נורמליות למידה 42, שויתרה מזמן על עקבים וכאלה, קיוויתי שלבת שלי יהיה יותר קל. באמת, לא בניתי על קטנטונת, אבל בהחלט קיוותי שתסתפק ב-1.70 ומידה 40… ועל כך ניתן לומר: "זר לא יבין זאת..".

וכמובן שאני לא משדרת לה כלום, וכמובן שבתור אמא של הילדה הכי יפה בגן אני בטוחה שקריירת הדוגמנות רק מחכה לה. וכמובן שמבחינת מאיה הגובה הוא כוח. היא נצמדת לילדים בגן ומסבירה להם שהיא הכי גבוהה (ואז הם מסבירים לה שהם יותר גדולים והדיון הפילוסופי רק מתחיל).

ועם כל זאת, לפני כמה זמן מאיה פצחה, בשיחה במילים אלו ממש:

"אמא, את יודעת מה אני הכי לא אוהבת בי?"
"מה מאיה?"
"אני לא אוהבת שאני גבוהה"

קאט…

פתאום שוב כל תסבוכי הגובה שלי עלו לתודעה. הכי גבוהה בכיתה. תמיד מצטלמת מאחור בתמונת מחזור, המלצות ובדיקות הולכות ונשנות האם אני עושה משהו עם זה (לא, לא מסתדרת במשחקים קבוצתיים כמו כדורסל, כדורעף וכו' – באמת שניסיתי). ריקודי סלאו (אתם יודעים – כאלה שטרקטור יכול לעבור באמצע) בכיתה ו' עם בנים יותר נמוכים ממני, ועד לדייטים הזויים שפשוט לא מתאפשרים לי עם גברים נמוכים (קרולה ברוני – סחתיין עליך, אני לא הייתי יכולה :-)).

לא, זה לא האחיין שלי, זה ילד מהכיתה

לא, זאת לא המורה מהתיכון. זאת המורה מהיסודי, מכיתה ה'. כן, אני יותר גבוהה ממנה, והיא לא היתה מהנמוכות…

ועם כל התסבוכים שלי, כמובן שביקשתי לגונן עליה וממש לא לחשוף את מאיה אליהם. אז מה עשיתי? המשכתי להקשיב ולדובב אותה…

"למה את לא אוהבת להיות גבוהה?"

"כי… אני לא אוהבת"

"אבל למה"

"כי…. אם אני עושה משהו בגן, אז רואים אותי"

קאט…

פוווווווווו, הקלה, ממש אבן שנגולה. אה, זה כל הסיפור. איזה כיף.. עדיין אין תסביכים. אפשר לחכות לגיל 12… בכיף ילדתי, אני נותנת לך כבר מראש פתק לגננת שמותר לך 🙂

מסתכלת עליה ורואה אותי: האמת היא שהרעיון לכל הפוסט הזה עלה לי מאחר צהריים אחד בגינת השעשועים, הלא היא גינת השחר. מדובר בגינה חביבה בהחלט, שמה שטוב בה הוא המרחק הליכה שלה מהגן ובכך שבכל אחר צהריים מקרי, ניתן למצוא שם לפחות 5 ילדים מהגן. וכך, אחר צהריים אחד, הבנתי ש… תחזיקו חזק… "הילדה שלי היא לא מלכת הכיתה". נכון, השמים לא נפלו עלי, נכון, הילדה שלי יפה וחכמה (קוראים לזה מהממת) וכשרונית, וחברותית, אבל בהחלט זה לא תמיד הולך לה בקלות. בהחלט לעיתים יש "חבורות" שלא תמיד מזמינות אותה להצטרף אליהן. בהחלט לעיתים יש 3 בנות שמשחקות ביחד ו"אמא, הן לא משתפות אותי". בהחלט, "לבלונדיניות יותר קל, גם בגיל 4-5".

וזה לא קל לראות את זה. כמובן שבשנייה הראשונה יש רצון לרוץ ולגונן, אבל הראש (וגם דייגו) אומר לך שזה לא נכון. שזה לא נכון לגונן מדי, שזה לא טוב לעשות בשבילה את העבודה, שההתמודדות היא חלק מהחיים ושמה שלא יבוא בגיל 4-5 יבוא בגיל 6 ו-16, וגם 26… את מאיה זה כמובן מביא לחוסר ביטחון והתנהגות נעלבת ו… מעצבנת כי היא כמובן עדיין ילדה והיא לא יודעת לעבד את העלבון שלה, אז היא מוציאה אותו ודורשת במפגיע שישתפו אותה, וישחקו אותו… ולא תמיד זה קורה. לילדה שלי??? המושלמת?? לא כולם אוהבים אותה? לא כולם אוהבים אותי… לא פשוט. לא לצפות (בהחלט הלב נצבט) ולא להסביר…

ומהצד השני, יש לה ביטחון מדהים, אשר בא לידי ביטוי בעיקר מול כאלה שהם לא ילדים מהגן שלה, חברים של אמא/אבא, או סתם אמא של איזה ילד, או איזה ילד, שיושבים איתנו בגלידריה, ופתאום מאיה יכולה לבוא אליהם ולפצוח איתם בשיחה ולהסביר להם את עובדות החיים, או מטופלים של דייגו שמאיה מבררת איפה בדיוק כואב להם ומרגיעה אותם שאבא שלה יטפל בגב שלהם ואח"כ לא יכאב להם…

אז איפה אני רואה את עצמי? טוב, קודם כל, ממש לא בלונדינית 🙂 וכן, עם כל הדומיננטיות שלי, והביטחון העצמי, וההובלה והמעשה, והתנועה וההדרכה, בהחלט יש גם את המקום שלוקח צעד אחורה, זה שפחות בטוח בעצמו, שלא בוח שבדיוק עכשיו יצא לו משפט מגניב, זה שמחכה לראות מי נגד מי ורק אח"כ משתלב, זה שאיכשהו אף פעם לא יהיה חלק מהחבורה המגניבה, לא באוניברסיטה, ולא בעבודה ולא בחיים.

לא טוב או רע, פשוט אני. והביטחון העצמי מול הזרים? אז כמובן שלנצח אזכור את טיול התנועה של חנוכה כיתה ט'. ללא ספק, ה-טיול. ואיך ידעתי בערב הראשון, או שמא זה היה השני, לגשת למדורה של מחנה ראשון (לציון), שם ישבו 5 חברה' ולומר להם: "אהלן, אני נילי, מפ"ת, מה שלומכם?" 2 חברויות צמחו בעקבות אותה מדורה, בהחלט לא כאלו שנשארו עד היום, אך לגמרי משמעותיות וכאלו שיזכרו לתמיד, למשל בפוסט זה.

אין מה לומר, מאיה היא ראי ענקי עבורי. בהחלט מסתכלת עליה ורואה אותי, בהחלט בוחנת את התנהגותי כלפיה ומבקרת אותי. הילדה מדהימה, מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, וכמובן שלא תשכח לקחת סוודר 🙂

ולסיום, אם שמתם לב, משמאל לפוסט יש טור עם המלצות לבלוגים של אמהות אחרות. אחת שאני מאוד מאוד אוהבת היא אורית עריף המדהימה שיודעת בכישרון, בהומות ובכנות כה רבה לאייר סיטואציות כה אמיתיות ומרגשות מחייה, כאלה שאני תמיד מתחברת אליהן, גם אם לא חוויתי אותה. והנה במקרה, בזמן כתיבת הפוסט (טוב, זה היה זמן ארוך) נתקלתי בפוסט מקסים של אורית שמדבר על חלק מהדברים שבפוסט זה, קריאה נעימה.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s