אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

הדרך הביתה 17 בספטמבר 2013

Filed under: בית — nililandau @ 6:28
Tags: , ,

ערב ראש השנה תשע"ד, היה עבורנו אירוע משמעותי, לדעתי הרבה יותר ממה שקלטנו. עברנו לביתנו החדש בבת חפר. הבית שלנו. על אמת. סוף סוף לא שכירות. לא "לחיות כמו סטודנטים" (כמו שדייגו הגדיר). אולי זאת תחילת (או המשכה) של ההתברגנות עם בית בכפר, או אולי דווקא ניסיון לחזור  לפשטות עם בית הרחק (יחסית) מהעיר. כל אלו ועוד הביאו אותי לסוג של ספירת מלאי על מגוון וסוגי הבתים בהם גרתי עד היום…

בית מס' 1: רחוב ליויק 4,  שכונת המשוררים, פ"ת (הבית המיתולוגי). 

שם נולדתי. שכונת עולים (של שנות ה-70) שלא הצליחה לצאת מההגדרה שלה ונשארה תחת אותו הטייטל גם בשנות ה-90, והאלפיים. אומרים שפעם היה כאן שמח. בקומה הראשונה מורה לפסנתר, בקומה השנייה רופאת גרון, בקומה הרביעית הנכדה של המורה לפסנתר ובקומה 2, דירה מס' 8 – משפחת לנדאו. בשכונה, כמה גני ילדים (שווים, לא כמו שלי של נעמת שהיה מבעס ובלי חופשות בכלל), מכולת אחת – של דויד הגרוזיני, כמובן… מספרה, זה ברור, חנות טמבור. 2 בניינים גבוהים של 8 קומות בערך היו יוצאי דופן בנוף של בנייני ה-4 קומות. והבניין שלנו, כמו שכניו, ללא מעלית, ללא כניסה סגורה. בלי חניות שמורות. אבל כן עם עמודים. אותם עמודים שעליהם היה עומד הבניין, וביניהם היינו משחקים (ועל שמם הומצא המושג: "בין העמודים"). דג מלוח, מחבואים, גומי (שקושרים בין שני עמודים כמובן), קלאס, ועוד ועוד. בצדדים היו כמה משטחי דשא. אם אגיע לשם היום, בטח הם יראו לי פיצים. אבל אז.. עולם ומלואו. כמובן שהיינו מקימים שם את הסוכות בחג. אה, והיה כמובן המקלט, שלמייטב זכרוני היה די מסודר וגם בו היינו משחקים. והחיים היו טובים.

pt_12

החיים היו טובים

בבניין הסמוך גרה חברתי הטובה ריקי לוי.  ממול היו פרדסים, שלכשגדלתי הייתי הולכת דרכם לתיכון ברנר (תמיד באיחור, כמדומני). רחוב לויק היה ממוקם בקצה רחוב עין גנים, ממש על צומת סירקין. ואנחנו, בלי שום בעיה כמובן, היינו הולכים כל יום לבית ספר (עין גנים), מרחק כלפחות 20 דקות ברגל. מה אני אגיד לכם, כנראה שבאמת היינו פחות מפונקים. היתה לנו דירה לא גדולה. אולי 90 מטר מרובע. אבל היו בה 4 חדרים. לי הקטן ולדויד הגדול (לימים כמובן ירשתי את חדרו). היתה את תקופת הטפטים. לי פרחוני ולדויד סוג של כחול מחוספס… לי פוסטרים של עופרה חזה וטוני מ"מי הבוס" ולדויד קולאז'ים ממעריב לנוער.

pt_4

פוסטרים של מעריב לנוער על הקירות

pt_7

הטפט כחול מפוספס עם פוסטרים של עופרה חזה ברקע + כמה דובונים ומראה כמובן. ולא, אני לא יודעת למה תליתי סרטים לשיער על הקיר…

במקביל, תמונות וקולאז'ים של אמא יהודית בכל החדרים (בכלל, קירות ריקים זה כנראה  לא טוב באמונה הארגנטינאית). וכמובן, עשרות על עשרות אירועים משפחתיים, חבריים, פוליטים. ימי הולדת (לי כאמור היו בכל שנה שלושה: לכיתה, למשפחה, ולחברים מהשכונה). היה שולחן אוכל עגול יפיפה, קיר שהיתה פורצת בו נזילה לפחות כל שנה, וחזינו בו נשבר לצורך המציאה של הבעיה לפחות פעם בשנתיים. תנור גז שלמזלינו מעולם לא התלקח. היו סורגים כחולים, וילונות כתומים, וספות שבתקופת השיא שלהן הוחלפו לורוד פרחוני שנקנה בזיל הזול והיינו ישבנו בהם מבסוטים והיינו בטוחים שעשינו סופר דיל. 

pt_2

בית עמוס תמונות ואורחים

pt_3

אירוח "יהודית לנדאו סטייל"

אז כאמור בליויק גדלתי וממנה הגעתי לכל פינה בפתח תקווה (באמצעות קן 74 כמובן). לחנות התיקים של סבתא לידיה בתחנה המרכזית, למועדון הקרטה, למחנה של התנועה (מחנות עולים כמובן), למרכז, למדרחוב, לקניון החדש שנפתח בצמוד למדרחוב, לסיפרייה העירונית, וכמובן שלקו 66 ממנו המשכתי לתל אביב. עם אם המושבות פיתחתי, כבר אז בשלהי גיל ההתבגרות יחסי שנאה שנאה, סורי, זה פשוט לא הלך לנו.. מה שנקרא, זאת לא אני זאת כן את וזאת הסיבה שלצערם של הורי עם השנים הלכתי והתרחקתי ממנה ומעולם, למרות הפיתויים, לא הסכמתי לחזור ולגור בה.

אל הדירה בליויק אפילו דייגו זכה להגיע. אני לא יודעת מה הוא בדיוק חשב לעצמו שהובלתי אותו אחר כבוד 2 קומות במדרגות המכוערות של הבניין, כי ב-2005, באמת שהבניין כבר היה נראה הרבה פחות טוב. בטח האוכל של יהודית שהוא לא יכל לעמוד בפניו, כבר השכיח ממנו את המראות. אז באמת, האזור היה הרבה פחות טוב, וכל מי שהגיע לשכונה בשנות ה-70, כבר מזמן מזמן עזב אותה. חוץ מיהודית. לצערו של טיטו כמובן 🙂 אמא שלי, כנוסטלגית מאובחנת, סירבה להבין מה רע בשכונה, בדירה. להפך, היא חזרה והיללה את היתרונות הרבים של "שכונת המשוררים" (ליויק היה משורר פולני, היה גם רחוב אלתרמן וגולדברג…). אבל אבא שלי המשיך במרד השקט ולבסוף זה הצליח לו וסמוך לחתונה שלי ושל דייגו הם עברו אחר כבוד לדירה לא רעה בכלל בכלל בקצה השני של פתח תקווה. ועכשיו שאני חושבת על זה, אולי חלק מתוצאות הרווקות שלי היו שהשארתי את הורי ברחוב ליויק, אולי אם הייתי מתחתנת קודם, הם היו עוברים קודם. אין לדעת. סביר להניח (ובהכירותי עם אמי היקרה… שלא!).

בית מס' 2: בי"ס שדה עין גדי

בבית ספר שדה עין גדי העברתי שנת שירות, במסגרת גרעין הדרכה בשמורת עין גדי, מטעם רשות שמורות הטבע. פעם, לפני המון זמן, עוד לפני שרשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים התאחדו להם. זה היה גרעין ניסיוני, והאמת היא שכנראה שהניסוי לא כל כך הצליח כי לא המשיכו במקום גרעינים נוספים בשנים שלאחר מכן. אבל לנו לא היה אכפת… היינו 4 חברה שהצטמצמו ל-3, שני קיבוצניקים ואחת נילי. עבדנו בשמורת עין גדי. כל יום בסבב, הלוך חזור בנחל דויד או ערוגות. הכרנו שם כל חלוק נחל וכל קוץ שיטה. היינו בעצם פקחים. תפקידנו היה לשמור על הנחלים מהישראלי המכוער שלעיתים קרובות מדי היה בא לטייל בנחלים. האמת היא שהתפקיד היה מגעיל (מי רוצה להיות שוטר), אבל כל המסביב היה פשוט נפלא ופיצה על כך. מוכנים: לחיות בקומונה שלושה חברה בוגרי תיכון שבפעם הראשונה גרים "לבד", שיחות אל תוך הלילה, בירות ובישולים, חברויות עם שאר הפקחים ושאר  ה"מורות החיילות" והמדריכים הבוגרים בבית ספר שדה עין גדי. אינספור טיולים במדבר יהודה הנפלא. 2 טיולים יותר מדי שנגמרו במזל בשלום. הראשון אליו יצאתי לבד ובמהלכו מצאתי גופה (לא כתבתי על זה כבר פוסט??) והשני, בו יצאתי עם קולגה לעבודה ובו הסתבכנו בדרך ונקלענו לחושך והיינו על סף הזנקת מטוס חילוץ (פאדיחות רציניות). האלמנט העיקרי בשנה זאת היה כמובן הטבע. שטפונות במלא הדרם, פריחות בשלל צבעים, גדיים של יעלים שרק הגיחו מבטן אמן, וכמובן, תצפיות שלא ישכחו על הנמרים שאז עוד שוטטו באזור. גרנו בדירה קטנטונת (סטייל הקיבוץ של פעם) עם שני חדרי שינה (1 לבנים, 1 לבנות) , סלון ומטבחון. היה קסום, כבר אמרתי?

בית מס' 3: מצפה רמון

אל מצפה הגעתי במסגרת השירות הצבאי בתור מורה חיילת. רק שבמקום לעשות עבודת קודש ובכל יום לעזור לילדים מתקשים בבית הספר, להניע בני נוער ולטעת בהם ציונות, עשיתי משהו קצת יותר. התפקיד היה מדריכת טיולים ברשות שמורות הטבע. כן, פעם היו ימים שהיו עושים חיים. זה היה תפקיד מקביל לאלו של המדריכות בבתי ספר שדה רק שהצטרפו אליו עוד תחומים שלדעתי דווקא הכניסו בו תוכן ועניין. בנוסף להדרכת שמיניסטים בטיולים שנתיים, פיתחנו והעברו גם שיעורי שמירת טבע בבית הספר היסודי בעיר והעברנו סדנאות "צבא ושמירת טבע" בבית ספר לקצינים בה"ד 1, ובהמשך גם בבית ספר לטיסה, בבית ספר למפקדים ועוד. זה אחד התפקידים הכי שווים בצבא אם לא ה… היה לנו כל כך כיף. בכל מחזור היו 3 בנות. ובמקביל היינו 6 בנות שהתחלקו כל שתיים בדירה ענקית (בכ"ז מצפה רמון, אין בעיית נדלן) בבניין שהיה שמור רק לנו. אלו היו חיים טובים. טיולים, טיולים, ועוד קצת טיולים. אם זה במסגרת ההדרכות, ואם זה במסגרת שבתות שפשוט היינו נשארות לטייל (הפעם בשביל עצמנו) ובעזרת אחד הפקחים החביבים (כלומר, בעזרת הג'יפ שלו) היינו מגיעים למקומות נידחים וקסומים במזרח הרמון, בהר הגבוה ועוד ועוד. מלבד את התפקיד, מאוד מאוד אהבתי גם את מצפה העיר. השקט שבה. היכולת לשוטט בה ולהקשיב למחשבות של עצמך (ולי ברוך השם יש המון), הקרבה שלה למכתש רמון. תמיד תהיה לי פינה חמה בלב לעיר הזאת ולכן מאוד מאוד התחברתי גם לבלוג המצפאי בביתי במדבר של אליען לזובסקי, שמלבד אהבתנו למצפה רמון אנחנו גם חולקות מוצא דרום אמריקאי ומידת נעלים גדולה.

בית מס' 4: רחוב הירדן, תל אביב

עד היום אני לא יכולה לשכוח את הפנים של הורי כשארזתי צ'ימידן ועברתי לתל אביב. זה היה נראה להם כאילו אני מינימום עוזבת את הארץ. לדעתי זיהיתי בעיניים לחלוחית. אבל אני הלכתי על זה ובגדול. אוי תל אביב. היית או חלמתי חלום. שנות הרווקות העליזות, החלו בבניין מקסים (ישן ומתקלף כמובן) ברחוב הירדן בתל אביב, שזה הרחוב שמצפון לבניין האופרה. שזה אומר 5 דקות מהים, 5 דקות מאלנבי, 10 דקות משיינקין, 5 דקות משוק הכרמל. ובאמת אפשר לעצור כאן כי יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.  דירה קסומה, עם תקרה גבוהה ורצפה תל אביבית צבעונית. מהמרפסת שירות הקטנטונת שיצאה מהמטבח הצצתי לשוהם סמיט ולבעלה מגדלים בנחת ילדים תלאביבים והחלפתי בוקר טוב עם השכן החתיך עם החיוך ההורס ובלי החולצה…

yarden_2

אוי תל אביב אהובתי (לשעבר)

עבדתי באותם הימים בחברת סטארט אפ ברחוב המסגר, פגשתי בחורים שונים ומשונים. יצרתי חברויות אמיצות (שלא נותרו עד היום, תודה ששאלתם) ובעיקר הייתי מאושרת. או שלא. זאת היתה תחילת תקופת האינטרנט. כתבתי "טורים" או "שירים" או שלא יודעת איך תקראו לזה באתר מדהים שנקרא "שחורדיני". (של אלון לוי המוכשר), היו מתפרסמים בו קטעים כתובים של כל מני חברה.. הקמתי את האתר ובמו ידי ובקוד HTML שנקרא "שורות ראשונות" (לא, אתם לא מאמינים, אבל הוא עוד קיים!!!  – הנה) ובו המלצתי על אירועי תרבות, פרסמתי את שירי, וחשבתי להתחיל מיזם שממשיכים סיפורים שאני מתחילה. כשאני חושבת על זה, זה היה סוג של בלוג, אבל אז עוד לא ידענו מה זה בלוגים….  ועם כל הכיף, וכל הפאבים ברחוב אלנבי, כבר די התחיל להימאס לי מחיי הרווקות, אבל לצערי, היה עלי לעבור עוד כמה דירות עד שסוף סוף פגשתי את אביר חלומותי הארגנטינאי…

בית מס' 5: רחוב יהודה המכבי

כזאת אני, חייה על הקצה. מהמשולש של אלנבי, שוק הכרמל וחוף המתופפים, עברתי למשולש של פארק הירקון, רחוב יהודה מכבי וה-Coffee Bean & Tea Leaf, או איך שלא קראו לזה. כן, הפכתי לצפונית. זה התאים לי מצויין עם התואר הראשון שהתחלתי באוניברסיטת תל אביב, והעבודה באתר למטייל באזור קניון איילון, אליה נסעתי בכיף_שלא_מהעולם_הזה כל יום הלוך וחזור עם אופניים, דרך פארק הירקון ועם שלום חנוך באזניות (כן, זה היה דיסקמן…). שיניתי מיקום ובהתאם לכך שיניתי שותפות. גרתי עם עוד חברה טובה שהפכה לשותפה עם חדר לכל אחת. את שלי צבעתי בצהוב וכחולים וגם כאן (מישהו אמר יהודית לנדאו) מילאתי את הקירות בקולאז'ים שיצרתי (הבת של יהודית או לא הבת של יהודית), ואוסף תמונות שצברתי, שכלל את חיים גוטמן ויוסל ברגנר  ומעל השולחן האדום (גם מיתולוגי) לוח שעם ענק עם כל מה שאתם רוצים נעוץ עליו.

old

לוח שעם עם כל מה שאתם רוצים תלוי עליו

היה לנו מן חצי חדר ששימש כ"סלון" ובאחד הימים אפילו אירחתי שם ארוחת רבת משתתפים, אה, וכמובן שערכנו בה כמה מסיבות לא רעות בכלל. עשינו קניות בקואופ השכונתי (היום זה בטח שופרסל שלי), שכרנו סרטים (לרוב) בספרייה שברחוב, וכמובן, שכמו לעבודה, רכבתי על אופני, שנקנו אחר כבוד ב-200 שקלים, ובזכות זאת נקשרו למטה לעמוד חשמל ללא חשש שאף אחד יחפוץ בהם, לכל מקום בעיר. כמובן שגם לדייטים. אוף, וכאלו היום המון. אלו היו ימי פעילות פוליטית באוניברסיטה. חד"ש כמובן. הרצאות של טיינה ריינהרט ושאר שמאלנים. התכנסויות שאין לי מושג על מה הם היו. מסיבות שוות במיוחד של איתמר (ביפו, אלא מה). והפגנות כמובן. זה עוד היום ימי טרום בילעין. אבל בהחלט יצאנו למסיקי זיתים, אי שם בשטחים. ובהחלט נסענו להפגין איפשהו סמוך לרמאלה, ובהחלט ירו עלינו גז, וההרגשה היתה נוראית. אוף, ולחשוב ששום דבר לא השתנה, ורק הורע ופתרון נראה רחוק מתמיד. מבעס.

עם השותפה, הקשר לא האריך. היא עזבה את הדירה ואני נשארתי לקבל את השותף החדש הפעם לשם שינוי, לא מכר מהעבר. הכירו את  יזהר.  למעט הגנים התימנים, לכו הכי רחוק מכוכב א-ב-נ-בי… דמיינו מתכנת הייטק הכי יבש בעולם + חיבה לאוכל בריא, נטול שומן ורבוי ירוקים (וזאת עוד בשנת 2003…). בשבילי השותפות שהסתכמה ב"הי" ו-"בי" היתה שינוי מבורך. כמובן שהמשכתי עם הדייטים. אנחנו מדברים על עידן פרה הפייסבוק, שקראו לו כמובן עידן ה"ג'יי דייט". אוף, כמה שגלשתי שם. כמובן, אחת לכמה זמן הרגשתי כמו מי שגולשת יותר מדי בפייסבוק וניתקתי מדי פעם את המנוי. אבל בין לבין, בין בחור דפוק אחד למשנהו שהכרתי, ראיתי פתאום עלם חמודות דרום אמריקאי ולא יכולתי שלא לקרוץ לו…

בית מס' 6: נווה נאמן

בין לבין ניתן כמובן להזכיר גם את דירתו המקסימה של דייגו ברחוב לסקוב תל אביב. מצד אחד הסנימטק, מצד שני מתוקה ושדרות רוטשילד, ובין לבין, דירת חדר עם מטבחון קטנטן והמון אהבה… אחרי חצי שנה, זוג המאוהבים הבין שזה זה והחליט להתברגן (תחילתה של….) ועבר לנווה נאמן. שכרנו לנו יחידת דיור, קטנטנה בגודל של 45 מטר שישבה על שטח ענקי. הדירה כללה חדר שינה, חדר סלון לא מנוצל (בשל היותו חדר), מטבחון, מקלחון וזהו. אבל כשאתה מאוהב, יותר מזה אתה במילא לא צריך. כאמור, הבית היה קטן אבל הוא ישב על שטח ע-נ-ק-י שנוצל בעיקר ורק לצורך אירועים ואירוחים משפחתיים וחבריים.

neve2

בית קטן, חצר גדולה…

neve5

חצר גדולה – אירועים לרוב

חצי שנה אח"כ כבר התחתנו, ובחצי שנה שאח"כ עבדתי אצל הנס ברטלה, ובאותו מטבחון קטנטן, בישלתי את ההסבה המקצועית שלי. אפיתי עוגות ללא הפסקה. כמה מפלי נפש שהיו לי שם מאפייה בו זמנית של 15 עוגות דבש שסירבו להיאפות, מהקצפה ללא הפסקה של שמנת שסירבה להתייצב…  שם הייתי מתעוררת בחמש לפנות בוקר לצאת לקונדיטוריה, ולשם הייתי חוזרת בשלוש אחר הצהריים ואל תשאלו אותי מה עשיתי עם כל הזמן הפנוי הזה שהיה לי….

neve3

הם היו האוהבים הצעירים

בית מס' 7: רחוב אז"ר 59 א', כפר סבא

אז איך הגענו לכ"ס אתם שואלים? זה בגלל הארגנטינאים. דייגו גר בה תקופה לאחר שעלה לארץ, היו לו בה קרובי משפחה, ונמצאו בה מס' חנויות שמכרו בצק לאמפנדס וריבת חלב. כשהגעתי לשם לראשונה לא ממש הבנתי מה יש בעיר הזאת (טוב נו, הגענו דרך רחוב וייצמן), אבל מרגע לרגע הלכתי והתאהבתי בה. אהבתי את זה שהיא עיר מספיק גדולה ועם זאת לא גדולה מדי. שאתה הולך ברחובות ויש לך ירוק בין העיניים ומעל הראש, אהבתי את הקונספט של קניון ערים, אהבתי את החנויות הקטנות שברחוב וייצמן, אהבתי את פארק כ"ס, ולאחר מכן אהבתי את קניון ג'י (כי צריך לפעמים את הכל במקום אחד), אהבתי את זה שאנחנו בשרון, ובלילות כבר קריר. אהבתי את המרפסת הענקית שהשקיפה להרי השומרון שממנה נראו כל כך פסטורלים. הגענו לדירה ע-נ-ק-י-ת. לפחות עבורנו. דופלקס של 5 חדרים. דייגו יכל לפתוח בדירה מרפאה שבזכותה הוא היה איתנו המון.  אנקדוטות מהדירה, בעיקר בתקופת הילדים, תוכלו לקרוא כאן וכאן.

ks_2

גם בכפר סבא האסאדו ממשיך…

אז למה באמת לא קנינו? זאת באמת שאלת השאלות. כשהתחלנו לחפש בכ"ס ועוד היינו במוד של קנייה, ראינו דירות גן חביבות בשכונת הדרים ב-750 אלף דולר, ודייגו אמר שאין מצב. שזה יקר וחייב לרדת. אויש אויש, כמה צער. נו טוב, לא בוכים וכו'… בכל מקרה, מאז מחירי הדירות, המשיכו כמובן להאמיר, וכך גם השכירות שלנו, שהתחילו  1000 דולר (כשהדולר היה 4.2) והמשיכו לסביבות 5,500 שקל, מה שלמרבה האבסודר נחשב זול, אבל כמובן מאוד יקר . בין לבין קצת השקענו את הכסף וחשבנו שזה ה"דבר" להתנהלות עסקית ועל הדרך קצת הפסדנו.  לא, לא כמו עופר שכטר, לא לדאוג… אבל בעיקר, כמו שכולם אמרו, המשכנו לאכול לעצמנו את הכסף שיכל ללכת למשכנתא. ואז הגיע השינוי והרצון שוב, ולמרות, ובגלל, כן לקנות. מהר מאוד הבנו שבכפר סבא נוכל לקנות דירה בת 30 שנה, ללא ממ"ד, ללא מרפסת וללא חנייה, וקצת ירד לנו החשק מהעניין. התחלנו גם לחפש בצור יצחק. בהתחלה די התלהבו מהישוב, מאופי הקהילתי שלו, על אף רבי הקומות, מהאפשרות לקנות דירה חדשה דנדשה (מקבלן) באותו מחיר של דירה ישנה ישנה בכ"ס, מהאנשים שבו שאמרו שהדבר הכי טוב בישוב זה האנשים שבו.. אבל אז פתאום ירד לנו מהישוב. משהו לא הסתדר לנו במיקום שלו, פתאום התחילו להשמיץ את הקבלן שראינו דירות שלו. פתאום כולם אמרו לנו איך דירה חדשה זה חתול בשק…

ואז נפגשנו עם גל ואיילת, שסיפרו לנו שהם מחפשים בבת חפר. דייגו נזכר שהיה מישהו שסיפר לו שהוא גר שם, אבל מאז כבר היו שטפונות בישוב שהציפו בתים. גל אמר שהשטפונות היו רק בחלק אחד של הישוב, ושרמת המחירים בו מאפשרת לקנות שם קוטג' נחמד. אמרנו שניסע לראות.

בית מס' 8 : בית זית 40, בת חפר

אז נסענו, ראינו, ודי אהבנו. הבית בבית זית היה אחד הבתים הראשונים שראינו. כשהגענו לשם אמרתי לדייגו שמבחינתי, עכשיו לחתום. ומאחר שכבר אמרתי את המשפט הזה קצת יותר מדי פעמים בעבר, המשכנו לראות עוד קצת בתים. אבל מהר מאוד הבנו שזה הבית בשבילנו. השאר היו או קטנים מדי, או מוזרים מדי, עם כל מני עליות גג ו"קוקיות" (סוג של תוספות לבית משני הצדדים של החלונות..), או גדולים מדי, ויקרים מדי. והבית בבית זית 40 היה בדיוק. בתקציב. במימדים. פשוט. מתאים לנו.

התחלנו את תהליך המו"מ, הסכמנו על מחיר. כמעט וכבר סיפרנו להורים. ואז הבעלים של הבית הודיעו לנו שמשהו השתבש עם הבית שהם תכננו לקנות והם משהים את העסקה. התבעסנו עמוקות. המשכנו לחפש אבל שוב ראינו את אותם בתים לא מתאימים, ובסתר לבנו קיווינו שהכל יסתדר ויחזור לנקודת ההפסקה. והנה, ללא אמונה אלוהית, הדברים פשוט הסתדרו. הם חזרו אלינו. הגענו לשיחת המו"מ שהיתה די משעשעת. בסה"כ המוכרים היו זוג ממש חביב, אבל אנחנו, כמו ישראלים טובים היינו חייבים להוריד להם במחיר עוד קצת. דייגו ואני התכוננו לשיחת המו"מ. בתור בוגרת טרייה של קורס מו"מ בתואר השני (זוועה שלא תתואר) הסברתי לו שעל הכסף מדברים אחרון, וקודם לכן מדברים על כל הדברים המוסכמים וכל מה שלא אכפת לנו לגביו (כלומר, מה שלא קשור). שוברים את הקרח ומחממים את האווירה כדי שבשעת השין יסכימו להוריד לנו במחיר. השיחה כאמור היתה משעשעת. דייגו דיבר על הכל חוץ מעל הכסף (סטודנט ממושמע)  ובסוף הם כאמור הסכימו להוריד לנו. קצת. אבל מספיק. הבנו כי עשינו עסק טוב. ומצאנו את הבית. שלנו. וזה מה שחשוב.

חתמנו על החוזה בסביבות מאי. מאז החל מרוץ מטורף עבורי, והכרחי עבור דייגו בהכנה למעבר. לא הטיול לחו"ל ולא גידול הילדים, אף אחד מהם לא הקצין את ההבדלים בינינו כמו המעבר לבית החדש. דייגו המתוכנן, שחושב על הכל ועל מעבר. מתכנן את כל האפשרי, וגם את כל מה שלא אפשרי. חושב וחושב. וכמו שהתמקצע במשכנתא, ומבחינתו כבר יכל לפתוח עסק לייעוץ משכנתא והבין יותר טוב מהיועץ ההזוי שהגיע אלינו הביתה. כך חקר את תחום העיצוב, התמקצע בו, הוריד תוכנות על גבי תוכנות לעיצוב הבית שלא בטוח שסטודנטים משנקר מכירים והתחיל להנדס לנו את המטבח. אין ספק ששאלת השאלות היתה שאלת האי. זה היה ברור שכן, השאלה היתה באיזו פוזיציה בדיוק. דייגו הזיז והפך, ורוטייט (rotate) ב-90 מעלות, ושוב ב-180.. ואני. ההפך הגמור מזה. בחרנו בית. היה מספיק קשה בשבילי וגם ככה לא עשיתי כלום וביקרתי ב-yad2 אולי פעמיים. זהו, תן לנוח. תן לחכות לאוגוסט. או מקסימום ליולי ולהתחיל לארוז ואח"כ להגיע  לבית החדש, לאבק את הספרים ולסדר את הכל בארונות.

אז זהו שלא. יש לבחור אי, וצבעים לקירות, ועל הדרך נפגשנו עם מעצבת לפגישה חד פעמים שהיתה אמורה לתת לנו מלא רעיונות ולהכין אותנו לשלב הביצוע, רק שבתכלס אנחנו דיברנו 80 אחוז מהזמן והסברנו לה מה אנחנו רוצים כך שבקושי נשאר לה זמן להמליץ לה על משהו. יאמר לזכותה שהיא המשיכה לתת לדייגו ייעוץ שוטף במיילים (כלומר, ענתה בסבלנות למיילים שלו) וגם ציידה אותנו באחלה המלצה על חנות לגופי תיאורה ("שקע ותקע" ). מומלץ. גם יפה, וגם לא יקר מאוד. אז היינו גם בבית טמבור (גם מול הקניון) וקיבלנו אחלה המלצות לצבע הבית (שלא מימשנו אף אחת מהן), וכמובן א-י-ק-א-ה. אוי איקאה איקאה, ההיית או חלמתי חלום? החלמתי שדייגו ביקר בך משהו כמו 20 פעם בחודש האחרון. לקח והחזיר והחזיר ולקח (מה שמדיניות החזרים עושה לאנשים..).

כאמור, עברנו לבת חפר בערב ראש השנה. סימבולי או לא, רצינו לנצל את החג הארוך לפריקת הארגזים וסידור הבית. והנה, חול המועד סוכות והארגזים כבר כמעט פרוקים במלואם. אנחנו מאוד מרוצים. בערב החג, הגיעו לביתנו משלחות של לפחות 5 משפחות עם עוגה ויין עם ברכת ברוכים הבאים וזה היה מאוד מחמם את הלב וסימל בעצם את מה שחיפשנו. את הקהילתיות. טוב לנו פה, טוב לי פה.

הילדים די הסתגלו למסגרות החינוך. אורי הפנים ש"זה כן הבית שלנו", מאיה שמחה לגלות שבשני הבתים הצמודים ילדות שגם הן בכיתה א' והולכת אליהם והן באות אליה חופשי. הילדים נהנים מהמרחב. מהחצר. אני נהנית מהשקט והרוגע. מקבלת באהבה את התוספת 20 דקות נסיעה לעבודה (כל כיוון).

וזהו, אנחנו כאן. מעולם לא הייתי בחורה רומנטית מדי, אבל אני באמת מרגישה שהגעתי הביתה.

וזה אחד השירים המדהימים ששרה זמרת מדהימה. פס קול לסדרה מדהימה שראיתי אותה מרותקת מבית האחים היימן, היוצרים המדהימים, שיצא לי להכיר אותם חלקית דרך ידיד משותף בתקופה התל-אביבית שלי. תהנו כמוני מכל רגע…

 

7 Responses to “הדרך הביתה”

  1. Tal Tovias Says:

    וואו נילי היה כל כך כיף לחזור לימי צומת סירקין העליזים והזכרונות
    המתוקים. אמא שלי עוד נשארה שם היחידה בין כל העולים האתיופים.
    בהצלחה בבית החדש אנחנו עדיין נשארים בכפר סבא
    טל (אחות של חן )

    • nililandau Says:

      הי טל
      איזה כיף שאת קוראת…
      כפי שכבר הבנת, אם זה היה תלוי באמא שלי היא היתה נשארת שם (עד היום היא טוענת שהדירה הנוכחית הרבה פחות טובה..).
      מאוד אהבנו את כ"ס, אם היינו יכולים לקנות בה דירה נורמאלית, עם משכנתא נורמלית (או אם היינו נזכרים לעשות את זה קודם) אולי היינו נשארים בה…
      ד"ש לחן וחג שמח
      נילי

  2. Lital Madav Says:

    קראתי ונהנתי
    אין ספק שעברת דרך… אבל רק מביני העניין יודעים שהדרך לכל נקודה היא כל העניין …. 😉

  3. אהבתי. הולך לטפל בסוס הלבן שלי 🙂 מה? מי קרא לי אביר?

  4. שלי Says:

    אהבתי את הכתיבה שלך.
    את מוזמנת לבקר גם בבלוג שלי
    http://want2bemomy.blogspot.co.il/


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s