תנו להם ספרים

הרבה מדי זמן עבר מאז שכתבתי את הפוסט האחרון.. כמעט שנתיים, מאז שעברנו לבת חפר, טוב אתם יודעים, זה ישוב קהילתי ומאוד עמוס פה בפעילות… אז זהו שלא, כלומר, כן, יש פעילוית ומקסים פה, אבל זה באמת נושא לפוסט נפרד…

אז למה לא כתבתי, הרבה תירוצים, עבודה, לימודים ותואר שני שהסתיים השבוע בקול תרועעה של זליכה שהאיץ בנו לזרוק את הכובעים… מה אני אגיד לכם, לאחר ההתעלמות האנטי ממסדית ("שאני אגיע לטקס באוניברסיטה??"), של התואר הראשון, הגיעה הבורגנות של התואר השני, עם תואר במכללה, עם בעל ושני ילדים וגם זוג הורים שמאוד רציתי לגרום להם קצת נחת… וגם לעצמי הרשיתי להנות, ללבוש את הגלימה המגוחכת, להחזיק את הפרחים ופשוט להנות מהטקס החביב ומהתעודה שאלוהים ישמור למה בדיוק היא תתרום לי מעתה והלאה (רמז, כנראה לא הרבה) אבל הפולניה היתה צריכה אותה והפולניה השיגה אותה…

אז למה עוד לא כתבתי? כי למי היה זמן, עם תום התקופה המטורפת בלימודים, החליטו בחברת One1  לרכוש את החברה שלי והתחיל לו שינוי ארגוני מטורף עם שינוי תפקיד, טוב, נו, הוספת עוד כמה תפקידים על התפקיד שלי ובקיצור, נגיד עוד פעם את המילה עם השורש ט.ר.פ בעבודה….המון עבודה, גם הדרכה, גם פנים, גם חוץ, גם ניהול ידע, גם ניהול, גם שיווק וגם מנהלת פרויקטים של כל שאפשר לקשור אותו לכל אחד מהתפקידים המצ"ב… עמוס, מאוד, שהגיעו לקליימקס בחצי שנה האחרונה עם כנס לקוחות גדול מאוד שהתקיים בחודש שעבר וגרר עבודה רבה מאוד מאוד מאוד, המון שעות, גם בעבודה, גם מהבית…

וגם דייגו החליף עבודה, כן, מה אתם יודעים (טוב, נו – אתם יודעים) פשט את המדים של הכירופרקטור ולבש את מדי ההייטקיסט, ואיך אמר שייקספיר, אם את רואה ויזה לארה"ב בשבוע הראשון לעבודה, אל תתפלאי שבחודש אחד הוא כבר טס פעמיים. אז עבודה חדשה וצריך להשקיע וכאלה אז גם דייגו מאוד עמוס, ושניינו עמוסים מאוד מאוד ומג'נגלים ביניינו שני ילדים. היום אני, מחר אתה, מחרתיים הביביסיטר וחוזר חלילה.. וחלילה שנהיה שנינו אחד צהריים (תזכירו לי מה זה?) עם הילדים…

וככה נראית מציאות חיינו (רענן שקד, אתה לא לבד :-)): לרוב אני קמה מוקדם וחומקת לעבודה, דייגו בבוקר איתם, מה שנקרא סדר יום, או לפחות ניסיון לבנות כזה, התארגנות, סוג של ארוחת בוקר, צחצוח, גילוח (אה, סליחה, לא הם…), ויאללה למסגרות… ואז,  מדברים בשמונה בבוקר דיווח על הבוקר שהיה ואיחולים ליום נפלא. ואז אני חוזרת, בחמש, ובעבודה זה מרגיש ממש כאילו יצאתי בשלוש רחמנה לצילן… ואני כבר מרגישה שנגמר לי היום ואוטוטו ארוחת ערב…

כי יש מלא דברים לעשות. ארוחת ערב, מקלחות, שיעורים, לבשל בין לבין, לנקות, כביסה (ברוך מי שהמציא את הרובוט שמנקה, כן, הוא מנקה, הוא מושלםםםםם ואת סימה הנהדרת שמגהצת…), אה, והשכבות, שלרוב מרדימות…

אז לפעמים, ברוב חוצפתנו, אנחנו רוצים כמה דקות של שקט, קצת בלי "אמא תגידי לו", "אמא, תגידי לה", שניה בלי לריב, שניה להיות רגועים, ואנחנו יודעים שארתור החמוד יאפשר לנו 22 דקות להתקדם, להספיק, לסדר בינתיים את ארוחת הערב..

ואז אנחנו עושים את הטעות, נותנים את הנייד, כלומר, הסלולרי. תום החתול, משחקים ואפליקציות, וקצת יוטיוב וכמובן ארתור החמוד, שהוא באמת … מה הוא באמת? טוב, מה שהוא לא יהיה, הוא די חמוד, והסדרה עצמה באמת אחלה, עם התייחסות לרגשות ועם תכנים חסרי אלימות והכל, אבל גם הסדרה הנאורה והמחנכת ביותר בעולם מותירה אותם עם פה פעור שקועים במסך (קטן על הקיר או קטן בכף ידם) ולי זה קשה לקבל זאת…. ועוד לא אמרנו כלום על הקרינה..

וזה ממשיך, כי פתאום יש בוקר שהם מתעוררים מוקדם (נגיד בשש) ולא בא לך להתחיל עדיין להתמודד (הנה, מתחילים להגיד את האמת) ונותנים להם את הטלפון, ופתאום ברכב בא לך קצת להשתיק אותם, בעיקר כי הם מבקשים כל כך יפה (או כי אתה לא רוצה שהם ירדמו בדיוק לפני שמגיעים למפגש המשפחתי, כי החצי שעה הזאת, אתה יודע, תעלה לך בסצנת הרדמות..).

וזה כמובן לא כולל את השבתות שהם אצל הסבים מחוברים עם הטלביזיה לווריד, ואת כמובן לא אומרת כלום כי הי, עד שעושים לך טובה ושומרים לך על הילדים גם תגידי להם איך לעשות זאת?? (הרי הבטחת שלא…), וכך הם מול המסך (בסלון, בחדר שינה, ברוך השם יש הרבה טלויזיות אצל הסבים), מהרגע שמגיעים ועד הרגע שאת מצליחה לגרד אותם מהספה כי צריכים ללכת, וזה כמובן לאחר ריבים שהם לא הספיקו לראות כלום…

ובוקר אחד, או ערב אחד, את מגלה שהילדים שלך הם מהילדים שדבוקים למסך (הקטן או הגדול) שהם כבר לא עושים פאזלים, לא יצירה, לא קוראים מספיק, עם סיפוקים מיידיים ובהחלט לא יודעים להשתעמם. ואז מגיע הרגע שאת אומרת לעצמך – די. מספיק. חייבים לעשות לזה סוף, או במילים אחרות, גמילה ועכשיו…

ואת גם מבינה שזה ידרוש ממך, וזה אכן דורש.. זה דורש המון סבלנות ואיפוק כשהם (ובמיוחד הקטן שבהם) מתעצבן, בועט, מנסה לעשות כל מה שניתן (ואפילו קצת יותר) לפרוק את התסכול שלו על האמא שלו שפתאום מחליטה לשנות את החוקים.. ואת אמיצה, ולא מוותרת. מסבירה בקול של מיכל דליות שאת מבינה שהוא מתוסכל אבל אין טלפון ואין ארתור בבוקר, יהיה אפשר אולי (חשוב להזכיר את המילה אולי – זה כמו האותיות הקטנות בהסכמים של הסלולרים, כי אחרת את צפויה לתביעות מילדים בני 4.5 ו-7.5 שיטענו בתוקף שהבטחת ולכן את חייבת לקיים), אז כאמור – א-ו-ל-י אחרי הצהריים.  כמובן שהוא עדיין לא משתכנע, ואז את ממשיכה ומנסה קצת עמוס רולידר ומסבירה לו שאת אמא ושלא יתבלבל ואם הוא לא מתנהג כראוי אז הוא לא יוכל להיות איתנו ויאלץ לעלות לחדר (שזה קצת בעייתי להגיד בבוקר שאת רק רוצה לקדם עניינים לצאת כמה שיותר מהר למסגרות).

ואז מגיע הקסם.. את מציעה ספר. כלומר, את לא מציעה, כי הרי כשאת מציעה הוא מתנגד, הוא עדיין בכעס ובתסכול, ולכן גם מסרב לשחק, כמו גם לקרוא או ליצור.. ולכן, את לא מציעה, את מניחה. על השולחן, על המדרגות, ברכב, איפה שניתן, בכל מקום זמין, והוא פשוט לוקח, אחד ועוד אחד, ומדפדפף וקורא את הציורים עד שבטח אם הייתי עושה לו חידון הוא היה עונה על כל השאלות נכונה…

וזה באמת מחזה ממיס לב, לראות ילד בין ארבע וחצי שקוע בספר. בספר, לא במסך שבקיר, לא במסך שביד. דומה שאם מסתכלים טוב, רואים גם את כל המחשבות שלו נכנסות אל תוך העלילה…

זה כמובן לא פתר אותנו לגמרי מהמסכים, הם כמובן עדיין מבקשים, אבל כשאני יודעת שזה כחצי שעה אחרי הצהריים, הרבה יותר קל לי. כשאני יודעת שהוא התחיל את הבוקר שלו רענן, ביצע את כל חובותיו לחברה (צחצוח, שטיפת פנים, סנדלים והכנת תיק) ויצאנו למסגרות ללא לחץ ולא ברגע האחרון, ההרגשה פשוט נפלאה…

אז כאמור, תנו להם (כלומר, הניחו להם) ספרים… וקוו לטוב..

לילה טוב!