אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

Let it go 31 בינואר 2016

Filed under: ילדודס,קורות האם האובדת — nililandau @ 22:38

לפעמים רק צריך להניח לזה…

להפסיק ללחוץ

להפסיק להשוות

פשוט להניח לזה…

ואז הכל מסתדר, ואז הכל הרבה יותר קל…

a_pirin_mountain_bansko (21).jpg

 

באיזשהו מקום עם אורי אני מרגישה שפחות עשינו את זה, פחות הנחנו לזה ולו.. אולי זה קשור לרגשות האשמה שמלווים באופן קבוע את גידולו של הילד, שבאופן פרוזאי, בניגוד לאחותו שהיתה עם אמא עובדת מהבית עד גיל שלוש (כן, כן, עד שאחיה נולד), כבר בגיל חצי שנה אמא שלו (כן, זאת אני 🙂 ) החלה לעבוד משרה מלאה, כלומר, החלה במשרת הג'ינגול הבלתי נגמרת.

זה החל עם גן סבתא שזה לא כזה רע (במיוחד אם קוראים לה יהודית והיא גרה בפתח תקווה ולא חוסכת במתוק, טלוויזיה, ToysRus  וכאלו). וגם זה די הסתדר עם כך שהאמא עובדת בפתח תקווה, אבל זה יצר מציאות של "היכוני, הכני, רוצי". לצאת בסביבות שש, שש וקצת לכיוון מלאבס (כן, תעשו את החישוב מתי מעירים את הילד, אה נו, הוא גם ככה קם מוקדם/ גם ככה הוא נרדם באוטו/שקר כלשהו…), מגיעים לסבתא, מפקידים את התינוק (חצי שנה זה כבר גדול, לא ? :-)) עם שלל הסברים, הנחיות, מה כן ובמיוחד מה לא, וממשיכים ליעד הבא – עבודה. עובדים עובדים עובדים, די מעניין, לפעמים אפילו שוכחים שיש לך ילדים. אבל איכשהו כשהשעון מתקרב לארבע מתחילים להתכוונן… להרגיש לא נעים, לחשוב כמה שעות עשית וכמה חסר, ובעיקר, לברוח.. לכיוון הסבתא, להרים טלפון, להגיד שאת אוטוטו מגיעה, שאם אפשר שיהיה מוכן (מה מוכן? בהקשב! ), להכין אוטו, לברר אם הוא ישן, לקוות שלא הרבה מדי ושלא ירדם בדרך, כי בכ"ז רוצים גם שילכו לישון מתישהו. ואחרי חילוף מהיר עם הסבתא, הופ לסלקל (או שזה כבר כיסא/בוסטר) והיידה לכפר סבא… מגיעים אחרונים כמובן לגן של הילדה, ולוקחים אותה ואת רגשות האשם למחצית השניה של המשרה.

ואז פתאום, את מגלה שמשעמם לך. שאת אוטוטו בת 36, ועדיין אין לך תואר שני, וככה את לא תגיעי רחוק, ובעיקר את רוצה ללמוד, עוד, להחכים, ואולי יום אחד עוד להיות יועצת ארגונית (כן, בטח ..). סקר שווקים קצר מגלה לך שאוניברסיטה זה יפה אבל באמת לתל אביבים צעירים חסרי דאגות שעוד עובדים בעריכת תוכן או מלצרות, שבאוניברסיטה הפתוחה עם כל ההשלמות יקח לך לפחות חמש שנים (והי, רציתי לסיים לפני גיל 40..) והמון המון כסף, שהמכללה למנהל הכי נחשבת אבל הכי רחוקה וגם הכי יקרה, אז התפשרת על הקרובה לעבודה והיקרה.. 45 אלף שקלים שהיו יכולים להיות יופי של חופשה בתאילנד, הופקדו (איזה הופקדו, בתשלומים כואבים במיוחד) לטובת התואר הנכסף במכללה האקדמית אונו.

וכך החל הפרק השני ברגשות האשם בגידולו של אורי. נראה שכבר כתבתי על זה ה-מ-ו-ן. כאן, וכאן. וכשחושבים על זה, איזה ביזבוז שלא כתבתי על זה איזו תזה או אפילו דוקטורט. אז מה היה לנו? קודם כל פעם בשבוע לחזור מאוחר מאוחר (ומהצד השני לברוח מהעבודה מוקדם מוקדם) ולראות ילד בן שנה פלוס מחכה לי, ער!! עשר בלילה, אפילו יותר, והילד ער. מחכה לי. משלים זמן אמא. [ומסתבר שגם על זה כתבתי]. לכך התווספו שבתות ארוכות מדי שדייגו והילדים יוצאים בשלושה לטייל, לבקר, לסייר, ואני מתייבשת לאיטי מול המחשב, המאמרים, הקלסרים, הדפדפות, המרקרים, הקבוצה שפתחנו בפייסוש, והסיפורים שסיפרתי לעצמי על אקדמיה. כלומר א-כ-ז-ב-ה. בין לבין הילד החליף גן ושנה שלמה עשה סצינות פרידה בבוקר וגיחה למיטתנו כל ערב. כל ערב. עד היום [זה יגמר מתישהו נכון?].

וכך התרגלנו לכך.. אמרתי לעצמי שזה אוטוטו נגמר. בניתי פנטזיות על היום שאחרי, שאהיה בחורה חסרת דאגות (כן, כן, בחורה, כי בטוח ירדו לי איזה עשר שנים ;-)). והחיים נמשכו. הכל פחות או יותר היה רגיל. עברנו לבת חפר. הכרנו אנשים נפלאים. תקופת טיולים ומפגשים כיפיים. סוג של חמולה של פעם.

ואיפשהו אורי תמיד היה הילד השובב. אפילו כתבתי על כך, כאן. התרגלנו וכולם התרגלו לכך שהוא השובב. התרגלו זה גם המשפחה, גם החברים, גם הילדים מהגן. לרוב זה היה חמוד. חתול תעלול. לא מזיק. אפילו לרוב משעשע. עד שפתאום, יום אחד לא שמנו לב וזה התחיל להעיק. התעלולים הפכו להפרעות. החמידות הפכה לאי נעימות. פתאום אתה מגלה בבית שלך את הילד של האחרים. זה שלא הבנת איך לא שמים לו סוף, איך לא שמים אותו במקום. שאתה לא מבין איך ההורים שלו הגיעו למצב כזה, איך לא שמו גבולות. ופתאום שהיה נראה שמנסים לשים גבולות, אתה לא מבין, למה בצעקות. למה ההורים האלו מאבדים שליטה, מה זה צעקות. הי, אנחנו נגיד אתכם לרווחה.

אוףףףףףףףףףף זה לא היה קל. זאת היתה אולי התקופות הקשות יותר. שנינו לא ממש ידענו מה לעשות. לא הכרנו את זה ממאיה. הילדה הראשונה שהלכה לפי הספר (כן, כולל הterrible two שנגמר ממש בזמן) ופשוט היינו אובדי עצות. אז מה היה לנו בעצם? מה לא. הפרעות, התחצפויות, התפרצויות זעם, והרגשה שאם הוא היה יודע הוא גם היה מקלל. וכך זה המשיך. לא הולך לאן שצריך. לא בא כשקוראים לו. חוטף למאיה (אבל בחריגות מיחסי אהבה-שנאה של אח ואחות). בלאגן בשולחן ארוחת ערב. קם. בא. הולך לחדר. טורק דלתות (גיל 4, כן? ). מפריע כבר אמרנו, נכון? לא נעים כבר אמרנו, נכון? (אופס, הנה אמרתי ..).

גם בגן לא היה הכי קל. הגננות החלו לזמן ל"ימי הורים" שלא בלו"ז. כן, כן, אנחנו מדברים על גיל 4 רבתי. המשכנו להרגיש אבודים. לא יכולנו שלא להשוות. אחרי שסיימנו להשוות לאחותו, התחלנו להשוות לילדים האחרים. אלו שמקשיבים. אלו שיושבים ומשחקים משחק קופסא. אלו שמשחקים ביחד עם ילדים אחרים מהגן.

וכבר העזנו עוז לצאת מהארון ולבקש עזרה. ומההתחלה הן הגיעו, העצות. בצרורות. כולם ידעו את התורה. קודם כל, וחייבים לתת מקום של כבוד לסבתא מפתח תקווה שאמרה שאין בכלל בעיה. ומה אנחנו רוצים מהילד (מהנכד שלה..). שהכל בסדר. ואם יש משהו אז זה בטח בגלל הגננת… אח"כ הגיעו העצות של החברים. אתם לא מספיק אסרטיביים, את לא מספיק בבית. תשבו איתו. אל תשבו איתו. תהיו איתו יותר קשוחים, תהיו איתו יותר רכים.

וכבר התחלנו לחפש עזרה מקצועית. אדלר, נדלר. פרופסורים סופר יקרים, ומטפלים בלי תואר [אבל עם ה-מ-ו-ן ניסיון) זולים יותר. ומה כבר הם יגידו לנו, אמרנו לעצמנו, הנה עוד מאמר בשקל ממאקו.. ושיננו את כל כתבי רולינדר, דליות ועוד כמה ששכחתי… (טוב, בכ"ז 400 ש"ח למפגש הם סיבה מספיק טובה לעשות חושבין…).

ובמקביל בגן, פינוק. אז זהו שלא. אממ. איך אני אכתוב את זה שלא יפגע מדי (כי אני בטוחה שהיא לא התכוונה להרע), בואו נגיד שלא היו לה את הכלים. הילד סומן. על ידי שאר הילדים. כאורי שמרביץ ודוחף, כזה שלא זורם כמו כל הילדים למשחק קופסא רגוע, שלא מרכיב בניינים ומבנים. לזה שמזמינים אותו אבל הוא לא משתלב. ופתאום על הדרך הגננת זורקת משהו על כך שבמפגש הוא יושב עם הכיסא הפוך (נו, כדי שלא יקום בקלות באמצע המפגש…). בין לבין הגננת גם המליצה על שילוב. בהתחלה לא ממש הכרנו את המושג, זה רק התחבר לנו לאותם ילדים לא שלנו שתמיד ראינו מהצד. אלו שצריכים עזרה (לא שלנו, נו…). באחת ראינו איך הלך עלינו והלך על הילד. זהו. הוא אבוד. יסיים בלי מקצוע, אולי מכונאי או שחקן (לא ברור מה יותר גרוע :-)). האשמנו את הגננת. מה זה? עצלנית!!! למה הוא צריך שילוב. כי לך קשה בגן איתו? תלמדי את להסתדר… למה אנחנו? למה לשים על הילד סטיגמה. למה לסלול כבר מעכשיו את דרכו של הילד למוסכניק, אה, סליחה, שחקנצ'יק…זה הרי ברור שהוא יגדל ויסיים דוקטורט (סורי בן, זה הלחץ של הסבים… ) אז מה משתבש כאן בגן. אח"כ האשמנו את עצמנו. ברור. ילד שני (הי, הוא סנדביץ' בפוטנציאל!) עם פחות מדי פאזלים והנה צומח לך בבית ילד שזקוק לגננת משלבת. ואז המשכנו לאלו שהרגיעו. שאמרו שממש לא נתפר לו תיק ואם הוא ירצה הוא עוד יוכל להיות במאי.. ובכלל, נותנים לכם, תיקחו. בסה"כ אפשרות לתת לילד עוד זמן, עוד העשרה. זרמנו.

השיא הגיע, איך לא, במסיבת הסיום. דייגו איכשהו בדיוק טס לחו"ל מהעבודה, ואני הגעתי, אמא מותשת (מרוץ, זוכרים?), פלוס ילד פלוס אחות גדולה (אז מה אם אמרתם בלי אחים גדולים, נמאס לי להיות הפראיירית שתמיד לא מביאה, והי, היא יושבת בחוץ צמודה לסמארטפון ובכלל לא מפריעה). והנה המסיבה מתחילה. ואני, אף פעם לא אהבתי מסיבות סיום וכנראה לא סתם לא הגעתי למסיבת סיום תיכון, ולא לחלוקת תואר ראשון (טוב, תואר שני זה כבר הבורגנות והרצון לנחת להורים ולילדים… אבל זה כבר באמת פוסט אחר, כי הגלישה כבר גלשה מעל ומעבר..).

אז אם נחזור לעניינינו, מסיבות בגן הן הגרועות ביותר. כי הן בעצם מתחילות את הדרך בקונפורמיות. בעדריות. בלאבד את היחודי. בלהיות קבוצה. אף פעם לא אהבתי, כבר אמרתי? ובמיוחד מסיבות הגן של השנים האחרות. שהגננת כבר לא מסתפקת בעצמה ובנר מנייר על הראש והכל הופך לאולטרא סגול, לרועש, לקצבי, למי שמאמין לא מפחד ולטכנו, ולשיר אחד לפחות שאמור לרגש את אבאמא (מישהו אמר הללויה בגיל ארבע?), והילדים במבט מזוגג לא מפסיקים להסתכל על המפעילה, או יותר נכון על המדונה שלה. בקיצור, לא מתחברת. אלו רגעים שהבורגנות שלי, יחד עם רענן שקד מראים לי אצבע משולשת.. והערכים שלי, או איך שחשבתי שהערכים שלי יהיו, מתנפצים לי בפרצוף. שאני מבינה שהפכתי להיות כמו כולם. שלא גידלתי את הילדים שלי במדבר, זבי חוטם וקרועי בגדים, שלא לקחתי אותם לשנה מסביב לעולם (כולל הודו, ברור), אלא פשוט בחרתי לעבוד משבע עד שבע, לג'נגל, לרוץ במרוץ ולגור במקום סמי בורגני, כמו כולם. 

ואז במסיבה, אורי, רחמנא ליצלן, לא הסכים לשתף פעולה. ובניגוד לילדים מופנמים שמתיישבים על אמאבא ומסרבים לקחת חלק בריקוד, אורי פעל אחרת. הוא הפריע. הוא הלך לילדים אחרים. עשה צחוקים. כשכולם ישבו הוא עמד, כשכולם עמדו, הוא ישב. שהתכנסו, הוא יצא, כשהתפזרו, הוא.. נו, הבנתם. מדי פעם הסייעת הרחמנייה לקחה אותו אליה, ספק מחבקת, ספק מתרה בו להסתדר ולהפסיק להפריע.. אבל זה לא נמשך להרבה זמן. ואז, רגע השיא, אולי בעצם הקתרזיס, הילד ממשיך להפריע והגננת, אוחזת בידו, ובלי להפריע לסדר השירים שואלת: "איפה האמא???". ואני ממהרת ללכת אליו, מבויישת כמו לא יודעת מה, אבל בתכלס כועסת עליה, האמא?? שכחת מי הילד.? שכחת איך קוראים לי? מה קרה, איפה החמלה על הילד??? איפה הניסיון להבין? איפה הניסיון שלך?? ואני מפלסת דרכי מבין הרוקדים הצעירים לאורי ועם מבט של: "הסתבכנו יקירי" מבהירה לו שאו שאני יושבת לידו, או שהוא בא לשבת איתי. והילד לא מסכים לאף אחת מההצעות. אז אנחנו מסכמים שהוא יוריד פרופיל, יעשה כמו כולם, ונקווה שיגמר מהר. כפי שכבר הבנתם, מרגע זה חיכיתי (ואולי גם הילד) שהמסיבה הארורה תיגמר. והיא אכן נגמרה, הילדים שעטו החוצה לרבע פיתה עם חומוס, פסטה ואבטיחים ובין לבין שיחקו בחצר וראיתי איך הילדים מקניטים את אורי. מחכים שהוא יכעס וירביץ. מציקים. ואז הבנתי שראיתי זאת גם במהלך המסיבה.  ופתאום הכל היה לי ברור. שהשנה הזאת לא היתה לו טובה וכמה טוב שהיא נגמרת. ולסיום איזו אמא חכמה אמרה לי: "זה קרה לי גם, עם הבת, ושימי לב שלא יתייגו לך את הילד".

ופתאום משהו השתחרר, הסתדר. נרגע. אנחנו נרגענו. בלי ייעוץ, בלי קבוצת הורים, ובלי רולינדר ודליות. עוד לא התחלנו את השילוב, אפילו לא את הגן החדש, אבל משהו בקיץ הזה שינה את כללי המשחק. חזר אלינו הילד. הי, זה אותו הילד. הוא עדיין רב עם אחותו, עדיין דבוק למחשב, מדי פעם עוד צועק ומתעצבן אבלאיכשהו עוצר את זה בזמן. והנה פתאום אני תופסת אותו על חם יושב ומרכיב לגו.. לבד, בשקט. והנה הוא מזמין חבר לבוא אליו. ומשחק איתו לא רק מול המחשב. אז מה קרה לנו.  איך חזר לנו הילד. לא מאוד ברור. אולי זה הטיול קיץ לבולגריה? עשרה ימים של הורדת הילוך. של להיות אנחנו עם עצמנו. כמעט בלי מסכים, הרבה עם קלפים. ואחד עם השני. ונסיעות ברכב וכל אחד בוחר את השיר שלו. ואליעד נחום… כנראה שגם אנחנו חזרנו אליו. נרגענו. המשכנו לחבק, לאהוב, ולהיות שם בשבילו.

A_a_godlevo_Pripetzite (21).jpg

K_Yagodina_Hotel_Mursal (37).jpg

K_Yagodina_Hotel_Mursal (33).jpg

היו גם סיבות אובקטיביות. let's face it, הילד גדל. סיים את שנת הארבע המאתגרת. התחיל להתאזן בין הרצון והקנאה להיות כמו אחותו הגדולה ושאר הילדים הגדולים ממנו בסביבה לבין היכולת לממש. פתאום התסכול פחת. והתחלנו גן חדש. חובה. ושוב ילדים גדולים (מי אמר יליד נובמבר ולא קיבל), אבל עם גננת מדהימה. עם כלים וניסיון, שמצליחה להתחבר לילד, לקבל אמון ולתת לו בחזרה המון. ועם גננת שילוב ללא קרניים וללא פנקסים. כזאת שלוקחת את אורי ועוד כמה ילדים ופשוט, כפי שסיפרו לנו נותנת לו זמן איכות.

K_Yagodina_Hotel_Mursal (28).jpg

וסיפור קטן לסיום. השנה אורי התחיל חוג כדורסל. טוב נו, הגובה מחייב :-). האמת היא שהוא ביקש גם כדורסל וגם כדורגל. אמרנו שנתחיל באחד והוחלט על כדורסל, הסביר משהו על מיומנויות טובות שמגיעות מהחוג הזה. ושוב הרגשנו שאנחנו חוזרים אחורה. מצד אחד, בבית, הילד מפליא בכדורסל. ומצד שני בחוג זה לא הולך. הוא התפזר. כל הילדים מכדררים בכדור, אורי זורק אותו רחוק. הילדים ממלאים אחר הוראות המדריך, אורי הולך הצידה, מטפס על המזרן או יושב מאחוריו. דיברתי עם המדריך. אמא מודאגת ששואלת מה יהיה… והמדריך אמר לי, תראי, לא למדתי פסיכולוגיה אבל אני רגוע. יהיה בסדר. האמנתי למדריך, ורק לא הבנתי למה לא נהיה בסדר. למה כל הילדים האחרים זורמים בחוג ואורי לא מוצא את עצמו. מה לא ניסינו כדי להתמיד בחוג? שוחד קל בקלפי סופר גול, התראות, שכנועים ועוד. וכלום לא עזר. באחד האימונים האחרונים מצאתי אותו מתחבא מתחת לאחד המזרנים. ניגשתי אליו (כועסת, ברור), אמרתי לו שככה אנחנו לא ממשיכים והולכים הביתה. הוא לא רצה לצאת. אמר שהוא רוצה לפרוש, ושהוא לא מצליח וגם גרוע. אויש, מה שזה עשה ללב שלי…  יום למחרת הוא לא הרגיש טוב, ובערב כבר מצאנו עצמנו במיון במאיר (הכל טוב ונגמר טפו טפו) אבל איכשהו חשבנו שאולי זה היה קשור. היום, חזרנו לחוג, והריטואל התחיל מחדש. ואז הבנתי let it go. שחררי. פרגני לילד. הכל בסדר. לא חייבים להתחיל חוג בגיל חמש. אפשר גם יותר מאוחר, ואפשר גם בלי בכלל. משהו בי אמר לי שזאת החלטה שכבר היינו צריכים להחליט מזמן, אבל מוטב מאוחר וכו'.

והנה, רצף הארועים מהשנה הקודמת, שלא הצליחו לצאת בפוסט משלהם, יצאו להם בפוסט אחד שלם. Let it go. כל כך פשוט. נתראה בשמחות!

20160116_145834(0).jpg

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s