אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

תובנות (על) חול ומועד 4 במאי 2016

הפסח האחרון החל ללא תוכניות.. ידענו שאני לא עובדת, שדייגו עובד, שאת ליל הסדר אנחנו הפעם עורכים עם המשפחה ולא במדבר, ופחות או יותר זהו… אני הבנתי שזה אצלי ואצלי כמו אצלי ידעתי שנזרום.. נעשה דברים, נהנה מהביחד וכמובן שגם נשאיר זמן לנוח בין לבין… הסתבר שהיה לא רע בכלל…

א' חול המועד:

1/2 יום עבודה – 1/2 יום נמל…
התכנון היה לקחת את הילדים איתי לעבודה.. אבל אעפס, הם למדו את הקטע.. יותר כיף אצל סבתא.. אמנם סידרתי מחשב לכל ילד (בכל זאת כמעט כל העובדים בחופש) אבל הם העדיפו להיות מול המסך במצב מאוזן (שוכבים על המיטה של סבאסבתא). אז קמנו באיזי, לקחתי למלאבס סיטי לסבתא, והגעתי לעבודה בעיקר כדי לנקות שולחן. לנקות שולחן מהפער שנוצר בעקבות (מוזמנים לסדר לפי סדר חשיבות): עובדת שעזבה, ראיונות למציאת מחליפה, ימי עיון וכנסים במקביל – לארגן הכל לבד, חדר חדש, פינוי הישן ומעבר וסידור, ברלין ל-5 ימים, חזרה בתקווה לעבוד ואז, תארגני כנס עובדים, מצגת ליו"ר ומשחק Kahoot בקטנה… ובינתיים כל המשימות ממתינות, נערמות, בשקט כזה, אבל זקופות, מחכות, כבר אמרנו? הייתי חייבת 1/2 יום בשקט, בנחת. לסדר, בלי שאף אחד יפריע, שלא יכנס לשאול שאלה, לבקש משהו, לקבוע פגישה, שקט.  איכשהו הצלחתי, כמעט. לפחות למפות, לארגן הכל יפה שימתין הפעם ממויין ועם עדיפויות וקדימויות. כמובן שעבדתי כמעט יום שלם של חול המועד ולא הצלחתי להימנע מצבירת שעות נוספות נוספות, אבל לפחות ניסיתי…

ההמשך היה בנמל תל אביב. איכשהו תמיד אוהבת להגיע לנמל. כמה שעמוס שם, תמיד מוצאים חנייה (מה זה 60 ש"ח אח"כ? בקטנה), איכשהו תמיד יש שם מרחב, ויש ים, ואוויר. תענוג. הפעם הגענו עם סבתא יהודית ועם אמא נילי שהחליטה לשחרר. להרחיק קצת את הגבולות. להעלים עין, לפחות לעצום אחת. ושחררתי. והילדים היו מאושרים. מה בסך הכל ביקשו? קצת חומריות לנשמה. קפיצות "טרמפולינה באנג'י" (25 ש"ח ל-5 דקות) – וי. שכירת מכוניות ממונעות לייט לילדים (ובואו נעזוב את המחיר) – וי. ארוחת ערב סושי – וי. 5 ספרים לילד (ביותר מ-100 ש"ח) בצומת ספרים – וי. היינו שם.

אטרקציות…

 

ב' חול המועד

 פסטיבל הצגות ילדים בחיפה
יום קודם השתעשעתי ברעיון להזמין כרטיסים.. הייתי משוכנעת שכבר לא יהיו… והפלא ופלא היו גם היו. לא יודעת מה זה אומר עם הסרט של יומיים אח"כ שהתקשינו למצוא 4 מושבים צמודים שלא בשורות הראשונות, אבל מילא, נשמור זאת לפסקות הבאות…  אז היו כרטיסים. והזמנתי ל"קסם של מוצרט". היה נהדר. קודם כל הפסטיבל הוא פנינה תרבותית לנפש ולרוח. כמה תרבות, כמה מרחב. בכל המתחם של תיאטרון חיפה. עם תיאטרון רחוב בשפע, מופעים, לוליינים, הילדים היו מרותקים. והכל חופשי ונגיש וחינם. תענוג.

נהנים בפסטיבל

ההצגה שהלכנו אליה היתה מעולה. מציגה את סיפור ילדותו של מוצרט הנער, על רקע "גילוי" גאונותו בפסנתר לעומת אחותו שהתבררה כסתם יכולת ניגון בפסנתר.. הקנאה מול האחים, רגשות של האב מול שניהם, וכמובן היכולת להכיל ולפרגן לאחר שמצליח. הצגה נהדרת מלאה במוזיקה נפלאה של מוצרט כמובן, ולא פחות חשוב, הצגה מלאה בהומור, מצחיקה ממש, ואפילו אורי התפקע מצחוק, ואני תוך כדי ספרתי את יתרונות ההצגה: שיעור על התמדה ועל הצלחה בעקבות כך – וי, שיעור על אי הצלחה למרות השקעה – וי, שיעור על קנאה בין אחים והשלמה – וי, שיעור על פרגון לאחים – וי, הכרת יצירות של מוצרט – וי, ולא פחות חשוב – צחוק והנאה – וי ווי.

ילדי בית העץ
על הדיסק הזה שמעתי באחת תוכניות הרדיו, נראה לי שזה היה ראיון עם יוצרי הדיסק ועם אברהם טל, אחד הזמרים המשתתפים בפרויקט.. מדובר בדיסק נהדר לילדים, עם טקסטים על כל מה שמעסיק אותם, בצורה באמת אינטליגנטית, מכבדת, מעשירה, וגם מאפשרת להם לגעת באמת במה שמעניין אתם: כלב שהם רוצים, חלומות, שאיפות, חשבונות לא סגורים עם "פיית השיניים", ילדים עם צרכים מיוחדים [ואיך שהם בעצם כמו כולנו], ועוד ועוד.. בנוסף לכך, קחו את מוקי, קרולינה, אברהם טל ועוד מוכשרים ששרים, תוסיפו לכך קטעים שהילדים מספרים על הנושאים הנ"ל, ותבינו שיש מדובר בדיסק מופלא, ושאתם חייבים לקנות אותו לילדים שלכם ולאזן קצת את מה שאין לכם שליטה עליו (כביש החוף פינת דרך השלום). כמובן שבהתחלה הילדים התנגדו נחרצות לדיסק החדש והמשעמם (עוד לפני שהם שמעו אותו כמובן), אבל בשלב מסויים הסברתי להם שוב את יחסי הכוחות בינינו, וכך כל הדרך לחיפה חרשנו על הדיסק ועם סובייטיות קלה הם התאהבו בו ואפילו שמעתי אותם מזמזמים אותו 🙂


מבצר קאקון
בדרך חזרה מחיפה, שנייה לפני שהגענו לבת חפר, עברנו דרך מבצר קאקון. כל כך הרבה פעמים עברתי שם ואף פעם לא עצרתי. פעם רציתי לעצור אם הילדים אבל הם לא רצו והמשכתי.. ואף פעם הרי אין זמן והפעם, בלי לשאול אותם יותר מדי, פשוט נכנסתי… חנינו את הרכב והתחלנו בטיפוס קליל ביותר למבצר. גילינו מקום די נחמד ומאוד מוזנח, אבל עצם הגילוי, ההימצאות בטבע, היתה מאוד נחמדה. הילדים זרמו עד מאוד. ניסו להבין מה זה המקום הזה, לפענח גרפיטי שהיה בצדדים, לתפוס חיפושיות והיה פשוט כיף.

בדרך למבצר קאקון

ג' חול המועד

סיור ליקוט עם אורי ציזיק ביער חורשים
על אורי ציזיק שמעתי עוד בתקופה שעבדתי באתר על השולחן. ידעתי שהוא מתמחה בבהיסטוריה של האוכל ובעיקר באוכל שלנו ואז וב"על השולחן" שילבו אותו במדורי אוכל בריא במגזין. מאז שמעתי את שמו פה ושם. כשחברה הציעה לי להצטרף לסיור ליקוט איתו אמרתי שיכול להיות מעניין ובכלל טוב להוציא את הילדים לטבע. לי היה נחמד מאוד. היה לי סוג של שילוב של פרויקט הגדרת הצמחים במגמה הביולוגית לבין חזרה לתקופת הדרכת הטיולים בצבא אז הכרתי כל צמח ופרח ואבן. אורי (ציזיק) עצמו מקסים. מצחיק. מתבל את הסבריו באידיאולוגיה לא מתפשרת על צריכת מזון מקומי [גילה לי למשל שהשמן של יד מרדכי והשמן ה"אותנטי" של זיתא מופקים מזיתים מעבר לים.. 😦 ]. הילדים לעומת זאת, איך לומר, אעפס.. פחות התחברו…

התאספנו ביער חורשים, וערכנו סוג של סיור ביער. אורי הסביר על הצמחים והעצים. נתן לטעום עלים וקצת גבעולים. הילדים היו בשלב שיותר התלוננו על הקוצים, ואורי מייד הצביע על בתו בת ה-8 נטולת הנעליים. כן, כן, מה שקראתם.. סיור בין קוצי יער חורשים יחפה…

בסיום הסיור התכנסנו לארוחת צהריים, מייד הילדים התגייסו לחיתוכים. הכנו סלט חסה וירקות free style, מצה ברייט ענק בשילוב בצל ירוק ושאר עשבים, ושני תבשילים על הפוייקה של ירקות, אחד על בסיס גרגירי חומוס והשני על בסיס עדשים שחורות. בשבילי זה היה תענוג, תנו לי את זה כל יום כל היום ולא תהיי מאושרת ממני (ואפילו לא הרגשתי את החול שלא נשטף מהירקות טרם חיתוכם לסלט ולתבשילים). הילדים, איך לומר, פחות התחברו, התבעסו על הירוקים במצה ברייט, וניסוי לדלות תפוחי אדמה נטולי עדשים מהתבשיל…

לקראת הסוף כשהודיתי לאורי על הסיור, שאלתי אותו איך מגדלים ילדים "כאלה".. ושנינו חייכנו.. הוא אמר שפשוט חיים חיים כאלה.. ולי זה התחבר עם תובנות על חול המועד שתיכף יבואו בסוף הפוסט.. בכל אופן, לא יכולתי לסיים את הסיור בלי מחשבה קצת צינית שבטח אחרי סיור "אקולוגי אידיאולוגי" שכזה, יש כמה ילדים רעבים שיחפרו להוריהם עד שימצאו מבוקשם בסניף מקדונלדס הקרוב לביתם…

ד חול המועד

קצת נחים וקצת zootropolis
מה שאני אוהבת בחופשות זה שיש זמן לנוח מהן. כלומר, כמו פולניה טובה, אני אוהבת שיש לי את הזמן להתארגן בנחת (כן כן, כולל סידור הבית) לסוף החופש ותחילת השגרה. התוכנית היתה בעצם לקחת את הזמן, לנוח, כמובן שגם לסדר.. לתת להם קצת להיות מול מסכים (תוך כדי שאני מפרגנת לעצמי שנ"צ) וגם להוציא אותם מהמסכים לפעילות משותפת…(על פניו מאיים, בפועל, הרבה יותר קל ממה שאנחנו חושבים). אז מה היה לנו: משחקי קופסא לרוב (מדהים לראות איך אורי גדל וממש משחק איתנו אחד לאחד) כמו טאקי, קצת היער הקסום (משחק קסום ומהנה ביותר), כמובן סופר והערכות לטיול של המחרת.. טיול לגינה עם דובי ואופניים ובעיקר, רגוע.

גם אופניים, גם כדור, גם כלב וגם ילד מתוק, והכל בסיור אחד 🙂

אחר"צ הדרמנו לרעננה לצפות בסרט זוטרופוליס (zootopia).

האמת היא שההמלצות עמדו בציפיות. סרט מקסים על עיר קוסמופוליטית, נגיד תל אביב (נגיד), בה כל אחד יכול להיות כל מה שהוא רוצה ולא משנה אם הוא ג'ירפה גבוהה או עכבר קטנטן. ג'ודי הופס היא ארנבונת קטנטונת ולוחמת צדק שעוד מגיל טקן חלמה להיות שוטרת, ללחום ברשעים ולעזור לחלשים.. הבעיה היא שהכל נגדה, היא קטנה מדי, אין לה את המעמד הנכון, וגם ההורים שלה לא בדיוק מעודדים אותה להגשים את חלומותיה (הם פחות או יותר מעודדים אותה לא להגשים את חלומותיה כמו שאחר 576 האחים שלה ולהסתפק בעבודה במטע הגזר…). אבל כמובן שג'ודי שלנו לא מוותרת על החלום, מתקבלת בקושי לבית ספר לשוטרים ומסיימת מצטיינת כמובן. מוצבת בתחנת משטרת זוטרופוליס ומתמלאת באושר עד שהיא מגלה שהתפקיד אותה קיבלה הוא מתן דוחות חנייה. אבל ג'ודי שלנו לא מתייאשת וכמו מלכה, היא מחליטה שאם זה התפקיד, היא תהיה בו מצויינת…(מישהו אמר לימון ולימונדה??). הסרט ממשיך לתאר את סיפורה של ג'ודי, כולל חברות אמיצה ושובר סטירואטיפים עם השועל שכמעט וכבר גמר אומר להשלים עם התדמית שלו אבל כמובן שיש תפנית בעלילה.. כמובן כמובן שנותנים לג'ודי צ'אנס והיא מצליחה להציל את העולם, או לפחות את זוטרופוליס, בסצינות שלרגע נראו מתוך ה-Black List. ועוד לא אמרנו כלום על סרט בכיכובה של דמות נשית (ארנבת) עם חלומות וייעדים, שלא מוותרת ולא מתייאשת.. חינוך קולנועי גם למאיה וגם לאורי כמובן.

בדרך לסרט

ערב חג שני

חוגגים במדבר

אחרי שנתיים בהם חגגנו את ליל הסדר במדבר, השנה כבר השתנתה החבורה, וירדנו למדבר בחג השני. ירדנו ביחד עם חבורת בית זית. רחובנו הקט בבת חפר שלמזלינו יצא לנו לגור בסמיכות לאחלה אנשים שבנוסף גם יש לכולם ילדים באותם טווחי גיל.. אז טיול  [4] משפחות ראשון, או יותר נכון קמפינג [4] משפחות ראשון, הוא כמו התחלת דייט.. עוד לא ברור מה כל אחד אוהב, איך לאזן בין המנוחה לטיול, בין הנוחות לאתגר.. ובסוף כמו תמיד, זרמנו, לא הקשינו.. הלכנו על קווים כללים והאמת היא שהיה מוצלח.

בחרנו בחאן חי נגב, בעקבות זכרונות מוצלחים שהיו לנו ממנו מלפני כשנתיים. אז נסענו סוליקו ארבעתינו, ישנו באוהל מונגולי והסתכלנו על המשפחות שהגיעו יחדיו והיה נראה לנו שיהיה כיף לעשות את זה יום אחד…

ומאז אנחנו עושים את זה הרבה פעמים. גם סוליקו אנחנו וגם עם עוד משפחות. הילדים עפים על זה. פשוט מדהים איך הם לא צריכים כלום, לא אטרקציות, לא קולנוע, לא מכוניות להשכרה ופשוט נהנים בחאן. אז בינתיים עוד לא עוברים לגור שם אבל בהחלט חוזרים ומגיעים.

מעמיסים ציוד וילדים לחאן

נהנים בעין בוקק

עין בוקק

מים במדבר

סוף חול המועד – חזרה לחול (בלי מועד)
כמו בכל חופשה, אתה בעצם מבין שאלו לא החיים שלך אלא, אלו הרגעים בין החופשות שלך..
אתה מבין טוב מאוד כי כל מה שהיה כאן עד עכשיו תיכף נגמר.. הרוגע, השקט, החופש לבחור, האפשרות להיות איתם ולא להיות לחוצים שיש רק 4 שעות (במקרה הטוב 😦 ) אחר הצהריים להספיק להיות איתם וגם: לבשל/לסדר/לבדוק שיעורים/לשאול איך היה בגן/בית ספר/מקלחות/סיפור ולישון…. אויש, החופשים עושים לי טוב, אבל כמו פולניה טובה גם קצת לא טוב.. 🙂 אני שואלת את עצמי בעצם למה ומדוע.. קוראת לזה תסביך המזכירה (בלי להעליב אתכן אחיותי הנהדרות), אבל אחרי חופשות כאלו, פשוט בא לי להיות מזכירה, או כל תפקיד אחר שבו אוכל להגיע הביתה בנחת בשלוש/שלוש וחצי.. להיות נטולת לחצים, להנות מילדי.. לבשל איתם אורגני, לאכול עשבים ועלים כמו אורי ציזיק, לתת להם ללכת יחפים.. טוב נו, קצת נסחפתי…

ואז, כמו כל משבר, זה עובר לי.. לאט לאט.. אני מבינה שאם באמת הייתי רוצה אז אולי הייתי עושה את השינוי. אני גם יודעת שבאמת טוב לי בעבודה, וגם טוב לי איתם. אני יודעת שזאת החובה שלי למצוא את האיזון וכשאני איתם להיות איתם ולא להתפתות למליון ואחד דברים אחרים..ואני  גם יודעת שכמו שמישהו פעם אמר, שעם הילד הראשון שאת יולדת נולדים להם גם רגשות האשמה.. וכמו שסבתא יהודית אומרת: "הם יגדלו ולא יזכרו כלום"…. אז בין שתי האמירות האלו, ובין חופש אחד למשנהו, בין רגש אשם אחד לאחר, בואו נהנה מהדרך ולא נחכה שנהיה זקנים אלא פשוט נעצור מדי פעם לנוח ולפוש לצד הדרך…

"הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך."
[לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך"]

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s