אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

קורות האם האובדת (2) 5 במרץ 2013

את הרעיון לפוסט הנוכחי כבר התחלתי לגלגל בעיצומו של הטרימסטר הקודם. מצאתי את עצמי נמצאת באחת התקופות, אם לא ה – לחוצות שהיו לי אי פעם, מנסה – ללא הצלחה יתרה, לתמרן בין עבודה במשרה מלאה, שני ילדים ולימודים לתואר שני, ושרויה בסיטואציות לעיתים מלחיצות, לעיתים הזויות, ובכל מקרה, כאלה שהיה נראה לי ששווה לכתוב עליהן. כמובן שעומס הזמנים לא הותיר לי יותר מדי זמן להתקדם עם הפוסט. והנה, עם הזמן, תוך כדי הטרימסטר הנוכחי ולקראת סיומו ותחילת תקופת הבחינות הבאה עלינו לטובה, עושה רושם שנקרתה הזדמנות נדירה לסיים את הפוסט, בתקווה לעשות זאת לפני סיום התואר.

אז איך הכל התחיל? להלן העובדות היבשות. חודש אוגוסט. משרה חדשה, מאתגרת ומעניינת בטירוף ומלאה בטירוף, שדורשת השקעה, בשעות, במחשבות גם מחוץ לשעות העבודה (הי, לא אמרנו כשסיימנו להיות עצמאים ששמים גבול בין הבית לעבודה וכבר לא עובדים מהבית? במיוחד אם לא משלמים לך על זה? אז אמרנו… אגב, יש לזה ביטוי "אזרחות ארגונית" שהעובד בארגון עובד, על פניו, ללא תמורה. כמובן שהתמורה היא אחרת, אתגר, עניין, מטרה הרבה יותר גדולה שניצבת בסוף הדרך ושאם היא תושג, היא תשיג בעבור העובד תמורה הרבה יותר גדולה…).

השלב הבא – סוף אוקטובר – לימודים חברים. תואר שני, מנהל עסקים בהתמחות של ייעוץ ארגוני. עם שיעורי השלמה (למה, למה לא יכולתי לעשות בתואר הראשון – עם כל המעברים והחלפות החוגים –  לפחות חוג אחד מדעי החברה ?? 😦 ולחסוך לי את הסטטיסטיקה, המבוא להתנהגות ארגונית, מבוא לשיווק, you name it – i did it, בטרימסטר הנוכחי כמובן). אז בתוספת ההשלמות, יצא שהגעתי ללימודים 3 פעמים בשבוע. פעמיים באמצע השבוע, ועוד יום שישי.

עכשיו בואו נחבר את הלימודים עם העבודה (אה, וגם הילדים, נכון :-)). אז זה הולך ככה, העבודה דורשת 9 שעות עבודה ביום. ולא, לא ניתן לעבוד מהבית. למה? ככה! (אגב, זה עוד לפני ובלי קשר למנכ"לית yahoo השנויה במחלוקת…). הלימודים בפעמיים בשבוע הם מהשעה 16:30/17:00 עד 21:15.. אה, ושכחנו שאין יותר מדי חנייה באזור העבודה, ויש יותר מדי פקקים ביציאה מכ"ס, מה שהביא (ומביא) אותי, ברוב הימים לצאת מהבית בשעה 06:30, ולהתייצב בעבודה בכיף שלי בשבע אפס אפס. ואם תחשבו את כל השעות, תראו שביומיים של הלימודים אני צריכה לצאת לפני השעה 16:00, ועוד איזה יום גם לצאת לפני ארבע כדי להוציא את הילדים מהגן, אתם יודעים, שלא יתחילו לדאוג ולשאול שאלות בגן… אז זה יוצא שביומיים הנותרים אני צריכה להישאר עד 18:00-19:00, כדי "להשלים שעות".

 

אני לא יודעת אם קיבלתם את התמונה המלאה, אז אני אנסה להציג אותה מעוד כיוון. יומיים בשבוע היה יוצא שיצאתי מהבית כשהילדים עדיין ישנו וחזרתי כשהם כבר ישנו… לא כיף! היו כמה פעמים של שיעור משמים במיוחד, שפשוט מצאתי את עצמי אומרת לעצמי, טוב נילי, חליק עם החריש, תתנהגי כמו כל סטודנט מצוי ותבקשי צילומים בסוף הסטימסטר ובינתיים תלכי לראות את הילדים שלך!!!

אוף, זה היה קשה. בעיקר עם אורי שהיה קטן מדי כדי להסביר לו את הסיטואציה החדשה, אבל גדול מספיק כדי להבין שהוא לא רואה את אמא שלו. מצד אחד הוא היה ישן קל, ומתעורר בבכי וסצינות קורעות לב (במיוחד של אמא) כשהוא היה "תופס אותי" "בורחת" לעבודה… מצד שני, אם הוא היה מתעורר כבר לאחר שהלכתי, הוא היה מרביץ סצנות לדייגו, עם בכי ודרישות בלתי מתפשרות ל"אמא".

וזה המקום לתודה הראשונה, לבעלי היקר והמקסים, שלא היה לו קל כל בוקר, גם להעיר את שני הישנונים שלי ולהאיץ בהם להזרז לגן וגם להתמודד עם הבכי של אורי והגעגועים לאמא… ואולי צ'אלש לא פחות חשוב הוא שב-99% הוא מנע ממני את המידע שבטח לא היה עושה את החיים שלי יותר קלים בכל העומס שנוצר.

לא לקח לאורי הרבה זמן להבין שאמא כנראה מגיעה אחרי שהוא הולך לישון. זה הוביל אותו פשוט לחכות לי. כן, 22:00 בלילה, אני מגיעה הביתה אחרי הלימודים ואורי, כולו אנרגיות חיוכים והשתוללויות ובכלל לא הולך לישון, מכייף עם דייגו שרק מייחל שהילד ילך לישון. לא אשקר, זה הכי לא חינוכי והכי לא בריא לילד, אבל אני מתוך האגואיזם והרצון שלי לראות אותו, שמחתי כשהוא היה נשאר ער.

אם היה מישהו שהיה שמח מהסיטואציה, הן בטח הגננות של הילדודס. לא עוד אמא נילי שמתעניינת, ושואלת, ומעירה אם הסייעת לא אמרה שלום לילד לאחר שהוא נעדר מהגן כמה ימים בשל מחלה, לא עוד אמא נילי שמקטרת עם שאר האמהות על הגננת הזאת, או על הפעילות הזאת, או שביום המשפחה, רחמנא ליצלן, הגננות הגישו רק מאפים ודברי מתיקה וסרבו להגיש צלחת פירות (אגב, עד היום אני לא מבינה אותן). מה אני אגיד לכם, לא סתם אומרים רחוק מהעין, רחוק מהלב, בכל מקרה, עם ה"בקושי" אחר צהריים אחד שהגעתי לקחת את הילדים, ולרוב בדקה ה-90, לא היה לי ממש ממה להתרשם, לא לטובה ולא לרעה. באתי, קיבלתי ילדים שמחים ולא היו לי טענות…

מה שכן, העניין הזה שכמעט ולא הייתי מגיעה לגן הביא אותנו לשלל פאדיחות שאני בטוחה שהפכו אותנו להורים הכי "מרוכלים" בקרב הגננות. אינספור פעמים לא הבאנו "איצטרובלים, ירקות, פירות הדר, פומפיה, תשלימו את החסר", מאיה פספסה לפחות יומולדת אחד. אין פלא שהילדה לומדת להיות אחראית. וכך יום אחרי חופשת הפורים, מאיה לא מספיקה  להגיד שהיא צריכה ללכת לגן עם פיג'מה. אנחנו נשבענו לעצמנו שלא ראינו אף פתק ושהילדה ממציאה ואיך נשלח אותה לגן עם פיג'מה כשכל החברים לבושים כרגיל והיא תהיה יוצאת הדופן… אבל איכשהו, משהו גרם לנו לא לסמוך על האינסטינקטים שלנו ולשלוח אותנו לברר עם אמא  אחרת… וכמובן שהסתבר שהילדה צדקה, ואנחנו מיהרנו להוריד פרופיל ולהודות בטעות. כמובן שאין מה לדבר על ועד ושאר התנדבויות השנה.

יותר מדי פעמים הגעתי לאסוף את מאיה בדקה ה-99: מגיעה לגן, רואה את מאיה  ועוד איזה ילד של הורים עסוקים לבד בגן עם הגננות מעסיקים את עצמם ומיד תוך כדי הרגשי מחייכת את החיוך הכי גדול ושואלת: "ואיפה הילדה האחרונה והכי חביבה בגן?". אתם הייתם קונים את זה?  גם לא מאיה ששאלה אותי למה תמיד אני מגיעה אחרונה.. אגב, זה גם הצטרף לשאלות של למה אנחנו תמיד ממהרים, ולמה תמיד מאחרים…

הרבה פעמים זה היה מעבר לדקה ה-99 (ככה זה שמסתמכים על 20 דקות וקצת זמן נסיעה פ"ת – כפר סבא, ובחוצפה מתרחשת לה תאונת דרכים, וכמובן שזה היה ביום שלא פתחתי את ה-WAZE). מזל שבצמוד לגן יש גינה שתמיד כמה ילדים משחקים בה אחרי הגן, והייתי יכולה לבקש מאיזו אמא להוציא את מאיה ולשמור עליה עד שאגיע.

מאיה גם נאלצה "להפסיד" כמה קבלות שבת ברצף. כיוון שבימי ששי אני לומדת ודייגו עובד ואורי מסיים את הגן ב-12:00, יוצא שהרבה ימי שישי דייגו לא מספיק להביא את אורי, ולכן אנחנו מגייסים בפעמים אלו את סבא טיטו או באבי (סבתא בספרדית) אלי להוציא אותו. עכשיו, ההיגיון היה אומר להם להוציא כבר באותו הזמן את מאיה (גנים צמודים) וזה מה שהם היו עושים איזו תקופה עד שבאיזשהו שלב הגננות הסבירו לנו יפה שאנחנו לא יכולים להוציא את הילדה לפני הזמן על בסיס קבוע (גן עירוני, לא צחוק), ומאותו רגע, הסבים נאלצו ללכת ולחזור פעמים לאותו מקום בהפרש של 45 דקות (די תיק ביום שישי בצהריים). כמה וכמה פעמים, כדי לחסוך לסבים את הצורך לקחת את הילדים בשישי, פשוט ויתרנו לילדים עם גן בשישי, והם כבר ישנו מחמישי אצל הסבים. וכל פעם מחדש כשהייתי רואה את הSMS מהגננת של אורי: "הי, מה שלום אורי", הרגשתי כמו תלמידה שהבריזה מהבי"ס ושהמורה עולה עליה 🙂

ואם חשבתם שאין עוד עובדות חדשות, אז קבלו את זה: גם דייגו לומד. ככה זה הבחור, לא מספיק לו דוקטורקט, לא מספיק לו משרה שרוב האנשים לא היו מחליפים (למישהו כואב הגב?), הוא החליט שהוא רוצה משהו אחר, אחר, אבל בתחום קרוב. ארגונומיה. ייעוץ ארגונומי. ואת זה הוא לומד. לתואר שני, דרך האינטרנט באוניברסיטת נוטיגהם באנגליה. כן כן, מה שאצלנו נחשב קוריוז בעולם הגדול כבר נעשה על בסיס קבוע. אז מה זה אומר שהוא לומד? אמנם לא יוצא לאוניברסיטה 3 פעמים בשבוע, אבל הרבה יותר מזה מול המחשב. לומד עצמאית, ובינרים, ובעיקר, כותב עשרות אלפי מילים על נושאים שונים (עבודות בקטנה..). מה שמביא אותנו לפסקה הבאה…

לבד, עם המבחן, שבתות וחגים. בואו נהיה כנים, לא ראינו הרבה את הילדים בטרימסטר הקודם בכלל ובתקופת המבחנים הקודמת בפרט. לא באמצע השבוע ועם תקופת המבחנים, גם לא בסופי השבוע, בהם היינו מחוייבים ללמוד. אז השגרה היתה אחת מכמה: או שהיינו מגיעים בשישי בערב לארוחה והילדים היו נשארים לישון, או שסבא טיטו היה לוקח אותם מהגן בשישי אחרי צהריים ואנחנו היינו מגיעים בשבת לארוחת צהריים, ובמשך כל השבת לומדים. וכך, שבתות יפות ושמשיות, כל עם ישראל מטייל ומעלה תמונת לפייסבוק, ואנחנו בין קירות ביתנו קוראים, לומדים, כותבים ומתבעסים.

הביקוש לביביסיטריות גדל
אז כן, התחלנו להגדיל את כמות השימוש בביביסיטריות. אמנם הסבתות משני הצדדים עזרו, אבל זה לא הספיק וכך עמדנו על ממוצע של פעמיים בשבוע ביביסיטר (ככה בקטנה, מ16:00 עד 19:00). הילדים די התרגלו לעניין. מאיה אפילו ממש שמחה על העניין, כי בגן יש כמה ילדים שיש ביביסיטריות שאוספות אותן באופן קבוע וזה נחשב כבוד. היו כמה וכמה פעמים שכשבישרתי למאיה בשמחה שבסוף לא צריך לקחת ביביסיטר כי אני מצליחה לצאת מהעבודה קודם לכן, היא די התבעסה על כך.

מעגלים פינות (ומקצרים זמנים)
אין הרבה זמן, את זה כבר הבנתם, ולכן עשינו כמה וכמה דברים שעזרו לנו עם הסיטואציה, ואגב, אני כבר מכריזה, לצורך העדות שכשאצטרך לתת בעוד 20 שנה, שחלק מהעובדות הן (לא) פרי דמיונה של הכותבת. למשל, די בקבוע הילדודס ויתרו על הפיג'מה והלכו לישון עם טרנינג. למה? בוקר. ככה על הבוקר לא צריך להתחיל להתעמת עם מאיה על מה כן או ללא ללבוש, היא לא שמה לב והנה היא כבר לבושה וחסכנו 10 דקות. ומפאת הבושה לא אכתוב כאן עוד עיגולי פינות נוספים שעשינו, אבל אתם יכולים לחשוב על אפשרויות נוספות לקיצורי זמן בבית משפחת לנדאו-מרקיאר.

תזכירו לי?
תחת תזכירו לי ניתן להכניס את כל שלל הפעילויות שהושעו/שלא הגעתי אליהן/ ששכחתי איך מאייתים, והכל מפאת חוסר הזמן. YOU NAME IT – I DIDN"T DO IT. קניון? לא. סופעונה? בעונה הבאה. מסעדות? סליחה??? מפגש עם חברות? אה, כן, היה אחד בינואר (מזל שמישהי חגגה יומולדת), סרטים? "ה"בילוי שלי ושל דייגו", פשוט לא בא לידי ביטוי במשך חודשים רבים. יוגה? הלכה הכרטיסיה לכתוב לבלוג – נו ראיתם את הדיליי. בישולים? עושה טובה כשמכינה פשטידה ומרק פעם בשבוע. אפייה? מזל שזה במסגרת הפעילות עם מאיה אחרי הצהריים. טלוויזיה? מזל שיש אינטרנט. בקיצור, פשוט אין זמן. והשיקול הוא ברור: אם את לא צריכה ללכת ללימודים, ולא צריכה להשלים שעות בעבודה, ואת מסיימת מוקדם, את פשוט טסה הביתה לראות/להיות עם הילדים ולא לעשות שם דבר אחר מלבד זה. כן, זה נקרא סדר עדיפויות, וכן, אני יודעת שאני צריכה להסתפר.

בלתי הפיך?
כששיתפתי את מכרי בעומס ובתחושות הרגשי שיש לי על כך שאני לא רואה מספיק את הילדים, התגובות היו שונות ומגוונות. אמא שלי כמובן, מיד קמה לסנגר עלי (מעצמי כמובן, ואולי מעוד כאלה שחשבה שהם מעבירים לי מסרים שליליים) ואמרה לי: "זה בסדר, הם גדלים מצויין, את צריכה לפתח ולהשקיע בעצמך, ואת עוד תראי איך תצטרכי לרדוף אחרי קצת זמן איכות עם הילדים". יעני, אל תקחי ללב. הילדים יגדלו מצויין אם כך או אחרת. אז מצד אחד זה נשמע  קצת הגיוני, אני זוכרת את עצמי בתור ילדה לאמא עובדת ופעילה, חוזרת לבית ריק  (ילדת מפתח קראו לזה אז), אבל לא זוכרת שום תחושה של חוסר. מצד שני זה לא ממש משכנע  אותי, ואז אני נזכרת גם בקולגה לעבודה, שכשהייתי מספרת לה על העומס, היא היתה שואלת אותי: "אז למה את לא משחררת קצת?", "למה את לא עובדת קצת פחות?", "אז ירדו לך שעות במשכורת – אז מה? זה לא שווה את הזמן איכות עם הילדים??". אז האמת היא  שהשיחה  עם הקולגה קצת הורידה לי אסימונים. והבנתי שקצת הגזמתי. תרם לכך גם דייגו, שמצד אחד מנע ממני את הסצנות של הבוקר, אבל מצד שני, ידע גם לרמוז לי בעדינות כי "לא יקרה כלום אם בוקר אחד אשאר עם הילדים ואקח אותם לגן". וכך החלטתי על איזון. האמת היא שגם עזר לכך העובדה שבטרימסטר הנוכחי ירד לי יום לימודים ועמדתי רק על יום לימודים אחד בשבוע ואחד בשישי, ופשוט החלטתי להוריד הילוך (טוב, אולי חצי הילוך…). וכך התחלתי לאזן בין ימים שאני מסיימת מאוחר ולהגיע בהם טיפה יותר מאוחר (מי ישמע, ב-09:00), ובימי חמישי, אותו יום השלמת שעות, להבין שהשלמת שעות זה יפה, אבל חמש אחרי צהריים זאת בהחלט שעה הגיונית לצאת בה הביתה ביום זה.

IMG_4022

אז זה הסטטוס לבינתיים. מי שעוקב אחרי הבלוג והפוסטים המתפרסמים בו יודע כי הסטטוסים, בהתאמה לרשת החברתית, הם מאוד דינאמיים. אין לדעת מה ילד יום. אני משערת לעצמי שכמו שעכשיו החלטתי להוריד הילוך (הכל יחסי אתם יודעים, זה לא שאני רואה את עצמי פורשת ומגדלת את הילדים בגידול ביתי וגם לא עובדת בחצי משרה), יגיעו שוב תקופות לחוצות שהילדים מאופסנים אצל הסבים, מצד שני הלימודים גם תיכף הלימודים מסתיימים (פחות משנה – באמת בקטנה) ואז בכלל יהיה לי המון זמן פנוי שאני לא אדע מה לעשות איתו….

 

P-E-G-A-D-O!!! 25 באוגוסט 2012

Filed under: בית ספר להורים,ילדודס — nililandau @ 20:44

בפוסט האחרון חשפתי את יומן המילים של אורי וסיפרתי על הערבוביה של העברית והספרדית שאנחנו חושפים אותו אליה בתקווה שהוא יצא ממנה בשלום. לפי התיאוריות הבלשניות והניסיון עם מאיה, אנחנו אמורים להיות רגועים. בכל מקרה, דוגמא לסיטואציה שאני מעדיפה לתאר בספרדית היא המצב של אורי בחודשים האחרונים המכונה "PEGADO".

.

PEGADO בתרגום סימולטני לעברית אמור להיות "דבוק", וזה די מתאר את המצב של אורי, ואת הצמידות שלו אלי. יש אמהות שבוחרות לתאר סיטואציה זאת במילה "דבק", אני פחות מתחברת לכך ומעדיפה לכנות את הדבוק שלי, כאמור, PEGADO.

.

אז אורי  בהחלט בתקופת ה-PEGADO, חרדת נטישה ואובססיית אמא חזקה במיוחד. הילד פשוט לא נותן מנוח, נלחץ כשאני נעלמת לו מהפריים, ובוכה עד עיניים אדומות כשאני הולכת (נגיד לעבודה, אתם יודעים, בקטנה, כל בוקר). המקום היחיד שהוא לא היה בוכה בו כשהייתי משאירה אותו והולכת הוא הגן שלו, אבל מעבר לזה, ממש בכל מקום, אפילו כשמשאירים לישון אצל הסבים, אפילו כשסבא לוקח מהאוטו כדי שאמא תוכל למצוא חנייה בתל אביב ולא תצטרך לגרור אותו בחום של אוגוסט, אפילו כשאבא בא לקחת אותו להתקלח, לאכול וכמעט כל דבר שהוא.

.

עכשיו, אם אני בפריים, הילד פורח עם כולם, מחבק ומנשק (טוב מאיה, אני אכתוב שגם מרביץ ומפרק לך את היצירות שאת בונה..), אבל אם פתאום אני קמה ללכת (אורי, זה רק לשירותים מותק, שנייה, טוב?) מייד הוא נחרד ונצמד, כאמור – PEGADO.

וכמובן שיש גם חוקי מרפי, כי דווקא כשצריך לצאת מהבית או לעלות להתקלח, ואני קוראת לו לבוא, הוא ממשיך בשלו ולא בא, ואפילו שאני אומרת "אורי, ביי ביי, אמא הולכת", הילד לא בא. מה שנקרא, "אמא, לא נולדתי אתמול (בכל זאת שנה ו-9) אני יודע שאת פה ולכן אני לא ממהר לבוא כי אני בדיוק באמצע פאזל" (כלומר, באמצע לפתוח את הקופסא ולזרוק את כל החלקים על הרצפה.. ולפזר את הדיסקים אחד אחד ועוד 3 משחקי קופסא/קלפים לפחות).

עם מאיה, עד כמה שאני זוכרת (בעסה כמה ששוכחים, אה? עוד מוטיווציה להמשיך ולכתוב) זה לא היה כזה מוקצן, ואני אפילו לא זוכרת אם זה היה…

עם מאיול בגיל שנה וקצת…

כמובן שיש מי שמאשים אותי (בין אם באופן גלוי או סמוי) באחריות למצב: "הוא עושה זאת בגללך", "את משדרת לו שאת לא רוצה להיפרד ממנו". ואני מבחינתי, נשבעת ואומרת גם כאן קבל עם וקוראים, ממש לא!! הרבה פעמים ממש אין לי כוח עד שבא לי לומר לו את המשפט המעצבן שלא האמנו שנגיד אי פעם לילדים שלנו: "אמא לא פה!" (קלטתם את הסימן קריאה? 🙂 אכן יאוש). והרבה פעמים אני פשוט מבינה את הצורך שלו, וחושבת שזה ממש ממש טפשי להתעלם ממנו ופשוט נותנת לו את החיבוק או מה שלא יהיה שירגיע אותו, שיגיד לו שהכל בסדר והוא לא צריך לדאוג: "אמא פה!!".

אגב, סיבה אפשרית בהחלט למוקצנות בחרדת הנטישה היא שבחצי שנה האחרונה הוא די נרדם איתי כל לילה, במיטה שלי ושל דייגו. לסיטואציה סיבות היסטוריות כמובן. על הבעיות שינה של הילדים כבר כתבתי, וכפי שקראתם אצל אורי, יותר ממאיה, זה מוקצן (נו, מה יהיה עם הילדים מס' 2? בכוח אתם חייבים להחזיר לכם את כל מה שהאחים הגדולים שלכם קיבלו???) והוא אפילו לא נרדם בעגלה, עם בקבוק מול הטלוויזיה (עם מאיה זה עבד יופי), וכשגיליתי שאני מצליחה להרדים אותו במיטה, בלי אטרקציות ובלי כלום, בחושך, רק עם חיבוק, הייתי בטוחה שעליתי על פטנט ובקרוב יחלקו לי נובל, אבל מאוד יכול להיות שאופן ההרדמה הזה יצר תלות והקצין עוד יותר את החרדת נטישה של הילד. יכול להיות, מצד שני, הוא נרדם, ללא בכי וללא צרחות, כמו שהיה בתקופה שניסינו להרדים אותו מול הטלוויזיה… אז איך אומרים, אי אפשר הכל, נכון?

אז המצב נכון לעכשיו הוא: PEGADO מוקצן ואמא מודאגת כי חוץ מזה שזה מתיש, אוטוטו ה-2 לספטמבר (ראיתם איך הגן הפרטי מצ'פר אותנו בעוד שבוע זמן איכות עם הילד) ואורי הולך להתחיל גן חדש. ואי ואי ואי, רק מלחשוב על זה אני נלחצת, וכאן באמת אני מנסה לתרגל ויפאסנה ולשדר לילד רק מסרים חיובים, אבל איכשהו אני יודעת שיהיה קשה (נו אתם רואים, אני צריכה לתרגל עוד..).

בשנה שעבר, הוא התחיל את הגן בגיל 10 חודשים, נראה לי שגם בגיל הזה מתוארת בספרים חרדת נטישה, ואורי כמובן מיהר ליישם את מה שכתוב בספרים. וכך, כל בוקר היינו עדים לסצינות קורעות לב של ילד שמתחנן שלא נלך, שבוכה וצורח (כן, כן, הייתי שומעת מבחוץ) ולי זה היה מאוד מאוד מאוד קשה. כמובן שמלאתי את צו הגננות ועשיתי זאת ללא הפגנת רגש (כלומר, רק רגש חיובי, חיוכים, נשיקה על הלחי ושלום בלי בכי), אבל זה לא עזר יותר מדי והוא המשיך לבכות בעת שהשארנו אותו בגן לפחות עד החגים ולדעתי עוד קצת אחרי.

אחת המסקנות שהיו לי בדיעבד היא שהייתי צריכה לרכך עוד יותר את הכניסה לגן. לבוא לקחת אותו מוקדם, להבין כי בשבילו זאת סיטואציה איומה (וסורי פסיכולוגים – כך זה נראה לי) אתה בן 10 חודשים, מביאים אותך למקום זר, עם ילדים שאתה לא מכיר, שיותר מחצי מהם בוכים וצורחים ויש 4 מבוגרות שמנסות לפייס אותך, אבל אלוהים, אתה לא מכיר אף אחד, או בקיצור – נטשו אותך!! זהו, אמרתי את זה והוצאתי את זה והסרתי מעל מסכה של אמא קולית.

אחת ההחלטות שקיבלתי בעקבות השנה שעברה היא לרכך את הכניסה לגן החדש. אז השנה אני בהחלט מתכוונת להיות קשובה לסיטואציה, ובמקרה שיהיה לו קשה (אני כמובן משאירה מקום לתסריטים אופטימיים, אבל אתם יודעים…) אז לעזור לו. לקחת אותו קודם לכן, להיות איתו יותר, לחזור מוקדם יותר מהעבודה במשך אותו שבוע ועוד ועוד.

אגב, בגן הקודם, באיזשהו שלב הוא ממש שחרר ולא היה לו איכפת שאנחנו הולכים (כמובן בגלים עם עוד כמה רגרסיות). היה לו טוב שם ובזכות השגרה, זה היה אחד המקומות היחידים שיכולתי להשאיר אותו (כמעט כתבתי לנטוש) כשהוא אפילו לא מסתכל לכיווני.

אז זהו, עוד שבוע בדיוק לכניסה לגן החדש (ומאיה מתחילה השבוע גן חובה, יאלללה). זאת היתה חופשת אוגוסט מאוד חביבה שבמהלכה היו לי ימי איכות עם הילדודס, וכעת הם ממשיכים לבלות את הנותר עם הסבים האוהבים. ומה אני עושה עד ה-2 לספטמבר חוץ מהדבר הזניח של עבודה? ויפאסנה, ברור 🙂

.

 

מסתכלת עליה ורואה אותי… 29 ביולי 2012

Filed under: בית ספר להורים,קורות האם האובדת — nililandau @ 21:42

זהו פוסט ספורדי, אתם יכולים גם לקרוא לו: "לא אחיד". רגעים ומחשבות שונות שמתועדים כאן על אהובתי – מאיה.

אני זוכרת שהייתי בהריון עם מאיה ועדיין לא ידעתי האם מדובר בבן או בבת, ואחת הקולגות שלי לעבודה, אמא לילד שאז היה כבן 6, אמרה לי: "תאמיני לי, הכי טוב בן. בנות זה כאב ראש, תסבוכים, ויחסי אם בת רעועים, תשאפי לבן". מה יצא בסוף? אתם יודעים, ועם הבנדיט שהמשיך את השושלת, אני בטוחה ששני המינים משובחים, אבל ללא ספק גידול בת הינו עסק מורכב. בהחלט את רואה את עצמך בה. בהחלט את הופכת באחת להיות אמא פולנייה ורוצה שרק יהיה לה טוב, שהיא תהיה טובה יותר, יפה יותר, מוצלחת יותר, שלא תחזור על טעויות שעשית, לתת לה קרקע טובה יותר ולצייד אותה בכלים חכמים יותר לחיים. רק שלא תמיד את יודעת באלו לבחור…

וכך היה בארבע השנים האחרונות, ובהחלט בשנה האחרונה שלדעתי היתה מאוד משמעותית ביותר עבור מאיה (ועבורי בהתאמה) ביציאתה מהבועה של המשפחתון המגונן ובהיכנסה לגן עירוני והתמודדותה עם עוד 30 ילדים וילדות – עם ישראל במיטבו על כל נפלאותיו וחסרונותיו. היא גדלה והפכה להיות ילדה של ממש. כזאת שמגלה בשנה אחת המון המון נושאים, עליהם בחרתי להרחיב ברשומה זאת…

אלוהים: ללא ספק, הגילוי של השנה. אינספור שאלות על היישות השמימית, בדיקות, תהיות וכמובן אמיתות אותן היא היתה מגבשת בעקבות בליל האינפורמציה אליה היא נחשפה בגן הממלכתי כמובן. "אמא – אלוהים הוא רואה אותנו עכשיו? ואיפה הוא? ומה הוא?" ואנחנו תוך כדי מנסים להסביר, שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ויש כאלה שלא. אנחנו (כלומר: אני ואבא, והאמת היא שגם סבא וסבתא ודוד ודודה, אבל עזבי – לא ניכנס לזה עכשיו) לא ממש. וכאן בעצם היה לה ממש קשה לקבל את זה, כי ברור שאנחנו טועים ומה שאמרו להם בגן זאת אמת לאמיתה. יש אלוהים, זה ברור. והאמת היא, שלעיתים, כשהגיעו מים עד נפש, הייתי מגייסת את אלוהים לטיעונים, כן, ממש לא יפה, ואני מקווה שמיכל דליות לא קוראת פוסט זה, אבל לעיתים היה נפלט לי: "מאיה, אלוהים רואה אותך, אז תפסיקי!!!" 🙂

ואגב, זיכרון ילדות, בהחלט מגיל 4-5, הייתי במעון נעמ"ת, והיתה לי חברה שכנראה היתה ממשפחה שומרת מסורת. אני זוכרת שהיא הסבירה לי ואני הבנתי טוב טוב שבשישי-שבת אסור לראות טלוויזיה. ואני, בבית משפחת לנדאו בפ"ת בערב יום שישי, מנסה לעבור בסלון מבלי להביט בטלוויזיה ומבלי שיעלו עלי שאני מנסה לעבור במסדרון מבלי להחשף לטלוויזיה. זכרון נוסף הוא ארוחת שחיתות בבית הדודה בירושלים בדיוק בערב יום כיפור, אני ממש זוכרת את ההרגשה הלא נוחה, שאנחנו עושים משהו לא בסדר. מרים  – זוכרת ארוחה כזאת? אז מה יש לי תלונות לילדה…

"אמא, אני מתה עליך. אמא, מה זה מתה?"
בהחלט נושא "חם". למזלי (טפו טפו טפו) היא לא נתקלה במוות ממקור ראשון אבל איכשהו הנושא הגיע אליה… איכשהו? אולי מאיפשהו? אולי מהגנשהו? אכן, הגן סיפק לה חשיפה מתמדת למושג המוות. מה קורה שמתים. ולא מתעוררים יותר? ומי מת? ושוב אמיתות כמו: "אמא, כשאני אהיה סבתא את כבר תמותי", ואני מסבירה שלאו דווקא, כי הנה, סבתא לידיה, האמא של סבתא יהודית, דווקא חייה (נשמע משפט מסרט). ויש גם ילדה מהגן שאבא שלה נפטר, את זאת כמובן מאיה סיפרה לי. ויום אחד היא הגיעה אלינו הביתה לשחק עם מאיה, ותוך כדי ציור, הן ניהלו דיאלוג מצמרר אודות האב המת. שהוא הלך, ושהוא יחזור, ושהוא לא יחזור אף פעם, ושהוא קיבל מכה חזקה, ושהוא בשמים.

ואם אמרנו מוות, חייבים להזכיר את עוזי חיטמן, שהוא ה-סלב של גיל 4-5, וכל עניין המוות שלו די מבלבל את מאיה ולפחות פעם בשבוע השיחות שלנו מתנקזות אליו: "אבל אמא: עוזי חיטמן כבר מת? אבל איפה הוא? אז הוא לא יחזור? אבל הנה הוא בטלוויזיה."

"אמא – מיקי זה באמת?"
 דומה שהשנה הזאת היתה משמעותית גם בגלל קליטת משמעות ההווה שכאן ועכשיו וזה המצולם והמוקרן מהטלוויזיה. וכך הרבה תהיות של האם מיקי זה באמת: "לא מאיה, זה ציורים, אנימציה", "ורינת?", "רינת זה באמת, אבל היא לא באמת רינת כמו בטלוויזיה – היא מתחפשת, כמו יויו", "ועוזי חיטמן?" (אמרתי לכם…).

"אמא, כשאהיה גדולה אני רוצה להתחתן עם אורי"
"אבל מאיה, אי אפשר עם אורי, הוא אח שלך", "סביר להניח שתתחתני עם חבר שלך, אולי מישהו מהגן? מי הכי נראה לך?", "טוב, אז אני אתחתן עם אורי". בקיצור, לא ויתרה. ובכלל, זאת הזדמנות להשחיל פסקה על האהבה הגדולה והמרחיבה את הלב שיש בין שני האחים. עם כל הקנאה (ראו בפסקה הבאה), זה מדהים לראות איזו אהבה יש בין השניים. חיבוקים עזים, נשיקות, התעוררות בבוקר וחיוך למראה האח/האחות.. מה שנקרא – הצלחנו!

קנאה לאורי: ועם כל זאת כמובן שכל האהבה הזאת מלווה בקנאה אינסופית. ללא ספק מאיה עברה שנה מורכבת בשל הצטרפותו של אורי למשפחה. וכך, כל הפגנת רגש הכי קטן בעולם אליו מלווה בהתכווצות הלב של מאיה שמרגישים אותה גם מקצה הסלון. היא לא צריכה להגיד הרבה, פשוט רואים אותה יושבת שניה ומסתכלת ב- קנאה. וכמובן שהיא לא מסתפקת בהתכווצות הלב ובוחרת לקווצ'ץ את היד/אוזן/מה שרק זמין של אורי… כמובן שזה יכול להיות גם התלוננות: "אוף, תמיד אתם מפנקים את אורי", או לחילופין: "אוף (מילת מפתח בגיל 4) רק את אורי אתם אוהבים", וכמובן שמחווה נפוצה נוספת לגילויי הרגש לאורי היא הפגנת "אני כאן" כוחנית במיוחד, באמצעות הפרעה, דחיפה, מכה, קפיצה עלינו מאחורה… אנחנו מצדינו מנסים לפתב את תחושת הביחד והמשפחה, לא ליצור תחרות, לרתום אותה לתחושה החיובית כלפיו, למשל במשפטים: "מאיה, תראי איזה חמוד אורי, בואי ניתן לו נשיקה", "תראי איך מגיע לו כל הכבוד שהוא לקח את התרופה, תמחאי לו כפיים שהוא יקח גם בפעם הבאה", וכמובן שאנחנו מאזנים במחוות כלפיה בקול רם: "אורי, תראה איזו חמודה מאיה, איך אנחנו אוהבים אותה, בוא ניתן לה חיבוק" (ואז כמובן הוא אומר לא-לא-לא, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר, terrible two בגיל שנה ו-8 מישהו??). וכמובן שאנחנו גם מנסים להסביר לילדה שהעולם לא סימטרי שלעיתים אנחנו יותר עם אורי כי הוא קטן וצריך אותנו יותר והיא יותר גדולה וכמו שהיא עושה דברים רק של גיל 4.5 (מסטיק, יום כיף עם אמא ביום שישי..) אז ככה היא צריכה לוותר לו על דברים מסויימים.

האמא של השכן טובה יותר: כמובן שבשנה הזאת היא גילתה את האפשרות הנחמדת לפתח יחסים נוספים עם אמא. וכך ניתן לשמוע אותה אומרת בשעות הכעס והתסכול כי היא תחפש לה משפחה חדשה, אמא אחרת, כי היא רוצה לעבור לגור עם סבתא יהודית שמפנקת אותה (טוב, באמת אי אפשר להתחרות עם הפינוקים בבית לנדאו – 24 שעות מול דיסני ג'וניור, שסבא וסבתא משמשים כמלצרים ומביאים לנסיכה מה שהיא רוצה). יום אחד היא פשוט אמרה לי בזאת הלשון: "אמא, כשאני אהיה גדולה אני לא אגיד כאלה דברים לבת שלי (כאלה דברים כמו: מאיה – כנסי להתקלח, מאיה די, מאיה נו) ורק אפנק אותה" (יאלה יאלה, ניפגש עוד 30 שנה :-)).

יחסי כוחות: אין ספק שהגן העירוני, חשף אותה באחת ליחסי הכוחות בעולם הזה, על הטוב ועל הרע.

ונתחיל בטוב: אין עדיין סטיגמות. מאיה התחברה לילדים ה"ערסים" ביותר בגן, וביקשה להביא אותם הביתה. מבחינתה הם היו הילדים החזקים ביותר והיא רצתה להתחבר למקור הכוח. "אמא: אני אוהבת את X כי הוא חזק ומרביץ לכולם" (אכן, טיעון משכנע בתי), והאמת שבכך היא עזרה לי להשתחרר מכמה סטיגמות שהיו לי עצמי וגיליתי ילדים מקסימים שהגיעו אלינו הביתה. ובעוד הייתי צריכה להאבק עם מאיה על כל שטות, דווקא מול הילדים המוזמנים היה לי קל וכל דבר שאמרתי: אסור/מותר הם ישר אמרו: "בסדר" והסכימו איתי.

בנות בנות זה רק צרות: ואו, לא להאמין איזה קצ'קס יכולות להיות בגיל 4-5. יום אחד, עשיתי טעות (נאיבית, אני מודה) והזמנתי איזה 3 בנות ביחד אלינו הביתה. כעיקרון הזמנתי 2 ואז עוד אחת רצתה לבוא ואני הסכמתי בכיף, מה יכול להיות, אמרתי לעצמי. ואו, איזו טעות. הבנות לא הצליחו להעביר דקה אחת שלמה בהרמוניה. כל שניה ריב, והיא אמרה לי, והיא עשתה לי. "רגע, זה לא אמור להיות שאתן מעסיקות את עצמכן???". וכל מני אמיתות חברתיות של גיל 4-5: "מאיה מחליטה כי זה הבית שלה". "מאיה לא מרשה לי אז אני נעלבת", "אז אני לא חברה שלך", "טוב, אז אני ארשה לך"."ולמה לה את המזלג הורוד (טעות, טעות, כולן היו צריכות לקבל את הפושטים, זה ברור)", "התחפושת שלי הכי יפה", "אז אני לא רוצה לשחק כי היא אמרה שהתחפושת שלה הכי פה". באיזשהו שלב מתיש במיוחד סימסתי לאמהות: "נראה שהדינמיקה לא הולכת, ניתן להקדים".

"אמא, אני רוצה להיות בונדינית": כן, כן, הגן העירוני בהחלט חשף את מאיה לקנאה, לרצון להיות אחרת. המהממת הזאת לא מבינה שהיא מושלמת 🙂 ומה שבעיקר מציק לה זה צבע השיער: "אוף (אמרתי לכם מילת מפתח), אמא, למה יש לי שיער חום? שיער חום זה לא יפה", והבקבוקים ההורסים שלה. וכך, למזלי היא עדיין לא נחשפה לגוונים פסים ומה שביניהם, אבל בהחלט היא נסתה להחליק את בקבוקיה, במברשת, או לחלופין באמצעות רוק מהפה. כך היא התחילה "לאכול" את השיער: היתה מוצאת "בקבוק" סורר ובאחת מכניסה אותו לפה. לאחרונה סיפרתי אותה. זה היה אמור להיות עניין של קצוות ותו לא (פתאום גילינו שהילדה בת 4 וחצי ומעולם לא הסתפרה ויש מלא מפוצלים :-)) אבל מאיה התלהבה והלהיבה אותי: "אמא עוד, אני רוצה יותר קצר". באיזשהו שלב, שהתחיל לבשר אי סימטריות קלה, הפסקתי וכך נותרנו עם תספרות מהממת (ברור) של קארה ארוך עד הכתפיים. הבקבוקים נחתכו ונעלמו לשמחתה של מאיה, ולשמחתי, נותרו עוד תריסר נסתרים שמתגלים רק שמרימים את השיער לקוקו (הידד!!).

הייתי הילדה הכי גבוהה בגן…
טוב, ברור שזה ISSUE… בתור הילדה הכי גבוהה בגן, בבית ספר ובכלל, כזאת שרוקדת סלאו עם הבנים שבקושי מגיעים לה לכתפיים, שמכתתת רגליים למצוא נעליים נורמליות למידה 42, שויתרה מזמן על עקבים וכאלה, קיוויתי שלבת שלי יהיה יותר קל. באמת, לא בניתי על קטנטונת, אבל בהחלט קיוותי שתסתפק ב-1.70 ומידה 40… ועל כך ניתן לומר: "זר לא יבין זאת..".

וכמובן שאני לא משדרת לה כלום, וכמובן שבתור אמא של הילדה הכי יפה בגן אני בטוחה שקריירת הדוגמנות רק מחכה לה. וכמובן שמבחינת מאיה הגובה הוא כוח. היא נצמדת לילדים בגן ומסבירה להם שהיא הכי גבוהה (ואז הם מסבירים לה שהם יותר גדולים והדיון הפילוסופי רק מתחיל).

ועם כל זאת, לפני כמה זמן מאיה פצחה, בשיחה במילים אלו ממש:

"אמא, את יודעת מה אני הכי לא אוהבת בי?"
"מה מאיה?"
"אני לא אוהבת שאני גבוהה"

קאט…

פתאום שוב כל תסבוכי הגובה שלי עלו לתודעה. הכי גבוהה בכיתה. תמיד מצטלמת מאחור בתמונת מחזור, המלצות ובדיקות הולכות ונשנות האם אני עושה משהו עם זה (לא, לא מסתדרת במשחקים קבוצתיים כמו כדורסל, כדורעף וכו' – באמת שניסיתי). ריקודי סלאו (אתם יודעים – כאלה שטרקטור יכול לעבור באמצע) בכיתה ו' עם בנים יותר נמוכים ממני, ועד לדייטים הזויים שפשוט לא מתאפשרים לי עם גברים נמוכים (קרולה ברוני – סחתיין עליך, אני לא הייתי יכולה :-)).

לא, זה לא האחיין שלי, זה ילד מהכיתה

לא, זאת לא המורה מהתיכון. זאת המורה מהיסודי, מכיתה ה'. כן, אני יותר גבוהה ממנה, והיא לא היתה מהנמוכות…

ועם כל התסבוכים שלי, כמובן שביקשתי לגונן עליה וממש לא לחשוף את מאיה אליהם. אז מה עשיתי? המשכתי להקשיב ולדובב אותה…

"למה את לא אוהבת להיות גבוהה?"

"כי… אני לא אוהבת"

"אבל למה"

"כי…. אם אני עושה משהו בגן, אז רואים אותי"

קאט…

פוווווווווו, הקלה, ממש אבן שנגולה. אה, זה כל הסיפור. איזה כיף.. עדיין אין תסביכים. אפשר לחכות לגיל 12… בכיף ילדתי, אני נותנת לך כבר מראש פתק לגננת שמותר לך 🙂

מסתכלת עליה ורואה אותי: האמת היא שהרעיון לכל הפוסט הזה עלה לי מאחר צהריים אחד בגינת השעשועים, הלא היא גינת השחר. מדובר בגינה חביבה בהחלט, שמה שטוב בה הוא המרחק הליכה שלה מהגן ובכך שבכל אחר צהריים מקרי, ניתן למצוא שם לפחות 5 ילדים מהגן. וכך, אחר צהריים אחד, הבנתי ש… תחזיקו חזק… "הילדה שלי היא לא מלכת הכיתה". נכון, השמים לא נפלו עלי, נכון, הילדה שלי יפה וחכמה (קוראים לזה מהממת) וכשרונית, וחברותית, אבל בהחלט זה לא תמיד הולך לה בקלות. בהחלט לעיתים יש "חבורות" שלא תמיד מזמינות אותה להצטרף אליהן. בהחלט לעיתים יש 3 בנות שמשחקות ביחד ו"אמא, הן לא משתפות אותי". בהחלט, "לבלונדיניות יותר קל, גם בגיל 4-5".

וזה לא קל לראות את זה. כמובן שבשנייה הראשונה יש רצון לרוץ ולגונן, אבל הראש (וגם דייגו) אומר לך שזה לא נכון. שזה לא נכון לגונן מדי, שזה לא טוב לעשות בשבילה את העבודה, שההתמודדות היא חלק מהחיים ושמה שלא יבוא בגיל 4-5 יבוא בגיל 6 ו-16, וגם 26… את מאיה זה כמובן מביא לחוסר ביטחון והתנהגות נעלבת ו… מעצבנת כי היא כמובן עדיין ילדה והיא לא יודעת לעבד את העלבון שלה, אז היא מוציאה אותו ודורשת במפגיע שישתפו אותה, וישחקו אותו… ולא תמיד זה קורה. לילדה שלי??? המושלמת?? לא כולם אוהבים אותה? לא כולם אוהבים אותי… לא פשוט. לא לצפות (בהחלט הלב נצבט) ולא להסביר…

ומהצד השני, יש לה ביטחון מדהים, אשר בא לידי ביטוי בעיקר מול כאלה שהם לא ילדים מהגן שלה, חברים של אמא/אבא, או סתם אמא של איזה ילד, או איזה ילד, שיושבים איתנו בגלידריה, ופתאום מאיה יכולה לבוא אליהם ולפצוח איתם בשיחה ולהסביר להם את עובדות החיים, או מטופלים של דייגו שמאיה מבררת איפה בדיוק כואב להם ומרגיעה אותם שאבא שלה יטפל בגב שלהם ואח"כ לא יכאב להם…

אז איפה אני רואה את עצמי? טוב, קודם כל, ממש לא בלונדינית 🙂 וכן, עם כל הדומיננטיות שלי, והביטחון העצמי, וההובלה והמעשה, והתנועה וההדרכה, בהחלט יש גם את המקום שלוקח צעד אחורה, זה שפחות בטוח בעצמו, שלא בוח שבדיוק עכשיו יצא לו משפט מגניב, זה שמחכה לראות מי נגד מי ורק אח"כ משתלב, זה שאיכשהו אף פעם לא יהיה חלק מהחבורה המגניבה, לא באוניברסיטה, ולא בעבודה ולא בחיים.

לא טוב או רע, פשוט אני. והביטחון העצמי מול הזרים? אז כמובן שלנצח אזכור את טיול התנועה של חנוכה כיתה ט'. ללא ספק, ה-טיול. ואיך ידעתי בערב הראשון, או שמא זה היה השני, לגשת למדורה של מחנה ראשון (לציון), שם ישבו 5 חברה' ולומר להם: "אהלן, אני נילי, מפ"ת, מה שלומכם?" 2 חברויות צמחו בעקבות אותה מדורה, בהחלט לא כאלו שנשארו עד היום, אך לגמרי משמעותיות וכאלו שיזכרו לתמיד, למשל בפוסט זה.

אין מה לומר, מאיה היא ראי ענקי עבורי. בהחלט מסתכלת עליה ורואה אותי, בהחלט בוחנת את התנהגותי כלפיה ומבקרת אותי. הילדה מדהימה, מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, וכמובן שלא תשכח לקחת סוודר 🙂

ולסיום, אם שמתם לב, משמאל לפוסט יש טור עם המלצות לבלוגים של אמהות אחרות. אחת שאני מאוד מאוד אוהבת היא אורית עריף המדהימה שיודעת בכישרון, בהומות ובכנות כה רבה לאייר סיטואציות כה אמיתיות ומרגשות מחייה, כאלה שאני תמיד מתחברת אליהן, גם אם לא חוויתי אותה. והנה במקרה, בזמן כתיבת הפוסט (טוב, זה היה זמן ארוך) נתקלתי בפוסט מקסים של אורית שמדבר על חלק מהדברים שבפוסט זה, קריאה נעימה.

 

כרוניקה של הרדמות… לא ידועה מראש 16 בינואר 2012

הילדים שלי לא אוהבים ללכת לישון. בניגוד מוחלט לאמם, שרק מחכה להזדמנות להירדם, וכשהיא ממש עייפה היא מסוגלת להרדם תוך שנייה, אם זה במיטה, בקולנוע, באוטו (ברור – מסורת מהצבא :-)), ואפילו קרה לי פעם במפגש חברים… הם, לא אוהבים ללכת לישון. לישון דווקא כן, כלומר יחסית, אתם יודעים איך זה..  אבל עצם טקס ההרדמות הוא מאוד בעייתי במשפחת לנדאו מרקיאר… כלומר, האין טקס הרדמות.

ואני? רק מחכה להזדמנות להירדם…

עם מאיה עוד חשבתי שעשינו טעויות של הורים צעירים. ואכן עשינו כל טעות אפשרית. בהתחלה כמובן היא היתה נרדמת על הציצי, אח"כ עם בקבוק… בין לבין לא תמיד היה בא לה להירדם, ואז המשכנו בטעויות וכמובן שנענענו אותה, על הידיים, בתנוחת הנמר על העץ, באלכסון, ישר, הפוך.. ניסינו הכל, ולרוב זה פשוט לא הלך…

נרדמת עם אמא

נרדמת עם פאפי

נרדמת בעגלה

לפעמים סתם בלול..

וכמובן שעשינו את הטעות בכך שהקפדנו על קול דממה דקה כשהילדה ישנה. כנראה שעד שהיא נרדמה, רצינו לעשות הכל כדי שהיא לא תתעורר שוב (לפחות להספיק לנוח שנייה- ועל ההספקים תוכלו לקרוא כאן). וכך, לעיתים, אם היא היתה נרדמת בסלקל, אז לא היינו מוציאים אותה ממנו, כדי שלא תתעורר. השיא היה פעם כשהגענו להורים לצהריים. מאיה בדיוק נרדמה, אז נכנסנו הביתה – לאחר שהשקטנו את כל הנוכחים, והכנסנו אותה חרישית לחדר חשוך (כשהיא עדיין בסלקל כמובן), ולאורך כל הביקור, הצקנו לכולם והשקטנו והשתקנו, כל אחד שלא דיבר בלחש..

בסלקל -שששש, לא להעיר!

וכמובן שגם ניסינו את שיטת ה-5 דקות. שמנו אותה במיטה, הסברנו לה יפה יפה שעכשיו זה לילה והיא צריכה ללכת לישון, נתנו נשיקה וחיבוק, יצאנו מהחדר, ונתנו לה לבכות. כלומר לצרוח.. לעיתים זה עזר והיא נרדמה, מעולפת. ולעיתים זה גם לא עבד. היא נעלבה וכעסה וצרחה וצרחה ולא הפסיקה עד שבאנו…. ברור שבסוף התקפלנו ובאנו.

וברור שניסינו כל מני חיבוקי, וסמרטוטי, ושאר חברים, אבל אף אחד מאלו לא עזר. ומוצץ, זאת היתה אשליית שווא קטנה וגם נמוגה עם הזמן, כולל המוצץ לסרבנים, שהחזיק מעמד בדיוק יומיים.

מאיה והמוצץ לסרבנים (רומן חולף..)

היפהפיה הנרדמת

אה, ושכחתי לציין, שאם עוד היו תקופות שבלילות היינו מצליחים להרדים אותה (עם הבקבוק  – ברור). הקושי העיקרי היה להרדים אותה בצהריים. עד גיל שנה ו-4 היא היתה בבית, קצת איתי, קצת עם הסבתות, וכל פעם הרדמות צהריים היתה הופכת לניענוע בעגלה וכשזה לא הצליח, כמובן שהמשכנו עם הטעויות ויצאנו לטיול בחוץ עם העגלה (טוב, לפחות לא הגענו לטיול ברכב – גם על זה שמעתי…). אני זוכרת טיולים על טיולים, בהן הילדה נהנית חופשי מהנוף (למרות שבאיזשהו שלב בטח התחיל לחזור על עצמו) ואני כל פעם מסתכלת מהצד על העגלה בתקווה לראותה ישנה. פעמים רבות זה קרה רק אחרי 40 דקות של טיול (בכ"ז – משעמם) ולעיתים הייתי חוזרת הביתה לאחר שעה והילדה עם חיוך של מנצחת על פניה – ערה לגמרי…

לעיתים זה הצליח…

אם במהלך נסיעה/חזרה מאירוע היא היתה נרדמת באוטו, אז זה היה iקטע קאטצ'י בפני עצמו. זה היה צריך להיות עיתוי מושלם, כזה שהיא תירדם מספיק זמן לפני שמגיעים הביתה כדי שהיא תספיק להיכנס לשינה עמוקה ולא תתעורר כשנוציא אותה מהאוטו, ומאידך, לא יותר מדי זמן כדי שישאר לה "זמן שינה" בבית (כי בכל זאת רוצים להספיק משהו, אתם יודעים..). וכמובן כמובן שניסינו להנדס את השינה, ואם היא היתה נרדמת סמוך לרגע שהגענו לאיזור הבית, היינו ממשיכים בכמה סיבובי "ליתר ביטחון" מסביב לבית… וכשסוף סוף היינו מגיעים הביתה, אז היינו מתכננים בקפידה איך נוציא אותה מהאוטו (כבר לא בסלקל, שאפשר להשאיר אותה בו), מבלי שהיא תתעורר. האם לקחת אותה על הידיים, או להעביר לעגלה, וכשהיינו מעבירים לעגלה אז האם להשאיר אותה בה כשמגיעים הביתה, ואז אולי היא תתעורר כי לא יהיה לה נוח, או שלהוציא אותה מהעגלה בחרדת קודש ולהעביר למיטה ולקוות שהיא לא תתעורר באחד מהשלבים.

נרדמת באוטו

גם בגיל יותר מאוחר…

אגב, כמובן שכשמאיה נכנסה לגן, אני תהיתי בחשש מה יהיה על הגננת שתצטרך להתמודד עם הסוגיה. כולם סיפרו לי שבגן הם לומדים מהילדים האחרים, והולכים לישון בלי בעיות. הייתי ספקטית. וכמובן שהשמועות היו נכונות. הילדה פשוט נרדמה על מזרון בגן, כמו כל הילדים, ואני כמובן הייתי מתוסכלת מצד אחד (איך אני לא הצלחתי) ונדהמת מצד שני (איך הן מצליחות…).

כמובן שפנינו גם אל האופציה המשודרת. כלומר מוקלטת. כלומר DVD. שמנו דיסק (לולי, השפן הקטן, ובהמשך מיקי ושות…), מיקמנו את הילדה בעגלה (קשורה, בטח, שלא פתאום תחליט לצאת במחולות) עם בקבוק בידה (אז עוד האמנו כי בקבוק מרדים אותה), החשכנו, מיקמנו את העגלה בזוית שהילדה לא תהיה עדה למתרחש בבית ו….חיכינו לנס. לרוב הנס קרה (חכו שתגיעו לפרק של אורי…), וזה היה לעיתים, הפתרון עבורנו…

נרדמת לפני סוף הסרט – כמו אמא שלה…

עם הזמן, שהיא קצת גדלה, סביבות גיל שנתיים, התחלנו להרדים אותה עם סיפור… וכך, היינו מקריאים סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור, ואז היינו נשארים לשבת עם המיטה לידה.. .או שוכבים לצידה, ולבסוף גם נרדמים איתה… הרדמה שכזאת, שכונתה אצלי "להרדים זה מרדים", היתה מעייפת בטירוף, ובאמת לעיתים, גם אם לא הייתי נרדמת איתה, הייתי ממשיכה לאחר מכן לישון.

סיפור ועוד סיפור

היתה גם תקופה שהיא היתה מתחילה להתמרד בצורה קצת אחרת.. מתחילה בשאלות לא נגמרות אל תוך הלילה, לקום, לקפוץ.. ואז, הטלתי סנקציות (כלומר, איומים ב…) וקיוויתי שמיכל דליות לא תשמע אותי, ואמרתי שאם היא לא תישן, אני אכבה את האור (אה, כן, היא נרדמה עם מנורת לילה). ופעמים רבות אפילו הדגמתי לה איך היא אמורה לישון, עם עיניים עצומות, ידיים מתחת לראש, ורק ככה, שהיא היתה ממש בזוית, תחת ה"איום" שאכבה את האור, היא היתה נרדמת.

חברים ואחרים ששמעו שהיא הולכת לישון כשאני יושבת לידה, הזדעקו. "הילדה צריכה לדעת להירדם לבדה", "זה לא בסדר שהיא נרדמת רק אם את איתה". אני לא הצלחתי להתחבר לטיעונים. הילדה לא רוצה להירדם לבד, נשמע לי הגיוני. גם אני לא אוהבת להירדם לבד. כולנו אוהבים לישון מחובקים עם אנשים שאנחנו אוהבים, אז למה שהילדה לא תקבל את זה.. וזה בסדר, לא הייתי מודאגת וידעתי שבגיל 18 (כלומר 7-8..) היא תגרש אותי מהחדר שלה ותסגור אחריה את הדלת..

עניין הסיפורים, אגב, היה מאוד גמיש. היתה תקופה שהיא התעקשה שאקריא לה את הספר של "מאה שירים ראשונים". נכון, צודקים – זהו ספר שירים. וככה היינו (כלומר, אני) שרים את כל הספר, כולל שירי השבת והחג… בהמשך כמובן שהעברתי כמה עמודים ביחד, כי בכ"ז, היו לי עוד כמה תוכניות לערבים שלי (בהנחה שאני לא קורסת). דילוגים על עמודים ושכתובי ספרים היו מנת חלקי גם בספרים ארוכים במיוחד (בכל זאת, חתול תעלול, זה חתיכת אורך, אפשר קצת לקדם עניינים בעלילה תוך כדי קריאה).

לאחרונה, כשאני מקריאה לה סיפור במצב שפוך במיוחד, אני יכולה להתחיל לנקר תוך כדי ולהתחיל לדבר שטויות, או בעיקר על דברים לא קשורים תוך כדי… ומאיה נזעקת: "אמא, את אומרת סתם דברים", ואני מייד מתנצלת ומתחילה מחדש את העלילה על סינדרלה, ששוב תופסת טוויסט לא קשור.. ובאיזשהו שלב, מאיה פשוט מבינה שאין עם מי לדבר והולכת לישון בעצמה.

עוד בגזרת הסיפורים נמצאת אופציית הסיפור מהראש, שמהווה בעצם פשרה שמאיה מציעה לאחר ששלאחר שאנחנו לא מסיכמים לקרוא עוד סיפורים (מאוחר מדי, עייפים מדי, קראנו כבר יותר מדי) וזה הזמן באמת להתחיל את הסלט בכל סיפורי סינדרלה/היפיפיה הנרדמת/שלגיה. אגב, לאחרונה גיליתי את אאורורה – מישהו יודע מה הסיפור שלה? וכמובן שיש את הסיפורים מהחיים. "יש ילדה חמודה בשם מאיה, היא בת 4, היא הולכת לגן הפרחים.. וכן הלאה וכן הלאה".

אגב, פעמים רבות, כשלא היה לי כוח להישאר איתה/היו לי עוד דברים לעשות, אז הייתי קצת עובדת עליה (סליחה מיכל דליות… ), ואומרת לה שאני יורדת למטה לסדר טיפה את הבית ותיכף אני אבוא ואראה שהיא נרדמה. בהתחלה היא ניסתה להתמרד, אבל היא השתכנעה בכך שזה באמת לכמה דקות. כמובן שאני נשארתי ליותר מכמה דקות וכך עד שעליתי היא כבר ישנה שנת ישרים. שקר? למה? תיכף זה זמן גמיש, לא? 🙂 אגב, פעמים רבות היא היתה כל כך עייפה שבאמת היתה נרדמת תוך כמה דקות, ואני עם המצפון הייתי עולה באמת תוך כמה דקות ורואה שהיא כבר נרדמה..

אגב, בשלב הזה, בערך השנה האחרונה מגיל 3, היתה די שנה של תפנית. כנראה שהעייפות מהגן וההבנה והתקשורת בינינו פשוט עשו את שלהם, וכך, עם סיפור, ועוד סיפור ספייר מקסימום, היא פשוט מסתובבת על צידה והולכת לישון. אמנם עם אור, וכשאני לידה מחכה שהיא תירדם, אבל כאמור אין לי בעיה עם זה ומבחינתי הגענו לאיזשהי מנוחה ונחלה..

טוב, אמרנו מנוחה ונחלה, נכון? רק שאז הגיע אורי. טא-דם! עוד בהריון גמלתי בליבי החלטות רבות ואסרטיביות כמו למשל מוצץ – מהרגע שהוא יוצא מהרחם (עם מ

איה חיכיתי קצת, אמרו לי שיקלקל את ההנקה, וכשכבר רציתי, היא לא ממש רצתה, עד שהיא לא רצתה בכלל). נדרתי נדר שנניח אותו במיטה על מנת שהוא ירדם לבד, שלא נחשיך לו את החדר בשנת צהריים (נו, צריכים להבדיל בין שנת לילה לצהריים – לא סיפרו לכם את זה?), שבחיים בחיים לא ארדים אותו בעגלה בניענועים (על טלוויזיה אני חושבת שלא נדרתי… ) ועוד כהנה וכהנה עצות ששמעתי בענייני שינה.

מאיה דוחפת לאורי את המוצץ.. לא הלך לה, חוץ מלהעיר אותו כמובן…

אז ההתחלה באמת היתה אופטימית. הצלחנו עם המוצץ, הרדמנו אותו בלי בעיה באמצע היום בסלון מואר כשמאיה משחקת לידו. ואז, לאט לאט דברים החלו להיסדק. בהתחלה הוא התנגד למוצץ. אח"כ הוא גם לא היה נרדם לאחר הבקבוק (נשמע לכם מוכר?) ואז כמובן שנענענו… בהתחלה זה הצליח. אח"כ לא.

אורי והמוצץ

 

אורי נרדם על פאפי…

אורי ישן עם תמונה של מאיה ישנה מאחוריו

ואז שהבנו שקל לא הולך להיות לנו, נקטנו כמובן שוב בכל מני שיטות "הרדמה" (והאמת היא שקצת חידשנו..). כמובן שהיתה את תקופת הניענועים. אח"כ, היתה תקופה שלא הצלחנו להרדים אותו, הוא היה עירני לגמרי והיינו יוצאים איתו למרפסת והוא היה נרגע ונרדם (על הידיים כמובן) ואנחנו היינו מעבירים אותו למיטה.

והאמת היא שהיה ממש ממש קשה להרדים אותו ויחסית למאיה הוא עשה לנו בית ספר. וכל פעם שחשבנו שהנה, עלינו על הגל והיינו מבסוטים שניים שלושה לילות (וכמובן היינו עושים את ה-טעות ומספרים שהנה, מצאנו את השיטה), הילד היה עושה לנו היפוך ומחליט כי לא בא לו להירדם בדרך הזאת, והיה מאתגר אותנו למצוא דרך אחרת…

להלן מקבץ השיטות להרדמת אורי:

שיטת דייגו: היתה תקופה שרק דייגו הצליח להרדים אותו. חשבנו שזה קשור לכך שהוא קשור מדי אלי ולא רוצה "להיפרד". האמת היא, מחמיא, אבל לא בטוח שאכן זאת היתה הסיבה. דייגו טען שזאת התנוחה, והאחיזה (כן, היינו עדיין בשלב הידיים/ניענוע). השיטה החזיקה כאמור, עד שהפסיקה…

שיטת הכפיות/ההאבקות: היתה תקופה שפתאום, לאחר הבקבוק, היינו נשכבים עם אורי במיטה (של מאיה כמובן, היא עדיין היתה בטלוויזיה ) ומנסים להירדם ביחד. היו לילות שזה ממש הצליח (ואז סיפרנו לכולם וכו' וכו'..) וזה היה ממש משמח, וממש לא היה לנו אכפת שהוא נרדם מחובק איתנו (כפיות) כל עוד הוא נרדם שלא על הידיים… ואם תהיתם מה זה ההאבקות, אז הרבה פעמים זה היה השלב המקדים. לאורי פשוט היה צורך להיצמד אלינו וכך הוא ממש היה מצמיד אותנו למיטה, דייגו ואני, לחילופין, סבלנו בשקט, גם אם התנוחה לא היתה נוחה, העיקר שהמתוק ירדם…

תקופת ה"סיפור ולישון": האמת היא, שעוד כשנתקלתי בקשיים עם מאיולה, אנשים היו אומרים לי, למה את לא קוראת לה סיפור, ומכניסה אותה ל"אווירה" של לילה טוב, ואני טענתי שזה לא מתאים, שאין עם מי לדבר כי היא קטנה מדי… אבל עם אורי, איכשהו זה היה אחרת. קודם כל, יש לו חיבור חזק עם ספרים (סבא טיטו, מישהו?) והוא כל פעם לוקח ספר ביד ובא אלינו שנקרא לו את הסיפור. ואז פתאום, בעקבות שיחה בעבודה ששוב המליצו לי על "טקס", אמרתי שאנסה. והאמת היא, זה עבד. קראתי לו 2-3 סיפורים, והוא פתאום נשכב אחורה בעיניים מצועפות ונרדם לו בשלווה. החזיק בדיוק 2-3 לילות 🙂 בלילות הבאים, לאחר הסיפור, הוא לא הבין למה אני מפסיקה, הביא לי ספרים נוספים, התחיל לטייל בחדר, עלה על המיטה של מאיה והתחיל לשחק במנורת לילה, ירד מהמיטה וניסה כל פעם מחדש לגעת ברדיאטור, טיפס על הספונת, ניסה להגיע לוילון.. בקצור, נראה לי שהבנתם שלא הצלחתי להכניס אותו לאווירת לילה טוב….

ומה עם להרדים אותם ביחד? זה ממש לא עבד. מאיה אנרגטית, ובודקת גבולות יותר מתמיד – נכנסת למיטה שלו, קופצת, נותנת לו כמה צ'פחות על הדרך. והוא, הבנתם שהוא לא בדיוק הטיפוס הרגוע, וכך החלטתי על הפרדת כוחות. הפרדת הכוחות יצרה מצב שמאיה די אהבה שכדי לשמור על השקט שאורי לא יתעורר (זוכרים מה נדרתי בהריון עם אורי???) אז אנחנו מרדימים אותה במיטה שלנו, והרבה פעמים היא נשארת לישון עד הבוקר (אם אני נרדמת איתה כאמור), ואם אנחנו מעבירים אותה אח"כ למיטה שלה, היא הרבה פעמים באה שוב אל המיטה שלנו באמצע הלילה ובאלגנטיות מחליקה לרווח ביני לבין דייגו. ושוב, אין לנו ממש בעיה עם זה (טוב, אולי קצת לדייגו שמוצא את עצמו דחוק לקצה של הקצה של המיטה + כמה בעיטות מהילדה… 🙂 ).

אחד על אחד? כלומר, אני מרדימה את מאיה/ או את אורי, ולחילופין דייגו את אורי או את מאיה? אה, אז זהו שזה כמעט ולא קורה. דייגו עובד הרבה ערבים בהם אני צריכה להרדים את שניהם. מה שכאמור לא הולך ביחד. ולכן יש כמה שיטות שעובדות במצב הנוכחי. לעיתים אני עוד אופטימית, משאירה את מאיה מול הטלוויזיה ועולה עם אורי והחלב למעלה ומנסה להרדים אותו (ואז לא מצליחה ומורידה אותו כשהוא מאושר מהניצחון). לעיתים אני מראש מוותרת על האופציה ויש שמה DVD לאורי בתקווה שירדם. ואז אני משתדלת לעלות עם מאיה ובינתיים להרדים אותה ובתקווה שעד שארד, המותק כבר ירדם.. פעמים רבות זה לא מצליח כמובן והילד מסיים לראות פינוקי ואת הבקבוק ופוצח בבכי לא מרוצה. ואז שוב, עולה איתו, מקריאה לו כמה ספרים, מנסה להרדים, לא הולך, מנסה לסגור את האור, הוא מתמרד, מנסה לצאת ל-5 דקות (פעם הוא כל כך בכה עד שהוא הקיא), עד שבסוף, יורדת שוב למטה (בתקווה שמאיה נרדמה בינתיים) וכאילו מתחילה מחדש, נותנת לו בקבוק מדולל בטירוף, ושוב DVD (לולי, השפן הקטן..) ואז בתקווה שזה יעבוד.

בסוף זה עבד

וכמה קטנות לפני סיום.. אני יודעת שרבים מכם ירצו להמליץ לי בעקבות הפוסט על יועצת שינה מעולה. אז לא תודה. קראתי, שמעתי, ממקור ראשון ושני, ובכל זאת אני מעדיפה שלא.. בינתיים לפחות. השיטות שלנו טובות לנו. לא קל, אבל אני יודעת שזה זמני. אני רואה שעם מאיה זה עבר, ובטוחה שאותו דבר יהיה עם אורי. מחכה כבר לשלב שהוא קצת יגדל (לקראת שנתיים) ובאמת נוכל לקרוא לשניהם ביחד סיפורים בחדר לפני השינה. ועד אז, עד אז אני מתנחמת (אבל באמת) שהילד ישן די טוב בלילה (ששששש… לא אמרתי כלום). לקום אחרי שינה רצופה, וזאת כמעט לאורך כל השנה האחרונה (טוב, נו, החצי שנה :-)) בהחלט משכיח את הערב הקודם בו ניסית להרדים את הזעטוט…

ועכשיו אני באמת מכחישה את כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת על השינה הרצופה, בכל זאת חצות (סןף סוף, סוף פוסט?) וממש  לא בא לי שמרוב ההתרברבות שלי, הוא ישמע אותי תוך כדי שינה שלו ופתאום יקום לי…

אז לילה טוב.. כלומר…ששששששששששששששש

נרדמים ביחד?

נראה לכם??? 

 

מכתב (זועם) מיפת נפש למר יהודה בן חמו 18 ביוני 2011

Filed under: בית ספר להורים — nililandau @ 21:32

ביום שישי האחרון, כמדי יום שישי, עלעלתי במקומון כפר סבא. בדרך כלל אני מקדישה לו איזה שתי דקות, לעבור על הכותרות הראשיות ולראות אם יש איזו פעילות חביבה למאיולה והנה, נתקלתי בידיעה, לכאורה לא חשובה, במקומון של כפר סבא. לכאורה עוד ידיעה על סאגת סיום בניית פארק כפר סבא. כבר עייפתי מהטענות על חוסר ההצללה, ותהיתי מה כבר אפשר לחדש. והנה, מסתבר שאפשר.

התחלתי לקרוא את הידיעה, אני אפילו לא יודעת למה. בדרך כלל מקומונים הם סוג עיתונים שאני רק עוברת בהם על הכותרות, והנה, בחרתי לקרוא את הידיעה, ואולי הידיעה בחרה אותי?

הכותרת ציטטה את בן חמו (ראש עיריית כפר סבא): "יפי הנפש בכנסת גורמים לראשי רשויות שלא לפתח בתחומם פארקים". כותרת המשנה דיברה על האיסור לגבות דמי כניסה. עדיין לא ידעתי במה מדובר, אבל פתאום נזכרתי שפעם שמעתי טענה כי ראשי רשויות גובים כניסה לפארקים עירוניים, כדי למנוע כניסה של ערבים לפארק.

אממ. יכול להיות שיהודה בן חמו גזען? יכול להיות שאני בחרתי לחיות בעיר שיש בה ראש עיר גזעני? והרי תמיד מספרים על כך שהוא אחלה גבר, היה בנוער העובד וכאלה… (נו, טוב, גם בוגי הוא יוצא קיבוץ, לא?).

טוב, אז המשכתי לקרוא, ודי לא האמנתי למה שקראתי.

להלן הציטוט – מילה במילה:"בישיבת המועצה האחרונה עלה נושא הפארק העירוני בעקבות דיון בנושא אישור תקציבי הפיתוח לשנים הבאות. בין השאר דנו חברי מועצת היער בשאלת הצורך בהמשך פיתוח הפארק העירוני, בו הושקעו כבר למעלה ממאה מליון שקלים".

לכאורה, דיון לגיטימי. אבל רגע, חכו חכו, הנה זה בא:
"חברי המועצה טענו בחלקם כי הפארק סובל מחוסר בהצללה ומאורחים רבים (שימו לב, זה מגיע) המגיעים בעיקר מהערים הערביות השכנות לכפר סבא."

בום! פגע בכם? אני מאוד מקווה שכן. אותי זה הימם. והנה זה ממשיך:

"ראש העירייה יהודה בן חמו התייחס בהרחבה לנושא וטען כי הבעיה טמונה באי גביית תשלום בכניסה לפארק בשל החלטת ממשלמה מלפני שנתיים. "באים ואומרים לי "בני דודנו מגיעים"".

רגע, הייתי חייבת להפסיק, אם יש ביטוי שאני שונאת הוא בני דודינו. שהרי הביטוי הוא מהמיטב ממכבסות המילים. מה רע בערבים?מה רע באזרחים ערבים? מה רע בתושבי טיבה? טירה? וכו וכו. מה אתם מתביישים לומר כשאתם אומרים בני דודינו? לי זה נשמע רע!

אוקי, התעצבנתי. בואו נחזור ליהודה:

"ואומרים גם "החרדים כולם מגיעים עם אוטובוסים" (הנה הגזענות, לא שמורה כמובן למגזר אחד… רגע יהודה, תזכיר לי מאיזו עדה אתה? רציתי לשחק קצת עם המשפטים ולעשות החלפות: "המרוקאים כולם מגיעים עם אוטובוסים/הרוסים כולם מגיעים עם אוטובוסים/הרומנים כולם מגיעים עם אוטובוסים/האתיופים כולם מגיעים עם אוטובוסים…." איך נשמע לך? לא מסוכן?? לא מציק בעיניים? אה, ונזכרתי במשהו טוב: "ה… יהודים כולם מגיעים עם אוטובוסים" – חזק, לא?! מזל שלא היה במשפט רכבות…)

וזה ממשיך כמובן: "חלק מתושבי כפר סבא זה לא לרוחם, זה נכון". רגע יהודה, מה בעצם אתה אומר כאן. אתה איתם או נגדם. אתה מגנה את הגזענות, או מגנה את … ה"אחר".

יהודה בן חמו מאשים את יפי הנפש בכנסת שהחליטו החלטה (על איסור גביית תשלום בכניסה לפארקים) ואומר שהם פשוט גרמו לראשי רשויות ולעיריות לא לפתח פארקים ברשותם. וכך יהודה ממשיך ללהג וטוען שלא היה פותח את הפארק אם היה נודע לא קודם לכן… ש…מה? אדון בן חמו היקר? שילדים ערבים יגלשו במגלשה הכחולה? אולי אתה יכול להפריד בן המגלשות, חלקן ליהודים וחלקן לערבים? רגע, ומה עם האתיופים? להם תיתן? ולרוסים? נו באמת? הם בכלל לא יהודים??? (מקווה שהקוראים מזהים את הציניות שלי..).

ולסיום יהודה בן חמו אף מצטט את הקולגה שלו – ראש עיריית כרמיאל, שאמר לו שהוא הצטער שהוא בנה פארק ובעצם בנה אותו לכל בני הדודים שמסביב…

אך אל תרחמו על בן חמו, הוא מבהיר כי: "הפארק קיים ומביא תועלות בצורה בלתי רגילה לעיר הזאת" וגם, עוד ציטוט מתחנף שמציע לתושבים לסייר יותר בפארק ולראות את החיוך של ילדי תיסמונת דאון מעמותה מסויימת, שמעניקים לו להבין מהו חשיבותו של הפארק הזה"

טוב יהודה, תרשה לי "בתור יפת נפש" לומר לך כמה מילים. ראשית, למקרה שלא ידעת – אתה גזען. יש לך את כל הסיבות להחזיק בתואר, ואם עוד לא הבנת למה, אתה מוזמן לקרוא (אולי אפילו לבתך אם יש לך) את השיר המצורף בתחתית הרשומה: "הגזענות, כפי שהסבתי אותה לבתי".

כן, אני מכירה את הטענות בדבר הערבים שמגיעים לפארק. אלו טענות גזעניות כמובן. מה שמפריע להם בהם הוא המוצא שלהם. שהרי כבר ראיתי יהודים שהרבה יותר הטרידו אותי בכל מקום, ובכל צורה.

ואני, להפך, הדבר היחיד שמפריע לי כשאני רואה ערבים בפארק הוא שיש לי מן מחסום שכזה לבוא ולהתחבר איתם ישר – טוב, נו, מצד שני, אנחנו לא נמצאים באיזה גסט האוס בהודו שישר מתחילים להסתחבק ולעשות פיצוחים.

דווקא בכפר סבא, שסמוכה לכל כך הרבה ישובים ערבים, מתבקש שתעשה עבודה מקרבת. שוברת מחיצות ושוברת דעות קדומות, ויוצרת ידידות, וחברות וגם שת"פ ושלום… כי אם אומרים שהכי נכון להתחיל שינוי אצל הילדים, אז מתבקש לעשות זאת בפארק המשחקים, לא?!

אז יהודה, דע לך שאני ממש מאוכזבת ממך, ומעבר לזה, גם מתביישת בשבילך, מתביישת בשבילי וחשה צורך להתנצל בשמך… כן, אולי אני יפת נפש, אבל אני מאמינה בשלום, אני אנטי גזענית, ובמיוחד כעת, שאני מתחילה את מסע ההורות שלי, אני מקווה שאדע להכיר לילדי כמה שיותר אנשים מכל המגזרים, וכל העדות, ובמיוחד כאלה לא גזענים.

ויהודה, תעשה לי טובה, אם תהיה לך הזמנות לדבר עם ראש עיר או ישוב ערבי, באיזה טקס חגיגי. תשתדל, באמת תשתדל יהודה, לא להיות צבוע ולא לפזר ססמאות ומילים יפות. כי את המילים המכוערות כבר אמרת. עכשיו כל מה שנותר לך הוא להתנצל, או לחילופין, להתפטר?

אגב, לא פחות מסקרן, היא מה היתה תגובתה של שאר חברי המועצה לדבריו של ראש העיר….

ולסיום, השיר המקסים והמלמד….

תגיד, אבא: מה זאת גזענות?/ מתוך טאהר בן ג'לון הגזענות כפי שהסברתי לבתי

"‏תגיד, אבא: מה זה גזענות?
הגזענות היא התנהגות נפוצה למדי. היא משותפת לכל חברה אנושית והפכה, למרבה הצער, לשיגרתית מאוד בכמה ארצות, כי קורה לפעמים שאף אחד פשוט לא שם לב לזה. ההתנהגות, שאותה אנחנו מכנים גזענות, באה לידי ביטוי בכך שאנחנו נזהרים מפני בני אדם אחרים, השונים מאיתנו במראה החיצוני ובמאפיינים התרבותיים שלהם, ואף בזים להם לעתים.

כשאתה אומר שזאת התנהגות נפוצה, אתה מתכוון לומר שהיא נורמלית?
לא. העובדה שהתנהגות כזו או אחרת היא נפוצה לא עושה אותה נורמלית. באופן כללי, לאדם יש נטייה להיזהר מפני מי ששונה ממנו, למשל מפני אנשים זרים. זוהי התנהגות עתיקה כמו האדם עצמו; היא אוניברסאלית ומשותפת לכל בני האדם.

אם היא משותפת לכל בני האדם, אז גם אני עלולה להיות גזענית!
קודם כל, טבעם הראשון והספונטאני של ילדים אינו גזעני. ילד לא נולד גזען. אם הוריו או קרוביו לא הכניסו לו לראש רעיונות גזעניים, אין שום סיבה שהוא עצמו יהפוך לכזה. אם, למשל, יגרמו לך להאמין שבני האדם שצבע עורם לבן הם עליונים על בני האדם שצבע עורם שחור, אם תתייחסי ברצינות לקביעה הזאת, ייתכן שתנהגי בצורה גזענית כלפי השחורים.

מה זה עליון?
זה, למשל, להאמין שמי שצבע עורו לבן הוא יותר אינטליגנטי ממישהו שצבע עורו אחר, שחור או צהוב. במילים אחרות, השוני החזותי בין גוף אנושי אחד למישנהו אינו כולל בשום פנים ואופן אי-שיוויון מכל סוג שהוא.

אתה חושב שאני יכולה להפוך לגזענית?
זה יכול לקרות; הכל תלוי בחינוך שתקבלי. עדיף לדעת שזה כך ולמנוע זאת מראש, כלומר לקבל את הרעיון שכל ילד או כל מבוגר עלול, יום אחד, להרגיש או לנהוג בצורה דוחה כלפי מישהו שלא עולל לו כל רע, רק מפני שהוא שונה ממנו. זה קורה לעתים קרובות. כל אחד מאיתנו יכול, ביום מן הימים, לנהוג באופן פסול, להתמלא ברגש שלילי. אדם זר לנו יכול להרגיז אותנו, אנחנו עלולים לחשוב שאנחנו יותר טובים ממנו. אנחנו חשים כלפיו רגש עליונות או רגש נחיתות, אנחנו דוחים אותו ומסרבים לראות בו שכן, עוד פחות מכך חבר, רק משום שמדובר במישהו שונה.‏‏

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: