את הרעיון לפוסט הנוכחי כבר התחלתי לגלגל בעיצומו של הטרימסטר הקודם. מצאתי את עצמי נמצאת באחת התקופות, אם לא ה – לחוצות שהיו לי אי פעם, מנסה – ללא הצלחה יתרה, לתמרן בין עבודה במשרה מלאה, שני ילדים ולימודים לתואר שני, ושרויה בסיטואציות לעיתים מלחיצות, לעיתים הזויות, ובכל מקרה, כאלה שהיה נראה לי ששווה לכתוב עליהן. כמובן שעומס הזמנים לא הותיר לי יותר מדי זמן להתקדם עם הפוסט. והנה, עם הזמן, תוך כדי הטרימסטר הנוכחי ולקראת סיומו ותחילת תקופת הבחינות הבאה עלינו לטובה, עושה רושם שנקרתה הזדמנות נדירה לסיים את הפוסט, בתקווה לעשות זאת לפני סיום התואר.
אז איך הכל התחיל? להלן העובדות היבשות. חודש אוגוסט. משרה חדשה, מאתגרת ומעניינת בטירוף ומלאה בטירוף, שדורשת השקעה, בשעות, במחשבות גם מחוץ לשעות העבודה (הי, לא אמרנו כשסיימנו להיות עצמאים ששמים גבול בין הבית לעבודה וכבר לא עובדים מהבית? במיוחד אם לא משלמים לך על זה? אז אמרנו… אגב, יש לזה ביטוי "אזרחות ארגונית" שהעובד בארגון עובד, על פניו, ללא תמורה. כמובן שהתמורה היא אחרת, אתגר, עניין, מטרה הרבה יותר גדולה שניצבת בסוף הדרך ושאם היא תושג, היא תשיג בעבור העובד תמורה הרבה יותר גדולה…).
השלב הבא – סוף אוקטובר – לימודים חברים. תואר שני, מנהל עסקים בהתמחות של ייעוץ ארגוני. עם שיעורי השלמה (למה, למה לא יכולתי לעשות בתואר הראשון – עם כל המעברים והחלפות החוגים – לפחות חוג אחד מדעי החברה ?? 😦 ולחסוך לי את הסטטיסטיקה, המבוא להתנהגות ארגונית, מבוא לשיווק, you name it – i did it, בטרימסטר הנוכחי כמובן). אז בתוספת ההשלמות, יצא שהגעתי ללימודים 3 פעמים בשבוע. פעמיים באמצע השבוע, ועוד יום שישי.
עכשיו בואו נחבר את הלימודים עם העבודה (אה, וגם הילדים, נכון :-)). אז זה הולך ככה, העבודה דורשת 9 שעות עבודה ביום. ולא, לא ניתן לעבוד מהבית. למה? ככה! (אגב, זה עוד לפני ובלי קשר למנכ"לית yahoo השנויה במחלוקת…). הלימודים בפעמיים בשבוע הם מהשעה 16:30/17:00 עד 21:15.. אה, ושכחנו שאין יותר מדי חנייה באזור העבודה, ויש יותר מדי פקקים ביציאה מכ"ס, מה שהביא (ומביא) אותי, ברוב הימים לצאת מהבית בשעה 06:30, ולהתייצב בעבודה בכיף שלי בשבע אפס אפס. ואם תחשבו את כל השעות, תראו שביומיים של הלימודים אני צריכה לצאת לפני השעה 16:00, ועוד איזה יום גם לצאת לפני ארבע כדי להוציא את הילדים מהגן, אתם יודעים, שלא יתחילו לדאוג ולשאול שאלות בגן… אז זה יוצא שביומיים הנותרים אני צריכה להישאר עד 18:00-19:00, כדי "להשלים שעות".
אני לא יודעת אם קיבלתם את התמונה המלאה, אז אני אנסה להציג אותה מעוד כיוון. יומיים בשבוע היה יוצא שיצאתי מהבית כשהילדים עדיין ישנו וחזרתי כשהם כבר ישנו… לא כיף! היו כמה פעמים של שיעור משמים במיוחד, שפשוט מצאתי את עצמי אומרת לעצמי, טוב נילי, חליק עם החריש, תתנהגי כמו כל סטודנט מצוי ותבקשי צילומים בסוף הסטימסטר ובינתיים תלכי לראות את הילדים שלך!!!
אוף, זה היה קשה. בעיקר עם אורי שהיה קטן מדי כדי להסביר לו את הסיטואציה החדשה, אבל גדול מספיק כדי להבין שהוא לא רואה את אמא שלו. מצד אחד הוא היה ישן קל, ומתעורר בבכי וסצינות קורעות לב (במיוחד של אמא) כשהוא היה "תופס אותי" "בורחת" לעבודה… מצד שני, אם הוא היה מתעורר כבר לאחר שהלכתי, הוא היה מרביץ סצנות לדייגו, עם בכי ודרישות בלתי מתפשרות ל"אמא".
וזה המקום לתודה הראשונה, לבעלי היקר והמקסים, שלא היה לו קל כל בוקר, גם להעיר את שני הישנונים שלי ולהאיץ בהם להזרז לגן וגם להתמודד עם הבכי של אורי והגעגועים לאמא… ואולי צ'אלש לא פחות חשוב הוא שב-99% הוא מנע ממני את המידע שבטח לא היה עושה את החיים שלי יותר קלים בכל העומס שנוצר.
לא לקח לאורי הרבה זמן להבין שאמא כנראה מגיעה אחרי שהוא הולך לישון. זה הוביל אותו פשוט לחכות לי. כן, 22:00 בלילה, אני מגיעה הביתה אחרי הלימודים ואורי, כולו אנרגיות חיוכים והשתוללויות ובכלל לא הולך לישון, מכייף עם דייגו שרק מייחל שהילד ילך לישון. לא אשקר, זה הכי לא חינוכי והכי לא בריא לילד, אבל אני מתוך האגואיזם והרצון שלי לראות אותו, שמחתי כשהוא היה נשאר ער.
אם היה מישהו שהיה שמח מהסיטואציה, הן בטח הגננות של הילדודס. לא עוד אמא נילי שמתעניינת, ושואלת, ומעירה אם הסייעת לא אמרה שלום לילד לאחר שהוא נעדר מהגן כמה ימים בשל מחלה, לא עוד אמא נילי שמקטרת עם שאר האמהות על הגננת הזאת, או על הפעילות הזאת, או שביום המשפחה, רחמנא ליצלן, הגננות הגישו רק מאפים ודברי מתיקה וסרבו להגיש צלחת פירות (אגב, עד היום אני לא מבינה אותן). מה אני אגיד לכם, לא סתם אומרים רחוק מהעין, רחוק מהלב, בכל מקרה, עם ה"בקושי" אחר צהריים אחד שהגעתי לקחת את הילדים, ולרוב בדקה ה-90, לא היה לי ממש ממה להתרשם, לא לטובה ולא לרעה. באתי, קיבלתי ילדים שמחים ולא היו לי טענות…
מה שכן, העניין הזה שכמעט ולא הייתי מגיעה לגן הביא אותנו לשלל פאדיחות שאני בטוחה שהפכו אותנו להורים הכי "מרוכלים" בקרב הגננות. אינספור פעמים לא הבאנו "איצטרובלים, ירקות, פירות הדר, פומפיה, תשלימו את החסר", מאיה פספסה לפחות יומולדת אחד. אין פלא שהילדה לומדת להיות אחראית. וכך יום אחרי חופשת הפורים, מאיה לא מספיקה להגיד שהיא צריכה ללכת לגן עם פיג'מה. אנחנו נשבענו לעצמנו שלא ראינו אף פתק ושהילדה ממציאה ואיך נשלח אותה לגן עם פיג'מה כשכל החברים לבושים כרגיל והיא תהיה יוצאת הדופן… אבל איכשהו, משהו גרם לנו לא לסמוך על האינסטינקטים שלנו ולשלוח אותנו לברר עם אמא אחרת… וכמובן שהסתבר שהילדה צדקה, ואנחנו מיהרנו להוריד פרופיל ולהודות בטעות. כמובן שאין מה לדבר על ועד ושאר התנדבויות השנה.
יותר מדי פעמים הגעתי לאסוף את מאיה בדקה ה-99: מגיעה לגן, רואה את מאיה ועוד איזה ילד של הורים עסוקים לבד בגן עם הגננות מעסיקים את עצמם ומיד תוך כדי הרגשי מחייכת את החיוך הכי גדול ושואלת: "ואיפה הילדה האחרונה והכי חביבה בגן?". אתם הייתם קונים את זה? גם לא מאיה ששאלה אותי למה תמיד אני מגיעה אחרונה.. אגב, זה גם הצטרף לשאלות של למה אנחנו תמיד ממהרים, ולמה תמיד מאחרים…
הרבה פעמים זה היה מעבר לדקה ה-99 (ככה זה שמסתמכים על 20 דקות וקצת זמן נסיעה פ"ת – כפר סבא, ובחוצפה מתרחשת לה תאונת דרכים, וכמובן שזה היה ביום שלא פתחתי את ה-WAZE). מזל שבצמוד לגן יש גינה שתמיד כמה ילדים משחקים בה אחרי הגן, והייתי יכולה לבקש מאיזו אמא להוציא את מאיה ולשמור עליה עד שאגיע.
מאיה גם נאלצה "להפסיד" כמה קבלות שבת ברצף. כיוון שבימי ששי אני לומדת ודייגו עובד ואורי מסיים את הגן ב-12:00, יוצא שהרבה ימי שישי דייגו לא מספיק להביא את אורי, ולכן אנחנו מגייסים בפעמים אלו את סבא טיטו או באבי (סבתא בספרדית) אלי להוציא אותו. עכשיו, ההיגיון היה אומר להם להוציא כבר באותו הזמן את מאיה (גנים צמודים) וזה מה שהם היו עושים איזו תקופה עד שבאיזשהו שלב הגננות הסבירו לנו יפה שאנחנו לא יכולים להוציא את הילדה לפני הזמן על בסיס קבוע (גן עירוני, לא צחוק), ומאותו רגע, הסבים נאלצו ללכת ולחזור פעמים לאותו מקום בהפרש של 45 דקות (די תיק ביום שישי בצהריים). כמה וכמה פעמים, כדי לחסוך לסבים את הצורך לקחת את הילדים בשישי, פשוט ויתרנו לילדים עם גן בשישי, והם כבר ישנו מחמישי אצל הסבים. וכל פעם מחדש כשהייתי רואה את הSMS מהגננת של אורי: "הי, מה שלום אורי", הרגשתי כמו תלמידה שהבריזה מהבי"ס ושהמורה עולה עליה 🙂
ואם חשבתם שאין עוד עובדות חדשות, אז קבלו את זה: גם דייגו לומד. ככה זה הבחור, לא מספיק לו דוקטורקט, לא מספיק לו משרה שרוב האנשים לא היו מחליפים (למישהו כואב הגב?), הוא החליט שהוא רוצה משהו אחר, אחר, אבל בתחום קרוב. ארגונומיה. ייעוץ ארגונומי. ואת זה הוא לומד. לתואר שני, דרך האינטרנט באוניברסיטת נוטיגהם באנגליה. כן כן, מה שאצלנו נחשב קוריוז בעולם הגדול כבר נעשה על בסיס קבוע. אז מה זה אומר שהוא לומד? אמנם לא יוצא לאוניברסיטה 3 פעמים בשבוע, אבל הרבה יותר מזה מול המחשב. לומד עצמאית, ובינרים, ובעיקר, כותב עשרות אלפי מילים על נושאים שונים (עבודות בקטנה..). מה שמביא אותנו לפסקה הבאה…
לבד, עם המבחן, שבתות וחגים. בואו נהיה כנים, לא ראינו הרבה את הילדים בטרימסטר הקודם בכלל ובתקופת המבחנים הקודמת בפרט. לא באמצע השבוע ועם תקופת המבחנים, גם לא בסופי השבוע, בהם היינו מחוייבים ללמוד. אז השגרה היתה אחת מכמה: או שהיינו מגיעים בשישי בערב לארוחה והילדים היו נשארים לישון, או שסבא טיטו היה לוקח אותם מהגן בשישי אחרי צהריים ואנחנו היינו מגיעים בשבת לארוחת צהריים, ובמשך כל השבת לומדים. וכך, שבתות יפות ושמשיות, כל עם ישראל מטייל ומעלה תמונת לפייסבוק, ואנחנו בין קירות ביתנו קוראים, לומדים, כותבים ומתבעסים.
הביקוש לביביסיטריות גדל
אז כן, התחלנו להגדיל את כמות השימוש בביביסיטריות. אמנם הסבתות משני הצדדים עזרו, אבל זה לא הספיק וכך עמדנו על ממוצע של פעמיים בשבוע ביביסיטר (ככה בקטנה, מ16:00 עד 19:00). הילדים די התרגלו לעניין. מאיה אפילו ממש שמחה על העניין, כי בגן יש כמה ילדים שיש ביביסיטריות שאוספות אותן באופן קבוע וזה נחשב כבוד. היו כמה וכמה פעמים שכשבישרתי למאיה בשמחה שבסוף לא צריך לקחת ביביסיטר כי אני מצליחה לצאת מהעבודה קודם לכן, היא די התבעסה על כך.
מעגלים פינות (ומקצרים זמנים)
אין הרבה זמן, את זה כבר הבנתם, ולכן עשינו כמה וכמה דברים שעזרו לנו עם הסיטואציה, ואגב, אני כבר מכריזה, לצורך העדות שכשאצטרך לתת בעוד 20 שנה, שחלק מהעובדות הן (לא) פרי דמיונה של הכותבת. למשל, די בקבוע הילדודס ויתרו על הפיג'מה והלכו לישון עם טרנינג. למה? בוקר. ככה על הבוקר לא צריך להתחיל להתעמת עם מאיה על מה כן או ללא ללבוש, היא לא שמה לב והנה היא כבר לבושה וחסכנו 10 דקות. ומפאת הבושה לא אכתוב כאן עוד עיגולי פינות נוספים שעשינו, אבל אתם יכולים לחשוב על אפשרויות נוספות לקיצורי זמן בבית משפחת לנדאו-מרקיאר.
תזכירו לי?
תחת תזכירו לי ניתן להכניס את כל שלל הפעילויות שהושעו/שלא הגעתי אליהן/ ששכחתי איך מאייתים, והכל מפאת חוסר הזמן. YOU NAME IT – I DIDN"T DO IT. קניון? לא. סופעונה? בעונה הבאה. מסעדות? סליחה??? מפגש עם חברות? אה, כן, היה אחד בינואר (מזל שמישהי חגגה יומולדת), סרטים? "ה"בילוי שלי ושל דייגו", פשוט לא בא לידי ביטוי במשך חודשים רבים. יוגה? הלכה הכרטיסיה לכתוב לבלוג – נו ראיתם את הדיליי. בישולים? עושה טובה כשמכינה פשטידה ומרק פעם בשבוע. אפייה? מזל שזה במסגרת הפעילות עם מאיה אחרי הצהריים. טלוויזיה? מזל שיש אינטרנט. בקיצור, פשוט אין זמן. והשיקול הוא ברור: אם את לא צריכה ללכת ללימודים, ולא צריכה להשלים שעות בעבודה, ואת מסיימת מוקדם, את פשוט טסה הביתה לראות/להיות עם הילדים ולא לעשות שם דבר אחר מלבד זה. כן, זה נקרא סדר עדיפויות, וכן, אני יודעת שאני צריכה להסתפר.
בלתי הפיך?
כששיתפתי את מכרי בעומס ובתחושות הרגשי שיש לי על כך שאני לא רואה מספיק את הילדים, התגובות היו שונות ומגוונות. אמא שלי כמובן, מיד קמה לסנגר עלי (מעצמי כמובן, ואולי מעוד כאלה שחשבה שהם מעבירים לי מסרים שליליים) ואמרה לי: "זה בסדר, הם גדלים מצויין, את צריכה לפתח ולהשקיע בעצמך, ואת עוד תראי איך תצטרכי לרדוף אחרי קצת זמן איכות עם הילדים". יעני, אל תקחי ללב. הילדים יגדלו מצויין אם כך או אחרת. אז מצד אחד זה נשמע קצת הגיוני, אני זוכרת את עצמי בתור ילדה לאמא עובדת ופעילה, חוזרת לבית ריק (ילדת מפתח קראו לזה אז), אבל לא זוכרת שום תחושה של חוסר. מצד שני זה לא ממש משכנע אותי, ואז אני נזכרת גם בקולגה לעבודה, שכשהייתי מספרת לה על העומס, היא היתה שואלת אותי: "אז למה את לא משחררת קצת?", "למה את לא עובדת קצת פחות?", "אז ירדו לך שעות במשכורת – אז מה? זה לא שווה את הזמן איכות עם הילדים??". אז האמת היא שהשיחה עם הקולגה קצת הורידה לי אסימונים. והבנתי שקצת הגזמתי. תרם לכך גם דייגו, שמצד אחד מנע ממני את הסצנות של הבוקר, אבל מצד שני, ידע גם לרמוז לי בעדינות כי "לא יקרה כלום אם בוקר אחד אשאר עם הילדים ואקח אותם לגן". וכך החלטתי על איזון. האמת היא שגם עזר לכך העובדה שבטרימסטר הנוכחי ירד לי יום לימודים ועמדתי רק על יום לימודים אחד בשבוע ואחד בשישי, ופשוט החלטתי להוריד הילוך (טוב, אולי חצי הילוך…). וכך התחלתי לאזן בין ימים שאני מסיימת מאוחר ולהגיע בהם טיפה יותר מאוחר (מי ישמע, ב-09:00), ובימי חמישי, אותו יום השלמת שעות, להבין שהשלמת שעות זה יפה, אבל חמש אחרי צהריים זאת בהחלט שעה הגיונית לצאת בה הביתה ביום זה.
אז זה הסטטוס לבינתיים. מי שעוקב אחרי הבלוג והפוסטים המתפרסמים בו יודע כי הסטטוסים, בהתאמה לרשת החברתית, הם מאוד דינאמיים. אין לדעת מה ילד יום. אני משערת לעצמי שכמו שעכשיו החלטתי להוריד הילוך (הכל יחסי אתם יודעים, זה לא שאני רואה את עצמי פורשת ומגדלת את הילדים בגידול ביתי וגם לא עובדת בחצי משרה), יגיעו שוב תקופות לחוצות שהילדים מאופסנים אצל הסבים, מצד שני הלימודים גם תיכף הלימודים מסתיימים (פחות משנה – באמת בקטנה) ואז בכלל יהיה לי המון זמן פנוי שאני לא אדע מה לעשות איתו….
אמא חברתית 