אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

יומולדת נסיכות לנסיכה… 21 בדצמבר 2011

"ואו, איזה אומץ", וגם "כל הכבוד", ו… "גיל ארבע? לפני גיל חמש זה נראה לי מוגזם…" אלו היו רק מקצת מהתגובות שקיבלתי להחלטה לעשות למאיה יומולדת נסיכות. למי שעדיין לא מבין על מה המהומה (האמת היא שגם אני לא..) אוסיף ואומר שמדובר ביומולדת ללא מפעיל/ה (אלא אם כן אתם לוקחים אותי בחשבון…) ואשר התקיים בסלון ביתנו ולא במועדון/ג'ימבורי וכו'…

את ההשראה לקיים יומולדת נסיכות קיבלתי משכנתי, אשר בכל שנה מארגנת לבנותיה (לכל אחת לחוד כמובן) יומולדת בסגנון נסיכות/פיות/מסיבת פיג'מות וכו.. שם ראיתי כמה זה גם לא כזה מסובך ובעיקר, כמה זה כיף…

כמובן שבהחלטה לקיים יומולדת נסיכות תמכה העובדה שזה אומר שלמסיבה יוזמנו רק ממחצית ילדי הגן (אכן כן, ליום ההולדת הוזמנו רק בנות הגן… ). אה, וכמובן שמאיה בטירוף עכשיו על נסיכות. זה החליף חזק לגמרי האת הורוד סגול ששלט בגיל שלוש. עכשיו זה קודם כל נסיכות. היא נחשפת לסיפורים. חלק היא מחרימה כי הם מפחידים (בכל זאת, אמא חורגת, מכשפה, אחיות רעות וזה עוד בלי שדיברנו על ההורים ששולחים את הילדים ליער כי אין אוכל בבית... מי הדביל ששם את הספר עמי ותמי בספריית הגן… כן, מאיה הביאה אותו יום אחד הביתה..), אבל בעיקר היא התחברה חזק לבת הים. בהתחלה חשבתי לעשות יומולדת בת הים, אבל אז זה היה נראה לי גם ספציפי מדי וגם לא מצאתי יותר מדי פעילויות מתאימות לנושא הים… אז חזרנו לנסיכות.

הרעיון הבסיסי היה לקיים משהו רגוע, צנוע, ללא אפקטים מיוחדים ובעיקר באווירה של פעם... בפועל פשוט לקחתי קצת מכל דבר…קצת הפעלה, קצת יצירה, קצת ריקוד, קצת שירים (יומולדת כולל איפה איפה העוגה…) וקצת סיפור (לא בסדר הזה). כמובן שלא הכל יצא, ובעיקר הקפדתי לזרום עם הבנות…

אז כמובן שהצבע הורוד ותמונות הנסיכות שלטו בעיצוב חלל המסיבה… השתדלנו להקפיד על מינון שלנו היה נראה שפוי, בין מוצרי המותגים לבין סתם ורוד. לא יודעת, שלט לדלת ודגלים היה נראה לנו הגיוני לקנות עם תמונות הנסיכות (כלומר מותגים), אבל כוסות, צלחות, מפות – היה נראה לנו סתם מוגזם שיהיה בתמונות הנסיכות. גם עמוס בעין, וגם בכיס. וגם להראות שניתן להנות גם אם לא הכל ממותג… אז היו שלטים, דגלונים, סרטים צבעוניים וכמובן כיסא שהלבשנו לו "גב" ורוד וחגיגי, וגם אותו קישטנו אותו בשרשראות כסופות/סגולות ועיטרנו בברכות ובציורים בטוש כסף.

הבנות החלו לזרום בשעה 17:00 לביתנו. האמת היא, שרובן נשארו במסיבה נטולות ליווי הורי. כששאלו אותי מה המדיניות, הסברתי שמבחינתי אין בעיה להשאיר את הבנות שלהן, אם הן משוכנעות שבנותיהן יוכלו להסתדר לבדן… ונראה לי שהאמהות קפצו על המציאה והתלהבו להשאיר את הבנות ולרוץ להספיק איזה סידור שניים. אגב, מהבחינה הזאת חסכתי לי את הכאב ראש ב"כיבוד להורים". בחלק מימי ההולדת שהייתי, ההורים (נו טוב, האמא :-)) הכינו כיבוד כאילו מדובר במינימום מסיבת רווקות עם קישים וסלטים ירוקים לרוב.. אני הסתפקתי בפשטידה ובורקס (פילו כמובן…) וגם את זה בקושי אכלו (2.5 אמהות היו, לחלק לא היה נעים, חלק בדיאטה, אתם יודעים איך זה :-).

האמת היא שלא היתה בעיה עם זה שהבנות היו ללא הורים, וכולן היו סופר דופר (לא, לא אמרתי שהן היו ממושמעות 🙂 אבל הן היו מעולות….). על השולחן הנחנו מעט (ממש מעט) כיבוד שכלל קוביות ופלים, אפרופו ודובונים אותם חלק מהילדות נשנשו עד שהחלה הפעילות.

מי שהגיעה (וסיימה לנשנש) התבקשה לשבת על המחצלת במעגל. אוקי, כאן היה הקטע המסובך. פשוט כמעט ולא הצלחתי להביא אותן לשבת במעגל. כולן נצמדו לשורה הראשונה… נו טוב, אמרתי לכם שבהרבה מהקטעים זרמתי… להבא אולי צריך לעשות איזה סימן (מה יותר ברור מקצה המחצלת???) או על כיסאות קטנים (אבל לכו תשיגו 15 כיסאות).

הפעילות הראשונה בתוכנית היתה סיפור. מדובר בסיפור "הנסיכה המושלמת" – מן סיפור מכתבים שכזה (כל פעם שולפים מכתב) שחשבתי שיתאים בשל הדמיון לאירוע (ילדה מתכננת מסיבת נסיכות ועומדת בקשר לצורך כך עם נסיכות אמיתיות..). בסיכומו של עניין, הבננות כמובן היו חסרות סבלנות, וגם אני הרגשתי שזה קצת ארוך ולכן קיצרתי את הסיפור (בדיוק כמו שאני עושה למאיולה כשאני יותר מדי עייפה ועל הפרק עומדים לפחות 2 ספרים להקראה…).

ספר לנו סיפור...

הסיפור המקורי מסתיים עם שרשרת מתנה שהנסיכה מביאה לילדת היומולדת (שרשרת אמיתית שמצורפת למכתב האחרון בספר). ואז היה לי רעיון להכין מתנות באותה הרוח לבננות. מצאתי באחת מחנויות "הכל בזול", 4 רבעיות צמידים ב-10 ש"ח. זה היה נראה לי סכום שאין להתווכח איתו ומייד קניתי כ-4 חבילות (16 צמידים, מה שנקרא: "כמות גבולית" ל-15 מוזמנות, לא הגיונית בעליל וכמובן שקרה מה שצפוי היה לקרות ולכמה מהבנות התפרקו והתפזרו הצמידים… (בכל זאת 4 ב-10..).

את הצמידים (עוד לפני כן כמובן) הנחנו ב"תיבת האוצר", הלא היא קופסת פח מקושטת (בנסיכות כמובן..). את האוצר, כיאה לאוצר, החבאנו וכך יצאה לאור ההפעלה השניה של למצוא את הקופסא (כלומר את האוצר).

הבנות חיפשו בהתלהבות ולא מצאו. וכאן הגיע הרגע לצ'פר את מאיה בתור ילדת היומולדת ולגלות לה איפה ה"אוצר" נמצא על מנת שאכן היא תזכה… הפרס האמיתי עבורה היה כמובן לחלק את הצמידים לבנות, שהיו צריכות לשבת יפה יפה ובשקט והיא כל פעם קראה בשם וקראה למאושרת לקבל את האוצר.

משם המשכנו למשימת ריקודים/פסל. הבנות רקדו לצלילי שירי יומולדת ובכל פעם שהמוזיקה הופסקה, הבנות היו צריכות לעמוד כפסל ואנחנו כמובן באנו ודגדנו אותן… לאחר מכן, המשכנו באלגנטיות לריקוד הציפורים, שכמו שחשבתי היה מאוד פופולרי, כולן השתתפו בהתלהבות ורקדו. מתוקות.

לאחר הריקודים, המשכנו ליצירה. באחד באתרים קיבלתי את הרעיון להכין שרביטים (נסיכות או לא נסיכות) בצורה די קלה ממקל ארוך (יחסית עבה – למנוע תאונות שיפודים כאלה ואחרות ששמעתי עליהן… ) וקלקר בצורת לב. וכך, חילקתי לבנות את הקלקרים עם שלל מדבקות (מבריקות כמובן) וטושים כסף וזהב (איזו נוסטלגיה) וכמובן דבק נצנצים.

הבנות די הסתדרו עם המצאי, כמובן שמדי פעם מישהי התחילה לבכות ש"לא נותנים לה", אבל יחסית הפעילות עברה ברוגע יחסית (זה לא מה שהרצפה אמרה…) כשדייגו אחראי על משימת הסיום בהצמדת המקל לקלקר. לאחר מכן, אספתי מכל הבנות את השרביטים ואמרתי שאחלק להן כשיגיעו ההורים, וכמובן שבכך עשיתי טעות קרדינלית, וזאת מכיוון שלא הקדמתי לרשום שמות על היצירות.

תשמעו, זה לא סתם שהגננות כותבות את השמות על היצירות שמכינים בגן. למרות שברגע היצירה, כל שרביט נראית יחודית מאין כמוה, והיה לי ברור שכל בת תזהה את יצירתה, בפועל, כשהן היו צריכות ללכת ולקחת את השרביט, ופתאום 3-4 בנות לא מצאו את שרביטן.. כנראה בנות אחרות לקחו.. והן לקחו את זה ממש קשה… למזלי, הפעם לא קניתי על הקשקש והיו לי הרבה ספיירים וכך נתתי להן על המקום לעשות צ'יק צ'אק שרביט חדש…

מאיה והשרביט

דייגו והשרביט

לאחר היצירה הגיע זמן האוכל. החלטנו ללכת על נקניקיה בלחמניה עם קטשופ וירקות חתוכים (מלפפון, גזר, תירס גמדי וגמבה). בפועל, זה היה ממש מוצלח. כמובן שהיו את אלו שאכלו נקניקיה בלי כלום או גרוע מזאת לחמניה בלי כלום, אבל אני לא באתי לחנך כאן את כל העולם… ואפילו אכלו די יפה ירקות חתוכים, כך שהייתי מבסוטה (איזה פולניה..).

טוב, אז אחרי האוכל היינו צריכים עוד איזה פעילות, בכל זאת שירד האוכל לפני העוגה וכך עשיתי להן פעילות של משש ונחש של אביזרי נסיכות. בתכלס, לא היה כזה מוצלח… הרבה בלאגן, הן עוד לא סגורות על העיניים הסגורות.. בדיעבד (לאחר שראיתי את אחת מהמתנות שמאיה קיבלה) היה אולי עדיף לעשות עוד פעילות/יצירה של קעקועי נסיכות… (על האיפור/מריחת לקים ויתרתי, כי חשבתי שלא כל האמהות מתות על זה, ולא היה בא לי לבעס אותן).

ממששת ומנחשת...

אגב, למי שתהה, אורי בהחלט היה נוכח ביומולדת… אמנם בעזרת הסבים הצלחנו להעסיק אותו ברוב האירוע (על מנת שהוא לא יפריע למאיה בחגיגתה) ואולם, הוא כמובן ניסה ללא התייאשות בכל פעם לחזור ולהשתלב בפעילות…

אורי והבנות...

וכמובן שבסוף הגיעה תורה של העוגה. האמת היא שהתלבטתי רבות אם למלא את חובותי האמהיים ולהכין למאיה עוגת ברבי/בצק סוכר. אבל ברגע שהבנתי שהיא ממש לא מצפה לזה ויותר חשוב לה הדמות של בת הים/נסיכות, החלטתי להוריד לחץ מעצמי (בכל זאת, היה צריך להכין כמה דברים לאירוע) ולהזמין דף מודפס עם תמונת הנסיכות. וכך הכנתי את עוגת ה1:1:1:1 של קרין גורן (1 שוקולית, 1 סוכר, 1 שמן, 1 קמח תופח, 4 ביצים), כיסיתי בקצפת, וסמוך לתחילת היומולדת הנחתי את דף הסוכר ועיטרתי בנשיקות צבעוניות שקניתי. כמובן שרע לא היה יכול לצאת מהמתואר לעי"ל, במיוחד לא לילדות בנות ארבע, שמרגע שראו את העוגה לא חדלו לבקש את בת הים/סינדרלה/שלגיה/את הלב…

אין אין אין חגיגה..

פווווווווווווווו

לאחר כיבוי הנרות, עשיתי "טקס" ברכות, אותו אמצתי מהגן הקודם של מאיה, ובו כל ילדה ברכה את מאיה בברכת יומולדת, וזה היה כמובן מקסים עם ה: "שיהיה לך הרבה שוקולדים", "שיהיה לך הרבה חברים", "שתמיד תהיי שמחה". מתוקות, כבר אמרתי?

לאחר מכן, ניגשנו למלאכת החיתוך והגשת העוגה. כמובן שבאותו הרגע נזכרתי גם בג'לי החמוד שהכנתי בכוסיות יין חד"פ. וזה היה מצחיק לראות איך חלק מהבנות לא יודעות מה לעשות עם הג'לי… אגב, תהינו מתי בדיוק נחלק להם את ה"ממתקים", לפני העוגה? אחרי העוגה? בשקית? בסוף, החלטנו לרדת מזה. ולמעט ילדה אחת ששאלה מה עם הממתקים, ואני ישר התפדחתי ורציתי להציע לה ואבא שלה סימן לי עם הראש "לא-לא", אף אחת לא הרגישה בחסרון המתוק (הנוסף).

בתור "הפתעה" החלטנו לאמץ אחת שקיבלנו ביום הולדת של חברים: "ראש דשא". חשבנו שזאת מתנה ממש מגניבה. קודם כל, לא אחת שנהרסת כבר ביומולדת עצמה או מקסימום יום יומיים אח"כ… בנוסף, יש ערך מוסף של ללמוד על צמחים וגדילה וגם אחריות להשקות, פעילות משפחתית משותפת ועוד. אנחנו אהבנו ומקווים שגם האורחות..

זהו, הגיעה השעה 19:00 ועימה כל האמהות שבאו לקחת את החברות.. מאיה נשארה עם שלל המתנות והתחלנו כמובן בפתיחת המתנות המפורסמת 🙂 היה כיף!!

ועד שנה הבאה ומסיבת הקונספט הבאה בתור, שיהיה לך המון המון מזל טוב מאיולה מקסימאיה שלי.

 

הבית של מאיה 29 באוקטובר 2011

Filed under: ילדודס — nililandau @ 21:16

כל בית צריך מרפסת, וכל ילדה, כנראה, צריכה בית.. משלה. בתקופה האחרונה מאיה אמצה את הבויידם שלנו שנמצא מתחת לגרם המדרגות וקבעה אותו כבית שלה. כמובן שהיא מיהרה גם לקבוע עובדות בשטח ולאט לאט התחילה לעשות העברות. ללא מובילים וללא ארגזים הילדה שינעה את רוב צעצועיה וחפציה למקום. וכמובן שלא הסתפקה בצעצועיה וגם הגניבה לשם ציוד משפחתי כמו מפיות חדשות שקניתי, קערות מיוחדות, ושאר דברים שגיליתי אצלה בדיוק שהכי הייתי צריכה…

מדובר בתופעה מדהימה, הכוללת עיצוב פנים מוקפד במיוחד ורגשנות יתר לכל מה שקשור לאותו הבית, סידורו והציוד שבו … למשל, באחד הימים הייתי צריכה להיכנס לבית ולהוציא מזוודה (בויידם, זוכרים? ). כנראה שבעת הוצאת המזוודה הופרע מעט סידור הבית. מאיה כמובן גילתה זאת מייד ופצחה בזעקות שבר ובכי קורע לב ש"הרסנו לה את הבית" ו"איך העזנו להיכנס ל"בית שלה" (תזכירו לי…).

מיד ארחיב על הבית, שמבחינתי הוא מרתק ומדהים (אמרתי) וכנראה ניתן ללמוד ממנו המון על ילדנו, צרכיהם, הפוטנציאל והביצוע שלהם…. אז קודם כל, קבלו כמה תמונות על הבתים הקודמים של מאיה, שהם ככל הנראה הזרעים והצעדים שהקדימו את אותו בית.

כנראה שהכל מתחיל בצורך להיות במקום כלשהו. וכך מאיה תמיד העדיפה ליצור לה פינה כלשהי בתוך המרחב הגדול… אז כבר בגיל שנה, היא חיבבה במיוחד יחידת מדפים נטולת מדפים של איקאה והרבתה לשהות בה בזמן שהייתי עסוקה במטבח… (אגב, ניתן לראות שהיא לא דומה לאורי ..:-))

בהמשך (לפי התספורת זה שנתיים, לא?  :-)) היא הלכה עם המבנים הניידים והתבייתה על ארגז פלסטיק (הרבה יותר נוח מהכורסא הצהובה, לא?! 🙂 )

הדבר הבא היה באמת שדרוג… דייגו בנה לה בית מקרטון (של מקררים) שהוצב אחר כבוד במרפסת. הבית הזה באמת היה תענוג. היא נהנתה לשחק בו, יחד קישטנו אותו ואפילו תליתי על הקירות תמונות משפחתיות (שתרגיש בבית 🙂 )

הנה הבית לאחר כמה שבועות טובים של שימוש, מתחיל להראות סימני מצוקה, אבל לנו לא איכפת…

כמובן שעם או בלי קשר למבנים קבועים, מאיה המשיכה לחפש לה מקומות אלטרנטיבים. וכך עם המגירה בשידה בסלון…

האמת היא נראה די נוח, לא?

השלב הבא (והקל מבחינתנו) היה לפתוח אוהל בסלון. היא אהבה את זה, אנחנו יכולנו לאיים בצורה לא חינוכית בפירוק האוהל כעונש פוטנציאלי וכולנו היו מרוצים…

אז הנה תמונות ממש מהתקופה האחרונה, בהזדהות עם המאהלים ברוטשילד. כפי שתראו גם האוהל הזה מרוהט ומאוכלס (כן, כן, גם אורי מצטרף) להפליא.

רשימה חלקית של מה שהוכנס לאוהל: שולחן, כיסאות, כריות, כלי אוכל …

והנה אנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית. ל-ה- בית של מאיה. אז כאמור, באחד הימים, מאיה "גילתה" את הפוטנציאל בבויידם שמתחת למדרגות ולאט לאט החלה "להשתלט עליו" ולהעביר אליו את כל מה שיש לה (כמעט). מצד אחד זה היה נוח, פתאום הסלון התרוקן משלל הציוד של מאיה, אבל מצד שני, לא כל כך ידעתי איך לאכול את התופעה הזאת. במקום להבין, פשוט נהניתי ממנה…

אז קודם כל, הנה מאיה, מאושרת מאוד בבית שלה.

כמובן שיש שלט לבית, שיידעו ולא יכנסו סתם. אגב, כשאחת הבנות מהגן הגיעה לבקר, היא לא הורשתה להיכנס לבית (ממש כמו משה שהגיע אל הארץ המובטחת ולא יכל להכנס). וכמובן כמובן שאורי לא מורשה להיכנס לבית וכמובן כמובן שהוא מנסה ללא הפסקה. מאיה מצידה מציבה חומות של כריות ומסכלת כל זרע של מחשבה בעניין.

וכאן היא מסדרת יפה יפה את כל מה שאפשר. כאמור, אין פרט מקרי, ואין בלאגן בכלל בבית של מאיה. לכל חפץ יש מקום. המדהים היא גם מה שהיא בחרה להביא.

למשל מעמד לתמונות של המשפחה..

וכמובן אוסף הלאקים שלה שלא היה מבייש אף פדיקוריסטית (האוסף וגם הסידור המוקפד).

כאן תוכלו לראות מדף לדוגמא. עם ספרון מדבקות שלה, תפוח פלסטיק ויצירה בפלסטלינה שהכנו בדרך לאילת…

כאן מבט פנוראמי על מדף נוסף בבית עם באמת שלל דברים…
 

להשלמת הרגשת הבית, מאיה הכניסה גם תמונות לבית

 רגע של מנוחה בבית… האמת היא, מלכה…

ולפני סיום, החידוש האחרון בבית: "הרחבה". מאיה החלה לרהט את הסביבה החיצונית של הבית. וכך המטבח הועמד מבחוץ לשטח הבית בתזמון מדוייק לשינויים שעשינו אנחנו במטבח בבית.

וההרחבה לא עוצרת במפתן הבית ואט אט הגיעה לספרייה הסמוכה לבית – מה שהביא אותי להעמיד את הסמכות ההורית שלי במבחן ולדרוש ממאיה לפנות את הספרייה.. היא מנגד כמובן טענה שאין לה מקום… אנחנו (בינתיים) עובדים על זה.

האמת היא, אני נהנית מכל רגע. שמחה שיש לי את ההזדמנות לחוות את עולמה שנפרש מול עיני על שלל פרטיו. הילדה מלכה, כבר אמרתי? לילה טוב נסיכה!

 

יוצרות ביחד 25 במרץ 2011

Filed under: ילדודס — nililandau @ 22:30

כבר אמרנו שניתן לחלק את האנשים לאופים ובשלנים, ובתור אחת שנמנית על הקטגוריה הראשונה ועם סבלנות אין קצת לזלף נשיקות מרנג, לסדר פירות בפאי צבעוני, כך גם אני חובבת פאזלים, הכנת "שנות טובות" ושאר יצירות עם שימת לב לפרטים הקטנים.

 

כשצדה עיני את מארז ה"קרפ" – גלילי קרפים בשלל הצבעים, מייד לקחתי וכבר ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות עם זה – יחד עם מאיולה. היה לי זיכרון ילדות על יצירה ב"כדורי" קרפ קטנטנים, כאלה שמגלגלים מפיסות קטנות של נייר קרפ.

תראו מה יצא…

תוך כדי, חיכינו בסבלנות שהכדורונים יהיו מוכנים, החלטנו אילו צבעים יהיו לשמים/פרחים/פרפרים/דשא ועננים. שמנו בשמיים גם לבן ותכלת, וחום באדמה, ועם השחור שנשאר לנו עשינו ציפורים… זה לקח קצת זמן לגלגל את הכדורונים הקטנטנים, אבל אני בכוונה לא הכנתי אותם מראש, כי היה לי חשוב שהמאיולה תראה איך "יוצרים" אותם וגם שמעבר למוטוריקה העדינה, תתרגל גם קצת סבלנות ודחיית סיפוקים.

עבור מאיולה אגב, זה היה קצת קשה לגלגל (אמנם נראית גדולה אבל בכל זאת, רק בת שלוש וקצת…) עם היותר גדולים בטח ניתן לגלגל ביחד. אגב, אנחנו הספקנו ליצור ציור אחד, אבל ניתן גם לגזור מראש צורות ולמלא אותם בכדורוני הקרפ, ליצור מוביילים, מסכות, ומה לא.

אגב, כמה ימים לפני, שדייגו הקיץ עם מאיה מוקדם יותר, הוא ניצל את הזמן גם כן ליצור אותה. עבודות שקצת מזכירות אחת את השנייה. כאן הם עברו על מגזינים, חתכו פיסות בצבעים שונים (שמים, דשא, שמש) ותמונות שמאיה אהבה במיוחד ופשוט יצרו קולאז מקסים.  עוד רעיון הוא להשתמש בקיטניות. זאת כבר עשינו פעמים רבות בהנאה רבה. תחשבו על זה יש עדשים כתומות, ירוקות, שחורות, שעועית לבנה, אפונה ירוקה, מלא צבעים…

ולסיכום. יש בחנויות המון ערכות יצירה. האמת היא, חלקן ממש מגניבות (ודי זולות) אבל חלקן פשוט מאכזבות ואין שום קשר בין ה"יצירה" המצולמת על הקופסה, לבין הדבר הקטנטן והעלוב שבסוף יוצא. אז בלי יותר מידי אידיאולוגיות (עיינו ערך פורים), אל תמהרו לקנות. חפשו את מה שניתן לעשות לבד, מדברים שכבר יש בבית, ותוסיפו ליצירה גם ערכים של צרכנות נבונה ושימוש בקיים ואפילו מיחזור…

 

ביום שבו מאיה התחפשה למותג… 3 במרץ 2011

Filed under: ילדודס — nililandau @ 12:26
Tags: ,

טוב, קודם כל להרגיע, בסוף זה לא קרה, היום הזה לא הגיע, אבל פורים הקרב עלינו לטובה הביא לי הרבה נושאים, דילמות ועניינים שחשבתי שיהיו שווים פוסט.

אז נתחיל בהיסטוריה קצרה, שלי. בערך מגיל שנה, ועד גיל 12, כל תחפשותי, השוות ביותר, הוכנו על ידי אימי. אין לי מושג איך היא עשתה זאת. בטוח שלא היתה לנו מכונת תפירה. אולי היא לקחה לתופרת, אבל בכל מקרה יצאו תחפושות מדהימות של אינדיאנית, כיפה אדומה, אחות, מלכת הלילה, ליצן.. והכל פרי ידה, מבלי לבקר בכפר השעשועים או הפירט האדום ולתרום לכלכלת סין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בשנים האחרונות, הספקתי להתרשם מהתחפושות השולטות ולא הבנתי מה יש בדיוק להתחפש ליובל המבולבל/לדורה. טוב, האמת היא שגם בכלל לא ראיתי את התוכניות הנ"ל, רק כמו אליטיסטית פיתחתי אנטגוניזם לדמויות הנ"ל, והייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. ואז זה קרה, כמו הרבה דברים שחשבתי שלא יקרו לי, ומצאתי את עצמי צופה יחד עם מאיה בדורה, דייגו, סמי, בוב, רינת וגם יובל וחושבת שזה לא כזה גרוע. ומצד שני, צופה ביוטיוב עם מאיולה ומתענגת על פרפר נחמד (דודה טובה, שמח במטבח, you name it), בלי סודות, ברבאבא (סרטון הפתיחה, כי השאר רק בשוודית/גרמנית), ומחכה שתגדל עוד קצת ונראה שכונת חיים, ריץ' רץ' והבית של פיסטוק…

אז כנראה שאין אמת אחת, וגם אם אני משוכנעת שהילדות שלנו היתה טובה יותר בתמימות שלה, צריך להסתגל למה שקורה, וכמו כל דבר להוות עבור הקטנים שלנו מסננן איכות.

ולגבי פורים? בשנה הראשונה (היתה בת 4 חודשים) לא הסכמתי לחפש אותה. זה מטומטם, אמרתי. היא לא מבינה מזה, והיא לא תשמש כליצן המשפחתי… בשנה השנייה, היא עדיין לא היתה בגן, אבל קיבלנו תחפושת חמודה של פיל וכך חגגנו לנו בגינה השכונתית נטולת הילדים (כן, כן, חודש אח"כ כבר מיהרנו להירשם לגן). בשנה שעברה, היה לי ברור, מיני מאוס. והרי עכשיו תגידו, נו, מיני מאוס, נכנעת ללחצים, ובמה מיני טובה יותר מיובל, או רינת? האמת היא שאין לי תשובה טובה או מנצחת, איכשהו, אולי בגלל שמיני משותפת גם לילדות שלי, היא נתפסה בעיני כיותר מתאימה, ושפוייה, אבל אני יודעת שתרמתי וגם תרמתי לכלכלה הסינית. אבל יצא חמוד, לא?!


והשנה? השנה כבר ממש התחלתי לחשוש לפני פורים. היה לי ברור שהילדונת תבחר בתחפושת עם השימלה הכי ורודה והכי ארוכה עם הכי הרבה נוצצים והכי הרבה.. ורודים (כבר אמרתי?). השלמתי עם זה, אמרתי לעצמי שככה היא משלימה את כל גיל שנה-שנתיים, שמנעתי ממנה שמלות וורוד באופן כללי. וכך התרבו הדיבורים על פורים. אני רוצה כלה (ולהתחתן עם אורי כמובן), אני רוצה ברבי (אז תשארי ברצון), אני רוצה נסיכה, אני רוצה פייה… טוב, קיוויתי למצוא משהו נורמלי ואיכשהו יצא שבסוף דייגו הלך איתה לקנות. כשהתקשרי לברר איך הולך (בכל זאת, לא התאפקתי 🙂 הוא דיווח על דברים מזוויעים, פוליאסטר לרוב ותחפושת קיטי שנבחרה. ואוו, לזה לא הייתי מוכנה. קיטי? החתול? המותג? הבת שלי מתחפשת למותג???? לפחות מיני מדברת, יש לה אופי וחברים (טוב, בטח גם יש סדרת טלוויזיה קיטי שאני לא מודעת לקיומה). זהו, אמרתי לעצמי, את משלמת על בחירתך לגור ולגדל ילדים בעיר, ומייד ניסיתי לחשוב על מגורים אלטרנטיביים.

ומה קרה ל:"לא". מאיפה הפחד להגיד לילדה לזה את לא תתחפשי? ואולי זה לא פחד. אולי זה הפרגון לבחירה שלה? מה בחירה? בשביל מה את אמא שלה? מה את מתכוונת לעשות עם כל עולם הערכים שלך? השלום מתחיל בתחפושת לפורים…  טוב, אחר צהריים עבר לו בסרטים בראש, איך בטח בשנה הבאה היא תתחפש לבראץ ונלך לראות את פסטיגל/בל על הזמן בהיכל נוקיה ובסוף נקנח עם הופעה של קובי פרץ, נקנה מלא דברים שאנחנו לא צריכים וניתקע בפקקים אינסופיים הביתה…

ואז דייגו הגיע. חצי רוצה, חצי לא רוצה, ביקשתי לראות את התחפושת, והוא הוציא מהשקית, חצאית טול אחת, כתר ורדרד אחד, ערכת קוקיות ורודות, ושרביט. איפה קיטי? שאלתי. לא קנינו בסוף. זה היה מגעיל, והסברתי לה שנכין את התחפושת לבד, עם הבגד גוף הורוד, החצאית, הכתר והשרביט.. הבטתי בו במבט הערצה. כל הכבוד לו שהצליח לעמוד על זלו. ומייד התמלאתי אנרגיות מחודשות לפורים. אמרתי למאיה, שניתן להפוך את התחפושת לנסיכת ה:תותים, פרחים, פרפרים, והיא רק צריכה לבחור. החלטתי שאקנה בד לבד, וממנו אגזור צורות של תותים/פרחים/פרפרים, ואצמיד לבגד גוף וחצאית. את השרביט גם נהפוך למשהו באותו הנושא (גם ככה היא נשברה עוד באותו הערב, ותודה לכלכלה הסינית..).

הרבה יותר טוב, לא? לפחות עבורי. מבטיחה להעלות בהמשך תמונות של התחפושת…

ועד אז, שיהיה חג שמח!


 

ככה זה כשיש שניים 11 בפברואר 2011

Filed under: ילדודס — nililandau @ 23:15

לא גיבשנו אידיאולוגיה "הורית" לפני שהפכנו להורים. סמכנו על עצמנו שנעביר הלאה את השקפת עולמנו של אהבה עצומה מחד וגבולות איתנים מאידך ועם זה יצאנו לדרך. ניתן לומר שהגישה עבדה לא רע בכלל. עברנו את teribble two, המשכנו הלאה להריון של אורי וכך הגענו ללידה ולסטטוס המשפחתי החדש של "+2", או כמו שחבר טוב אמר לי: "ילד אחד זה זוג עם ילד. ילד שני, זאת כבר משפחה".

מאיה, שחיכתה וציפתה לאורי, שסוף סוף כבר "היה מוכן", שמחה מאוד מאוד לראותו, ועד היום, מדהים לראות את האהבה שיש לה אליו. אני חושבת שזה מדהים, כי זה לא שהיא בחרה לצרף אותו למשפחה, אלא הוא פשוט הונחת כעובדה מוגמרת וחבר מן המניין. טוב, האמת היא שקדמו לכך 6 חודשים (-/+) של דיבורים על אורי שעוד מעט יגיע + החברות והחברים שלהרבה מהם נוסף עוד אח/אחות למשפחה וכמובן, השיעמום והרצון שיהיה לה מישהו שישחק איתה.

וזה מדהים איך היא אוהבת אותו. היא קמה בבוקר ואצה רצה למיטתו (טוב, זה שהיא מעירה אותו וגונזת את השאיפה לעוד כמה דקות שקטות בבוקר, זה כבר משהו אחר לגמרי). היא מנשקת אותו בכל הזדמנות, בספונטאניות, ממש כמו שאנחנו מנשקים אותה. וכמובן שהיא מחבקת אותו ומביאה לו את המוצץ כשהוא בוכה (כן, וגם מכניסה לו אותו לפה באגרסיביות משהו, אבל ילד שני, עמיד, אתם יודעים).

ובכל זאת, אל תתנו לאידיליאה להטעות אתכם, דברים משתנים…

ההצטרפות בלילה למיטתנו, שהתחילה במידתיות עוד בהריון, הפכה להיות מנהג קבע. כל לילה. בהתחלה זה היה כיף, לישון ביחד מחובקים. באיזשהו שלב זה הפך קצת לטרור לילי, שמאיה התחילה לפקוד: "זוזו"/"אני לא רוצה שמיכה"/"אני כן רוצה שמיכה"/"די"/ והשיא כמובן ב:"הוא לוקח לי את המקום". אז הגיעה העת לההבהיר לאהובה כי אנחנו מאוד אוהבים כשהיא באה אלינו, אבל אנחנו לא מרשים לצעוק ולפקוד ןעלינו וגם אם זה אחת או שתיים בלילה, אנחנו מצפים ממנה להתנהל ברוגע (ובנימוס אלמנטרי….). כמובן שתמיד באיזשהו שלב, מצאנו את עצמינו דחוקים לקצה המיטה, קפואים מקור, עקב שמיכה שנמשכה לה, והפרינססה (ראיתם איך השתנתה מאהובה) ישנה לה את שנת היופי שלה במרכז המיטה. אה, ואפרופו אידיאולוגיה, אז כמו שכבר כתבתי, ממש לא מפריע לנו כשהיא מצטרפת (חוץ מהמרפק בצוואר שקצת לוחץ) וממש לא חששנו שהיא תמשיך לישון איתנו עד גיל 18, וחוץ מלא היה לנו הרבה מה לומר כשהמחוננת הסבירה ש:"אתם כולכם ביחד ורק אני לבד…". הטיעון אכן משכנע, אבל עם זה שכבר מתחיל להיות לחוץ ובתוספת העובדה שאורי כבר לא יונק, נראה לי שאקדים להעביר אותו לחדר יחד עם המאיולה, בתקווה לשיפור איכות השינה.

עוד דבר שהשתנה (מבלי להחשיב את ה"דייייייי", וה"לא בא לי", וה"אתה קקי", וה"את פיפי") הוא הצמדות שלה אלי. בהתחלה אולי זה קצת החניף, אבל אח"כ זה בעיקר הטריף… הילדה פשוט נדבקה ורצתה כל הזמן להיות איתי. זה בא לידי ביטוי בשני אופנים. קודם כל, כאמור, רצון להיות איתי, וסצינות "קורעות לב" בגן, אם מישהו אחר (כולל אבא/סבא/סבתא) היו באים לקחת אותה מהגן… והדבר השני היה שהיא היתה מתחילה להתנהג שלא בהתאם. בהתחלה זה היה נראה לי כאילו היא פורעת כל עול. מאיולה, שפחדתי שתהיה חננה מדי, התחילה להשתולל, להתחצף, לקפוץ (כן, בדיוק כשהייתי מאכילה את אורי) ובמילה אחת פשוט לעצבן. בהתחלה כמובן שכעסתי עליה. אפילו צעקתי (אוף,, אני שונאת כשאני עושה את זה) אבל פשוט "לא היו לי עצבים". באישזהו שלב, עליתי על זה שהילדה רוצה לשחק. רוצה להיות איתי. כשזה היה ברור, אז היה הרבה יותר קל, וגם, שנייה לפני שדברים איבדו שליטה, החלטתי לשנות כיוון.

אז הנה עוד כמה דברים שאני עושה במטרה להצליח יותר עם המאיולה:

להקשיב. אחד מהדברים שאני משתדלת לעשות זה קודם כל להקשיב לה, למסרים המילוליים והסמויים שלה אלי ולהבין באמת מה היא רוצה. כבר היו הרבה פעמים שהיו לה טהאם היא מאוד רוצה להשתולל איתי, כלומר להנות איתי ולעשות איתי כיף. האם בא לה מאוד ל… השתולל (עוד פעם???).

מספרת סיפורים (בהומור) אני  כמובן מנסה לעשות רבה דברים בהומור, לספר סיפורים שלא ברור מאיפה אני מביאה אותם והכל הכל כדי ל .. "יאללה, להיכנס כבר לאמבטיה, כבר 9!!! בערב". וכשהיא פשוט מתנגדת אני מייד מתחילה לספר לה בדרמטיות איזשהו סיפור על איזה ילד/ילדה בגן, ומה קרה לו, או לחילופין מה נעשה בקיץ, וכך מסיטה אותה מההתנגדות.

עוד 5 דקות.  מפרגנת לה 5 דקות. או שאני ממש שמה שעון מעורר (או את הטיימר בתנור) ואז כשהוא מצלצל, היא לרוב משתכנעת לבוא. והדרך השנייה היא פשוט להגיד לה  שאני מבינה שהיא רוצה עוד לשחק, אז אני אחכה לה באמבטיה. בדרך כלל היא באה אחרי דקה, פשוט משעמם לה ולא מעניין לה "לשתולל" לבד…

הסטייליסטית הקטנה: כדי לקדם את עניין ההתלבשות בבוקר (ובכלל) ולרכך את ההתנגדות, היא בוחרת את הבגדים. מפעם אחת ששמתי לה על השטיח לבחור בין שני סטים, נשאר לה זכרון חזק ואז בכל פעם היא אומרת לי: "אמא תשימי לי על השטיח ואני אבחר". לעיתים היא הולכת עם זה רחוק וכך היה שבוע שהיא הגיעה לגן עם חצאית ורודה מעל טרנינג שחוק, וכמובן שאף אחד מאיתנו לא אמר לה על זה כלום (ואני אפילו הייתי גאה בה על הסטייל..).

שיתוף. כבר כתבתי על כך בפוסט אבל עניין הכנת ארוחת הערב הופך להיות הרבה יותר מהנה, וגם מודע וגם טעים, כשהמיאולה לוקחת חלק בהכנת הארוחה וחותכת בסכין פלסטיק את הירקות הפחות קשים.

זה לא עובד ככה. משפט מעצבן, נכון? אבל גיליתי שזה מה שעובד בצורה הטובה ביותר על מאיולה שלי. כשהיא מגזימה לגמרי, אז אני פשוט אומרת לה בקול שקט אך בטון תקיף ש"זה לא עובד/יעבוד ככה" וזה פשוט (לרוב) עובד. שווה לנסות, לא?!

אז כמובן שלא כל יום הוא אידילי, אבל עושה רושם כי הדברים יותר נרגעו. אני משתדלת להיות הרבה יותר איתה, לתת לאוריקו להסתדר כמה שהוא יכול, ולנסות להקדיש את המירב שניתן אליה. בנוסף, הבנתי שיש לה צורך "לשתולל" (כך במקור..), וכך, למרות שהסברתי לה שעם אמא זה יותר בכיוון של פאזלים, ציורים והדבקות ושתשמור את ההשתוללות לפאפי, אני משתדלת לענות לה על הצורך הזה, גם אם זה בקטנה.


 

אחר צהריים שפוי (ומהנה) עם מאיולה 28 בינואר 2011

Filed under: אוכלים בריא,ילדודס — nililandau @ 4:12

טוב, אני בטח לא אחדש לאף אחד שום דבר אם אומר שלא פשוט להתנהל עם שני ילדים. עם שני ילדים שאחד מהם תינוק בן שלושה חודשים ואחת היא אחות מקסימה בת שלוש שגם נמצאת בתקופת בדיקת הגבולות שלה, גם חווה הפחתה בתשומת הלב שהיא מקבלת (בעקבות האח התינוק), גם רוצה להשתולל וגם וגם..

מאז הלידה, השתדלתי, והתמזלתי, להעזר בסבתות (ובדייגו) לשעות אחר הצהריים. לבד היה פשוט טו מאץ'. והאמת היא, שגם כשהיתה העזרה, היה לעיתים טו מאץ'. מאיולה רצתה להשתולל, לשחק, ואני (כהרגלי) ניסיתי להספיק. גם להניק, וגם להכניס כביסה (או לתלות או לקפל), גם להכין ארוחת ערב, ולהחליף חיתול, ולקלח אותה ו… בכלל לא הייתי איתה. רק תפעלתי אותה. ושלא תחשבו, בין לבין הייתי יכולה גם לצייר איתה, לקרוא לה סיפור או משהו בסגנון, אבל הכל היה תוך כדי, ותמיד הרגיש מוחמץ.. תמיד לחוץ ולא רגוע.. תמיד מגיעים לסוף היום עם הלשון בחוץ, לאחר שהספקנו כבר להתעצבן על המאיולה, שבסך הכל רצתה לשחק ו"לישתולל". כלומר, להיות איתנו.

זה כבר זמן הרגשתי שזה לא חייב להיות ככה, שניתן לשנות, שצריך רק להערך (בעיקר מחשבתית) ולהתנהג אחרת. והנה היום סוף סוף הצלחתי (כלומר, הצלחנו).

קראנו ספרים והרכבנו פאזלים (תוך כדי האכלה של אורי), הכנו ביחד מאפינס תפוזים לגן (ומאיולה סחטה את הקלמנטינות במסחטה הידנית והעבירה לי לסיום סחיטה בחשמלית) והתקלחנו בצ'יק (טוב, בכל זאת אורי מחכה).

לקראת ארוחת הערב, האוטומט שלי כבר כמעט והציע לה לראות טלוויזיה (היא תהיה מול הטלוויזיה ואני אוכל להכין ארוחת ערב ואפילו אולי לפנות את המדיח..).

"אני רוצה טינקרבל" היא השיבה להצעה.

"לא, משהו קצר, כמו יובל או בוב או סמי" (שמתם לב שכולם זכרים? כבר מגיל כזה ??)

ואז כשהיא לא התלהבה מדי מהאופציה הקצרה, פתאום חשבתי והצעתי לה לעזור לי לחתוך סלט. האמת היא שהקרדיט לגן, שעשו איתם פעילות חיתוך ירקות לסלט (לכבוד טו בשבט או משהו כזה.. ).

"עם סכין?"

"כן, כמו בגן (סכין חד"פ)"

אז כנראה שההצעה לחיתוך סלט היתה הרבה יותר אטרקטיבית מלראות את בוב הבנאי (איזו גאווה – הילדה דוחה צפייה בטלוויזיה). וכך היה. מאיולה היתה אחראית על חיתוך (כמעט) כל הירקות – מלפפון, פטריות, זיתים, גבינה בולגרית ואבוקדו. 

וכנראה שזה עושה את שלו לקחת חלק פעיל בהכנת הארוחת ערב. טוב, קודם כל לא משעממם להם והם לא מפריעים לך, בנוסף, הם תורמים ועוזרים בבית (הי, חינוך זה גם חלק מהעניין, לא? :-)), ברור שאתם מעבירים (כלומר אתן מעבירות) זמן איכות איכותי בהחלט ואפילו יש כאן פתח לטעימת ירקות חדשים שהיה עליהם טאבו (על האבוקדו שהיא בדרך כלל לא אוהבת היא אמרה, אבוקדו אני קצת אוהבת) כאילו יש בהכנה שלה את האוכל יותר כבוד אליו.

יצא לנו סלט צבעוני ומגניב…

 ומה עם אורי? אתם שואלים. טוב, אז הילד רגוע, זה כבר ידוע… וכנראה שהוא הבין שהוא צריך קצת לזוז הצידה ולתת לאחותו את הספייס המגיע לו.

אחרי הסיפור לילה טוב, ולפני השינה, כרגיל סיכמתי איתה את היום והודתי לה על אחר צהריים כיפי, מהנה, ורגוע…

ואני מבחינתי, ירדתי למטה מסופקת על אחר צהריים כיפי ורגוע עם הבת. חיפשתי את ערמת הכלים ש"לא הספקתי" וראיתי שדייגו כבר חיסל.. ואפילו היה לי את הכוח להוסיף קישוטי שוקולד למאפינס.. ותוך כדי עוד תהיתי עם עצמי אם ליום הרגוע יש קשר לסיום ההנקה.

לילה טוב!

 

רקויאם להנקה.. 25 בינואר 2011

Filed under: ילדודס — nililandau @ 22:56
Tags: ,

הפוסט הזה, כהרגלם של פוסטים, נכתב ושוכתב אצלי בראש כבר כמה פעמים, עד שהגיע לגרסתו, הסופית כנראה, עם המצב הסופי כנראה (ראו כותרת). אגב, אם אתם משועממים, אתם יכולים לקרוא אותו כטקסט בלשי ולראות כמה רמזים לסוף הסיפור שזורים לאורך העלילה… טוב, אבל לא נקדים את המאוחר וכמו תמיד, נתחיל בהתייחסות למאיולה..

מאיה ינקה עד גיל חצי שנה. בסך הכל (חשבתי) שהכל הלך מצויין. היה לי קל, נוח, זמין, זול ויעיל ללא מייבשי בקבוקים. מה שכן, חייבת לציין כי ההתחלה לא היתה פשוטה. הילדה היתה נרדמת על הציצי (תזכרו את זה להמשך…) בהנקה, ואז כשהייתי מוציאה אותה (כי חשבתי שסיימה) היא כמובן היתה מתעוררת ו… בוכה. מה לא ייעצו לי לעשות. גרדי לה בכף הרגל, אל תגרדי לה בכף הרגל, זה מציק, לחצי לה בכף היד, שפשפי בקלות את הלחי שלה, וכמובן העצה המובילה, תעצרי, תחליפי לה טיטול והיא תתעורר (בטח שהתעוררה, אבל אז חזרה לישון).

הפסקתי להניק מיוזמתי, כשהרגשתי שאני "חייבת" להתנתק כדי להתחיל ולפתח את העסק, מה גם שההנקה הפכה לתהליך ארוך, במסגרתו מאיה היתה קצת יונקת, קצת מרימה את הראש ובודקת מה קורה מסביב, מה גם שהיא התחילה לאכול מוצקים, אז קיוויתי שחיש קל היא תצמצם את כמות הבקבוקים…

מהטקסט הנ"ל אתם יכולים להבין שמאוד אהבתי להניק, ומאוד לא אהבתי את תחליפי החלב. כמו כל אמא צעירה ונמרצת, ועוד אחת שלא ילדה בלידה טבעית, רציתי להעניק לילדה שלה את המיטב. ומיטב זה בטח לא סימילאק… ככה לפחות פימפמו לי מתי שיכלו…

אמא גאה מניקה

 

טוב, כשאורי נולד, הרגשתי ביטחון וכמובן שהדבר הראשון שעשיתי לאחר שקיבלתי אותו (מה לעשות? קיסרי..) היה כמובן להניק אותו. "איך הוא תופס יפה" החמאתי לעצמי ולו והייתי מרוצה שלפחות, אם לא לידה טבעית, התחברתי אליו בהנקה…

האידיליה, כמו כל אידיליה, היתה חייבת להתנפץ והחליטה לעשות כן עוד בבית חולים. אורי ינק וינק (וינק וינק) ובכה ובכה. היה לא רגוע. היו אלה אותם רגעים שזר (או כל אחד שלא ילד/ה) לא יבין. מסתבר, בדיעבר, שזה מקובל וידוע. משבר היום השלישי/רביעי, שבדרך כלל קורה בבית, לאחר שבבית חולים הילד התנהג למופת.. יש שקוראים לזה קפיצת גדילה.. הילד יונק הרבה כדי להגביר את תפוקת החלב (ככל שיונקים יותר, יש יותר חלב – כך חשבתי…).

אחת האחיות חשדה שאולי הבייבי לא יונק טוב ואני בתגובה הזדעקתי: "אבל תראי איך הוא תופס טוב". האחות, כמו אחות, לא התרגשה ואמרה את המשפט שאשמע עוד הרבה בהמשך: "יש רק דרך אחת לבדוק – לשקול אותו לפני ואחרי". וכך עשיתי. ולמזלי (ממש מבחן כבוד) התוצאות הראו שהוא ינק…

איפשהו תוך כדי האשפוז, שמו לב כי יש לו לשון קשורה. אמרנו לצוות שגם לאחותו היתה (וחתכנו בגיל חצי שנה מחשש שלא תוכל ללקק גלידה)  ואין לנו בעיה שכבר יחתכו בבית חולים (אם אנחנו כבר פה..). אבל אז אמרו שאם לא מפריע להנקה, אז לא חותכים. (זוכרים שאמרתי ששזורים רמזים??). ביום השחרור, הרופאה של התינוקיה החליטה בכל זאת שהלשון של אורי קשורה "מדי" ובלי קשר להנקה, כדאי לחתוך. ולנו כמובן לא היתה בעיה עם זה, ומייד לאחר מכן התחלנו לעשות לאורי תרגילים ולהוציא לו לשון בתקווה לעודד אותו להפעיל את השריר.

לאחר יום יומיים, כשהאחות הגיעה לשקול את אורי, שמחנו לראות שהוא עלה במשקל.. וקבענו להתראות עוד שבועיים לשקילה  ("את כבר יודעת את החומר, אין לחץ" כך היא אמרה). השבועיים שלאחר מכן היו לא פשוטים. הילד לא הפסיק לבכות, ואני לא הפסקתי להניק (כך חשבתי). היה ממש קשה ואני כבר התחלתי להשלים  עם הרעיון שלילד יש מזג לא פשוט. היה מתיש, ללא ספק, והיו לפחות 5-6 מיגרנות…

לאחר שבועיים, הגעתי שוב להשקל אצל האחות. כבר כשהיא ראתה אותו היא זמזמה איזה משהו על כך שהוא ילד רזה (נו, טוב, פטרתי בזלזול: "האחיות האלו מסתמכות על מדדים של תחליפי חלב ורוצות להשמין את כל התינוקות.."). ואז הגיע (שוב) רגע האמת, השקילה. והפעם היו בשורות קשות. האחות אמרה לי כי אורי עלה 140 גרם בשבועיים, מה שבדרך כלל זה פחות ממה שעולים בשבוע. וגם אם נגיד שמדובר במדדים של תחליפי חלב, עדיין יש פער גדול.. ואז היא הוסיפה את משפט המחץ: "הילד בתת תזונה". טוב, הפצעים אכן היו מוכנים למלח.. כמובן שהגשתי הכי רע בעולם (ומה בכלל אני חושבת על עצמי) ואצתי רצתי ל.. יד שרה כמובן, להביא משאבה. הייתי בטוחה שהבעיה היא חוסר חלב ולכן רציתי לשאוב יותר כדי שהתפוקה תעלה (כך זכרתי שעבד מצויין אצל מאיה). והתחלתי לשאוב, כמובן שמהרתי גם להתקשר ליועצת הנקה (אל תגידו שאני לא מעשית), אבל איכשהו לא יצא לי לשוחח איתה, וגם הייתי די בטוחה שאני הולכת להציל את המצב.

השבועות הבאים היו מלאים ב.. הנקות/שאיבות/תחליפים. ניסיתי את כל השיטות וכל התנוחות, כולל שאיבה במקביל להנקה. לאורך הדרך היו נקודות של אופוריה, כאילו המצב משתפר, ואז שוב אמרתי לעצמי, הנה, כל בסדר, אין צורך להתקשר ליועצת.. ואז שוב הייתי קורסת. זה היה פשוט קשה, להשקיע כל כך הרבה ולראות שאין תפוקה… באיזשהו שלב, הבנתי שאני עובדת בעיקר על עצמי ודברים לא מסתדרים, והחלטתי לתת צ'אנס ליועצת הנקה.

הגעתי לפגישה אצל היועצת, ענבל בונה, ממעגל משפחתי, בהוד השרון. עוד בטלפון היא אמרה לי שאי אפשר להבטיח כלום, אבל בטח ובטח כדאי לנסות ושכבר היו מקרים.. זה הספיק לטעת בי תקווה. שוחחנו וענבל שאלה אם יש לו לשון קשורה? אמרתי לה שדווקא התירו לו אותה. היא ניגשה לבדוק ואמרה, שאולי התירו אבל א. לא מספיק, ו-ב. כנראה היא נדבקה שוב.. אח"כ היא גם אבחנה את הלשון הלבנה ואמרה שהיא בטוחה כמעט במאת האחוזים שזאת הבעיה והפנתה אותי לשני רופאים לבצע (שוב) את הניתוק.

פתאום הכל התחבר לי. הלשון קשורה, הוא לא יונק יעיל והוא מתעייף, והוא נרדם. ובעצם לא אוכל. בעצם רעב, ולכן הוא בוכה הרבה. פתאום נפלו עוד אסימונים. שהרי זה בדיוק מה שהיה עם מאיה. היא איכשהו שרדה יפה את תקופת ההנקה, וכנראה שמשהו כן יצא אבל זה לא היה פשוט גם כן, היא גם היתה נרדמת הרבה על הציצי וגם היא היתה בוכה (בוכה? צורחת!!) הרבה… באחת נזכרתי בהכל.

זהו, הייתי בטוחה שמצאנו את הפתרון. היה חסר רק להגיע לרופא. התמזל מזלי והצלחתי לראות את ד"ר אייל בוצר, בבית החולים איכולוב יומיים אחרי. מיותר לציין שלא כל כך פרגנו למהלך. הרופא ילדים לא רצה להוציא לי הפנייה, האחות הגיבה לסיפור ב"לשון קשורה זה הדבר היחיד שיועצות הנקה יודעות לומר", וחלק אף רקמו סיפור נוסף שהיועצת מקבל עמלות מהרופא.

עם או בלי תמיכה, יומיים אחרי כן כבר התייצבתי אצל ד"ר בוצר. גם ד"ר בוצר היה משוכנע שהלשון קשורה "מאוד". והסביר לי שמה שקורה בבתי חולים הוא שאין מודעות ו-א. הם לא חותכים מספיק (יש קרום קדמי ואחורי והם חותכים רק את הקדמי), ו-ב. הם לא מדריכים למתוח את הלשון על מנת שלא תדבק בחזרה… אז כמובן שאורי עבר חיתוך מלא (מסכן הילד) ואני קיבלתי שלל הדרכות לתרגילי לשון. מייד לאחר החיתוך (בעוד אורי צורח,מסכן – כבר אמרתי?) לקחתי אותו להנקה. ההבדל היה ניכר כבר ביניקה הראשונה. הילד יונק. זה לא היה דומה לשום דבר שראיתי אצלו בשבועות האחרונים. אין מה לומר, כמעט התחלתי לבכות מהתרגשות.. "זהו זה!", לחשתי לאורי. "ניצחנו!!".

ד"ר בוצר העריך שתוך שבוע אחזור להנקה מלאה. מלאת תקוות חזרתי הביתה והתחלתי להניק במרץ (זוכרים, הנקה ממריצה חלב). השבוע התקרב לסיומו ולא היה נראה לי שהדברים משתפרים.. כבר חשבתי לחזור לרופא אבל אז, הם הסתדרו באחת. ואוו, איזה אושר. וכשאני חושבת על זה, מה בסך הכל ביקשתי???

זהו, היה נראה לי שאני כבר אחרי (אפילו הייתי אצל האחות בשקילה ונרשמה עלייה מכובדת במשקל) וכבר התחלתי לכתוב מכתבים (מכתבי יידוע לבית חולים ולמרפאה) ומכתבי תודה ליועצת ולרופא…

ואז פתאום, שוב תפנית בעלילה. בהתחלה היה נראה לי שאורי שוב רזה מדי (אין מספיק פקעלך ופולקס), אח"כ לא הייתי בטוחה שהוא באמת שבע לאחר הנקה, ואז הגיע הממצא שלא היה ניתן להתעלם ממנו, הציצי ריק… הרגשתי שמישהו צוחק עלי.. ואז, שנייה לפני ששוב נשברתי/נעלבתי/התבעסתי החלטתי שזהו. די. צריך להשלים עם המציאות ושאני לא הולכת להשתגע שוב (האמת היא שחוץ מהיפנוזה, באמת שלא היה לי שום רעיון איך אני הולכת לשנות את המצב).

אז כאן אנחנו נמצאים כרגע. יש עדיין חלב (תודה למי שהתעניין), אבל ממש לא מספיק לארוחות מלאות. אני בינתיים נותנת לו להנות ממה שיש, אבל (מהניסיון) מבינה ויודעת שסוף התקופה קרב.

זהו, אין מה לעשות, אנחנו מצטרפים לאמהות וילדים מאושרים רבים שגדלו מצויין על ברכי התחליף. אני מבחינתי החלטתי להמשיך קדימה ולאפסן את החוויה בצד (מזכיר לכם משהו? ראו פוסט ראשון..). די, מספיק לתסכול וקדימה התפקוד והאושר.

ולך אוריק היקר רק אומר שבאמת עשיתי את המקסימום (כן, אני יודעת, לא יהיה לך מושג על מה אני מדברת, כבר היום אתה טורף את כל מה שבא אל פיך 🙂 – "מי אמר 180 CC בגיל 3 חודשים ולא קיבל??" :-)) ומקווה שכעת תהיה לך אמא יותר רגועה עם פחות רגעי אשמה ויותר זמן לבלות ביחד ולחוות את מה שחשוב באמת.

אוהבת אותך בן…

 

דה ז'וו בבית חולים מאיר – פוסט עם סוף טוב :-) 20 בינואר 2011

מאיה אושפזה בשנה וחצי הראשונה לחייה. כ-6 פעמים… הפעם הראשונה היתה בגיל חצי שנה. קוצר נשימה/אסתמה ילדים – הקיפו את התשובה הנכונה. היום טפו טפו, הגיל עשה את שלו וכבר שנה שלא חרגנו מגבולות ההתקף (אסטמה) הביתי, שעליו אנחנו כבר אמונים (מי אמר בטנזול ולא קיבל…).

כשאורי התחיל להיות מנוזל, לא חשבנו שהדברים יסתבכו." שימו לו מי מלח ושאבו לו את הנזלת", כך אמר הרופא וכך עשינו. הוא היה כל כך מסכנון עם כל האפצ'ים והשיעולים…  דומה היה כי עברנו התקף (צינון) אחד בשלום, אבל השני כעבור כשבוע וחצי כנראה היה יותר מסובך. התחיל להשתעל יותר ולעשות קולות חירחור מדאיגים.. זה בא והלך, עד שזה לא הלך… באיזשהו שלב הבנתי שכדאי לקחת אותו לרופא, ומהר, שאחרת נמצא את עצמנו עם ילד בקוצר נשימה מתקדם (ילד? תינוק!). התקשרתי לרופא והוא, שקודם אמר שאני צריכה להחליט ואם נראה לי חמור לקחת אותו למיון, הפעם אמר לי שהוא לא יכול לשלוח הפנייה מבלי לראות את הילד. אבל אתה עכשיו בצור יגאל, תהיתי.. לא חבל לי על הזמן לנסוע עד אליך… טוב את צודקת הוא אמר, אבל אני בכל זאת לא יכול לתת הפנייה מבלי לראות אותו. והפנה אותי לרופאת המשפחה שתראה אותו ותחליט אם להפנות למיון.

הבנתי שהעניינים רציניים ומיהרתי לצאת. מאיה, בחוכמה של ילדה בת 3, הבינה שמשהו לא בסדר והתכנסה לתוך עצמה. כמובן שנצבט הלב ופניתי אליה לדקה וחצי של תשומת לב עם הסבר על מה קורה ומה יהיה (הולכים לרופא כמובן…).

וכך עשיתי ולאחר קבלת הפנייה מהרופאה, המשכנו (אני ואבא של דייגו שבמזל החליט להצטרף לאמא שלו למשמרת הביביסיטר השבועית) לבית החולים. אורי בכה מאחור והתחלתי כבר להילחץ (נו, אפילו שגרים ליד הבית חולים מתלוננים שלוקח זמן להגיע אליו). שנינו ישבנו מקדימה ונלחצנו שלא ראינו את אורי (אני הייתי צריכה לנהוג, ולא יכולתי לבקש מאבא של דייגו להידחס מאחורה בין הסלקל לבוסטר …)ו. וכך כשהוא בכה בקול רם ניסינו להרגיע אותו שלא יבכה וכשהוא השתתק נלחצנו ודיברנו אליו שיתחיל לבכות…

הגענו לבית החולים. אני שעטתי עם אורי לכיוון המיון ילדים המוכר (והטוב?) ואבא של דייגו החזיר את האוטו. ושוב אותו מיון. אורי דווקא החליט להרגע, אפילו נמנם. וכך, בין הנקה לתנומה קיבל אותנו הצוות הרפואי שכמובן נמס מהחיוכים שאורי דפק להם. ושוב אותה סטורציה (בדיקת אחוז החמצן בדם) ושוב אנחנו מביטים בעיניים מלאות תקווה במספרים (בתקווה שלא ירדו מתחת לערכי המינימום). 

בין לבין גם היינו בצילום (לא מצאו כלום בבדיקות דם, ורצו לוודא שאין דלקת) וכאמור גם הוציאו לאורי דם. אוי המסכן. שוב פעם רופאה (שוב צעירה, תאמינו לי, לא רק הבית של האח הגדול מלא בצעירים, המחלקות ממש נראות כמפגשי JDate עם כל הסטאז'רים..) נסתה להוציא דם ושוב היא לא הצליחה. אורי המסכנון. גם קיפלה לו את היד בתקווה לראות קצהו של ורידון, וגם חפרה לו בגב כף היד בניסיון לקלוע ולתפוס את הוריד. וכמובן שהיא לא מצאה, אז עברנו ליד שנייה וגם שם היא התעללה באוריק עד שסוף סוף מצאה את הוריד המיוחל. אוי, כמה מסכן שהוא היה ואני הייתי כל כך חסרת אונים. ניסיתי להרגיע אותו – תינוק בין חודשיים וחצי, והערפתי עליו נשיקות, שבטח יותר הפריעו לו מהועילו לו להתמודד עם הכאב…

טוב, לאחר כך הבדיקות הגיע רופא שנראה כשילוב של הנחמד והעצבני (מה שנקרא, עצבני מודע לעצמו..), שלאחר כל ההסברים שלו (מדובר בוירוס.. ברוכי… אתם או לפני או אחרי השיא, חבל להישאר במחלקה, כדאי לכם לחזור הביתה) ביקשתי ממנו לסכם לי בכתב, כי אין לי שום סיכוי לזכור את הכל. הוא רכן מעל השולחן ורשם רשימות וכשהעזתי לשאול אותו משהו, הוא קטע אותי במבטא כבד ואמר: "עכשיו את מפריעה לי"… מפחיד…

אז חזרנו הביתה (דייגו הצטרף אלי בהמשך) וקיווינו שאנחנו כבר מאחורי זה. אז זהו שלא… למחרת אורי היה נראה לנו יותר טוב ולקחתי אותו למה שנקרא "המשך מעקב" לרופא הילדים. הרופא התרשם שהוא בסדר והתחיל להמליץ לי להכפיל את כמות האינהלציות. ותוך כדי שהוא רושם משהו במחשב, אורי התחיל לעשות קולות ותנועות והרופא התחלט ורשם לנו (שוב) הפנייה למיון.

ושוב נוסעת למיון, ושוב מתקבלים, ושוב רופאות (ואי, women power!! – מחלקה נשית לגמרי) צעירות חמודות. הרופאה הצעירה החמודה שלנו שוב נתנה לי את האבחנה שמדובר בידידנו ברונכיוליטיס (ושוב סליחה אם לא כתבתי טוב) ושאנחנו או לפני או אחרי השיא ושוב היא רצתה לשלוח אותנו הביתה. זכרתי שדייגו אמר לי להיות קשוחה וניסיתי את מזלי. אמרתי שאני מפחדת ששוב יחמיר בבית (זה הרי מחמיר בשניות…) והיא השתכנעה ואמרה שאולי באמת כדאי שנעשה "אשפוז קצר" להשגחה.

וכך היה. כלומר, לאחר שחיכינו איזה 4-5 שעות עד שהמרפאת ילדים הסכימה לקבלנו. טוב, בינתיים כמובן התעמקתי בעיתון לאישה, שכאמור אין אשפוז מושלם בלעדיו..

סוף סוף הגיע הרגע המיוחל והגענו למחלקה. כאן לשם שינוי חיכתה לנו חווייה עיצובית נחמדה. המחלקה הישנה בה מאיה בילתה את כל אשפוזיה עברה מקום ונבנתה מחדש. סוף סוף מחלקה נורמלית (עוד זוכרת את הקירות המתקלפים מימי מאיה…) חדשה, עם קירות נקיים, חדרים מרווחים וצבעים בהירים. וגולת הכותרת, מסדרון כניסה רחב המעוצב כשילוב בין סוואנה בספארי לגו'נגל טרופים עם פסלים של כל חיות אפריקה. אכן נחמד. אורי כמובן קצת קטן מדי להנות מכך… אבל כשאני נזכרת על כל ההלוך חזור עם הבימבה שהייתי עושה עם מאיה, אני חושבת שבהחלט היה יכול להיות לנו יותר נחמד לעשות זאת בין חיות לעצים.. מה גם שזאת בטח כניסה קצת יותר מרגיעה למחלקה עבור הילדים המפוחדים שמגיעים אליה.

טוב, אז נקלטנו במחלקה, למזלי ללא פתיחת וריד לעירוי (כנראה גם האחיות היו אופטימיות). הציבו אותנו בחדר מרוחק וייעצו לנו לא לצאת ממנו עם כל המחלות שמסתובבות במחלקה. כמובן שעשו לי פרצופים על כך שאורי לא מחוסן (ושוב השביעו אותי לא לצאת מהחדרר).

ושוב אינהלציות ושוב צינור חמצן ושוב נזכרת במאיה ובמלחמות שהיו לנו איתה כדי לעשות אינהלציות (היום היא עושה לעצמה לבד אם יש צורך). מה אני אגיד לכם, לא כיף, אבל גם לא נורא. אורי היה בין הבריאים במחלקה ושמר על רוח אופטימית וחיוכים שובים. לצערי נאלצנו לשהות במחלקה שני לילות, בשל הסטורציה הנמוכה. כמובן שהמצב הפעם היה מרוכב יותר כי היתה מאיה שחיכתה בבית עם הסבתות היקרות שלנו שעזרו לנו כל כך. אבל עדיין, התיאורים שלהן אותה שואלת מה עם אורי ואוטומטית מוציאה את ערכת הרופא, שוב צבטו לי את הלב. בין לבין עשיתי עם דייגו חילופין כדי להיות קצת זמן איכות איתה ולנסות לשמור כמה שיותר על שגרה (כן, אפילו שיעור בלט ראשון, אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד).

טוב, אבל כאמור היה לא כזה נורא (הכי נורא במחלקה היו ההורים של התינוק השכן לחדר שלא הפסיקו לריב מעבר לוילון), ועבר מהר יחסית וכך מצאנו עצמו שוב בבית (ושוב הכביסות, הכלים והסידורים..).

  

 

 

 

 

 

 

 

רק בריאות!


 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: