אמא חברתית

על אמהות, הורות, משפחה ומה שביניהם

שמחות קטנות #2: הסרט פרינסס שואו (THRU YOU PRINCESS) 26 באוקטובר 2015

Filed under: כללי — nililandau @ 21:44

בערב נעים למדי מצאתי את עצמי עם אמא, אבא, דוד ודודה בפתיחה החגיגית של הסנימטק בפתח תקווה. נו טוב, לא בדיוק סנימטק, אלא יותר נכון, מוזיאון פ"ת לאמנות שהחליט להקרין אחת לחודש סרטים דוקומנטרים ולא בדיוק חגיגית ועם קהל לא בדיוק תל אביבי, אלא יותר גיל הזהב של פתח תקווה ובמקום סושי בורקסים ורוגעלך. אבל הדודה [שמבינה משהו בסרטים… ;-)), אמרה שזה סרט טוב, היה סידור לילדים, אז הלכתי על זה וקיוויתי שהמזל ימשיך להאיר לי פנים מהסרט שראיתי ערב קודם.

הסרט על פניו מספר שני סיפורים במקביל. הראשון הוא על על קותימן (אופיר יקותיאל), מפיק מוזיקלי מוכשר (קרולינה) ואמן "mashup", שזה בעצם חיבור של קטעי יוטיוב שונים ולא קשורים לקליפים הרמונים ומדוייקים. סוג של גזור והעתק ביוטיוב. הנה דוגמא. הסרט מראה לנו את קותימן ואת "גיבורת" אחד מהקליפים שלו "סמנתה" מטפלת סיעודית מניו-אורלינס, אשר מתעדת את חייה ומעלה את שירייה ליוטיוב.

אגב, בתחילת הסרט הייתי בטוחה שבגלל שזה פתח תקווה [אני משם, כן :-)] החליטו להקרין לנו סרט מהיוטיוב.. ואז הבנתי שבעצם האוטנטיות שלו פשוט מצלמת ישירות את המסך מחשב שפתוח על האינטרנט…

זאת סמנתה:

צילום מתוך: http://www.jff.org.il/?CategoryID=1368&ArticleID=2062

 

וזה קותימן

(תמונה מתוך גוגל)

בסרט מתועדים במקביל קותימן וסמנטה, אשר לא יודעת בעת הצילומים בכלל על קותימן ועל כך שהוא עומל על השיר שלה ליצירת mashup מרהיב [אח"כ קראתי כי סיפרו לה כי מצלמים סרט על יוטיוברים באופן כללי, בלי אף רמז לכך שבמקביל קותימן עובד על השיר שלה].

הסרט היה נפלא. חוץ מזה שבזכותו נחשפתי אל הפרויקט של קותימן, כן כן, לא הכרתי עד אז, הוא הצליח לשזור בעדינות שני סיפורים, שני אנשים, שעל פניו, אין ביניהם כלום מהמשותף. ואולם, היצירה מצליחה לחבר אותם כל כך.

אז נספר קודם כל על קותימן. איך לא גיליתי אותו קודם?? טוב נו, שמעתי עליו, ואפילו ראיתי איזה קליפ שלו, אבל בסרט אנו נחשפים אליו, אל האישיות שלו, שאותה אנו מסיקים כי בעצם בעת צילומיו, הוא לא פוצה הגה. אנו רואים אותו מול המחשב. עומל על הקליפים, קם שנייה להכין קפה (ועוד אחד ועוד אחד), להביא לעצמו משהו לאכול (מול המחשב, ברור), מגלגל סיגריה וחוזר לעמלו.

ומן הצד השני – סמנתה. יותר קשת יום לא ניתן למצוא ממנה. מטפלת סיעודית, מניו-אורלינס, עם עבר של התעללות פיזית מצד אמא (אשר לאורך הסרט אנו רואים כי היא שומרת על קשר טלפוני רציף עם האם), עבר של התעללות מינית מהדוד או אחד הגברים במשפחה, הווה של קושי להתפרנס, חשמל שמנותק, רכב שה"שכנים" החדשים מסירים את כל גלגליו ולה אין מאיפה לרכוש חדשים, אז הרכב פשוט נשאר עומד שם על לבנים. ויותר מהכל, הרצון הבלתי נגמר שלה להצליח, לפרוץ, שיגלו אותה. אנו רואים אותה הולכת לדה וויס האמריקאי, עם רצון – רק להגיע לשלב האודישנים, רק שאיזה מפיק יגלה אותה – ולא עוברת, היא מגיעה גם לבארים אפלים, בערבים של אמנים מתחילים, מופיעה שם אחרונה מול שני אנשים פלוס המנקה, היא כל כך רוצה את זה, וזה לא הולך, וכל מה שרוצים כשצופים בסמנתה הוא להגיד, אל תדאגי, קותימן עובד על זה וזה הולך להיות שלאגר… אל תדאגי , את עוד תפרצי.

ובינתיים קותימן עובד על זה. במלאכה המורכבת שלו, מול המחשב. ותוך כדי התקדמות העלילה, שבעצם העלילה היא של סמנתה, אנו נחשפים להבדלים בין קותימן לסמנתה. היא מוחצנת והוא מופנם. היא מעלה קליפים של עצמה, כמעט באובססיביות, ליוטיוב, מדברת בטלפון עם אמה, עם האקסית שלה, פוגשת אנשים ברחוב ופוצחת בשיחות חולין, וקותימן, כאמור, לא מוציא הגה. הוא והמחשב. הוא וקטעי הקליפים. עוד הבדל בולט הוא ההבדל בין סביבות החיים שלהם, סמנתה וניו אורלינס, בתנאי עוני וקותימן בקיבוץ בדרום, בשלווה ופסטורליה. סמנטה אוכלת מקדונלדס וקותימן בחדר האוכל בקיבוץ. סמנטה בקניות בסופר וקותימן בכלבו בקיבוץ.

כמובן שעם הציפייה הגיע גם הקתרזיס לסרט, בו סמנטה מגלה את הקליפ שלה. הנה, זה הקליפ:

אגב, ככה נראה הקטע המקורי של סמנתה

אין לתאר את ההתרגשות יחד עם סמנתה, שלא מאמינה שזה קורה לה, והנה זה קורה לה, יש לה קליפ, של KU-TI-MAN (לקחת לה קצת זמן להגות את השם ..), והנה המון לייקים.. ופתאום היא יושבת אצל דודתה ורואה את עצמה בטלוויזיה.

והנה כאן היא מספרת על רגע גילוי הקליפ

תודו שיש בה משהו מקסים, כנה ואמיתי.. ולא סתם מתחברים אליה בסרט ופשוט רוצים שהיא תצליח. וכך, בהמשך הסרט, ההמשך המתבקש, מגיע בצורת הזמנה מקותי להגיע ל Israel.. סמנתה מגיעה ל-TEL AVIV, מקום שלא שמעה עליו, במלון על רחוב הירקון, מול הטיילת.. ולמחרת מגיעה לפגוש את קותימן והלהקה, שכמובן בתזמון מושלם סידרו גם הופעה חגיגית באיזו היכלת התרבות וסמנתה כיאה למעמד עוטה שימלה חגיגית, לא כזאת שהופיעה איתה עד כה, ומבצעת את השיר שלה את מול הקהל שעוטף אותה באהבה, והיא לא מאמינה שזה קורה לה.

מה קורה אח"כ, איך ממשיכה הקריירה של סמנתה, והאם קותימן ימשיך לעזור לסמנתה להצליח, את זאת אנחנו לא כל כך יודעים. מן הסתם, זמרת גדולה ומצליחה היא עדיין לא נהייתה. מאוד יכול להיות שכמו הרבה שכוכבם דורך לערב, לתקופה, לתוכנית טלוויזיה, בסוף דועך והם ממשיכים בחיים הרגילים כמו של כולנו, רק ששל סמנתה קצת יותר קשים.

אז מה היה בסרט הזה ששבה את ליבי? קודם כל, הוא קצת נתן לי להרגיש איכותית וצעירה. למה איכותית? כי זה סרט איכותי 🙂 ולמה צעירה, כי כשהייתי צעירה, הייתי הולכת לראות [לבד, בסנימטק] הרבה סרטים איכותיים ;-). וכרגיל, התחברתי, לאנשים שבסרט, לקותימן המקסים שפתח לי פתח לפרויקט הנפלא שלו ולסמנתה המוכשרת, והרגישה עם הרצון שלה להצליח.

הסרט הזה גם ממחיש בצורה מדוייקת את קוטנו של העולם הגלובאלי שלנו. כמה כולנו קרובים. היום מישהו, איזה נדב מנתניה, מגיע לכוכב הבא ואח"כ לאירוויזיון, ומחר מישהי, איזו סמנתה מניו-אורלינס, מגיעה לישראל ואח"כ ל…

וכאן  תוכלו לקרוא ניתוח אינטליגנטי במיוחד על הסרט (נו, הארץ, מה אתם רוצים:-))

 

 

שמחות קטנות: ילדות פרא (Mustang) 23 באוקטובר 2015

Filed under: כללי — nililandau @ 4:03
Tags: , ,

אז הנה עוד פוסט שמתחיל בהתנצלות על כך שאני כמעט ולא כותבת בבלוג…. הפעם עם תובנות קצת אחרות 🙂

אז כבר אי אפשר להאשים את העומס, הי, עדיין עמוססססססססססססססס, עדיין משרה מלאה פלוס, ופלוס ילדים וזוגיות, וחברים, ורצון גם להקפיד על ספורט ותזונה, אבל בגדול, יש זמן. הסתיים לו בכבוד פרק הלימודים, התואר השני מאחורי, לא צריך להרגיש אשמה על כל שנייה פנויה שלא קוראת מאמר או כותבת את הסמינר. יש זמן חופשי. כבר ביליתי אותו.. בבילוי ימי שישי רגועים בבית או בבית קפה, בשינה, והרבה, הילדים גדלו, הם יותר מאפשרים, אפילו לישון שנ"צ בסופי שבוע (ואנחנו כמובן מאפשרים להם להידבק למסכים, כי אי אפשר הכל בחיים).

וזה לא שאין על מה.. דווקא יש המון, הרי החיים בנויים ממלא סיפורים, גדולים וקטנים, במשפחה, בבית, עם הילדים, שינויים, משברים, התבגרויות, בעבודה, עם מה לא..  וראייה לכך הם טיוטות פוסטים שממלאות את אדמין הבלוג, אותן התחלתי לכתוב בחדווה גדולה ופתאום הפסקתי, נגמר לי.. איכשהו המוזה עזבה, אבל אולי בעצם הבנתי שהחשיפה כבר לא כל כך קלה לי.. כבר לא כל כך קורצת לי. גם בפייס כבר פחות משתפת, סיננתי חברים שהם לא באמת מכרים, ובעיקר הבנתי שיש לי סוג של אחריות בלספר על אחרים, בעיקר על הילדים. יש גבול, הם זכאים לפרטיות שלהם… אם פעם זה היה חמוד וסיפורי ילדים שובבים ויצירתיים, הפעם זה כבר הם עצמם, החיים שלהם, איתנו, הקשיים שלהם ושלנו.. אז בואו נשאיר לעצמנו… (לא להיבהל, הקשיים הרגילים, טפו טפו, הם נהדרים חמסה, ובכל זאת :-)).

ואז עבר לו איזה שבוע בו צפיתי בסרטים נהדרים, הצגת ילדים נפלאה ואחרי המון המון זמן חזרתי לקרוא עם רומן מומלץ ביותר. והבנתי שאלו השמחות שלי. מרחיבי הלב, והנפש והדעת, וההסחות שלנו מהמציאות המטורפת בה אנו חיים. כן, קצת אקספיזם בימים אלו, לא יזיק.. ופתאום רציתי לכתוב עליהן, שכולם ידעו, שיחוו גם, ואולם גם ליבם, נפשם ודעתם תתרחב :-).

בהתחלה חשבתי שזה יהיה פוסט אחד עם כמה המלצות. אבל תוך כדי שאני כותרת את ההמלצה, היא התארכה לה והבנתי כי כל המלצה במקומה המכובד מונך, בפוסט משל עצמה. אז הנה הראשנה, השמחה הקטנה המומלצת. מקווה שתהנו, מקווה שההמלצה הבאה תהיה מאוד בקרוב.

אגב, אני עוד לא יודעת אם הבלוג תופס טוויסט, והופך לבלוג המלצות, עם טוויסט אמהי כמובן…. ושוב אזכיר שפעם לפני מלאנתלפים שנה שהייתי רווקה תל אביבית מתלהבת פתחתי סוג של אתר/בלוג שגם ריכז המלצות, ועוד כמה דברים תמימים כמו סיפורים בהמשכים… אז בעצם אם חושבים על זה, תמיד הייתי סוג של ממליצה :-)… מצד שני, יכול להיות שעוד אחזור לכתוב על האישי.. מצד שלישי, איכשהו, בהכרותי איתי, יש לי את ההרגשה כי ההמלצות האלו יהיו לא מנותקות מההקשר האישי.

והערה כללית – לאנשי היח"צ/שיווק שביניכם: אתם בהחלט יכולים להזמין אותי לסרטים איכותיים  ותערוכות עילאיות ומתנשאות ואני אשתדל לכתוב עליהם, אבל באמת שלא לטעימות מטרנה, פשוט אני כבר לא בקטע, אתם יודעים.

שנתחיל?  

שמחות קטנות: המלצה על הסרט "ילדות פרא"  (Mustang)

סרט מופלא, עליו ידעתי שאני רוצה ללכת כבר המון המון זמן אחרי שקראתי עליו ביקורת נהדרת באחד המסופים של הסופ"ש. נכנסתי לאולם, הסרט החל ואיתו הקסם. זהו סרט קסום, נפלא, מספר סיפור קטן אבל בעצם גדול…

הסרט הוא על חמש אחיות, טורקיות, שגרות עם סבתן ודודן בכפר בטורקיה. סצינת הפתיחה היא יום סיום הלימודים בהן האחות הקטנה נפרדת בדמעות ממורתה בעוד אחיותיה הבוגרות דוחקות בה למהר ולסיים..משם ממשיכות האחיות לחוף הים, יחד עם חבורת בנים. נכנסים למים, משחקים, משתובבים, רק משתובבים, או מעבר לזה?.. כשהן מגיעות הביתה, הן מגלות כי מישהו חשב שזה היה מעבר לזה ומנקודה זאת מחליטים הסבתא והדוד כי יש ל"חנך" את הבנות, עם סגירתן בבית, והחזרתן למוטב באמצעות שיעורי מסורת, לבוש צנוע, שיעורי בישול, גיהוץ, תפירה וכל מה שניתן… הסרט ממשיך ועוקב אחר תהליך החזרתן למוטב דרך נסיונות המרד חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות ועד לסוף האופטימי (לאחר כמה סצינות קשות במהלכו).

אז מה היה בסרט הזה ששבה כל כך את ליבי, הרחיב אותו והחזיר אותי לימי הסנימטק העליזים?

קודם כל היופי. וקודם כל יופיין של הנערות.

pretty

בדומה לסרט חמש ילדות יפות [שאגב הבנתי שמלא עשו את ההשוואה ובימאית הסרט ממש לא אוהבת את ההשוואה, לא לסרט ולא את עצמה לסופיה קפולה], גם כאן מדובר בחמש נערות יפיפיות, יופי עוצמתי, בוודאי לא קלאסי, כזה שמתחבר לנערות דעתניות, גם אם דעתן היא לעשות ככל העולה על רוחן.

בנוסף, יופי הצילומים בסרט, גם מבחינת מקצועית שהיו צילומים מרהיבים וגם מבחינת תוכנם, נופי טורקיה, שהזכירו קצת את הטיול שעשיתי בה לפני יותר מעשר שנים, אני וחברה, בזמנים בהם זה היה אפשרי, גם לטייל בהרי מזרח טורקיה (הו הקצ'קר) וגם לטייל שתי בנות בטורקיה. אז כמו בסרט נדהמתי מהנופים העצומים של המדינה הקרובה-רחוקה כל כך לנו.

דבר נוסף ששבה את ליבי היה הצוהר אותו פתחה לנו הבימאית לטורקיה האחרת, לא זאת של ארדואן, אלא של כמוני כמוך. של נערות שJUST WANNA HAVE FUN והולכות להילחם על זה. על נשים שאמנם גרות במדינה מוסלמית אבל כמו שכאן לא כולם הולכים על גמלים, גם שם בטורקיה, בסרט, מדובר בנערות חילוניות, מודרניות, לא סטריאוטיפיות, שנלחמות על מקומן, שלא מקבלות את צו השעה.

כמובן שהסרט, שבויים ע"י בימאית – אישה – פורץ נשיות, חזקה, אסרטיבית. זהו בהחלט סרט פמיניסטי שלא מקבל אי שיוויון, לא במדינה ולא במשפחה. חלק מהמאבק של הנערות בסרט אינו פשוט, מאוד אמיץ, ומעורר השראה. חלק מעוצמת הנשיות הזאת היא כמובן באמצעות היותן אחיות. הקשר בין האחיות כה חזק ושובה. ברגעים הקשים מצטנפות כל ה-5 ביחד ומתחבקות, ברגעים המצחיקים, מנסות להתעלות על השגרה בבית הסגור והנעול עם הרבה דמיון ויצירתיות, כמו משחק בבריכה (במיטה עם הסדינים – מצחיק לראות איך הן שוחות שם), ועוד ניסיונות לברוח שחלקם מצליחים יותר וחלקם פחות.

together

עוצמה נשית - הבימאית והשחקניות

גם הסבתא שבתה את ליבי, היא שמצד אחד עמדה מול הסביבה הדתית והתמודדה עם הבושות שעשו לה נכדותיה, ומצד שני התמודדה עם הקושי בגידול 5 מתבגרות, גידול שנכפה עליה במות ההורים עליהם אנחנו לא יודעים דבר, ועם כל זה, האהבה הגדולה שלה לנערות, הקשר החזק ולבסוף הייאוש שלה שהופך לסוג של טירוף בסגירה של הבנות, חיתונן, אחת אחר השנייה, עד שמגיעים לקטנות שבהן.

ואחרונה, הבת הצעירה. עדיין לא נערה, בטח בת 10 או 11, מסתכלת מבחוץ על אחיותה, לומדת, רוצה להיות כמותן, אך עדיין לא שם. לאורך כל הסרט, היא הדומיננטית ולעיתים מתנהגת ובמיוחד בסוף הסרט באומץ ובתושייה, נוהגת כאחות גדולה.

זהו סרט זר במיטבו, איכותי, איטי, לא ממהר. סצינות ארוכות שמאפשרות לך לצלול אליהן, להזדהות עם הגיבורות, לצחוק איתן, לשמוח, וגם להיות עצוב ולבכות. שמחה נהדרת. אני ממליצה. ולמי שלא יכול להתאפק, יכול לראות את הטריילר בלופ..

 

תנו להם ספרים 14 ביוני 2015

Filed under: כללי — nililandau @ 21:01

הרבה מדי זמן עבר מאז שכתבתי את הפוסט האחרון.. כמעט שנתיים, מאז שעברנו לבת חפר, טוב אתם יודעים, זה ישוב קהילתי ומאוד עמוס פה בפעילות… אז זהו שלא, כלומר, כן, יש פעילוית ומקסים פה, אבל זה באמת נושא לפוסט נפרד…

אז למה לא כתבתי, הרבה תירוצים, עבודה, לימודים ותואר שני שהסתיים השבוע בקול תרועעה של זליכה שהאיץ בנו לזרוק את הכובעים… מה אני אגיד לכם, לאחר ההתעלמות האנטי ממסדית ("שאני אגיע לטקס באוניברסיטה??"), של התואר הראשון, הגיעה הבורגנות של התואר השני, עם תואר במכללה, עם בעל ושני ילדים וגם זוג הורים שמאוד רציתי לגרום להם קצת נחת… וגם לעצמי הרשיתי להנות, ללבוש את הגלימה המגוחכת, להחזיק את הפרחים ופשוט להנות מהטקס החביב ומהתעודה שאלוהים ישמור למה בדיוק היא תתרום לי מעתה והלאה (רמז, כנראה לא הרבה) אבל הפולניה היתה צריכה אותה והפולניה השיגה אותה…

אז למה עוד לא כתבתי? כי למי היה זמן, עם תום התקופה המטורפת בלימודים, החליטו בחברת One1  לרכוש את החברה שלי והתחיל לו שינוי ארגוני מטורף עם שינוי תפקיד, טוב, נו, הוספת עוד כמה תפקידים על התפקיד שלי ובקיצור, נגיד עוד פעם את המילה עם השורש ט.ר.פ בעבודה….המון עבודה, גם הדרכה, גם פנים, גם חוץ, גם ניהול ידע, גם ניהול, גם שיווק וגם מנהלת פרויקטים של כל שאפשר לקשור אותו לכל אחד מהתפקידים המצ"ב… עמוס, מאוד, שהגיעו לקליימקס בחצי שנה האחרונה עם כנס לקוחות גדול מאוד שהתקיים בחודש שעבר וגרר עבודה רבה מאוד מאוד מאוד, המון שעות, גם בעבודה, גם מהבית…

וגם דייגו החליף עבודה, כן, מה אתם יודעים (טוב, נו – אתם יודעים) פשט את המדים של הכירופרקטור ולבש את מדי ההייטקיסט, ואיך אמר שייקספיר, אם את רואה ויזה לארה"ב בשבוע הראשון לעבודה, אל תתפלאי שבחודש אחד הוא כבר טס פעמיים. אז עבודה חדשה וצריך להשקיע וכאלה אז גם דייגו מאוד עמוס, ושניינו עמוסים מאוד מאוד ומג'נגלים ביניינו שני ילדים. היום אני, מחר אתה, מחרתיים הביביסיטר וחוזר חלילה.. וחלילה שנהיה שנינו אחד צהריים (תזכירו לי מה זה?) עם הילדים…

וככה נראית מציאות חיינו (רענן שקד, אתה לא לבד :-)): לרוב אני קמה מוקדם וחומקת לעבודה, דייגו בבוקר איתם, מה שנקרא סדר יום, או לפחות ניסיון לבנות כזה, התארגנות, סוג של ארוחת בוקר, צחצוח, גילוח (אה, סליחה, לא הם…), ויאללה למסגרות… ואז,  מדברים בשמונה בבוקר דיווח על הבוקר שהיה ואיחולים ליום נפלא. ואז אני חוזרת, בחמש, ובעבודה זה מרגיש ממש כאילו יצאתי בשלוש רחמנה לצילן… ואני כבר מרגישה שנגמר לי היום ואוטוטו ארוחת ערב…

כי יש מלא דברים לעשות. ארוחת ערב, מקלחות, שיעורים, לבשל בין לבין, לנקות, כביסה (ברוך מי שהמציא את הרובוט שמנקה, כן, הוא מנקה, הוא מושלםםםםם ואת סימה הנהדרת שמגהצת…), אה, והשכבות, שלרוב מרדימות…

אז לפעמים, ברוב חוצפתנו, אנחנו רוצים כמה דקות של שקט, קצת בלי "אמא תגידי לו", "אמא, תגידי לה", שניה בלי לריב, שניה להיות רגועים, ואנחנו יודעים שארתור החמוד יאפשר לנו 22 דקות להתקדם, להספיק, לסדר בינתיים את ארוחת הערב..

ואז אנחנו עושים את הטעות, נותנים את הנייד, כלומר, הסלולרי. תום החתול, משחקים ואפליקציות, וקצת יוטיוב וכמובן ארתור החמוד, שהוא באמת … מה הוא באמת? טוב, מה שהוא לא יהיה, הוא די חמוד, והסדרה עצמה באמת אחלה, עם התייחסות לרגשות ועם תכנים חסרי אלימות והכל, אבל גם הסדרה הנאורה והמחנכת ביותר בעולם מותירה אותם עם פה פעור שקועים במסך (קטן על הקיר או קטן בכף ידם) ולי זה קשה לקבל זאת…. ועוד לא אמרנו כלום על הקרינה..

וזה ממשיך, כי פתאום יש בוקר שהם מתעוררים מוקדם (נגיד בשש) ולא בא לך להתחיל עדיין להתמודד (הנה, מתחילים להגיד את האמת) ונותנים להם את הטלפון, ופתאום ברכב בא לך קצת להשתיק אותם, בעיקר כי הם מבקשים כל כך יפה (או כי אתה לא רוצה שהם ירדמו בדיוק לפני שמגיעים למפגש המשפחתי, כי החצי שעה הזאת, אתה יודע, תעלה לך בסצנת הרדמות..).

וזה כמובן לא כולל את השבתות שהם אצל הסבים מחוברים עם הטלביזיה לווריד, ואת כמובן לא אומרת כלום כי הי, עד שעושים לך טובה ושומרים לך על הילדים גם תגידי להם איך לעשות זאת?? (הרי הבטחת שלא…), וכך הם מול המסך (בסלון, בחדר שינה, ברוך השם יש הרבה טלויזיות אצל הסבים), מהרגע שמגיעים ועד הרגע שאת מצליחה לגרד אותם מהספה כי צריכים ללכת, וזה כמובן לאחר ריבים שהם לא הספיקו לראות כלום…

ובוקר אחד, או ערב אחד, את מגלה שהילדים שלך הם מהילדים שדבוקים למסך (הקטן או הגדול) שהם כבר לא עושים פאזלים, לא יצירה, לא קוראים מספיק, עם סיפוקים מיידיים ובהחלט לא יודעים להשתעמם. ואז מגיע הרגע שאת אומרת לעצמך – די. מספיק. חייבים לעשות לזה סוף, או במילים אחרות, גמילה ועכשיו…

ואת גם מבינה שזה ידרוש ממך, וזה אכן דורש.. זה דורש המון סבלנות ואיפוק כשהם (ובמיוחד הקטן שבהם) מתעצבן, בועט, מנסה לעשות כל מה שניתן (ואפילו קצת יותר) לפרוק את התסכול שלו על האמא שלו שפתאום מחליטה לשנות את החוקים.. ואת אמיצה, ולא מוותרת. מסבירה בקול של מיכל דליות שאת מבינה שהוא מתוסכל אבל אין טלפון ואין ארתור בבוקר, יהיה אפשר אולי (חשוב להזכיר את המילה אולי – זה כמו האותיות הקטנות בהסכמים של הסלולרים, כי אחרת את צפויה לתביעות מילדים בני 4.5 ו-7.5 שיטענו בתוקף שהבטחת ולכן את חייבת לקיים), אז כאמור – א-ו-ל-י אחרי הצהריים.  כמובן שהוא עדיין לא משתכנע, ואז את ממשיכה ומנסה קצת עמוס רולידר ומסבירה לו שאת אמא ושלא יתבלבל ואם הוא לא מתנהג כראוי אז הוא לא יוכל להיות איתנו ויאלץ לעלות לחדר (שזה קצת בעייתי להגיד בבוקר שאת רק רוצה לקדם עניינים לצאת כמה שיותר מהר למסגרות).

ואז מגיע הקסם.. את מציעה ספר. כלומר, את לא מציעה, כי הרי כשאת מציעה הוא מתנגד, הוא עדיין בכעס ובתסכול, ולכן גם מסרב לשחק, כמו גם לקרוא או ליצור.. ולכן, את לא מציעה, את מניחה. על השולחן, על המדרגות, ברכב, איפה שניתן, בכל מקום זמין, והוא פשוט לוקח, אחד ועוד אחד, ומדפדפף וקורא את הציורים עד שבטח אם הייתי עושה לו חידון הוא היה עונה על כל השאלות נכונה…

וזה באמת מחזה ממיס לב, לראות ילד בין ארבע וחצי שקוע בספר. בספר, לא במסך שבקיר, לא במסך שביד. דומה שאם מסתכלים טוב, רואים גם את כל המחשבות שלו נכנסות אל תוך העלילה…

זה כמובן לא פתר אותנו לגמרי מהמסכים, הם כמובן עדיין מבקשים, אבל כשאני יודעת שזה כחצי שעה אחרי הצהריים, הרבה יותר קל לי. כשאני יודעת שהוא התחיל את הבוקר שלו רענן, ביצע את כל חובותיו לחברה (צחצוח, שטיפת פנים, סנדלים והכנת תיק) ויצאנו למסגרות ללא לחץ ולא ברגע האחרון, ההרגשה פשוט נפלאה…

אז כאמור, תנו להם (כלומר, הניחו להם) ספרים… וקוו לטוב..

10339585_10152742662429879_5196995846060677685_n

969204_10152048626309879_889065270_n

לילה טוב!

 

ברוכים הבאים לניינטיז 18 באוקטובר 2012

Filed under: כללי — nililandau @ 23:40

שנות ה-90… התחלתי אותן בגיל 14 וסיימתי בגיל 24. מה הספקתי לעשות בשנים האלו? הרומנטיים יגידו הרבה, הפרקטים: "לא כלום". עברו מאז כבר 20 שנה…. והנה ביום חמישי האחרון הלכתי עם אחיינתי המקסימה גיל, שאוטוטו חוגגת 14 להופעה של 20 שנה לאלבום זמן סוכר של איפה הילד. ההופעה היתה מעולה (מיד פרוט) וכל היציאה, הלפני, האחרי והתוך כדי העלו לי פלאשבקים משנות ה-90 שלי, עד שהגעתי למסקנה שאולי שווה להעלות אותן על הכתב…

אם אתחיל במשחק אסוציאציות חופשיות לשנות ה-90 סביר שיעלו: כיתה ט', תנועת נוער, הדרכה, ישיבות, ערכים, מגמה ביולוגית, פסטיבל ערד ואחינועם ניני במצדה, משינה וגברת שרה השכנה, אביב גפן ואור הירח, שליחות של שגרירים צעירים (עאלק) לארצות הברית בכיתה ט', וגם איפה הילד, וירמי קפלן, ואביתר קפלן ותיאטרון רוסי, ומועדון רוקסן ומלחמת המפרץ כמובן.

מזהים?

אז מה היה לנו. ילדה טובה פתח תקווה – טוב נו, ילדה חננה מלאבס – אין ספק. ערכים, ערכים, ערכים. מדריכה, פעילה, מחנות, סופי שבוע (שלא זוכרת איך קראו להם, אבל עם דיונים על דיונים), התנגדות להוריד תרמילים (כן, היינו תנועה ערכית שדרך זה שהחניכים סחבו תרמילים בטיולים, חשבו שהם מכניסים בהם ערכים, של הסתפקות במועט  – אם לא תיקח הרבה, לא יהיה לך כבד – של אי פינוק, של עזרה הדדית), מכתבים לעיתון המערכת נגד עישון (יא, אלללה…), נגד שימוש בווקמנים (שוב, לא חברתי).

אני, החולצה הכחולה והתרמיל…

ילדה חננה מלאבס- יומולדת 15

שנות ה-90: תיכון ברנר – שהיה מול הבית והלכנו אליו דרך הפרדסים. היום, כמיטב הקלישאות, יש שם קניון (סירקין) ושכונה לתפארת, למדתי ביולוגיה מורחב (כבר אז התחילה המולטידיסיפלנריות שלי), אבל על הדרך גם משלחת של 3 שבועות לארצות הברית והרצאות באנגלית (לא היה לי מושג, ולא היה לי  מושג שלא היה לי מושג) על ישראל…

נערה בת 16 לא יודעת פחד ומרצה לבני נוער אמריקאים על ישראל

וגם, פסטיבל ערד (לפני האסון), הופעות, לינה בשקי שינה ברחובות, תמימות, חופש, עצמאות.

וגם, מועדון רוקסן, יכול להיות שראינו את דן תורן? וגם חבר טוב, מוזיקאי- באסיסט.

וגם, 3 אנשים לא ממש קשורים נוסעים להופעה של ניק קייב בעיר הנוער חיפה. לא זוכרת את ההופעה. זכור לי רק שאחריה ישנו על סוג של אי תנועה.

מה עוד? פלורנטין בטלוויזיה, נוער שוליים, דני ליטני עם דניאלה, שרון ליפשיץ עם גידי, גידי גוב עם אין עוד יום ועוד דברים שתוכלו למצוא כאן. וגם ב-"סטטוסים" – שנות ה-90 (אהבתי במיוחד את ה:"אמא, עניתי. את יכולה לנתק" וגם את ה:"תצפצף כשאתה מתחת לבית שלי וארד").

מזל טוב – יומולדת 18 – כלומר שנת 1994. שימי לב לחולצה – של התנועה כמובן…

החצי השני של שנות ה-90 היו שנות ה"שירות הצבאי" שלי. שהתחילו עם שנת שירות מופלאה ולא קשורה בשמורת עין גדי והמשיכו בשנתיים מופלאות לא פחות בתור מדריכת טיולים במצפה רמון. אלו היו שנות הטבע שלי. טיולים על טיולים על טיולים, הכרת כל צמח וצמח וכל ציפור וציפור. צפייה בשיטפונות בזמן אמת, הצטרפות לפקחים, תצפיות על נמרים ומילת קסם אחת: מזרח הרמון.

זה מה שקורה אחרי שכבר לא חושבים שתספורת קצרה זה "קול"…

מילת קסם נוספת שלשמחתי היתה חלק מהלקסיקום שלי בשנות ה-90 היא כמובן סיני. הגעתי לשם לראשונה בשנת שירות עם עמיתי לשנה, ונחשפתי לקסם ההר הגבוה בסיני. טיול של שבוע בין ההרים הגבוהים, עם בריכות מים, מעיינות, מדריך בדואי שמוביל אותנו בשבילים המטפסים על ההרים הגבוהים עם שמות קסומים כמו קטרינה הקדושה. חזרתי להר הגבוה בסיני עוד פעמיים, מעולם לא שבעתי מהנופים הנפלאים האלו שלא נגמרים, באדום ואפור. כמובן שנפשנו גם בחוף, נואיבה וטאבה, צלילות וזולות. געגוע.

סיום שנות ה-90 הגיעו עם שכירת הדירה בת"א – תחילת הרומן עם העיר שאין שניה לה, בטוח לה לרווקה כמעט נצחית בת"א. סרטים בסנימטק (לבד, ברור :-)), אופניים, שוק הכרמל, ים, חוף המתופפים וקורס עיצוב אתרים בו למדתי את שפת הקסם: HTML שמשמשת אותי לעיתים עד היום.

אז הנה, 20 שנה אחרי, אחייניתי המופלאה בת 14 (למרות שאף אחד לא יאמין לה, בכל זאת, גנים של משפחת לנדאו), מתחילה לגלות את המוזיקות הטובות, ומתלוננת במפגש המשפחתי שאיזה בעסה שאין לה עם מי ללכת להופעה של איפה הילד בבארבי. פתאום אמרתי לעצמי, יאללה נילי – לכי על זה. פרגני לעצמך, פרגני לאחיינית. סגרי מעגל של 20 שנה.

וכך היה.

טוב, זה כמעט לא קרה כי בעת הזמנת הכרטיסים וכשנחשפתי לשעות ההופעה נתקפתי חרדת זקנים קלה… ראיתי שפתיחת הדלתות היא רק ב-21:30. חישוב מהיר הוביל אותי ל: 22:20 – הופעת חימום, ותחילת ההופעה לא לפני 23:00.. מה? זה נורא מאוחר. מתי יגמר? (איזו פולניה, אה?), ואיך אקום למחרת? ואיך אהיה עירנית בדרך חזרה? יש לי אחריות – אחיינית בת 14 להחזיר בשלום הביתה.

הרמתי טלפון לאחי, פירטתי לו את השעות, קיוויתי שהוא יגיד שלא מתאים, ומה פתאום, והיא רק בת 14, ושיש למחרת בית ספר. אבל אחי, כמו אחי, בפרגון מדהים לילדים, והוא אמר שהוא דיבר איתה וזה בסדר, ואין לה מבחן למחרת, וככה גם היו השעות בהופעה של שלמה ארצי שהם היו לאחרונה.

טוב, לא היתה ברירה. לא יכולתי (ולא רציתי) לסגת, פשוט נערכתי לכך. הודעתי לדייגו שאני ממשיכה להופעה ישר מהעבודה – עם עצירת השלמת שעות שינה/התרעננות אצל ההורים. האמת היא שלאט לאט החשש נמוג ובעיקר הייתי מבסוטית מעצמי. באמת שלאחר השינה זה הרגיש הרבה יותר טוב. וכך יצאנו אני והאחיינית לקרוע את העיר… אמממ, כלומר להופעה של איפה הילד – 20 שנה לאלבום הראשון: זמן סוכר.

הגענו לבארבי, פחות או יותר בשעה שאמורה להתחיל הופעת החימום. היה נייס. אבל בהופעת חימום כמו בהופעת חימום, אתה מרגיש שכבר לא קר לך ואתה רוצה את הדבר האמיתי.

ואז הם הגיעו. אהבתי את חמי שבירך את הקהל: "ברוכים הבאים לניינטיז".

האחיינית המופלאה…

היה כיף. בהתחלה עוד נתקפתי זקנה קלה והפריעו לי הבאסים (אשכרה הרגשתי אותם בבית החזה), אבל לאט לאט השתחררתי ופשוט חזרתי לגיל 16 ורקדתי כאילו אף אחד לא רואה אותי (האמת היא, אף אחד לא הסתכל :-)). עם הקפיצות, הרמות הידיים, דקלום מוגזם ופנטומימה קלה… "היייייייייייייייייייייייי, מישהו שומע אותי", "תשאלי……………. אל תשאלי" (עם תנועת לא מוגזמת בידיים), "העצב שלה, העצב שלה, היא שומרת אותו לעצמה", "במסיבת התה של עליזה" (הוא טוב האסף שריג הזה, רק תמיד נראה קצת פחות מבסוט), "איך קרה שנפלו השמיים", ובין לבין, שירים שלא ממש  הכרתי.. .חלק דיקלמתי חלקית (טוב, בכל זאת, לא הייתי גרופית, הם בסך הכל היו חלק מפסקול הניינטיז שלי).

.

ואז הופיע ירמי קפלן הגדול, המופרע, המשוגע, ללא הגבולות.. הנהדר. אוי, הוא היה טוב. כנראה שגם בתור הופעת אורח, הוא שר רק את הלהיטים שלו "תראי כמה אני נותן, ואז תחליטי, כמה תתני לי חזרה, שהלהלהלהללהלהלהלה ", "הדפוק הזה עושה לך טוב" (ותוך כדי נשכב על הבמה, מטפס על הרמקול), וכמובן הסיפור של נפלת חזק שהיה של ירמי ועבר לחמי (ביצוע מופלא), וכל מני סיפורי שינקין ויוחנן הסנדלר, והמיטבר, ועוד זכרונות שפתאום עלו לי מהתקופה התלאביבית.

.

.

כאן תוכלו לראות תמונות יותר מוצלחות שצילם צלם מקצועי.

בקיצור, נפלא! ההדרן, כמו בהדרן קצת פחות מוכר, ואני ישר חושבת על תוך כמה זמן אני מגיעה לפ"ת להחזיר את האחיינית, וכמה עוד חסר לי לכפר סבא. בסוף נשארנו כמו גדולות עד הסוף (זה היה ככה: "גיל, רוצה ללכת", "לא", "טוב").

מה אומר ומה אגיד. היה כיף. משחררר. מהנה. זמן איכות עם האחיינית ובעיקר הרבה חיוכים של אנשים ונוסטלגיה לתקופה שהיתה.

זמן סוכר.

 

המעצבת (מסדרת) והמפזר (המבלגן) 9 באוקטובר 2012

Filed under: כללי — nililandau @ 21:00

כן, כן, זאת הסיטואציה, כלומר המצב, כלומר תמונת המצב אצלנו בבית בתקופה האחרונה. אם עברנו את תקופת הבית של מאיה לטובת חדר משחקים, כנראה שזה היה כבר יותר מדי זמן למאיה בלי לעצב לעצמה פינה משלה, והנה היא המשיכה לעשות זאת בחדרה שלה.

פינה – פינה

האמת היא שקדמו לכך כל מני מיני פינות, בכל מני פינות בבית. פתאום ביום אחד היא התחילה לעצב לה מיני פינות במרפאה של דייגו, וכך, בצד המדפסת, לאורך מיטת הטיפולים ובצד השולחן, צצו להן פינות מאיה. עשרות פריטים ממאגר הבובות, והאביזרים שלה. מה שנקרא U NAME IT: מברשות, בובות, בקבוקונים, חרוזים בצלוחיות, מגבות מטבח והמשיכו כך באסוציאציה חופשית, סביר שתפגעו בול.

רה-עיצוב במרפאה של דייגו

מיני עיצוב למרפסת

המסדרת בפעולה – שימו לב למיטה המושקעת לבובה

שימו לב לפרטים הקטנים: הכרטיסי ביקור של דייגו מתחת לתמונה, מימינם אנגרי בירד מוזהב, מימינו תות, במתחם שליד יצירות שהכנו + מיקסר + דוקים + U NAME IT

פינות נוספות שמאיה בחרה לעצב ברחבי הבית הן כמובן בסלון, בצד הטלוויזיה, או בשולחן העיתונים הקטן, וכמובן, בשידות שבחדר השינה שלנו. למרות הרצון לעודד את היצירתיות אצל הילדה ואת הנטייה לבנות מיצגים (או פשוט לסמן טריטוריות), היה לי די קשה עם זה. כלומר, עם הבלאגן. עם עשרות הפרטים שמצאו את עצמם בעת כזאת או אחרת על הרצפה, ואותי מלקטת אותם, ערב אחרי ערב אחרי בוקר, אחרי צהריים….

באיזשהו שלב הגעתי עם הילדה להסכם, כלומר לחוק בל יעבור, שלא יוצרים פינות במרחבים המשותפים בבית (ראו ערך סלון, מרפאה, חדר שינה) אלא רק בחדר המשחקים (בשביל מה עשינו לך אותו??) או לחילופין בחדר שלה ושל אורי. מאיה לקחה את ההצעה בשתי ידיים והחלה לעצב לה סופר פינה בחדרה כמובן. המיקום אותו היא בחרה היה בסמוך למיטתה, שבינתיים הספיקה להחליף מיקומים בחדר, הכל פרי רעיונותיה של הילדונת בת ה-5.

הסידור של מאיה כלל קודם כל שינוי מיקום המיטות שלה ושל אורי (כמה וכמה פעמים) ובהמשך, הזזת הכורסא, השידה, ועוד כל מה שניתן. לאחר מכן, היא החלה בהבאת (עשרות) הפריטים למיקומם החדש. וכך היא יצרה את המגה עיצוב שנראה כך.

היצירה המוגמרת

הילדה מבסוטה מהיצירה…שימו לב – המיטה שינתה מיקום                             (MADE BY MAIA)

מבט מקרוב

ומבט מלמעלה

אז אם מאיה מסדרת, אורי הוא בדיוק ההפך – המבלגן המושלם. הוא מפזר ומבלגן בכל מקום בו הוא נמצא. יש לו כמובן כמה מועדפים לבלגון: משחקי קופסא – כמו רביעיות ופאזלים, עשרות מכוניות וחיות צעצוע קטנות, פליימוביל, כלי נגינה, לגואים. נכון, עליתם על זה – כל מה שניתן.

משחקי קופסא מבולגנים על השולחן בסלון

פעם הכל היה במדף ממול

יום של חול (ובלאגן) בסלון שלנו – האמת היא, יחסית מסודר…

וכאן קצת יותר מבולגן

בנוסף לכך הוא חובב פיזור מגבונים ברחבי הבית. מה שנקרא, שנייה לא הסתכלת על הילד וחבילת מגבונים שלמה מפוזרת על הרצפה בסלון (הי ילד, לא שמעת על איכות הסביבה???), ואורי מצידו מנקה את השולחן/ספה/רצפה…

מגבונים, מישהו?

ושיא השיאים, אולי שיא ההרס הבלתי הפיך הוא פיזור הדיסקים. לא יודעת מה יש לילד ולדיסקים, אבל הילד פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. הוא חייב להוציא את הדיסק מהקופסא, מהפאנל, מהכיסים ו….. לפזר אותם (על הרצפה/הספה/השולחן). עם הזמן הוא הלך והשתכלל ומטפס על שידת הטלוויזיה, ולאחר טקס סידור השלטים, הוא לוחץ על כפתור ה-ON ב-DVD, ולאחר מכן על כפתור ה-OPEN ומכניס מוציא דיסקים. מה שנקרא – הילד גאון! אבל למה עם דיסקים??? מיותר לציין שהנזק בלתי הפיך ויותר ויותר דיסקים שנשמרו עוד מימיה של מאיה הופכים בלתי שמישים (קופצים/נתקעים ועוד).

הדיסקים האלו כבר לא ישרדו עוד ילד (אמא, להירגע, אין עדיין כלום בתכנון)

פוד – זה קיפוד, וזה אורי אומר לי: "אמא, תביא לי את הדיסק של שמוליק קיפוד – חייב אותו לרגע…"

השובב בפעולה

אז זאת כאמור המציאות שלנו בתקופה האחרונה, מאיה מסדרת ואורי מבלגן… מאיה כמובן חרדה מכך שאורי "יהרוס לה" את המיצגים. אנחנו מצידנו, ניסינו לשכנע לשיתוף פעולה ולהסיר במעט את החרדה. "מאיה, הוא רק רוצה לראות, מאיה, הוא מקנא בך שבנית כל כך יפה והוא רוצה ללמוד איך לעשות זאת", "מאיה, אולי תתני לו משהו קטן,שהוא ירגיש שהוא חלק", "אורי, לא", "אורי, אסור", "אורי, נו – נו- נו". ואף אחת מהגישות לא באמת עזרה. ופתאום הבחנתי בתופעה נוספת, המיצגים הלכו והשתלטו על החדר של מאיה, בצד המיטה שלה, על המיטה של אורי (קוקו- הקוף), בין המיטות. ובעצם היתה זאת מאיה שהשתלטה על החדר ולא מותירה לאורי מקום בחדר ולא נותנת לו להיכנס ("אבל אמא, הוא יהרוס"). וכך בשיח חולין שלנו איתה בחדר אחר, פתאום היא עוזבת הכל ורצה לחדר כי הבחינה שאורי נכנס לטריטוריה שלה…

השתלטה על החדר – שימו לב לקוקו במיטה של אורי. עדכון, מאז נוספו מיצגים נוספים לצד המיטה, בין שתי המיטות ועוד

קוקו והחברים במיטה

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

החדר מזווית נוספת…

וכך אנחנו, שמראש ובכוונה שיכנו את הילדים באותו החדר, בעוד שיש חדר משחקים נוסף, ולא הפרדנו אותם לשני חדרים, מתוך אידיאולוגיה כמובן. שילמדו לשתף, להשתתף, לחכות בסבלנות, וגם קצת שיתמודדו עם תסכול ושיתכוננו ל"חיים", עושה רושם שלא ממש הצלחנו. האמנם? או עד האפיזודה הבאה – מעניין מה הם מכינים לנו 🙂

חמודים

 

אורי, ילד שלי שובב 26 במאי 2012

Filed under: כללי — nililandau @ 19:59

פוסט זה מפורסם ביום שבו אורי צבע את רגליו ב-Artline, כלומר, טוש בלתי מחיק ונראה לאחר מכן כמו אחרון הרוקרים המקועקעים ברגליים. איך הוא הצליח? אתם שואלים… כמו כל הדברים שהוא מצליח לעשות ועליהם אתם הולכים לקרוא… מדובר בתמהיל של סקרנות אינסופית, נחישות, חוסר פחד, דוגמא אישית מאחותו הגדולה, וכמובן, 2 שניות בערך (זה כל מה שהוא צריך) שאמא/אבא/סבתא לא מסתכלים עליו…

וקצת גנטיקה: כנראה שהשילוב של ילד שני + בן + זה שהוא הבן של בעלי שיחיה שאמו מהנהנת בחיוך, "כן, כן, ככה בדיוק גם דייגו היה" יצר את הילד הכי שובב (ומתוק) בעולם, לפחות עבורי. המיתולוגיה מספרת על דייגיטו השובב שלא היה עוצר לרגע. יושב לארוחות ערב עם "תוכס" (ציטוט במקור) אחד בחוץ, חייב במקביל להתעסק עם איזה שעון מעורר כי אחרת לא מוכן לשבת לאכול. בנוסף, "פטיש" בלתי נשלט לפירוק מוצרי חשמל, החל מרדיו חדש שאבא שלו בדיוק קנה, דרך שעונים וכל מה שהפנים שלו היה נסתר מהעיין… כאמור, עם מקורות כאלו לא יכולנו לצפות לפחות…

דייגיטו הקטן בתמונות מייצגות מהילדות. 2 תמונות מגילאים שונים, אבל ה"פנס" בעין, שלא זכור מקורו נשאר 🙂

ההתחלה דווקא היתה רגועה (טוב, בכל זאת, גיל חצי שנה, מה כבר הוא יכול לעשות ? ) חייכני ותכול עיניים, רגוע לרוב וההכי הרבה בלאגן שהוא עשה זה שהיה מסרב ללכת לישון/להירדם (ואת זה כבר סיפרתי בפוסט נפרד).

זה המתוק שובב יהיה

האקשן האמיתי התחיל, אני חושבת, כשאורי התחיל ללכת. העולם (והאופציות הגלומות בו) נפתחו עבור הילד והוא ממש לא התכוון לוותר עליהם. הילד פשוט סקרן וחקרן רציני שדבר (כולל אנחנו המבוגרים עם ה"אורי!!! לא!!!") לא עומד בפניו. להלן פנינים נבחרות.

נכון אני מתוק? תיכף תראו מה אני הולך לעשות…

אמממ…עט. מעניין מה אני יכול לעשות עם זה?

טיפוס: בקטנה. התחיל הכיסא, משם לשולחן קפה ולשולחן בפינת אוכל (מה הבעיה? מטפסים לכיסא, ומשם ממשיכים לשולחן), ממשיך בשידת הטלוויזה, כדי להגיע באופן אישי לכל דיסק ודיסק (ולפתוח כל דיסק ודיסק ולפזר על הרצפה כמובן).

רוקם את תוכנית הטיפוס

טוב, כאן זה ממש בהתחלה, טיפוס על כיסא…

הטיפוס הראשון (לשולחן קפה)

מטפס ומטפס

טיפסתי לבד, עכשיו נראה מה יש כאן על השולחן…

יפה, נכון?

אופס, תפסת אותי…

פשוט אני רוצה לבחור DVD להיום בערב…

מטפס בכדי להגיע לשייש

כלומר להגיע אל העגבניה (מטורף על עגבניות…)

וברור שאני מטפס על העגלה

בכדי להגיע למפתחות כמובן (תמונה עם המנטורית)

כאמור, הרצפה היא מרחב ממש מיותר עבור אורי והוא מעדיף להיות במקומות אחרים, אם אפשר יותר גבוהים. הפעמים היחידות שהוא נשאר בקומת הקרקע זה כדי "לרצף" אותה בשלל ספרים (תלושי דפים), משחקי קופסא, טושים (ראו בהמשך) ומה שרק ניתן. כמו למשל כאן:

מה, עשיתי משהו?

דיברנו כבר על הסקרנות של אורי. זאת שמביאה אותו לעיתים למקומות מעניינים. לפחות לא ניתן לומר עליו שהוא מוותר בקלות:

מה? חסכתי לך ג'ימבורי..

גם למאיה היתה חיבה למקומות מעניינים

ציור (מופשט במרחב): נכון, צריך לעודד יצירה, אבל אצל אורי זה ציור מופשט כמובן, או אולי יותר נכון לכתוב – מתפשט: לקירות, לחלונות, לרצפה, וכמובן לפרצוף המתוק שלו שפתאום מעוטר "שמפים" סגולים, ירוקים ועוד.

הצייר בפעולה

לוק של צייר (צרפתי) כבר יש

והתוצאה…

קפיצות: בעידוד אחותו ואביו (כן, כן, אני כן מאשימה :-)) הילד קופץ. מהמשענת של הספה לספה, מהמשענת של המיטה למיטה, מהשולחן קפה למיטה. למזלי עדיין לא לרצפה ולמזלי עד כה הספה היתה קרובה לשולחן.

שקע ותקע: מה יהיה עם זה? הילד פשוט מתמגנט לשקעים (אויש, זה לא נשמע טוב). כמובן שבבית הכל מכוסה במגיני שקעים אבל לדוגמא בחורף, הרדיאטור היה מחובר, והוא כמובן היה ניגש לחוט ולתקע ומנסה לחקור ולמשוך. אני כמובן הייתי פוצחת ב"אורי!!!! לא!!!" והוא היה מחזיר לי חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו, כזה שאומר: "אמא, תרגעי,  בקטנה, אני רק בודק את זה..". בקיצור, לא הצלחתי בחינוך, ובעיקר הייתי מנסה להדליק את הרדיאטור כמה שיותר מאוחר לקראת שהם הולכים לישון ועל הבוקר, להוציא ולחסום את השקע.

אמבטיה: בראשית הוא היה יושב בכיסא אמבטיה. ואז האקשן היה מתרכז בכך שהוא היה משפריץ בטירוף על מאיה ומתפקע מצחוק (וגם אנחנו – חטפנו שפריצים וצחקנו..). אבל באיזשהו שלב הוא לא הסכים. למה מה קרה? מאיה בלי כיסא ואני עם? ובכי וצרחות הביאו אותי לוותר על הכיסא (שששש, בלי לספר למיכל דליות). וכך, יד אחת אוחזת בבנדיט ויד שנייה מסבנת אותו (תארו לכם מה זה יד אחת אוחזת אותו ויד אחת מסבנת את מאיה שמתלוננת על הפלייה :-)) וכמובן שגם כאן הוא מנסה לפתוח את הברז, לשתות מהברז (איך הוא אוהב את זה ..), לשתות מהכוסות משחק (כן, מהאמבטיה, מישהו מתנדב להסביר לאורי שאסור, אני כבר התייאשתי..). וכמובן שהוא מתעצבן מאוד שיוצאים מהמים, מה שמגיע עד לבכי, מה שעובר בשנייה שאני מראה לו את האטרקציה הבאה כמו שלט, שעון מעורר מהבהב ועוד.

אגב, המשיכה שלו לאמבטיה, מביאה אותו להמשיך ולנסות להיכנס אליה. גם (ובמזל) שהיא ריקה. אמרתי כבר שדבר לא עומד בפני הרצון, בטח לא במקרה של אורי. בטח לא הרצון לפתוח את הברז אמבטיה. בטח ובטח שזה לא קשור לכך שהוא עדיין לבוש קומפלט… זה בטח ובטח לא מפריע לו בקלילות להכנס לאמבטיה (מה הבעיה, זה בקטנה לאחר שהצלחתי לצאת מהמיטת תינוק – ולא, אל תשאלו אותי איך הוא עשה את זה, אין לנו מושג), פותח את המים (ואם היינו מאמינים היינו מברכים הגומל שהברז היה על הקרים) נשטף כולו ומבסוט מבסוט.  כמובן שעברנו לנעול הרמטית את הדלת.

האינסטלטור: לא יודעת, אולי הוא בונה על להיות צוללן (או אינסטלטור), אבל אורי פשוט לא יכול לעמוד בפני אסלות. חייב להכניס את היד ולבדוק איך בדיוק זה עובד… אז לרוב אנחנו מאתרים אותו שנייה לפני שהוא מכניס את היד, אבל חייבים להודות על האמת, לעיתים זה פשוט מאוחר מדי…

הודיני הקטן: אין לי עוד מושג מה יהיה עוד 17 שנה, ואני כמובן מקווה שיהיה שלום ושאוריק לא ילך לצבא, מקסימום לשירות לאומי, אבל כבר עכשיו דבר אחד נראה בטוח, שיחידת החילוץ 669, בהחלט יכולה לבנות על אורי. הילד פשוט משתחרר, נחלץ ומגיע לאן שהוא רוצה. למשל, חגורות של העגלה? קטן עליו. הילד פשוט משתחרר מהן ויוצא מהעגלה. ואם זה לא מספיק, אז הוא בהחלט כבר הצליח לפתוח את השער של המדרגות וכמובן לטפס לבדו ולהגיע לקומה השניה (מפחיד, אכן), וכמובן שכולו מבסוט מהחיים. אגב, המדרגות הן טקס בפני עצמו, אורי אוהב לטפס למדרגה הראשונה, לסגור את השער מאחוריו ולנופף לי לשלום עם "בי- בי" ולהתחיל בטיפוס. כמובן שאז אני מצטרפת אליו ודואגת שהוא לא יוסיף לכישורים גם צניחה חופשית… כפי שתוכלו לראות בוידאו המצ"ב, יש לנו איזו צניחונת…

גם מאיה מטפסת

ומטפסת…

מגייוור הקטן: כאמור, גם מאיה היתה שובבית, ואהבה להוציא את כל תכולת הארונות ולפזר על הרצפה, מכיוון שכך, הסרנו את הידיות במגירות הארונות המטבח ושמנו סוגרי דלתות של איקאה על כל דלת שיכולנו. ואז הגיע אורי, והראה לנו שהסוגרים האלו הם רק המלצה, ואין לו בעיה לפתוח אותם ולגשת בשמחה לפיזור תכולת הארון. בחלק מהארונות כבר השלמתי עם הבלאגן שנוצר, אבל כמובן שלא יכולתי לקחת את הסיכון שהוא יפתח את הארון הכי מסוכן עם חומרי הניקוי מתחת לכיור ולכן שם אנחנו מקפידים על קשירות כפולות שנכון לכעת אורי עדיין לא הצליח לפתוח.

מאיה בפעולה. הידיות לא נשארו הרבה אח"כ…

מאיה והשלל מהמגירות

"קורא/ע ספרים": הילד אוהב לקרוא. מביא לנו את הספרים על מנת שנקריא לו. והשבוע, כבר המחיז סצינה מהספר של דתיה בן דור: "בלון כחול, רצה להיות הכי גדול, התנפח, התנפח, התנפח, והופ, התפוצץ.." (או משהו כזה), ואורי פותח ידיו להראות שהבלון גדול, וכשאומרים התפוצץ, הוא מוחא כף אל כף והכי מבסוט בעולם (בן שנה וחצי – זוכרים, נכון?). ועוד לפני חצי שנה, כשהייתי מקריאה לו את הספר 5 בלונים (שהוא היה מביא לי כמובן) הוא היה מסמן לי עם הילד שלום (על אמא של רותי שבאה והביאה בלונים – היא הרי אמרה שלום כשהגיעה…). אז הקריאת ספרים זה באמת יופי. הבעיה היא בספרי ה"קו-קו", מכירים? ספרים בסוג של תלת מימד, שדמות מהספר מציצה מאחורי שיח, בית וכו. אז זהו שאורי לא הסתפק ב"קו-קו". הוא ביקש להציל את הדמויות ולחלץ אותן מהספרים, ודי לא נרגע עד שלא הגיע למבוקשו (לוחם צדק, אמרתי כבר?). בשלב מסויים, החלטתי שספרים מסויימים יוקדשו למלאכת ההצלה של אורי, ועל אחרים שמרתי למועד מאוחר יותר. מאיה אגב, ויתרה על קריעת הדפים, והעדיפה לנגוס בהם.

נסו ילדים לגלות, איזה חיות מסתתרות בתמונה (או שתשאלו את אוריק)

והיא לא ידעה שהורידו לה ת'ראש….

מאיה והספרים

הדה-שיפוצניק: אין מה לומר, שיפוצים, לא מומלץ לעשות בשנים הראשונות לגידול הילדים. אנחנו מסדרים והם מבלגנים, אנחנו מנקים והם מלכלכים, אנחנו צובעים לבן או בז' והם צובעים גם, בטוש שחור או כחול כהה… לאורי יש תחביב נוסף והוא להסיר תמונות. לאחר שסידרתי להם חדר משחקים, חשבתי להקדיש את אחד מהקירות לציורים שסבא גוז'ו וסבתא יהודית ציירו להם (האמת היא למאיה לכבוד הולדתה). הציורים קטנים יחסית ותלייתם על קיר אחת שיוותה לו מראה חביב. לא כך חשב אורי, שרצה להסיר את התמונות. מילא זה, אבל כמובן שהוא משך את התמונות בחוזקה (מה זאת אומרת איך הוא הגיע???טיפס על כיסא כמובן) ויחד איתן הסיר מהקיר גם את המסמר וכמה חתיכות מהקיר. לפניכם תמונת אחרי, נסו לדמיין איך זה נראה קודם…

נסו לדמיין…

ועדיין מסודר: עם כל הבלאגניסטיות שלו, לילד יש גם צדדים מסודרים. למשל, אם הוא רואה את התיק שלי, או את התיק האדום הגדול של סבתא יהודית, הוא חייב להוריד אותו ממקום מושבו (טוב, להגיע לשולחן זה כבר קטן עליו) ולסחוב אותו כל הדרך (על הרצפה כמובן, ברור) עד שהוא יביא אותו לי או לאמא שלי… אותו כנ"ל עם נעליים. הוא חייב שהן יהיו על הרגליים של בעליהן. וכך למשל, אם הוא מוצא זוג כפכפים שלי, הוא חייב להביא אותם אלי ולנעול לי אותם, גם אם אני כבר עם זוג אחר. גם לעצמו הוא מאוד אוהב לשים נעליים וגרביים, וזה יכול להיות אחד הדברים שמרגיעים אותו: "הנה אורי, בוא ננעל נעליים" והוא מיד מתרכז במשימה (אותו כנ"ל עם גרביים). הוא אגב, בניגוד מוחלט לבלאגן שהוא יוצר, אוהב להחזיר או להביא דברים לבעליהם, וכך אני יכולה לתעל אותו ללהביא למאיה את השוקו, סנדלים, והוא מבצע את המשימה ברצינות וריכוז גמור.

טוב, רשימת מסכמת פחות או יותר עד היום שבת, 26-05-2012, לפעלים של אורי בשנה וחצי הראשונות לחייו. מעניין מה הוא עוד יוסיף לנו בשנים הבאות….

הכל יחסי: תוך כדי כתיבת הפוסט ושאני מחכה לתמונות שיעלו, אני מגלה כתבה ששמה בפרופורציה את השובבות של הילד הכי מתוק בעולם…. http://www.mako.co.il/home-family-relationship/family/Article-88414dc11740d21006.htm

 

קורות האם האובדת 12 באפריל 2012

Filed under: כללי — nililandau @ 8:54

אמהות עובדות, המשרה השנייה, איזון בית משפחה, אמנות הג'נגלינג – מיטב עורכי התוכן נתנו כותרות שנונות יותר או פחות לנושא בו אנחנו האמהות (טוב, נו, אולי גם כמה אבות) מנסות להתמודד איתו יום יום מרגע שהשתנה לנו הסטטוס לנשואה + …

בראשית היה קל. מאיה נולדה ואיתה העסק. בטיפטופים, לאט לאט, הייתי הרבה איתה וקצת עם העסק. לאט לאט התרחבתי והייתי זקוקה לעזרה. הסבתות היו אופציה נפלאה… את הגן היא התחילה רק בגיל שנה וארבע, וגם אז, רק לשלושה בקרים בשבוע..

באיזשהו שלב כבר היה לי יותר מדי אינטנסיבי השהות איתה והג'ינגול (מילה שעוד תחזור). להסיע לפ"ת (לסבתא יהודית היקרה שהתנדבה לשמור בשמחה רבה), לשבת בבית קפה, להחזיר ושוב חלילה… הייתי זקוקה לשגרה. הרגשתי שזה מחייב גם לצמיחת העסק – הייתי צריכה הפרדה ושלחתי את מאיה לגן במסגרת מלאה. ועדיין, גם עם גן כל השבוע עד ארבע, לא הרגשתי מחסור (תוכלו לקרוא לזה רגשות אשם) בזמן איכות עם מאיה, כי כל יום הגעתי לקחת אותה עוד הרבה לפני הרבה ארבע, שלא נדבר על זה שבבוקר לא היה לחץ לצאת מוקדם והילדה באופן כללי חייה לה בכיף (וגם האמא :-)) והגיעה לגן בדר"כ שנייה לפני הארוחת בוקר.

הדברים התחילו להשתנות עם הצטרפותו של אורי למשפחה. קודם כל, עם התחייבויות קודמות, התחלתי לחזור לכל מני פרויקטים, כבר שהוא היה בן חודשיים. כשחשבתי על זה מבעוד מועד, לא חשבתי שתהיה בעייה. עבודה מהבית – הפתרון המושלם לאם העובדת. הוא יישן, ואני בינתיים אערוך כמה מאמרים. יה רייט, כלומר, NO NO!!

יסכימו איתי רוב האמהות שלתכנן משהו על שעת שינה של תינוק, זה לא הדבר שהכי ניתן לסמוך עליו (ועל כך תוכלו לקרוא בפוסט הראשון שהתפרסם עוד בפייסבוק והוביל לפתיחת בלוג זה). מאחר שכך, שוב ביקשתי את עזרת הסבתות, שישמרו עליו. בהתחלה הן הגיעו אלי (לוקסוס – מה יש לומר…). אבל גם אז, אני למעלה בחדר עובדת, ופתאום שומעת אותו בוכה. אם זה היה ליותר מ-2 שניות, הייתי ממהרת לרדת למטה ולהרגיע אותו (BIG MISTAKE כמובן), ואז אם אני כבר למטה, אז כמובן שכבר עשיתי עוד משהו על הדרך (טוב, מודה, אולי גם נשנשתי משהו..) ועד שעליתי שוב למעלה, הגיע שוב הזמן לקרוא לי (ועוד לא אמרנו כלום על הכביסה שהייתי מכניסה/מוציאה/תולה – על הדרך כמובן). בקיצור – לא יעיל.

גם כשמאיה נולדה, חוויתי את אותו קושי בלעבוד מהבית כשיש תינוק בבית, וגם עם מישהו אחר שומר עליו (ראיתם כבר מדוע) ולכן הייתי סרה לבית הקפה הקרוב לביתי ועובדת משם. כמובן שזה היה כרוך בעלויות משתנות של הקפה + מאפה, ועוד קפיצה לסופר פארם על הדרך ואולי עוד סידור פה ושם, וכך יצא שזמן הנטו לעבודה מאוד מאוד הצטמצם (הההוצאות  מאוד גדלו).

כאמור, הפיתרון האוטליטמטיבי, גם עם מאיה, וגם עם אורי, היה להביא אותם לסבתא יהודית. זה כלל כמובן את ה"מחיר" של נסיעה לפ"ת – לעיתים הלוך להביא אותם וחזור לעבוד בבית עד ארבע, או לחילופין עבודה בבית קפה בפ"ת (יא, אלללה, איך התנחלתי להם, לעיתים מרוב שהיה לא נעים הייתי מזמינה כל שעה איזה קפה או צלחת עוגיות, ואז שבוע לא הייתי מגיעה בשל הפאדיחות או בשל ההוצאות המופרזות). והיו גם את הפעמים שדייגו היה מסיע ומחזיר מפ"ת בדרך הלוך וחזור מתל השומר (ותודה לכביש 471) והייתי זוכה לזמן נטו לעבודה בבית ללא נסיעות ופקקים.

כמובן שגם אז לא היה פשוט. היה, כאמור, את אפקט מכונת הכביסה, שאני משערת לעצמי שכל אם שעובדת מהבית מכירה אותו. את כבר בבית, לא תכניסי מכונה, ולא תתלי, ולא תסדרי שנייה את הסלון.. השניה ועוד שנייה האלה לעיתים הצטברו לזמן נטו גדול במיוחד, על חשבון העבודה.

לאט לאט, עם עוד ועוד פרויקטים שלקחתי על עצמי, הרגשתי שאני לא באמת שם – באמהות – עם אורי. הרבה בדיעבד הרגשתי שחזרתי מהר מדי ל"שגרה". שהכל מתקתק מדי (אבל רגע, זאת חופשת לידה, לא? אה סליחה, עצמאית, זוכרים?). אפילו יש לי את החשד שההנקה "נכשלה" בין היתר גם מכיוון שמיהרתי לשוב לשגרה ולא לקחתי לעצמי, כלומר לעצמנו, את הזמן.

וללא ספק, הלוליינות הגדולה ורגשות האשם הופיעו ביתר שאת כשהתחלתי לעבוד בתור שכירה. כן כן, 9 שעות ביום זה לא משהו שקל לשלב עם אמהות. ככה זה, כל כך רוצים למצוא עבודה וכשכבר מוצאים, קשה להגיד לא, גם כשמבינים שזה כרוך ב-9 שעות ביום. 9 שעות ביום… זה המון. ולי יחסית היה מזל כי היתה לי האפשרות לשבור את ה: 08:00-17:00/ 09:00-18:00 שמתנוססות ב-99% ממודעות הדרושים (+ נכונות לשעות נוספות כמובן) ויכולתי לשחק עם השעות. וכך התחיל הג'ינגול.

9 שעות. אוקיי. אם אני באה ב-07:00 לעבודה (יוצאת ב-06:30 מהבית – העבודה בפ"ת, איזו ברת מזל אני…) אני יכולה ללכת כבר ב-16:00… אבל מה בדיוק הכבר ב-16:00? אפילו לא מספיקה לקחת את מאיה מהגן (יול"א – עד 16:00) וכמובן שגם לא הספקתי להביא אותה אל הגן (יוצאת ב-06:30, זוכרים?).

אבל זה אפילו לא נגמר בכך, כי יש ימים שדייגו צריך לצאת מוקדם ואני לוקחת אותה (ואותו כמובן) לגן ואז אני מגיעה לעבודה ב-08:30 (וזה בהנחה שהספקתי בבוקר לתקתק ולהימנע מפקקים). נו, עשיתם כבר את החישוב? צריכה להישאר בעבודה עד 17:30. מגיעה הביתה ב-18:00. מאוחר, נכון? אבל אי אפשר, כי באותו היום אני צריכה גם להוציא אותם מהגנים. וכך שוב, אני מתחילה לצבור חוסרים של שעות, אותם אני צריכה להשלים בימים אחרים. עוד שעתיים, מעבר ל-9 שעות, זה כבר 11 שעות ביום. קצת מוגזם, לא?!

וכך, הפכתי להיות חשבת שכר, כלומר, חשבת שעות. כל שבוע פותחת את הלוח נוכחות שלי ובודקת כמה עשיתי ובאיזה חוסר אני נמצאת. כי אם היו חוסרים הם היו יורדים מהמשכורת… ואיכשהו, תמיד אני בחוסר, כי תמיד יש סידור, או רופא שיניים, או משהו שגורם להגיע קצת יותר מאוחר לעבודה או לצאת קצת קודם ואז כמו בבנק, המינוס גדל וגדל. ואכן בכל חודש ראיתי כי קיבלתי "קצת" פחות בשל החיסורים…

בניסיון להיות יצירתית, ניסיתי לנצח את המערכת, או לפחות את השעון. השיא היה כמובן כשהתייצבתי בעבודה בשעה שש וחצי (ואל תגלו, אבל היו כמה פעמים שהגעתי גם בשש), וזאת על מנת להיות מסוגלת לעשות את ה-9 שעות ביום וגם לא להיות במינוס. מטורף, נכון? השיקול היה שאם גם ככה דייגו לוקחת את הילדים, אז כבר עדיף לצאת מוקדם. מה שנקרא – לחמוק (אפילו לפני שהם קמים בבוקר) וכך גם יהיה יותר קל לצאת. כי כשהילדודס כבר ערים אז קשה לצאת בזמן. יש סצינות ודרמות ואני כמובן די חלושס בענייני ה"תלכי ולא נורא אם הם בוכים".

כמובן שליציאה מוקדמת נוספו היתרונות של הגעה ללא פקקים תוך 20 דקות, התחלת היום בשקט וברוגע במשרד והכי חשוב, אפשרות לצאת מהעבודה ב-03:30 (תוך השלמה של 9 שעות) ואפשרות להספיק לקחת את מאיולה מהגן ברוגע ובשלווה כמו כל אמא נורמאלית מהפרוורים.

אבל האמת היא שלא באמת הצלחתי להתמיד ולהגיע לעבודה ב06:30 לאורך זמן. בכל זאת, כמה אפשר כל יום לקום ב-05:30? ואל תשכחו שמדי פעם (ולעיתים לרוב) אורי מתעורר בלילות, וכך הייתי צוברת חוסרי שינה גדולים, עייפה בעבודה, מגיעה עייפה הביתה, קצת פחות סבלות, יותר עצבים – בקיצור – לא ממש בריא.

מעבר לזה, אני חושבת שזה השפיע עלי גם בצד הפיזי. זה החורף הראשון שאני זוכרת שהייתי כל כך הרבה חולה. שלוש פעמים נעדרתי מהעבודה, כשמתוכן פעם אחת עם דלקת גרון ממש חריפה. איכשהו נראה לי שהלחץ והעומס גם תרמו לכך.

מעבר לעייפות, זה גם לא היה קל ללכת לעבודה בלי לראות את מאיה ואורי. לא לי, ולא להם. עם אורי זה היה עוד איכשהו קל (אז הוא עוד פחות הבין) אבל עם מאיה זה היה ממש קשה. היא היתה מתעוררת והיתה בוכה שאני לא בבית.  עם הזמן, עליתי על רעיון, להשאיר לה הפתעות תשומת לב לבקרים שהיא קמה ואני לא בבית. לא סתם אני קוראת להפתעות הפתעות תשומת לב, כי לא מדובר בדבר יקר, או מורכב, אלא בתשורה שמראה שאמא אוהבת, חושבת, מתגעגעת והשקיעה כמובן 🙂 אבל האמת היא שלא מדובר בהשקעה מורכבת. תנו לי לתאר לכם את הסיטואציה. השעה היא שש בבוקר, אני מתהלכת על קצות האצבעות כדי שאף אחד לא יתעורר ושאוכל "לחמוק" ותוך כדי מחפשת מה ניתן להכין למאיה (ב-5 דקות כמובן). פותחת מגירות, סורקת את הסלון, ותוך שניה עולה על משהו. הדברים פשוטים, באמת.

זה יכול להיות ציור כמובן, וכמובן שגם ציור גזור בצורת לב. וכמובן שניתן לעשות על נייר צבעוני, או בצבעים. או לגזור איזו תחפושת מפרסומת ולהדביק על דף ולשלב ברכה לבוקר טוב. אותו כנ"ל עם קרטון שנשאר מהמשלוח של הלילה. או צלחת שהדבקתי עליה עיניים ועם קשים השלמתי את הפנים.. "סוכריות" מקרפ… הפתעות בתוך קרפ מגולגל וכו' וכו'.

מאיה ממש נקשרה להפתעות. דייגו היה מדווח לי שזה היה ממש מרגיע אותה כשהיא היתה מתעוררת ומחפשת אותי. באיזשהו שלב, היא היתה מצפה להפתעה גם בבקרים שהייתי בבית ואז הייתי צריכה להסביר לה שאין הפתעה כי יש "מאמי" בבית… לא בטוח שזה שכנע…

אגב, סוגיית שעת סיום הגן, היא סוגייה בפני עצמה. השנה לא יכולתי, אבל כעיקרון יש אפשרות לשלוח את הילדים לגן עד 17:00. אני איכשהו, העדפתי את הג'אנגלינג המטורף הזה ורק שלא להשאיר אותה בגן עד 17:00. לא יודעת, גם עד 16:00 נראה לי המון זמן שהילדים לא בבית, אז חמש זה בכלל מאוחר בשבילי. וידעתי שאם הגן יהיה עד חמש, אז אני לא אשאיר את זה רק להזדמנויות, אלא זאת תהפך להיות השגרה והיא תהיה שם כל יום עד חמש (וזה מאוחר, תחשבו על זה, בחורף כבר אוכלים ארוחת ערב בשש-שש וחצי…).

רגשות האשם על חוסר זמן האיכות עם הילדים, גרמו לי פעמים רבות לוותר על כל השאר. גם אם היה סידור לילדים, והייתי יכולה בעיקרון להישאר עד מאוחר בעבודה ואז להמשיך לסיבוב קצר בקניון, סידורים, או אפילו יוגה מוקדמת של אחר צהריים ולחזור הביתה ממש מאוחר לפני שהילדודס הולכים לישון, הייתי מעדיפה לעשות רק את מה שאני חייבת (ניחשתם נכון, להישאר בעבודה – דיברנו על זה 🙂 ) ולמהר לחזור הביתה. לפחות להספיק לאכול איתם ארוחת ערב ומקלחות… המחשבה של להסתובב בקניון ולא להיות איתם פשוט לא קסמה לי, וזאת כאמור, בשל הזמן המועט יחסית שלי איתם…

דרך נוספת שמצאתי להשלים שעות עם הילדים, לפחות עם מאיה, היא לא לשלוח אותה לגן בימי שישי ולעשות איתה יום כיף. כן, כן, קראתם נכון, לוותר על יום שישי לבד, יום הבתי קפה, סידורים, קניות ועוד ולעשות הרבה פחות מזה, אבל עם האהובה שלי. גיליתי שאני עושה את זה ביף וממש נהנית מבוקר רגוע, ללא לחץ וללא תחרות ללא אחים, והילדה, מה שנקרא, ילדה אחרת לגמרי… שגרת הבוקר מתחילה מבית קפה מגניב, בו אנו חולקות ארוחת בוקר וממשיכות להסתובבות בקניון. קונות פיצ'פקס, לי ולה ולבית. פרחים ומאפים, יום שישי אמיתי. אז נכון, הרבה פעמים אני לא מספיקה את כל הסידורים, הרבה יותר פעמים אני מוותרת לגמרי על קניות עבורי (למרות שמאיה היא פרטנרית קנייה מעולה, אם חשקתם בבגדים עם נצנצים וורודים במיוחד) אבל זמן האיכות איתה הוא פשוט כיפי ומחזיר במעט את חוסר השעות איתה.

אפילוג לפוסט
הפוסט הזה החל להיכתב לפני די הרבה זמן, עם  התקדמויות מדודות של פסקה – שתיים בשבוע (ככה זה שבעשר בלילה אחרי שהושקטו הרוחות וסודר (קצת) הסלון, אין ממש כוח ומוזה לכתוב…) ומסתיים לו בערב חג השני של פסח.

חגים, וחגים ארוכים במיוחד, הם לרוב אימת ההורים. גם כי אין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה, וגם כי מרגישים כי כבר אין מה לעשות עם הילדים, הילדים (וגם ההורים) משתגעים ורוצים רק לחזור לשגרה ולהחזיר אותם אחר כבוד לגננת המהוללת…

איזה קטע, תראו איך נדפקנו לגמרי. אני לא מדברת על העניין שאין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה וזה בעייתי. אבל אם אנחנו כבר עם הילדים, בואו נהנה מזה. המסורת היהודית נותנים לנו הזדמנות להנות מהילדים. מקציבים לנו בלוח השנה "זמן איכות" עם הילדים. וכל כך קל לבזבז את זה על עצבים, לחץ, שיעמום.

בואו ניקח את הזמן, נתנתק ממה שלא מחייב. נפסיק לבדוק סטטוסים ואימיילים כל דקה (גם אם נפספס עוד רכישה של צוקרברג – לא נורא) ופשוט נהנה מהילדים שלנו. לא חייבים לנסוע עד למפל התנור עם כל עם ישראל (איי, איך נעשה את זה מחר ? :-)). אפשר להישאר בבית, לשחק, לבנות אוהל, לבשל ביחד, לצאת לגינה, להזמין חברים. פשוט להנות. פשוט להיות או כמו שכתבה לאה גולדברג ושרה חווה אלברשטיין הנפלאה:

"ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב…"

חג (שני) שמח!

 

איך הגעתי לקיסרי חירום (סיפור הלידה שלי) 2 בינואר 2011

Filed under: כללי — nililandau @ 8:29

את מאיה ילדתי בקיסרי. כשהרופאים הודיעו על כך שמחר יש לי קיסרי, די נפלו עלי השמיים. כלומר, כל תכנונים להיות אמא אדמה וללדת בג'קוזי וללא אפידורל עם הרבה כריעות ונשימות עומק.. אחרי כמה דקות של בעסה כמובן הבנתי שהכי חשובה היא התינוקת ושאני אפסיק לחשוב על עצמי. הרבתי להתייעץ עם "קייסריות" במיל וקיבלתי עצות שכללו בעיקר את המנטרה, לא להיות בטטה, לא להתמלא ברחמים עצמאיים ולמרות הכאבים לקום וללכת.  וכך עשיתי. לא אלאה בסיפור הלידה בעיקר כיוון שחלפו שלוש שנים, רק אכתוב שלאחר שחיכיתי יום שלם בצום, ילדתי בשעה 21:45 וביליתי לילה שלם כואב מבלי לראות את ילדתי. רק בבוקר (לאחר שהערתי את דייגו בחמש בבוקר ופקדתי/התחננתי עליו לבוא) ראיתי את המקסימה. בקיצור, אם כבר קיסרי, מומלץ בשעות היום, והנה אנחנו מגיעים לסיפור המעשה.

 

שוב פעם היו לי תוכניות ללדת טבעי. שמעתי שאחרי קיסרי אחד עדיין אפשר ללדת טבעי ומאוד רציתי הפעם לחוות את הדבר האמיתי (רואים שאני לא יודעת מהחיים שלי, הא? :-)) כל הזמן התלבטתי ביני לבין עצמי האם אוכל לשאת את כאב הצירים. חשבתי שכן (אז חשבתי..). תרגלתי יוגה ובאופן כללי שמרתי על אופטימיות.

 

רגע הלידה התקרב, ושוב התרחק. הגיע לו שבוע 40 והרופאה אמרה שכדאי ללכת לבית החולים ולבקש זירוז כי אחרת אם כבר אגיע לשבוע 41 הרופאים  ידחקו בי לבצע קיסרי. קיסרי, מה פתאום!! אני רוצה ללדת טבעי (אוי, עוד מעט זה יהיה פתטי…). והנה זה קרה. ההורים הגיעו לשמור על מאיולה, אכלנו ביחד ארוחת ערב, הם אפילו הציעו לקחת אותה לישון אצלם (אינטואיציה של הורים) אבל אמרנו שאין צורך ומחר יש גן.  בדיעבד אני חושבת שכבר התחלתי להרגיש צירונים, אבל הדחקתי.

 

בלילה לא מיהרתי ללכת לישון, כרגיל גלשתי, כתבתי וערכתי… פתאום התחלתי להרגיש. צירים. הם המשיכו להגיע ושמרו על קצב קבוע. הערתי את דייגו ואמרתי לו, יאללה… הוא שאל כל כמה דקות, ואני אמרתי גאה, כל חמש. התקשרנו להורים. אמרתי לאבא שיש לי צירים ואנחנו רוצים לנסוע לבית החולים. הוא איחל לי בהצלחה ואני הסברתי לו שהם צריכים לבוא להיות עם מאיולה. בינתיים התארגנתי… היה נדמה  לי שהם תוכפים, אבל לא מיהרתי, מעצות ששמעתי הבנתי שלא כדאי למהר לבית חולים.

 

ההורים הגיעו, אנחנו השארנו אותם לשמור על מאיולה ונסענו. התרגשות. הגענו לבית החולים והמתנו. בינתיים הבטתי בכל התמונות של היולדות והמיילדות שעיטרו את קיר חדר ההמתנה ותהיתי האם גם אני אכין תמונה למיילדת שלי (זהו, שלא). נכנסתי לחדר מוניטור והמתנו. הצירים היו קבועים אך לא התרבו. גם לא הכי כאבו (בדיעבד). האמרתי לאחות שאני רוצה ללדת טבעי והיא אמרה, טבעי? אחרי קיסרי? אין מצב. ישר אמרתי שמה פתאום ואמרו לי שאפשר ושהם לא יקחו לי את זכותי הבסיסית… האחות ענתה לי שבכל מקרה, עדיין אין פתיחה ושלחה אותי לרופא. הרופא החביב, ד"ר גבי … , זכר אותי מפעם קודם שבאתי להציק ולבדוק אם הכל בסדר. גם אותו שאלתי לגבי הלידה הטבעית, והוא ענה לי בשאלה: "מה זה טבעית?". הוא אמר שאין לו בעיה שלא אקח אפידורל אבל לא ניתן להתנתק מהמוניטור (כלומר, תשכחי מהג'קוזי) וזאת כיוון שאני אחרי קיסרי.. שוב נפלו עלי השמיים אבל ניסיתי לשמור על אופטימיות (ובעיקר על קור רוח). הד"ר הסביר לי שכיוון שמדובר בלידה לאחר קיסרי, יש חשש שהצלקת תיפתח וזהו מצב מאוד מסוכן לתינוק ולכן חייבים לעקוב וזאת עושים במוניטור. טוב, שוב הבנתי שהתינוק הכי חשוב והתבעסתי…

 

הרופא הסתכל באולטרא סאונד על אורי ואמר שהוא קצת ישנוני. נעלבתי בשבילו. ישנוני?? נשבעתי בפני הד"ר שאורי היה פעיל לגמרי בהריון (וזאת בניגוד למאיולה שהייתי צריכה לתרגל מדיטציה כדי להרגיש אותה). הוא אמר לי שהוא רוצה שאעשה עוד מוניטר ואז נראה. חזרנו שפופים לחדר המוניטור, היה משהו כמו 3-4 לפנות בוקר. הצעתי לדייגו שננוח קצת, כיבינו את האור וישנו מעט. לאחר כשעה שבנו לרופא, הוא שוב בדק, שוב אמר שקצת איטי ושוב אמר שבכלל אין לי פתיחה. הוא אמר לי שאם יהיה דימום או צירים רציניים אז שנחזור. שאלתי אותו מה זה צירים רציניים, והוא הסביר לי בפשטות: "כל כך יכאב לך שתרצי לרצוח את כל מי שלידיך". טוב, אף פעם עוד לא היו לי את התחושות האלו, אז בטח אדע.

 

חזרנו הביתה. אבא פתח לי את הדלת עם מבט מופתע/מודאג של "מה אתם עושים פה.. ועוד בלי תינוק בידיים". הרגענו אותו וסיפרנו לו את תקציר העלילה. בינתיים הבנו שמאיה התעוררה, עלינו לראות אותה והיא היתה מקסימה כהרגלה ונהנית (כהרגלה) עם סבתא יודית. הלכתי רגע לשירותים וראיתי שיש דימום. לא רציני, אבל בכל זאת. קראתי לדייגו, עשינו אחורה פנה וחזרנו למאיר.

 

איך שנכנסתי לאוטו הרגשתי שינוי. הצירים הפכו ממש כואבים. התחלתי לחשוק שיניים. עליתי מהר למחלקה. שוב מוניטור, רק שהפעם חוויה אחרת לגמרי. לא יכולתי לשכב, בטח שלא על הגב, גם לא ממש על הצד, גם לעמוד לא היה יותר מדי  נוח.. טוב, אז התחלתי לצרוח. ואוו.. הבנתי שלא ידעתי מהחיים שלי שדיברתי על לידה בלי אפידורל. התנצלתי בפני דייגו ואמרתי לו שאין מצב. בינתיים המשכתי לצרוח. השתדלתי לא להסתכל לכיוון דייגו, כי זכרתי מה הרופא אמר לי ובאופן כללי אמרתי לדייגו שהוא לא נוגע בי, ואם אפשר גם לא לנשום..

האחות שהגיעה מדי פעם מדדה פתיחה ואמרה שאין כלום. לא האמנתי… המשכתי לצרוח.

 

בהמשך קרו מס' דברים שלא שמתי לב אליהם. דייגו שם לב כי הדופק במוניטור יורד ב-50% (מ-130 ל-60-70) ולא עולה חזרה. הוא רץ לאחיות ולא מצא שם אף אחות. הוא המשיך לחפש ומצא  את כל הצוות הרפואי בישיבת בוקר (טוב באמת שיש מוניטורים אצל האחיות, כי אף אחד לא מסתכל עליהם). הוא כנראה היה מאוד משכנע בהתפרצותו לישיבה, כי תוך רגע נכנסו לחדר כ-5 רופאים ועוד המון אחיות. השכיבו אותי על המיטה, והסבירו לי שצריכים לעשות לי קיסרי חירום. רופא אחד לקח דם ומייד הטיסו אותו במסדרונות בית החולים לעבר חדר הניתוח. עוד הספיקו להחתים אותי על הסכמה לניתוח (הרופאה אפילו הספיקה להסביר לי כי אם אלד שוב פעם זה יהיה שוב בקיסרי..) ואני התחלתי להיכנס לסרט. האימה.

 

ואי, זה היה מפחיד. כנראה שכל כך מפחיד שאני לא זוכרת אם כבר כאב לי. התחלתי לבכות ללא שליטה ולהריץ בראש את כותרות העיתונים על כל היולדות ש… לא סיימו בטוב.. התמלאתי חרדה, עלי ועל התינוק. הרגשתי בסיכון. לא משהו בכלל. רציתי כבר שירדימו אותי ולא להרגיש כלום, לא יכולתי לעמוד בזה. אני זוכרת רק ששפכו לי חומר הרדמה על הבטן וזהו…

 

התעוררתי בחדר ההתאוששות והתחלתי שוב לבכות. משהו בלתי ניתן לשליטה, של חוויה לא נעימה שעברת. הרגשתי משהו בזרוע וראיתי שהרופא לא הסיר את הגומי שקשר על מנת להוציא לי דם (למחרת שפגשתי אותו ואמרתי לו שהיה מפחיד, הוא הודה שגם להם היה). דייגו הספיק להגניב לי תמונה של אוריק (אסור היה לו להיות בחדר ההתאוששות) ואמר שהכל בסדר.. המשכתי לבכות ולהירדם לסירוגין.

לאחר כמה שעות העבירו אותי לחדר יולדות. ואללה, נרגעתי. הרגשתי טוב. גם פיזית. להפתעתי הצלחתי לשבת בלי בעיה וחיכיתי. ואז דייגו הגיע עם אורי המתוק. ואי, התרגשות. סוף טוב, הכל טוב.

 

 

ואם אפשר מסקנה, בקשה לסיום. יולדות יקרות, אל תסירו את מבטכן (שלכן או של בעלכן) מהמוניטור, ובאופן כללי, תסמכו, רק עליכן ועל התחושות שלכן. אני לא רוצה לחשוב (למרות שחשבתי כמובן) מה היה קורה אם דייגו לא היה שם לב שהדופק יורד (כל אחד יכול לעשות אחד ועוד אחד ולהבין מה קורה שהלב לא עובד כמו שצריך..). אגב, מי שרוצה לדעת מדוע זה קרה, אז כשאורי יצא מהבטן מצאו קשר בחבל הטבור, לא סביב אורי, אלא סביב החבל עצמו. זה גם מסביר את התנועתיות האיטית שעליה דיווח הרופא בשלב הבדיקה.

 

פוסט ראשון – במקום אודות… 1 בינואר 2011

Filed under: כללי — nililandau @ 21:08

פוסט ראשון בבלוג חדש, אמא חברתית. כבר הרבה זמן שרציתי לפתוח בלוג על האמהות שלי, על המשפחה שלי, על החיים הפרטיים ולא הארגוניים. קראתי די הרבה בלוגים כאלה לאחרונה והזדהתי עם הרבה מהם ובעיקר הסתובבו לי בראש הרבה פוסטים שרציתי להעלות על המקלדת.. את חלקם העלתי בפייסבוק, חלקם נמוג להם בין הכביסות לסידור הבית וההנקות, עד שהגיע היום, ואולי באופן לא מקרי, ביום הראשון של השנה האזרחית החדשה – 1-1-11.

אז למה בעצם בלוג אישי? טוב, קודם כל כבר הבנו שאני אוהבת לכתוב (וגם לשתף). דבר שני, נראה לי שאני עושה את זה לא כזה רע. ובעיקר, לאחרונה, בעקבות לידת ילדי המתוק, עברתי כמה חוויות שמאוד רציתי לשתף בהן את כל מי שרק רוצה לשמוע (או יותר נכון – לקרוא), על מנת שילמדו מהן ואולי ימצאו בהן עניין.

אז על מה אכתוב כאן (בכל זאת אתם רוצים לדעת אם לחזור לבקר…). על תובנות יום יומיות מחיי האמהות לשניים, עם ג'ינגול בין הורות לניהול עסק עצמאי וכמובן על חוויות משפחתיות. בנוסף, סמוך לזמן פתיחת הבלוג, התחלנו כאן בתא המשפחתי לערוך שינוי תזונתי ולאכול יותר בריא (ד"ש לאביב לביא). אז אני בטוחה שיהיה מעניין לקרוא על התהליך ועל הדרך כמובן לקבל מתכונים שווים ממש טעימים.

אז נתראה בשמחות (בפוסט הבא..).

קריאה  נעימה!

 

 
%d בלוגרים אהבו את זה: