==== פוסט זה מוקדש לחברתי היקרה מריאנה, שהברזתי לה ברגע האחרון מהרצאת הורים, וזאת מתוך הרצון לסיים את הפוסט סוף סוף… אוהבת אותך – מקווה שאת לא כועסת 🙂 ====
ואו, איזו חופשה זאת היתה. נראה לי שהרבה זמן לא חוויתי חופש כה ארוך. זה התחיל כרגיל; כמו בכל חג, גם השנה חילקו בעבודה את לוח החופשות וראיתי את "החופשות המרוכזות" – בערבי החג, בחול המועד ואפילו יום גשר.. ושוב התעלמתי מזה ביני לבין עצמי וידעתי שאגיע לעבוד לפחות בחול המועד ביום הגשר לאחר כיפור. למה? זאת שאלה טובה.
כנראה שעברי בעבודות לפי שעות/מעבידים שלא מפרגנים בחופשות מרוכזות/עצמאית, שרק חבל לה על ימי חופש, מנעו ממני לשחרר ולראות את היופי בכך שמפרגנים לך חופש. נכון, הוא על חשבוני. נכון, אין לי יותר מדי ימי חופש (בטוח לא בכמות שמצפים ממני לקחת) ואני צפוייה להיות במינוס, נכון, פעם כבר הורידו לי כסף על החופש שלקחתי לנסיעה לארגנטינה (מה לעשות, לעיתים לעובד יש רצונות משל עצמו ומועדים משל עצמו לחופשה), נכון זה היה חצי מהמשכורת, נכון שמזל שנסענו :-).
אז כבר בדקתי ועשיתי התאמות עם הלוח חופשות של הילדים, וראיתי שבחול המועד וביום גשר לילדים יש גן ואין מניעה להגיע לעבודה, וכבר תכננתי מה אעשה בימים האלו, ואפילו הייתי מספיק משכנעת בפירוט המשימות שעל הפרק שקיבלתי בלי בעייה אישור מהביג בוסית שבדר"כ לא מאשרת, להגיע בחופשה.
ואז פתאום אמרתי לעצמי, למה? מה בוער לך? למה את חייבת להתלהב ולהתנדב? קחי לך חופש. תנוחי. תעשי את כל הסידורים שבעולם. תקני לך תיק (סוף סוף), תלכי לארוחות בוקר עם דייגו, תבשלי, תאפי,כתבי (פוסטים) תבקרי את סבתא, תפגשי חברים, תטיילו, הרבה, תהיי עם הילדים, תהני.
ופתאום זה היה כל כך ברור שאין טעם להגיע לעבודה. פתאום זכרתי משפט שפעם מישהי שעבדה איתי אמרה לי (אולי זה היה כשרציתי לבוא ולעבוד בערב חג…) "רוב בני האדם מצטערים על כך שעבדו יותר מדי ולקחו פחות יותר מדי חופש – ולא להפך".
זה כמובן הצטרף לעובדה שבקרוב אני מתחילה ללמוד, בתוכנית מאוד אינטנסיבית שאמנם תסתיים בעוד שנה וחצי בדיוק, אבל השנה וחצי הקרובה הולכת להיות מאוד מאוד מאוד לחוצה, עמוסה, בלי יותר מדי זמן איכות עם הילדים, ועם 2-3 ימים בשבוע של לימודים, בתוספת משרה מלאה כמובן ודייגו שיש לו עוד טרימסטר 2 לסיים את התואר שלו.
אז זהו, ההחלטה התקבלה ומכאן הכל היה הרבה יותר פשוט, דבר ראשון לצייר את לוח חגי תשרי ולהתחיל לצבוע אותו. ידענו שאנחנו רוצים לנסוע לפוש בטן גב (טוב, תיאור קצת מוגזם בהתחשב בעובדה שמדובר בחופשה עם הילדים). אני הייתי בעד אזור עין גדי/ים המלח כבר המון המון זמן, זה פלוס העובדה שזה יחסית (לאילת) קרוב, הביאו אותנו לבחור בדקה ה-90 במלון מרידיאן ים המלח.
המועד שנבחר לחופשה (וסליחה עם הצמים) היה יום כיפור ויום הגשר שלאחריו. האמת היא שזה באמת היה בדקה ה-90, כי בהתחלה תכננו לעשות את יום כיפור בבית. רציתי את החוויה של האופניים בליל כיפור שפוגשים את כולם במרכז העיר. זה עושה הרגשה של פעם כיפית כזאת וגם למחרת, הכל רגוע ושלו. אבל המחירים הזולים משמעותית הובילו אותנו לפתוח את החופשה ביום כיפור כאמור.
היה מוששששששששששששששששששששששלם. באמת. בניגוד להרגלנו בשנתיים האחרונות יצאנו מוקדם מהבית (כן, כן, מאז שאנחנו הורים לשניים אנחנו גרועים ביותר בעמידה בזמנים). זה היה שילוב של הכנת התיקים ערב/לילה קודם והגעת העוזרת בבוקר הנסיעה. ואין מה לומר, השתלם. הגענו לשמורת עין גדי – נחל דוד בסביבות השעה 11:00, וטיילנו בשמורה כשעתיים. בגלל שהיה חם, ושהלכנו בקצב איטי מאוד, אפילו לא הגענו למפל דוד, אבל זה ממש לא היה משנה. נהננו מהרגע, מהיופי של המקום הקסום הזה. מדהים כמה טבע מדהים יש כאן (חזרתי על עצמי – אני יודעת :-)).
עין גדי
עין גדי
ההיית
או חלמתי חלום…
כמובן שתוך כדי הטיול היו לי DEJAVUS לתקופת הש"ש (שנת שירות) אותה העברתי במקום הכי נמוך בעולם. על הבקרים אותם העברתי בצד הנחל והמעיינות, על העימותים שהיו לי עם האורחים במקום (מי את שתגידי לנו להרים את הלכלוך/לא לעשן/לא להדליק אש). זאת היתה תקופה נהדרת בה חייתי טבע 24 שעות, הכרתי אנשים מדהימים שחלקם נשארו חברים שלי עד היום, וצברתי חוויות נפלאות שחלקן הן מצע לפוסט משל עצמן.
לאחר הטיול בנחל דוד, המשכנו למלון. המלון כמו כל מלון, גדול, שטיחים, עצים מלאכותיים במרכז. אני מראש הנמכתי ציפיות… ובזכות זאת הופתעתי לטובה. מהמיטה הגדולה, מהאמבטיה המרווחת (נשמע כמו דירה להשכיר) שכללה גם אמבטיה וגם מקלחון.
התמקמנו בחדר וישר לבריכה (הילדים ישנו בין לבין בנסיעות, לא היה מצב לשנ"צ). הבריכה היתה אחלה, גדולה, מחוברת לחלק רדוד מאוד לילדים, עם מגלשה כיפית שאורי מצידו (גלש, בטח גלש), ברגע שנגע במים כבר דרש: "עוד-פם". בנוסף היה לבריכה חלק נוסף נפרד למבוגרים – כלומר, בלי ילדים מפריעים, שם אפילו הספקתי לבקר פעמיים ולשחות כמה בריכות לא רעות בכלל שהבהירו לי, אם היה ספק, שאני ממש, אבל ממש, לא בכושר.
.
.
היה כיף במלון. רגוע יחסית, ישנו ממש טוב. כמובן שבכל בוקר מצאנו את עצמנו 4 באותה המיטה.
ככה זה התחיל…
ביום האחרון אפילו התפנקתי ב-20 דקות שלמות בבריכות המלח של המלון – ל-ב-ד. ואו, זה היה מוזר, לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי, שלא צריך להקשיב למאיה, לא להשגיח על אורי… היה עוד בוקר שהקצתי מוקדם (אמרתי כבר שישנו טוב…) ולקחתי לעצמי זריחה עם ספר מול הנוף. האמת היא, אחלה נוף. מצד אחד הבריכה, מצד שני ההרים וים המלח. שינוי משמעותי עבורנו שלרוב מוותרים על נוף תמורת מחיר סביר (ומעודדים את עצמנו במשפטים פולניים כמו: "במילא שמגיעים לחדר כבר חושך/עייפים ורוצים לישון") וזוכים בחצר האחורית במקרה הטוב.
הנוף מהחלון – פעם ראשונה שאנחנו לא מול החצר האחורית
מופע זריחה
דייגו עוד לקח את מאיה לביקור מחייב בים המלח עצמו (אם כבר, אז כבר), טבילה של חצי דקה הספיקה לה והיא ביקשה לצאת מהים המגעיל והשורף הזה. דייגו מצידו הזדהה ולמחרת כל מי שפגשנו כבר ידע שים המלח שרף לפאפי ב… (נו, אתם יודעים).
לפני – "נו, אבא, בוא כבר למים…"
אחרי: "אבא – בוא נלך!"
לאחר יום כיפור, חיכו לנו עוד שישיבת רגועים בבית ומיד לאחר מכן, לראשון שני בצפון. צמוד – אני יודעת, אבל זה הרי לא היה בתכנון… חשבתי שזה יהיה לי OVER אבל בדיוק יומיים בבית הכינו אותי לצאת ליעד הבא – קמפינג בסוכות של נעם בקדיתא. את רוב הדברים אפילו לא פרקנו. כמובן ששינינו קצת את הרכב הבגדים והוספנו שקי שינה ללינה (כמעט) מתחת לכיפת השמיים.
קדיתא, מי שלא יודע הוא ישוב אקולוגי בגליל העליון, לא רחוק מצפת. יש שם בית כל כמה קילומטרים וכעיקרון מקדמים שם רעיונות אקולוגים כמו אנרגיה סולרית ועוד. כעיקרון רציתי לנסוע ל"אינדיאני ג'ונס" שחברים המליצו לי עליהם שהם אוהלי טיפי גדולים ומפנקים, אבל כמובן שברגע האחרון כמו ברגע האחרון, לא היה מקום, והנה במקרה הגעתי לנעם בקדיתא. היה כתוב באתר שיש להם 2 סוכות – כל סוכה עד 8 איש, ואני כבר חשבתי שנצטופף, יחד עם החברים בסוכה.. בפועל, מה שקרה הוא שהגיע עוד זוג חברים, והיינו לגמרי לבד במתחם (כלומר, לא ארחו עוד אנשים, מלבדנו – 3 זוגות של חברים + 2 ילדים לכל זוג). המקום מקסים. כאמור, 2 סוכות- מתאימות בעיקר ללינה בעונות נעימות – מה שנקרא: "קמפינג פלוס", בנוסף – עמדת מנגל, 2 עמדות גז, 2 עמדות ברזים. במקום גם שירותים ומקלחת – חלומיים. כל אחד מבודד מספיק ומספק פרטיות, ומנגד פתוח כולו אל נוף הגליל שאין כמותו.
פינת האוכל
סוכה, אוהל וילדה מתוקה
לאחר טיול מאולתר בבוקר, הגענו למקום. אני – הפסימית – כל הזמן חששתי מהגשם שחלק מהתחזיות חזו, זאת בתוספת סיפור של קולגה לעבודה שסיפרה לי על הגשם שירד להם בערב סוכות בשנה שעברה ושלא יצא לי מהראש. השמיים אכן היו מעוננים כשהצפנו, אך למזלי, נסעתי עם אנשים אופטימיים שהרגיעו אותי שיהיה בסדר. גם בעלת המקום היתה אופטימית וששאלתי בהיסוס מה יהיה אם בכל זאת ירד גשם, היא הרגיעה אותי ואמרה שמקסימום נבוא אליה. ככה הם האנשים הגליליים…
טוב, אז אחרי טיול מאולתר בבוקרו של ערב סוכות הגענו למתחם. מה אגיד ומה אומר – כיף ומומלץ… בדיוק כמו התיאור לעיל וכמו שתוכלו לראות בתמונות ובאתר. ומה שהכי מדהים, ושאנחנו יודעים כל כך טוב, הוא איך הילדים נהנו. מהרגע שהגענו, עד ארוחת הערב, שלושת הילדים הבוגרים – בגילאים של מאיה, פשוט העסיקו את עצמם בסוכתנו, רצו, קפצו, ורצו וקפצו ההתגלגלו, ועשו הצגות ומה לא. כמובן שהיה צריך לשמור על אורי שלא יברח לחורשה, אבל בסך הכל – איזה תענוג. בלי שום אטרקציה. בלי משחק, אפילו בלי פינת חי, אפילו בלי כדור. בלי צלחת מעופפת. רק הם ועצמם. לפני ארוחת הערב הלכנו לחורשה לאסוף עצים שנפלו למדורה. כששאלנו אם אפשר להשתמש בקרשים שראינו באיזור, הם ביקשו שלא והסבירו שהם די משתמשים בהכל לבנייה במקום. טוב נו, לא אומר שוב שהיה כיף, רק אמליץ עד מאוד. ואם תשאלו איך הסתדרנו 3 משפחות ב-2 סוכות, אז זה מאוד פשוט. 2 משפחות, כל אחת בסוכה, ומשפחה נוספת העמידה אוהל במתחם.
בכניסה למתחם הסוכות
במתחם המדורה
למחרת היינו בפארק הירדן. מוזר לומר, אבל לא זוכרת שהייתי במקום הזה עד היום. כשהגענו למתחם המרכזי הבנתי למה, קצת עמוס לי מדי. אבל כבר היינו כאן, אז אפילו טיילנו קצת (מיותר מבחינתו של דייגו) ובעיקר טבלנו במים. הבריכות חביבות מאוד. הילדים נהנו (וכמובן נעקצו).
.
.
.
חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. לחול המועד שהילדים בילו בגן הילדים ואני (וקצת דייגו) נהנינו מ- חופש. כן, כן. הייתי עיקבית בהחלטה שלי ולא הלכתי לעבודה. אפילו לא ליום אחד. אפילו לא לכמה שעות. היה נפלא. פדיקור, יוגה, השלמת שעות שינה, קניות קצת לבית, קצת בגדים.. מה, כבר נגמר?
אז זהו שלא, כי חיכה לנו עוד סופ"ש אחרון (לפני החג השני) שבו הדרמנו לפארק אשכול. איך הגענו לשם? האמת היא שאני בכלל לא שמחתי לב שהחלטנו לנסוע. פשוט דייגו החליט להיות ספונטני ודחק בי לזרום (בדיעבד אני נזכרת למה אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת). בקיצור – אנחנו ידענו שאנחנו זורמים לקמפינג בפסטיבל כדורים פורחים בפארק אשכול – שבערב יהיה מופע GLOW, ובבוקר מופע זריחה ויש בריכות שכשוך וגם ניתן לטייל שם…
ידענו? חשבנו.. ומה לא ידענו? שיהיה שם מ-פ-ו-צ-ץ. אין לי מושג כמה מאות/מאות אלפי אנשים היו שם אבל בהחלט away to much למה שאני רגילה. בסוף מרוב שלא היה מקום, העמדנו אוהל מתחת לעמוד חשמל. הלכנו המון (מרחק מהאוטו, מרחק מהמקום לינה למופע הכדורים הפורחים). המופע היה מאכזב (בלשון המעטה), לילדים בכלל לא היה כוח ללכת עד לשם ברגל, אני הייתי עם כאבי גב (יותר מדי הקשתה ביוגה), אז לא יכלתי להרים את אורי. אורי היה מתוסכל. אני פחדתי שאורי ילך לאיבוד עם המוני האנשים.. בקיצור – לא כיף.
אורי והמוני אוהלים
מה שהיה כיף הוא שכשהילדים סוף סוף נרדמו, אז יצאנו מהאוהלים (בניגוד ללינה בסוכות בקדיתא, ובכלל למצבי היום יומי שנרדמים איתם) וישבנו עם החברים ודיברנו על הא ועל דא. בלי הפרעות. בלי בקשות. בלי לרדוף אחרי אורי.
אני תיכף הולך לישון…
הייתי בטוחה שלא נקום לראות את הכדורים בזריחה. ושאם נקום אז הילדים לא יתעוררו, ושאם הם יתעוררו, זאת תהיה רק מאיה, או רק אורי. אבל בסוף התעוררנו. בלי הרבה בעיות. אפילו לא היינו עייפים מדי. צעדנו לכיוון הכדורים (הרבה הליכה – אבל באור יום הכל הרבה יותר קל ופשוט מסתבר) וחיכינו להם. ובסוף הם עלו. כדור כדור. באיזשהו שלב שלא יכולתי להחזיק את אורי (כלומר, להחזיק אותו מלברוח) הלכתי איתו לגן משחקים סמוך והסתכלתי על הכדורים מבעד למגלשה. היה חביב. סורי, לא יותר מזה. אני חושבת שגם לא למאיה ולדייגו. אולי באמת הגיל מוקדם מדי. אולי באמת היה עמוס מדי.
בכל זאת יפה…
בכל זאת היה כיף
בפלאייר הפרסומי היה כתוב שבמקום יש גם בריכות שכשוך, אבל העדפנו לוותר, ומייד לאחר ארוחת הבוקר, התחלנו להצפין הביתה. חזרנו בשישי והיה כיף לקחת באיזי עוד סופ"ש עד החזרה לעבודה.
עם או בלי הכדורים הפורחים והמוני האנשים, זאת היתה ללא ספק אחת החופשות הנפלאות שלקחתי לעצמי. לא יודעת אם זה יותר הזמן איכות עם דייגו והילדים, או הפרגון לעצמי לא ללכת לעבוד ולהתפנק. בכל מקרה- היה שווה. (אה, וקניתי תיק…).
אמא חברתית 