תובנות (על) חול ומועד 4 במאי 2016

הפסח האחרון החל ללא תוכניות.. ידענו שאני לא עובדת, שדייגו עובד, שאת ליל הסדר אנחנו הפעם עורכים עם המשפחה ולא במדבר, ופחות או יותר זהו… אני הבנתי שזה אצלי ואצלי כמו אצלי ידעתי שנזרום.. נעשה דברים, נהנה מהביחד וכמובן שגם נשאיר זמן לנוח בין לבין… הסתבר שהיה לא רע בכלל…

א' חול המועד:

1/2 יום עבודה – 1/2 יום נמל…
התכנון היה לקחת את הילדים איתי לעבודה.. אבל אעפס, הם למדו את הקטע.. יותר כיף אצל סבתא.. אמנם סידרתי מחשב לכל ילד (בכל זאת כמעט כל העובדים בחופש) אבל הם העדיפו להיות מול המסך במצב מאוזן (שוכבים על המיטה של סבאסבתא). אז קמנו באיזי, לקחתי למלאבס סיטי לסבתא, והגעתי לעבודה בעיקר כדי לנקות שולחן. לנקות שולחן מהפער שנוצר בעקבות (מוזמנים לסדר לפי סדר חשיבות): עובדת שעזבה, ראיונות למציאת מחליפה, ימי עיון וכנסים במקביל – לארגן הכל לבד, חדר חדש, פינוי הישן ומעבר וסידור, ברלין ל-5 ימים, חזרה בתקווה לעבוד ואז, תארגני כנס עובדים, מצגת ליו"ר ומשחק Kahoot בקטנה… ובינתיים כל המשימות ממתינות, נערמות, בשקט כזה, אבל זקופות, מחכות, כבר אמרנו? הייתי חייבת 1/2 יום בשקט, בנחת. לסדר, בלי שאף אחד יפריע, שלא יכנס לשאול שאלה, לבקש משהו, לקבוע פגישה, שקט.  איכשהו הצלחתי, כמעט. לפחות למפות, לארגן הכל יפה שימתין הפעם ממויין ועם עדיפויות וקדימויות. כמובן שעבדתי כמעט יום שלם של חול המועד ולא הצלחתי להימנע מצבירת שעות נוספות נוספות, אבל לפחות ניסיתי…

ההמשך היה בנמל תל אביב. איכשהו תמיד אוהבת להגיע לנמל. כמה שעמוס שם, תמיד מוצאים חנייה (מה זה 60 ש"ח אח"כ? בקטנה), איכשהו תמיד יש שם מרחב, ויש ים, ואוויר. תענוג. הפעם הגענו עם סבתא יהודית ועם אמא נילי שהחליטה לשחרר. להרחיק קצת את הגבולות. להעלים עין, לפחות לעצום אחת. ושחררתי. והילדים היו מאושרים. מה בסך הכל ביקשו? קצת חומריות לנשמה. קפיצות "טרמפולינה באנג'י" (25 ש"ח ל-5 דקות) – וי. שכירת מכוניות ממונעות לייט לילדים (ובואו נעזוב את המחיר) – וי. ארוחת ערב סושי – וי. 5 ספרים לילד (ביותר מ-100 ש"ח) בצומת ספרים – וי. היינו שם.

אטרקציות…

 

ב' חול המועד

 פסטיבל הצגות ילדים בחיפה
יום קודם השתעשעתי ברעיון להזמין כרטיסים.. הייתי משוכנעת שכבר לא יהיו… והפלא ופלא היו גם היו. לא יודעת מה זה אומר עם הסרט של יומיים אח"כ שהתקשינו למצוא 4 מושבים צמודים שלא בשורות הראשונות, אבל מילא, נשמור זאת לפסקות הבאות…  אז היו כרטיסים. והזמנתי ל"קסם של מוצרט". היה נהדר. קודם כל הפסטיבל הוא פנינה תרבותית לנפש ולרוח. כמה תרבות, כמה מרחב. בכל המתחם של תיאטרון חיפה. עם תיאטרון רחוב בשפע, מופעים, לוליינים, הילדים היו מרותקים. והכל חופשי ונגיש וחינם. תענוג.

נהנים בפסטיבל

ההצגה שהלכנו אליה היתה מעולה. מציגה את סיפור ילדותו של מוצרט הנער, על רקע "גילוי" גאונותו בפסנתר לעומת אחותו שהתבררה כסתם יכולת ניגון בפסנתר.. הקנאה מול האחים, רגשות של האב מול שניהם, וכמובן היכולת להכיל ולפרגן לאחר שמצליח. הצגה נהדרת מלאה במוזיקה נפלאה של מוצרט כמובן, ולא פחות חשוב, הצגה מלאה בהומור, מצחיקה ממש, ואפילו אורי התפקע מצחוק, ואני תוך כדי ספרתי את יתרונות ההצגה: שיעור על התמדה ועל הצלחה בעקבות כך – וי, שיעור על אי הצלחה למרות השקעה – וי, שיעור על קנאה בין אחים והשלמה – וי, שיעור על פרגון לאחים – וי, הכרת יצירות של מוצרט – וי, ולא פחות חשוב – צחוק והנאה – וי ווי.

ילדי בית העץ
על הדיסק הזה שמעתי באחת תוכניות הרדיו, נראה לי שזה היה ראיון עם יוצרי הדיסק ועם אברהם טל, אחד הזמרים המשתתפים בפרויקט.. מדובר בדיסק נהדר לילדים, עם טקסטים על כל מה שמעסיק אותם, בצורה באמת אינטליגנטית, מכבדת, מעשירה, וגם מאפשרת להם לגעת באמת במה שמעניין אתם: כלב שהם רוצים, חלומות, שאיפות, חשבונות לא סגורים עם "פיית השיניים", ילדים עם צרכים מיוחדים [ואיך שהם בעצם כמו כולנו], ועוד ועוד.. בנוסף לכך, קחו את מוקי, קרולינה, אברהם טל ועוד מוכשרים ששרים, תוסיפו לכך קטעים שהילדים מספרים על הנושאים הנ"ל, ותבינו שיש מדובר בדיסק מופלא, ושאתם חייבים לקנות אותו לילדים שלכם ולאזן קצת את מה שאין לכם שליטה עליו (כביש החוף פינת דרך השלום). כמובן שבהתחלה הילדים התנגדו נחרצות לדיסק החדש והמשעמם (עוד לפני שהם שמעו אותו כמובן), אבל בשלב מסויים הסברתי להם שוב את יחסי הכוחות בינינו, וכך כל הדרך לחיפה חרשנו על הדיסק ועם סובייטיות קלה הם התאהבו בו ואפילו שמעתי אותם מזמזמים אותו 🙂

מבצר קאקון
בדרך חזרה מחיפה, שנייה לפני שהגענו לבת חפר, עברנו דרך מבצר קאקון. כל כך הרבה פעמים עברתי שם ואף פעם לא עצרתי. פעם רציתי לעצור אם הילדים אבל הם לא רצו והמשכתי.. ואף פעם הרי אין זמן והפעם, בלי לשאול אותם יותר מדי, פשוט נכנסתי… חנינו את הרכב והתחלנו בטיפוס קליל ביותר למבצר. גילינו מקום די נחמד ומאוד מוזנח, אבל עצם הגילוי, ההימצאות בטבע, היתה מאוד נחמדה. הילדים זרמו עד מאוד. ניסו להבין מה זה המקום הזה, לפענח גרפיטי שהיה בצדדים, לתפוס חיפושיות והיה פשוט כיף.

בדרך למבצר קאקון

ג' חול המועד

סיור ליקוט עם אורי ציזיק ביער חורשים
על אורי ציזיק שמעתי עוד בתקופה שעבדתי באתר על השולחן. ידעתי שהוא מתמחה בבהיסטוריה של האוכל ובעיקר באוכל שלנו ואז וב"על השולחן" שילבו אותו במדורי אוכל בריא במגזין. מאז שמעתי את שמו פה ושם. כשחברה הציעה לי להצטרף לסיור ליקוט איתו אמרתי שיכול להיות מעניין ובכלל טוב להוציא את הילדים לטבע. לי היה נחמד מאוד. היה לי סוג של שילוב של פרויקט הגדרת הצמחים במגמה הביולוגית לבין חזרה לתקופת הדרכת הטיולים בצבא אז הכרתי כל צמח ופרח ואבן. אורי (ציזיק) עצמו מקסים. מצחיק. מתבל את הסבריו באידיאולוגיה לא מתפשרת על צריכת מזון מקומי [גילה לי למשל שהשמן של יד מרדכי והשמן ה"אותנטי" של זיתא מופקים מזיתים מעבר לים.. 😦 ]. הילדים לעומת זאת, איך לומר, אעפס.. פחות התחברו…

התאספנו ביער חורשים, וערכנו סוג של סיור ביער. אורי הסביר על הצמחים והעצים. נתן לטעום עלים וקצת גבעולים. הילדים היו בשלב שיותר התלוננו על הקוצים, ואורי מייד הצביע על בתו בת ה-8 נטולת הנעליים. כן, כן, מה שקראתם.. סיור בין קוצי יער חורשים יחפה…

בסיום הסיור התכנסנו לארוחת צהריים, מייד הילדים התגייסו לחיתוכים. הכנו סלט חסה וירקות free style, מצה ברייט ענק בשילוב בצל ירוק ושאר עשבים, ושני תבשילים על הפוייקה של ירקות, אחד על בסיס גרגירי חומוס והשני על בסיס עדשים שחורות. בשבילי זה היה תענוג, תנו לי את זה כל יום כל היום ולא תהיי מאושרת ממני (ואפילו לא הרגשתי את החול שלא נשטף מהירקות טרם חיתוכם לסלט ולתבשילים). הילדים, איך לומר, פחות התחברו, התבעסו על הירוקים במצה ברייט, וניסוי לדלות תפוחי אדמה נטולי עדשים מהתבשיל…

לקראת הסוף כשהודיתי לאורי על הסיור, שאלתי אותו איך מגדלים ילדים "כאלה".. ושנינו חייכנו.. הוא אמר שפשוט חיים חיים כאלה.. ולי זה התחבר עם תובנות על חול המועד שתיכף יבואו בסוף הפוסט.. בכל אופן, לא יכולתי לסיים את הסיור בלי מחשבה קצת צינית שבטח אחרי סיור "אקולוגי אידיאולוגי" שכזה, יש כמה ילדים רעבים שיחפרו להוריהם עד שימצאו מבוקשם בסניף מקדונלדס הקרוב לביתם…

ד חול המועד

קצת נחים וקצת zootropolis
מה שאני אוהבת בחופשות זה שיש זמן לנוח מהן. כלומר, כמו פולניה טובה, אני אוהבת שיש לי את הזמן להתארגן בנחת (כן כן, כולל סידור הבית) לסוף החופש ותחילת השגרה. התוכנית היתה בעצם לקחת את הזמן, לנוח, כמובן שגם לסדר.. לתת להם קצת להיות מול מסכים (תוך כדי שאני מפרגנת לעצמי שנ"צ) וגם להוציא אותם מהמסכים לפעילות משותפת…(על פניו מאיים, בפועל, הרבה יותר קל ממה שאנחנו חושבים). אז מה היה לנו: משחקי קופסא לרוב (מדהים לראות איך אורי גדל וממש משחק איתנו אחד לאחד) כמו טאקי, קצת היער הקסום (משחק קסום ומהנה ביותר), כמובן סופר והערכות לטיול של המחרת.. טיול לגינה עם דובי ואופניים ובעיקר, רגוע.

גם אופניים, גם כדור, גם כלב וגם ילד מתוק, והכל בסיור אחד 🙂

אחר"צ הדרמנו לרעננה לצפות בסרט זוטרופוליס (zootopia).

האמת היא שההמלצות עמדו בציפיות. סרט מקסים על עיר קוסמופוליטית, נגיד תל אביב (נגיד), בה כל אחד יכול להיות כל מה שהוא רוצה ולא משנה אם הוא ג'ירפה גבוהה או עכבר קטנטן. ג'ודי הופס היא ארנבונת קטנטונת ולוחמת צדק שעוד מגיל טקן חלמה להיות שוטרת, ללחום ברשעים ולעזור לחלשים.. הבעיה היא שהכל נגדה, היא קטנה מדי, אין לה את המעמד הנכון, וגם ההורים שלה לא בדיוק מעודדים אותה להגשים את חלומותיה (הם פחות או יותר מעודדים אותה לא להגשים את חלומותיה כמו שאחר 576 האחים שלה ולהסתפק בעבודה במטע הגזר…). אבל כמובן שג'ודי שלנו לא מוותרת על החלום, מתקבלת בקושי לבית ספר לשוטרים ומסיימת מצטיינת כמובן. מוצבת בתחנת משטרת זוטרופוליס ומתמלאת באושר עד שהיא מגלה שהתפקיד אותה קיבלה הוא מתן דוחות חנייה. אבל ג'ודי שלנו לא מתייאשת וכמו מלכה, היא מחליטה שאם זה התפקיד, היא תהיה בו מצויינת…(מישהו אמר לימון ולימונדה??). הסרט ממשיך לתאר את סיפורה של ג'ודי, כולל חברות אמיצה ושובר סטירואטיפים עם השועל שכמעט וכבר גמר אומר להשלים עם התדמית שלו אבל כמובן שיש תפנית בעלילה.. כמובן כמובן שנותנים לג'ודי צ'אנס והיא מצליחה להציל את העולם, או לפחות את זוטרופוליס, בסצינות שלרגע נראו מתוך ה-Black List. ועוד לא אמרנו כלום על סרט בכיכובה של דמות נשית (ארנבת) עם חלומות וייעדים, שלא מוותרת ולא מתייאשת.. חינוך קולנועי גם למאיה וגם לאורי כמובן.

בדרך לסרט

ערב חג שני

חוגגים במדבר

אחרי שנתיים בהם חגגנו את ליל הסדר במדבר, השנה כבר השתנתה החבורה, וירדנו למדבר בחג השני. ירדנו ביחד עם חבורת בית זית. רחובנו הקט בבת חפר שלמזלינו יצא לנו לגור בסמיכות לאחלה אנשים שבנוסף גם יש לכולם ילדים באותם טווחי גיל.. אז טיול  [4] משפחות ראשון, או יותר נכון קמפינג [4] משפחות ראשון, הוא כמו התחלת דייט.. עוד לא ברור מה כל אחד אוהב, איך לאזן בין המנוחה לטיול, בין הנוחות לאתגר.. ובסוף כמו תמיד, זרמנו, לא הקשינו.. הלכנו על קווים כללים והאמת היא שהיה מוצלח.

בחרנו בחאן חי נגב, בעקבות זכרונות מוצלחים שהיו לנו ממנו מלפני כשנתיים. אז נסענו סוליקו ארבעתינו, ישנו באוהל מונגולי והסתכלנו על המשפחות שהגיעו יחדיו והיה נראה לנו שיהיה כיף לעשות את זה יום אחד…

ומאז אנחנו עושים את זה הרבה פעמים. גם סוליקו אנחנו וגם עם עוד משפחות. הילדים עפים על זה. פשוט מדהים איך הם לא צריכים כלום, לא אטרקציות, לא קולנוע, לא מכוניות להשכרה ופשוט נהנים בחאן. אז בינתיים עוד לא עוברים לגור שם אבל בהחלט חוזרים ומגיעים.

מעמיסים ציוד וילדים לחאן

נהנים בעין בוקק

עין בוקק

מים במדבר

סוף חול המועד – חזרה לחול (בלי מועד)
כמו בכל חופשה, אתה בעצם מבין שאלו לא החיים שלך אלא, אלו הרגעים בין החופשות שלך.. אתה מבין טוב מאוד כי כל מה שהיה כאן עד עכשיו תיכף נגמר.. הרוגע, השקט, החופש לבחור, האפשרות להיות איתם ולא להיות לחוצים שיש רק 4 שעות (במקרה הטוב 😦 ) אחר הצהריים להספיק להיות איתם וגם: לבשל/לסדר/לבדוק שיעורים/לשאול איך היה בגן/בית ספר/מקלחות/סיפור ולישון…. אויש, החופשים עושים לי טוב, אבל כמו פולניה טובה גם קצת לא טוב.. 🙂 אני שואלת את עצמי בעצם למה ומדוע.. קוראת לזה תסביך המזכירה (בלי להעליב אתכן אחיותי הנהדרות), אבל אחרי חופשות כאלו, פשוט בא לי להיות מזכירה, או כל תפקיד אחר שבו אוכל להגיע הביתה בנחת בשלוש/שלוש וחצי.. להיות נטולת לחצים, להנות מילדי.. לבשל איתם אורגני, לאכול עשבים ועלים כמו אורי ציזיק, לתת להם ללכת יחפים.. טוב נו, קצת נסחפתי…

ואז, כמו כל משבר, זה עובר לי.. לאט לאט.. אני מבינה שאם באמת הייתי רוצה אז אולי הייתי עושה את השינוי. אני גם יודעת שבאמת טוב לי בעבודה, וגם טוב לי איתם. אני יודעת שזאת החובה שלי למצוא את האיזון וכשאני איתם להיות איתם ולא להתפתות למליון ואחד דברים אחרים..ואני  גם יודעת שכמו שמישהו פעם אמר, שעם הילד הראשון שאת יולדת נולדים להם גם רגשות האשמה.. וכמו שסבתא יהודית אומרת: "הם יגדלו ולא יזכרו כלום"…. אז בין שתי האמירות האלו, ובין חופש אחד למשנהו, בין רגש אשם אחד לאחר, בואו נהנה מהדרך ולא נחכה שנהיה זקנים אלא פשוט נעצור מדי פעם לנוח ולפוש לצד הדרך…

"הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך."
[לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך"]

Let it go 31 בינואר 2016

לפעמים רק צריך להניח לזה…

להפסיק ללחוץ

להפסיק להשוות

פשוט להניח לזה…

ואז הכל מסתדר, ואז הכל הרבה יותר קל…

 

באיזשהו מקום עם אורי אני מרגישה שפחות עשינו את זה, פחות הנחנו לזה ולו.. אולי זה קשור לרגשות האשמה שמלווים באופן קבוע את גידולו של הילד, שבאופן פרוזאי, בניגוד לאחותו שהיתה עם אמא עובדת מהבית עד גיל שלוש (כן, כן, עד שאחיה נולד), כבר בגיל חצי שנה אמא שלו (כן, זאת אני 🙂 ) החלה לעבוד משרה מלאה, כלומר, החלה במשרת הג'ינגול הבלתי נגמרת.

זה החל עם גן סבתא שזה לא כזה רע (במיוחד אם קוראים לה יהודית והיא גרה בפתח תקווה ולא חוסכת במתוק, טלוויזיה, ToysRus  וכאלו). וגם זה די הסתדר עם כך שהאמא עובדת בפתח תקווה, אבל זה יצר מציאות של "היכוני, הכני, רוצי". לצאת בסביבות שש, שש וקצת לכיוון מלאבס (כן, תעשו את החישוב מתי מעירים את הילד, אה נו, הוא גם ככה קם מוקדם/ גם ככה הוא נרדם באוטו/שקר כלשהו…), מגיעים לסבתא, מפקידים את התינוק (חצי שנה זה כבר גדול, לא ? :-)) עם שלל הסברים, הנחיות, מה כן ובמיוחד מה לא, וממשיכים ליעד הבא – עבודה. עובדים עובדים עובדים, די מעניין, לפעמים אפילו שוכחים שיש לך ילדים. אבל איכשהו כשהשעון מתקרב לארבע מתחילים להתכוונן… להרגיש לא נעים, לחשוב כמה שעות עשית וכמה חסר, ובעיקר, לברוח.. לכיוון הסבתא, להרים טלפון, להגיד שאת אוטוטו מגיעה, שאם אפשר שיהיה מוכן (מה מוכן? בהקשב! ), להכין אוטו, לברר אם הוא ישן, לקוות שלא הרבה מדי ושלא ירדם בדרך, כי בכ"ז רוצים גם שילכו לישון מתישהו. ואחרי חילוף מהיר עם הסבתא, הופ לסלקל (או שזה כבר כיסא/בוסטר) והיידה לכפר סבא… מגיעים אחרונים כמובן לגן של הילדה, ולוקחים אותה ואת רגשות האשם למחצית השניה של המשרה.

ואז פתאום, את מגלה שמשעמם לך. שאת אוטוטו בת 36, ועדיין אין לך תואר שני, וככה את לא תגיעי רחוק, ובעיקר את רוצה ללמוד, עוד, להחכים, ואולי יום אחד עוד להיות יועצת ארגונית (כן, בטח ..). סקר שווקים קצר מגלה לך שאוניברסיטה זה יפה אבל באמת לתל אביבים צעירים חסרי דאגות שעוד עובדים בעריכת תוכן או מלצרות, שבאוניברסיטה הפתוחה עם כל ההשלמות יקח לך לפחות חמש שנים (והי, רציתי לסיים לפני גיל 40..) והמון המון כסף, שהמכללה למנהל הכי נחשבת אבל הכי רחוקה וגם הכי יקרה, אז התפשרת על הקרובה לעבודה והיקרה.. 45 אלף שקלים שהיו יכולים להיות יופי של חופשה בתאילנד, הופקדו (איזה הופקדו, בתשלומים כואבים במיוחד) לטובת התואר הנכסף במכללה האקדמית אונו.

וכך החל הפרק השני ברגשות האשם בגידולו של אורי. נראה שכבר כתבתי על זה ה-מ-ו-ן. כאן, וכאן. וכשחושבים על זה, איזה ביזבוז שלא כתבתי על זה איזו תזה או אפילו דוקטורט. אז מה היה לנו? קודם כל פעם בשבוע לחזור מאוחר מאוחר (ומהצד השני לברוח מהעבודה מוקדם מוקדם) ולראות ילד בן שנה פלוס מחכה לי, ער!! עשר בלילה, אפילו יותר, והילד ער. מחכה לי. משלים זמן אמא. [ומסתבר שגם על זה כתבתי]. לכך התווספו שבתות ארוכות מדי שדייגו והילדים יוצאים בשלושה לטייל, לבקר, לסייר, ואני מתייבשת לאיטי מול המחשב, המאמרים, הקלסרים, הדפדפות, המרקרים, הקבוצה שפתחנו בפייסוש, והסיפורים שסיפרתי לעצמי על אקדמיה. כלומר א-כ-ז-ב-ה. בין לבין הילד החליף גן ושנה שלמה עשה סצינות פרידה בבוקר וגיחה למיטתנו כל ערב. כל ערב. עד היום [זה יגמר מתישהו נכון?].

וכך התרגלנו לכך.. אמרתי לעצמי שזה אוטוטו נגמר. בניתי פנטזיות על היום שאחרי, שאהיה בחורה חסרת דאגות (כן, כן, בחורה, כי בטוח ירדו לי איזה עשר שנים ;-)). והחיים נמשכו. הכל פחות או יותר היה רגיל. עברנו לבת חפר. הכרנו אנשים נפלאים. תקופת טיולים ומפגשים כיפיים. סוג של חמולה של פעם.

ואיפשהו אורי תמיד היה הילד השובב. אפילו כתבתי על כך, כאן. התרגלנו וכולם התרגלו לכך שהוא השובב. התרגלו זה גם המשפחה, גם החברים, גם הילדים מהגן. לרוב זה היה חמוד. חתול תעלול. לא מזיק. אפילו לרוב משעשע. עד שפתאום, יום אחד לא שמנו לב וזה התחיל להעיק. התעלולים הפכו להפרעות. החמידות הפכה לאי נעימות. פתאום אתה מגלה בבית שלך את הילד של האחרים. זה שלא הבנת איך לא שמים לו סוף, איך לא שמים אותו במקום. שאתה לא מבין איך ההורים שלו הגיעו למצב כזה, איך לא שמו גבולות. ופתאום שהיה נראה שמנסים לשים גבולות, אתה לא מבין, למה בצעקות. למה ההורים האלו מאבדים שליטה, מה זה צעקות. הי, אנחנו נגיד אתכם לרווחה.

אוףףףףףףףףףף זה לא היה קל. זאת היתה אולי התקופות הקשות יותר. שנינו לא ממש ידענו מה לעשות. לא הכרנו את זה ממאיה. הילדה הראשונה שהלכה לפי הספר (כן, כולל הterrible two שנגמר ממש בזמן) ופשוט היינו אובדי עצות. אז מה היה לנו בעצם? מה לא. הפרעות, התחצפויות, התפרצויות זעם, והרגשה שאם הוא היה יודע הוא גם היה מקלל. וכך זה המשיך. לא הולך לאן שצריך. לא בא כשקוראים לו. חוטף למאיה (אבל בחריגות מיחסי אהבה-שנאה של אח ואחות). בלאגן בשולחן ארוחת ערב. קם. בא. הולך לחדר. טורק דלתות (גיל 4, כן? ). מפריע כבר אמרנו, נכון? לא נעים כבר אמרנו, נכון? (אופס, הנה אמרתי ..).

גם בגן לא היה הכי קל. הגננות החלו לזמן ל"ימי הורים" שלא בלו"ז. כן, כן, אנחנו מדברים על גיל 4 רבתי. המשכנו להרגיש אבודים. לא יכולנו שלא להשוות. אחרי שסיימנו להשוות לאחותו, התחלנו להשוות לילדים האחרים. אלו שמקשיבים. אלו שיושבים ומשחקים משחק קופסא. אלו שמשחקים ביחד עם ילדים אחרים מהגן.

וכבר העזנו עוז לצאת מהארון ולבקש עזרה. ומההתחלה הן הגיעו, העצות. בצרורות. כולם ידעו את התורה. קודם כל, וחייבים לתת מקום של כבוד לסבתא מפתח תקווה שאמרה שאין בכלל בעיה. ומה אנחנו רוצים מהילד (מהנכד שלה..). שהכל בסדר. ואם יש משהו אז זה בטח בגלל הגננת… אח"כ הגיעו העצות של החברים. אתם לא מספיק אסרטיביים, את לא מספיק בבית. תשבו איתו. אל תשבו איתו. תהיו איתו יותר קשוחים, תהיו איתו יותר רכים.

וכבר התחלנו לחפש עזרה מקצועית. אדלר, נדלר. פרופסורים סופר יקרים, ומטפלים בלי תואר [אבל עם ה-מ-ו-ן ניסיון) זולים יותר. ומה כבר הם יגידו לנו, אמרנו לעצמנו, הנה עוד מאמר בשקל ממאקו.. ושיננו את כל כתבי רולינדר, דליות ועוד כמה ששכחתי… (טוב, בכ"ז 400 ש"ח למפגש הם סיבה מספיק טובה לעשות חושבין…).

ובמקביל בגן, פינוק. אז זהו שלא. אממ. איך אני אכתוב את זה שלא יפגע מדי (כי אני בטוחה שהיא לא התכוונה להרע), בואו נגיד שלא היו לה את הכלים. הילד סומן. על ידי שאר הילדים. כאורי שמרביץ ודוחף, כזה שלא זורם כמו כל הילדים למשחק קופסא רגוע, שלא מרכיב בניינים ומבנים. לזה שמזמינים אותו אבל הוא לא משתלב. ופתאום על הדרך הגננת זורקת משהו על כך שבמפגש הוא יושב עם הכיסא הפוך (נו, כדי שלא יקום בקלות באמצע המפגש…). בין לבין הגננת גם המליצה על שילוב. בהתחלה לא ממש הכרנו את המושג, זה רק התחבר לנו לאותם ילדים לא שלנו שתמיד ראינו מהצד. אלו שצריכים עזרה (לא שלנו, נו…). באחת ראינו איך הלך עלינו והלך על הילד. זהו. הוא אבוד. יסיים בלי מקצוע, אולי מכונאי או שחקן (לא ברור מה יותר גרוע :-)). האשמנו את הגננת. מה זה? עצלנית!!! למה הוא צריך שילוב. כי לך קשה בגן איתו? תלמדי את להסתדר… למה אנחנו? למה לשים על הילד סטיגמה. למה לסלול כבר מעכשיו את דרכו של הילד למוסכניק, אה, סליחה, שחקנצ'יק…זה הרי ברור שהוא יגדל ויסיים דוקטורט (סורי בן, זה הלחץ של הסבים… ) אז מה משתבש כאן בגן. אח"כ האשמנו את עצמנו. ברור. ילד שני (הי, הוא סנדביץ' בפוטנציאל!) עם פחות מדי פאזלים והנה צומח לך בבית ילד שזקוק לגננת משלבת. ואז המשכנו לאלו שהרגיעו. שאמרו שממש לא נתפר לו תיק ואם הוא ירצה הוא עוד יוכל להיות במאי.. ובכלל, נותנים לכם, תיקחו. בסה"כ אפשרות לתת לילד עוד זמן, עוד העשרה. זרמנו.

השיא הגיע, איך לא, במסיבת הסיום. דייגו איכשהו בדיוק טס לחו"ל מהעבודה, ואני הגעתי, אמא מותשת (מרוץ, זוכרים?), פלוס ילד פלוס אחות גדולה (אז מה אם אמרתם בלי אחים גדולים, נמאס לי להיות הפראיירית שתמיד לא מביאה, והי, היא יושבת בחוץ צמודה לסמארטפון ובכלל לא מפריעה). והנה המסיבה מתחילה. ואני, אף פעם לא אהבתי מסיבות סיום וכנראה לא סתם לא הגעתי למסיבת סיום תיכון, ולא לחלוקת תואר ראשון (טוב, תואר שני זה כבר הבורגנות והרצון לנחת להורים ולילדים… אבל זה כבר באמת פוסט אחר, כי הגלישה כבר גלשה מעל ומעבר..).

אז אם נחזור לעניינינו, מסיבות בגן הן הגרועות ביותר. כי הן בעצם מתחילות את הדרך בקונפורמיות. בעדריות. בלאבד את היחודי. בלהיות קבוצה. אף פעם לא אהבתי, כבר אמרתי? ובמיוחד מסיבות הגן של השנים האחרות. שהגננת כבר לא מסתפקת בעצמה ובנר מנייר על הראש והכל הופך לאולטרא סגול, לרועש, לקצבי, למי שמאמין לא מפחד ולטכנו, ולשיר אחד לפחות שאמור לרגש את אבאמא (מישהו אמר הללויה בגיל ארבע?), והילדים במבט מזוגג לא מפסיקים להסתכל על המפעילה, או יותר נכון על המדונה שלה. בקיצור, לא מתחברת. אלו רגעים שהבורגנות שלי, יחד עם רענן שקד מראים לי אצבע משולשת.. והערכים שלי, או איך שחשבתי שהערכים שלי יהיו, מתנפצים לי בפרצוף. שאני מבינה שהפכתי להיות כמו כולם. שלא גידלתי את הילדים שלי במדבר, זבי חוטם וקרועי בגדים, שלא לקחתי אותם לשנה מסביב לעולם (כולל הודו, ברור), אלא פשוט בחרתי לעבוד משבע עד שבע, לג'נגל, לרוץ במרוץ ולגור במקום סמי בורגני, כמו כולם. 

ואז במסיבה, אורי, רחמנא ליצלן, לא הסכים לשתף פעולה. ובניגוד לילדים מופנמים שמתיישבים על אמאבא ומסרבים לקחת חלק בריקוד, אורי פעל אחרת. הוא הפריע. הוא הלך לילדים אחרים. עשה צחוקים. כשכולם ישבו הוא עמד, כשכולם עמדו, הוא ישב. שהתכנסו, הוא יצא, כשהתפזרו, הוא.. נו, הבנתם. מדי פעם הסייעת הרחמנייה לקחה אותו אליה, ספק מחבקת, ספק מתרה בו להסתדר ולהפסיק להפריע.. אבל זה לא נמשך להרבה זמן. ואז, רגע השיא, אולי בעצם הקתרזיס, הילד ממשיך להפריע והגננת, אוחזת בידו, ובלי להפריע לסדר השירים שואלת: "איפה האמא???". ואני ממהרת ללכת אליו, מבויישת כמו לא יודעת מה, אבל בתכלס כועסת עליה, האמא?? שכחת מי הילד.? שכחת איך קוראים לי? מה קרה, איפה החמלה על הילד??? איפה הניסיון להבין? איפה הניסיון שלך?? ואני מפלסת דרכי מבין הרוקדים הצעירים לאורי ועם מבט של: "הסתבכנו יקירי" מבהירה לו שאו שאני יושבת לידו, או שהוא בא לשבת איתי. והילד לא מסכים לאף אחת מההצעות. אז אנחנו מסכמים שהוא יוריד פרופיל, יעשה כמו כולם, ונקווה שיגמר מהר. כפי שכבר הבנתם, מרגע זה חיכיתי (ואולי גם הילד) שהמסיבה הארורה תיגמר. והיא אכן נגמרה, הילדים שעטו החוצה לרבע פיתה עם חומוס, פסטה ואבטיחים ובין לבין שיחקו בחצר וראיתי איך הילדים מקניטים את אורי. מחכים שהוא יכעס וירביץ. מציקים. ואז הבנתי שראיתי זאת גם במהלך המסיבה.  ופתאום הכל היה לי ברור. שהשנה הזאת לא היתה לו טובה וכמה טוב שהיא נגמרת. ולסיום איזו אמא חכמה אמרה לי: "זה קרה לי גם, עם הבת, ושימי לב שלא יתייגו לך את הילד".

ופתאום משהו השתחרר, הסתדר. נרגע. אנחנו נרגענו. בלי ייעוץ, בלי קבוצת הורים, ובלי רולינדר ודליות. עוד לא התחלנו את השילוב, אפילו לא את הגן החדש, אבל משהו בקיץ הזה שינה את כללי המשחק. חזר אלינו הילד. הי, זה אותו הילד. הוא עדיין רב עם אחותו, עדיין דבוק למחשב, מדי פעם עוד צועק ומתעצבן אבלאיכשהו עוצר את זה בזמן. והנה פתאום אני תופסת אותו על חם יושב ומרכיב לגו.. לבד, בשקט. והנה הוא מזמין חבר לבוא אליו. ומשחק איתו לא רק מול המחשב. אז מה קרה לנו.  איך חזר לנו הילד. לא מאוד ברור. אולי זה הטיול קיץ לבולגריה? עשרה ימים של הורדת הילוך. של להיות אנחנו עם עצמנו. כמעט בלי מסכים, הרבה עם קלפים. ואחד עם השני. ונסיעות ברכב וכל אחד בוחר את השיר שלו. ואליעד נחום… כנראה שגם אנחנו חזרנו אליו. נרגענו. המשכנו לחבק, לאהוב, ולהיות שם בשבילו.

היו גם סיבות אובקטיביות. let's face it, הילד גדל. סיים את שנת הארבע המאתגרת. התחיל להתאזן בין הרצון והקנאה להיות כמו אחותו הגדולה ושאר הילדים הגדולים ממנו בסביבה לבין היכולת לממש. פתאום התסכול פחת. והתחלנו גן חדש. חובה. ושוב ילדים גדולים (מי אמר יליד נובמבר ולא קיבל), אבל עם גננת מדהימה. עם כלים וניסיון, שמצליחה להתחבר לילד, לקבל אמון ולתת לו בחזרה המון. ועם גננת שילוב ללא קרניים וללא פנקסים. כזאת שלוקחת את אורי ועוד כמה ילדים ופשוט, כפי שסיפרו לנו נותנת לו זמן איכות.

וסיפור קטן לסיום. השנה אורי התחיל חוג כדורסל. טוב נו, הגובה מחייב :-). האמת היא שהוא ביקש גם כדורסל וגם כדורגל. אמרנו שנתחיל באחד והוחלט על כדורסל, הסביר משהו על מיומנויות טובות שמגיעות מהחוג הזה. ושוב הרגשנו שאנחנו חוזרים אחורה. מצד אחד, בבית, הילד מפליא בכדורסל. ומצד שני בחוג זה לא הולך. הוא התפזר. כל הילדים מכדררים בכדור, אורי זורק אותו רחוק. הילדים ממלאים אחר הוראות המדריך, אורי הולך הצידה, מטפס על המזרן או יושב מאחוריו. דיברתי עם המדריך. אמא מודאגת ששואלת מה יהיה… והמדריך אמר לי, תראי, לא למדתי פסיכולוגיה אבל אני רגוע. יהיה בסדר. האמנתי למדריך, ורק לא הבנתי למה לא נהיה בסדר. למה כל הילדים האחרים זורמים בחוג ואורי לא מוצא את עצמו. מה לא ניסינו כדי להתמיד בחוג? שוחד קל בקלפי סופר גול, התראות, שכנועים ועוד. וכלום לא עזר. באחד האימונים האחרונים מצאתי אותו מתחבא מתחת לאחד המזרנים. ניגשתי אליו (כועסת, ברור), אמרתי לו שככה אנחנו לא ממשיכים והולכים הביתה. הוא לא רצה לצאת. אמר שהוא רוצה לפרוש, ושהוא לא מצליח וגם גרוע. אויש, מה שזה עשה ללב שלי…  יום למחרת הוא לא הרגיש טוב, ובערב כבר מצאנו עצמנו במיון במאיר (הכל טוב ונגמר טפו טפו) אבל איכשהו חשבנו שאולי זה היה קשור. היום, חזרנו לחוג, והריטואל התחיל מחדש. ואז הבנתי let it go. שחררי. פרגני לילד. הכל בסדר. לא חייבים להתחיל חוג בגיל חמש. אפשר גם יותר מאוחר, ואפשר גם בלי בכלל. משהו בי אמר לי שזאת החלטה שכבר היינו צריכים להחליט מזמן, אבל מוטב מאוחר וכו'.

והנה, רצף הארועים מהשנה הקודמת, שלא הצליחו לצאת בפוסט משלהם, יצאו להם בפוסט אחד שלם. Let it go. כל כך פשוט. נתראה בשמחות!

 

 

3 סיפורים קצרים על (אי) שילוב קריירה ומשפחה 31 במאי 2013

סיפור ראשון:

לאחרונה שמעתי על מכר, שביקר בחברת הייטק מסויימת לצורך ייעוץ מקצועי. אותו מכר יקר הגיע לחברה בשעה 09:00 בבוקר והתפלא לראות כי המקום היה די ריק. הוא חלק את פליאתו עם אחד הסמנכלים שדווקא כן היה במקום. אותו סמנכ"ל חייך ואמר למכר, אתה לא יודע איך זה? (הוא באמת לא ידע). באים מאוחר, יוצאים מאוחר. כל הפגישות נקבעות לשעה 18:00 ולגברים לא נותר אלא לחזור הביתה לאחר השעה 20:00 כאשר הילדים כבר אכלו וקולחו, ובמקרה הטוב נותרה לאב מלאכת הקראת הסיפור.

סיפור שני:

הפעם מכרה. מצאו את ההבדלים. אשת הייטק. עד לפני 4-5 שנים היתה בתפקידים בכירים, ניהלה מס' רב של אנשים והתקדמה כל הדרך אל הבנק. מה שכן, הרגישה כי היא נתונה בלחץ רב, עושה הרבה יותר מדי שעות, לא רואה מספיק את הילדים וקיבלה החלטה להוריד פרופיל, לרדת במשרה לתפקיד פחות תובעני. התפקיד אמנם היה פחות תובעני, אך כך גם חוסר העניין והסיפוק. השלב הבא היה יציאה לעצמאות, בתקווה גם לעשות דברים מאתגרים, וגם להיות מסוגלת להנות מזמן איכות עם הילדים. לצערה, ה"עסק" לא צלח, ולאחר תקופה שהקציבה לעצמה, ניסתה לחזור לשוק העבודה.

לאחר שאיכשהו הצליחה להתגבר על התהיות במקומות העבודה של למה ירדה במשרה, ולמה יצאה לעצמאות ולמה  לא הצליחה… היא בעיקר לא הצליחה לשכנע את המעסיקים כי היא אכן תוכל לשלב בין בית לקריירה. "אבל איך תוכלי  לעשות זאת?" שאלה המראיין פעם אחר פעם. יש לי הורים שעוזרים לי, יש גם ביביסיטר שעוזר וגם בעלי. איכשהו המראיינים השונים לא השתכנעו, הם הרי צריכים לקבוע ישיבות לשש בערב….

סיפור שלישי ואחרון:

הפעם עלי. בחודשיים האחרונים החלטתי להוריד הילוך בעבודה. לא בצורה משמעותית, לא בקטע של השקעה בעבודה, אלא טיפה לוותר לעצמי בעניין השעות. שלא יקרה כלום אם לא אצליח להשלים את ה-9 שעות ליום כל יום. וגם לא נורא אם ירד קצת מהמשכורת (נו, ברור שיורד…).

החלטתי לוותר לעצמי ולפרגן לילדים אמא. לא לברוח מהבית ב06:20, אלא להסתפק ב06:45. ומכיוון שאני באמת ובתמים לא מדענית אטום, לא להישאר בעבודה אפילו דקה אחת אחרי 18:00 (טוב נו, זה לא תמיד הולך לי) ובעיקר לאזן ואם יש יום שאני לומדת בו, אז למרות שאני יוצאת יחסית מוקדם, אני גם אגיע יחסית מאוחר לעבודה (08:45 זה מאוחר???) כי חשוב לי להיות עם הילדים בבוקר ולקחת אותם לגן.

מה אני אגיד לכם, הרגשתי טוב. וגם הרגשתי כמה הרבה לא הייתי בתקופה האחרונה. עד שהגיע תלוש המשכורת, זה עלה לי ב-20 שעות שירדו מהמשכורת… בדיוק ההפרש בין לעבוד 9 או 8 שעות ביום…. אז מה אני אעשה בחודש הבא? כנראה שאותו דבר אבל קצת פחות. נשאף למינוס 10 שעות. עדכונים בהמשך…

קורות האם האובדת (2) 5 במרץ 2013

את הרעיון לפוסט הנוכחי כבר התחלתי לגלגל בעיצומו של הטרימסטר הקודם. מצאתי את עצמי נמצאת באחת התקופות, אם לא ה – לחוצות שהיו לי אי פעם, מנסה – ללא הצלחה יתרה, לתמרן בין עבודה במשרה מלאה, שני ילדים ולימודים לתואר שני, ושרויה בסיטואציות לעיתים מלחיצות, לעיתים הזויות, ובכל מקרה, כאלה שהיה נראה לי ששווה לכתוב עליהן. כמובן שעומס הזמנים לא הותיר לי יותר מדי זמן להתקדם עם הפוסט. והנה, עם הזמן, תוך כדי הטרימסטר הנוכחי ולקראת סיומו ותחילת תקופת הבחינות הבאה עלינו לטובה, עושה רושם שנקרתה הזדמנות נדירה לסיים את הפוסט, בתקווה לעשות זאת לפני סיום התואר.

אז איך הכל התחיל? להלן העובדות היבשות. חודש אוגוסט. משרה חדשה, מאתגרת ומעניינת בטירוף ומלאה בטירוף, שדורשת השקעה, בשעות, במחשבות גם מחוץ לשעות העבודה (הי, לא אמרנו כשסיימנו להיות עצמאים ששמים גבול בין הבית לעבודה וכבר לא עובדים מהבית? במיוחד אם לא משלמים לך על זה? אז אמרנו… אגב, יש לזה ביטוי "אזרחות ארגונית" שהעובד בארגון עובד, על פניו, ללא תמורה. כמובן שהתמורה היא אחרת, אתגר, עניין, מטרה הרבה יותר גדולה שניצבת בסוף הדרך ושאם היא תושג, היא תשיג בעבור העובד תמורה הרבה יותר גדולה…).

השלב הבא – סוף אוקטובר – לימודים חברים. תואר שני, מנהל עסקים בהתמחות של ייעוץ ארגוני. עם שיעורי השלמה (למה, למה לא יכולתי לעשות בתואר הראשון – עם כל המעברים והחלפות החוגים –  לפחות חוג אחד מדעי החברה ?? 😦 ולחסוך לי את הסטטיסטיקה, המבוא להתנהגות ארגונית, מבוא לשיווק, you name it – i did it, בטרימסטר הנוכחי כמובן). אז בתוספת ההשלמות, יצא שהגעתי ללימודים 3 פעמים בשבוע. פעמיים באמצע השבוע, ועוד יום שישי.

עכשיו בואו נחבר את הלימודים עם העבודה (אה, וגם הילדים, נכון :-)). אז זה הולך ככה, העבודה דורשת 9 שעות עבודה ביום. ולא, לא ניתן לעבוד מהבית. למה? ככה! (אגב, זה עוד לפני ובלי קשר למנכ"לית yahoo השנויה במחלוקת…). הלימודים בפעמיים בשבוע הם מהשעה 16:30/17:00 עד 21:15.. אה, ושכחנו שאין יותר מדי חנייה באזור העבודה, ויש יותר מדי פקקים ביציאה מכ"ס, מה שהביא (ומביא) אותי, ברוב הימים לצאת מהבית בשעה 06:30, ולהתייצב בעבודה בכיף שלי בשבע אפס אפס. ואם תחשבו את כל השעות, תראו שביומיים של הלימודים אני צריכה לצאת לפני השעה 16:00, ועוד איזה יום גם לצאת לפני ארבע כדי להוציא את הילדים מהגן, אתם יודעים, שלא יתחילו לדאוג ולשאול שאלות בגן… אז זה יוצא שביומיים הנותרים אני צריכה להישאר עד 18:00-19:00, כדי "להשלים שעות".

 

אני לא יודעת אם קיבלתם את התמונה המלאה, אז אני אנסה להציג אותה מעוד כיוון. יומיים בשבוע היה יוצא שיצאתי מהבית כשהילדים עדיין ישנו וחזרתי כשהם כבר ישנו… לא כיף! היו כמה פעמים של שיעור משמים במיוחד, שפשוט מצאתי את עצמי אומרת לעצמי, טוב נילי, חליק עם החריש, תתנהגי כמו כל סטודנט מצוי ותבקשי צילומים בסוף הסטימסטר ובינתיים תלכי לראות את הילדים שלך!!!

אוף, זה היה קשה. בעיקר עם אורי שהיה קטן מדי כדי להסביר לו את הסיטואציה החדשה, אבל גדול מספיק כדי להבין שהוא לא רואה את אמא שלו. מצד אחד הוא היה ישן קל, ומתעורר בבכי וסצינות קורעות לב (במיוחד של אמא) כשהוא היה "תופס אותי" "בורחת" לעבודה… מצד שני, אם הוא היה מתעורר כבר לאחר שהלכתי, הוא היה מרביץ סצנות לדייגו, עם בכי ודרישות בלתי מתפשרות ל"אמא".

וזה המקום לתודה הראשונה, לבעלי היקר והמקסים, שלא היה לו קל כל בוקר, גם להעיר את שני הישנונים שלי ולהאיץ בהם להזרז לגן וגם להתמודד עם הבכי של אורי והגעגועים לאמא… ואולי צ'אלש לא פחות חשוב הוא שב-99% הוא מנע ממני את המידע שבטח לא היה עושה את החיים שלי יותר קלים בכל העומס שנוצר.

לא לקח לאורי הרבה זמן להבין שאמא כנראה מגיעה אחרי שהוא הולך לישון. זה הוביל אותו פשוט לחכות לי. כן, 22:00 בלילה, אני מגיעה הביתה אחרי הלימודים ואורי, כולו אנרגיות חיוכים והשתוללויות ובכלל לא הולך לישון, מכייף עם דייגו שרק מייחל שהילד ילך לישון. לא אשקר, זה הכי לא חינוכי והכי לא בריא לילד, אבל אני מתוך האגואיזם והרצון שלי לראות אותו, שמחתי כשהוא היה נשאר ער.

אם היה מישהו שהיה שמח מהסיטואציה, הן בטח הגננות של הילדודס. לא עוד אמא נילי שמתעניינת, ושואלת, ומעירה אם הסייעת לא אמרה שלום לילד לאחר שהוא נעדר מהגן כמה ימים בשל מחלה, לא עוד אמא נילי שמקטרת עם שאר האמהות על הגננת הזאת, או על הפעילות הזאת, או שביום המשפחה, רחמנא ליצלן, הגננות הגישו רק מאפים ודברי מתיקה וסרבו להגיש צלחת פירות (אגב, עד היום אני לא מבינה אותן). מה אני אגיד לכם, לא סתם אומרים רחוק מהעין, רחוק מהלב, בכל מקרה, עם ה"בקושי" אחר צהריים אחד שהגעתי לקחת את הילדים, ולרוב בדקה ה-90, לא היה לי ממש ממה להתרשם, לא לטובה ולא לרעה. באתי, קיבלתי ילדים שמחים ולא היו לי טענות…

מה שכן, העניין הזה שכמעט ולא הייתי מגיעה לגן הביא אותנו לשלל פאדיחות שאני בטוחה שהפכו אותנו להורים הכי "מרוכלים" בקרב הגננות. אינספור פעמים לא הבאנו "איצטרובלים, ירקות, פירות הדר, פומפיה, תשלימו את החסר", מאיה פספסה לפחות יומולדת אחד. אין פלא שהילדה לומדת להיות אחראית. וכך יום אחרי חופשת הפורים, מאיה לא מספיקה  להגיד שהיא צריכה ללכת לגן עם פיג'מה. אנחנו נשבענו לעצמנו שלא ראינו אף פתק ושהילדה ממציאה ואיך נשלח אותה לגן עם פיג'מה כשכל החברים לבושים כרגיל והיא תהיה יוצאת הדופן… אבל איכשהו, משהו גרם לנו לא לסמוך על האינסטינקטים שלנו ולשלוח אותנו לברר עם אמא  אחרת… וכמובן שהסתבר שהילדה צדקה, ואנחנו מיהרנו להוריד פרופיל ולהודות בטעות. כמובן שאין מה לדבר על ועד ושאר התנדבויות השנה.

יותר מדי פעמים הגעתי לאסוף את מאיה בדקה ה-99: מגיעה לגן, רואה את מאיה  ועוד איזה ילד של הורים עסוקים לבד בגן עם הגננות מעסיקים את עצמם ומיד תוך כדי הרגשי מחייכת את החיוך הכי גדול ושואלת: "ואיפה הילדה האחרונה והכי חביבה בגן?". אתם הייתם קונים את זה?  גם לא מאיה ששאלה אותי למה תמיד אני מגיעה אחרונה.. אגב, זה גם הצטרף לשאלות של למה אנחנו תמיד ממהרים, ולמה תמיד מאחרים…

הרבה פעמים זה היה מעבר לדקה ה-99 (ככה זה שמסתמכים על 20 דקות וקצת זמן נסיעה פ"ת – כפר סבא, ובחוצפה מתרחשת לה תאונת דרכים, וכמובן שזה היה ביום שלא פתחתי את ה-WAZE). מזל שבצמוד לגן יש גינה שתמיד כמה ילדים משחקים בה אחרי הגן, והייתי יכולה לבקש מאיזו אמא להוציא את מאיה ולשמור עליה עד שאגיע.

מאיה גם נאלצה "להפסיד" כמה קבלות שבת ברצף. כיוון שבימי ששי אני לומדת ודייגו עובד ואורי מסיים את הגן ב-12:00, יוצא שהרבה ימי שישי דייגו לא מספיק להביא את אורי, ולכן אנחנו מגייסים בפעמים אלו את סבא טיטו או באבי (סבתא בספרדית) אלי להוציא אותו. עכשיו, ההיגיון היה אומר להם להוציא כבר באותו הזמן את מאיה (גנים צמודים) וזה מה שהם היו עושים איזו תקופה עד שבאיזשהו שלב הגננות הסבירו לנו יפה שאנחנו לא יכולים להוציא את הילדה לפני הזמן על בסיס קבוע (גן עירוני, לא צחוק), ומאותו רגע, הסבים נאלצו ללכת ולחזור פעמים לאותו מקום בהפרש של 45 דקות (די תיק ביום שישי בצהריים). כמה וכמה פעמים, כדי לחסוך לסבים את הצורך לקחת את הילדים בשישי, פשוט ויתרנו לילדים עם גן בשישי, והם כבר ישנו מחמישי אצל הסבים. וכל פעם מחדש כשהייתי רואה את הSMS מהגננת של אורי: "הי, מה שלום אורי", הרגשתי כמו תלמידה שהבריזה מהבי"ס ושהמורה עולה עליה 🙂

ואם חשבתם שאין עוד עובדות חדשות, אז קבלו את זה: גם דייגו לומד. ככה זה הבחור, לא מספיק לו דוקטורקט, לא מספיק לו משרה שרוב האנשים לא היו מחליפים (למישהו כואב הגב?), הוא החליט שהוא רוצה משהו אחר, אחר, אבל בתחום קרוב. ארגונומיה. ייעוץ ארגונומי. ואת זה הוא לומד. לתואר שני, דרך האינטרנט באוניברסיטת נוטיגהם באנגליה. כן כן, מה שאצלנו נחשב קוריוז בעולם הגדול כבר נעשה על בסיס קבוע. אז מה זה אומר שהוא לומד? אמנם לא יוצא לאוניברסיטה 3 פעמים בשבוע, אבל הרבה יותר מזה מול המחשב. לומד עצמאית, ובינרים, ובעיקר, כותב עשרות אלפי מילים על נושאים שונים (עבודות בקטנה..). מה שמביא אותנו לפסקה הבאה…

לבד, עם המבחן, שבתות וחגים. בואו נהיה כנים, לא ראינו הרבה את הילדים בטרימסטר הקודם בכלל ובתקופת המבחנים הקודמת בפרט. לא באמצע השבוע ועם תקופת המבחנים, גם לא בסופי השבוע, בהם היינו מחוייבים ללמוד. אז השגרה היתה אחת מכמה: או שהיינו מגיעים בשישי בערב לארוחה והילדים היו נשארים לישון, או שסבא טיטו היה לוקח אותם מהגן בשישי אחרי צהריים ואנחנו היינו מגיעים בשבת לארוחת צהריים, ובמשך כל השבת לומדים. וכך, שבתות יפות ושמשיות, כל עם ישראל מטייל ומעלה תמונת לפייסבוק, ואנחנו בין קירות ביתנו קוראים, לומדים, כותבים ומתבעסים.

הביקוש לביביסיטריות גדל
אז כן, התחלנו להגדיל את כמות השימוש בביביסיטריות. אמנם הסבתות משני הצדדים עזרו, אבל זה לא הספיק וכך עמדנו על ממוצע של פעמיים בשבוע ביביסיטר (ככה בקטנה, מ16:00 עד 19:00). הילדים די התרגלו לעניין. מאיה אפילו ממש שמחה על העניין, כי בגן יש כמה ילדים שיש ביביסיטריות שאוספות אותן באופן קבוע וזה נחשב כבוד. היו כמה וכמה פעמים שכשבישרתי למאיה בשמחה שבסוף לא צריך לקחת ביביסיטר כי אני מצליחה לצאת מהעבודה קודם לכן, היא די התבעסה על כך.

מעגלים פינות (ומקצרים זמנים)
אין הרבה זמן, את זה כבר הבנתם, ולכן עשינו כמה וכמה דברים שעזרו לנו עם הסיטואציה, ואגב, אני כבר מכריזה, לצורך העדות שכשאצטרך לתת בעוד 20 שנה, שחלק מהעובדות הן (לא) פרי דמיונה של הכותבת. למשל, די בקבוע הילדודס ויתרו על הפיג'מה והלכו לישון עם טרנינג. למה? בוקר. ככה על הבוקר לא צריך להתחיל להתעמת עם מאיה על מה כן או ללא ללבוש, היא לא שמה לב והנה היא כבר לבושה וחסכנו 10 דקות. ומפאת הבושה לא אכתוב כאן עוד עיגולי פינות נוספים שעשינו, אבל אתם יכולים לחשוב על אפשרויות נוספות לקיצורי זמן בבית משפחת לנדאו-מרקיאר.

תזכירו לי?
תחת תזכירו לי ניתן להכניס את כל שלל הפעילויות שהושעו/שלא הגעתי אליהן/ ששכחתי איך מאייתים, והכל מפאת חוסר הזמן. YOU NAME IT – I DIDN"T DO IT. קניון? לא. סופעונה? בעונה הבאה. מסעדות? סליחה??? מפגש עם חברות? אה, כן, היה אחד בינואר (מזל שמישהי חגגה יומולדת), סרטים? "ה"בילוי שלי ושל דייגו", פשוט לא בא לידי ביטוי במשך חודשים רבים. יוגה? הלכה הכרטיסיה לכתוב לבלוג – נו ראיתם את הדיליי. בישולים? עושה טובה כשמכינה פשטידה ומרק פעם בשבוע. אפייה? מזל שזה במסגרת הפעילות עם מאיה אחרי הצהריים. טלוויזיה? מזל שיש אינטרנט. בקיצור, פשוט אין זמן. והשיקול הוא ברור: אם את לא צריכה ללכת ללימודים, ולא צריכה להשלים שעות בעבודה, ואת מסיימת מוקדם, את פשוט טסה הביתה לראות/להיות עם הילדים ולא לעשות שם דבר אחר מלבד זה. כן, זה נקרא סדר עדיפויות, וכן, אני יודעת שאני צריכה להסתפר.

בלתי הפיך?
כששיתפתי את מכרי בעומס ובתחושות הרגשי שיש לי על כך שאני לא רואה מספיק את הילדים, התגובות היו שונות ומגוונות. אמא שלי כמובן, מיד קמה לסנגר עלי (מעצמי כמובן, ואולי מעוד כאלה שחשבה שהם מעבירים לי מסרים שליליים) ואמרה לי: "זה בסדר, הם גדלים מצויין, את צריכה לפתח ולהשקיע בעצמך, ואת עוד תראי איך תצטרכי לרדוף אחרי קצת זמן איכות עם הילדים". יעני, אל תקחי ללב. הילדים יגדלו מצויין אם כך או אחרת. אז מצד אחד זה נשמע  קצת הגיוני, אני זוכרת את עצמי בתור ילדה לאמא עובדת ופעילה, חוזרת לבית ריק  (ילדת מפתח קראו לזה אז), אבל לא זוכרת שום תחושה של חוסר. מצד שני זה לא ממש משכנע  אותי, ואז אני נזכרת גם בקולגה לעבודה, שכשהייתי מספרת לה על העומס, היא היתה שואלת אותי: "אז למה את לא משחררת קצת?", "למה את לא עובדת קצת פחות?", "אז ירדו לך שעות במשכורת – אז מה? זה לא שווה את הזמן איכות עם הילדים??". אז האמת היא  שהשיחה  עם הקולגה קצת הורידה לי אסימונים. והבנתי שקצת הגזמתי. תרם לכך גם דייגו, שמצד אחד מנע ממני את הסצנות של הבוקר, אבל מצד שני, ידע גם לרמוז לי בעדינות כי "לא יקרה כלום אם בוקר אחד אשאר עם הילדים ואקח אותם לגן". וכך החלטתי על איזון. האמת היא שגם עזר לכך העובדה שבטרימסטר הנוכחי ירד לי יום לימודים ועמדתי רק על יום לימודים אחד בשבוע ואחד בשישי, ופשוט החלטתי להוריד הילוך (טוב, אולי חצי הילוך…). וכך התחלתי לאזן בין ימים שאני מסיימת מאוחר ולהגיע בהם טיפה יותר מאוחר (מי ישמע, ב-09:00), ובימי חמישי, אותו יום השלמת שעות, להבין שהשלמת שעות זה יפה, אבל חמש אחרי צהריים זאת בהחלט שעה הגיונית לצאת בה הביתה ביום זה.

אז זה הסטטוס לבינתיים. מי שעוקב אחרי הבלוג והפוסטים המתפרסמים בו יודע כי הסטטוסים, בהתאמה לרשת החברתית, הם מאוד דינאמיים. אין לדעת מה ילד יום. אני משערת לעצמי שכמו שעכשיו החלטתי להוריד הילוך (הכל יחסי אתם יודעים, זה לא שאני רואה את עצמי פורשת ומגדלת את הילדים בגידול ביתי וגם לא עובדת בחצי משרה), יגיעו שוב תקופות לחוצות שהילדים מאופסנים אצל הסבים, מצד שני הלימודים גם תיכף הלימודים מסתיימים (פחות משנה – באמת בקטנה) ואז בכלל יהיה לי המון זמן פנוי שאני לא אדע מה לעשות איתו….

מסתכלת עליה ורואה אותי… 29 ביולי 2012

זהו פוסט ספורדי, אתם יכולים גם לקרוא לו: "לא אחיד". רגעים ומחשבות שונות שמתועדים כאן על אהובתי – מאיה.

אני זוכרת שהייתי בהריון עם מאיה ועדיין לא ידעתי האם מדובר בבן או בבת, ואחת הקולגות שלי לעבודה, אמא לילד שאז היה כבן 6, אמרה לי: "תאמיני לי, הכי טוב בן. בנות זה כאב ראש, תסבוכים, ויחסי אם בת רעועים, תשאפי לבן". מה יצא בסוף? אתם יודעים, ועם הבנדיט שהמשיך את השושלת, אני בטוחה ששני המינים משובחים, אבל ללא ספק גידול בת הינו עסק מורכב. בהחלט את רואה את עצמך בה. בהחלט את הופכת באחת להיות אמא פולנייה ורוצה שרק יהיה לה טוב, שהיא תהיה טובה יותר, יפה יותר, מוצלחת יותר, שלא תחזור על טעויות שעשית, לתת לה קרקע טובה יותר ולצייד אותה בכלים חכמים יותר לחיים. רק שלא תמיד את יודעת באלו לבחור…

וכך היה בארבע השנים האחרונות, ובהחלט בשנה האחרונה שלדעתי היתה מאוד משמעותית ביותר עבור מאיה (ועבורי בהתאמה) ביציאתה מהבועה של המשפחתון המגונן ובהיכנסה לגן עירוני והתמודדותה עם עוד 30 ילדים וילדות – עם ישראל במיטבו על כל נפלאותיו וחסרונותיו. היא גדלה והפכה להיות ילדה של ממש. כזאת שמגלה בשנה אחת המון המון נושאים, עליהם בחרתי להרחיב ברשומה זאת…

אלוהים: ללא ספק, הגילוי של השנה. אינספור שאלות על היישות השמימית, בדיקות, תהיות וכמובן אמיתות אותן היא היתה מגבשת בעקבות בליל האינפורמציה אליה היא נחשפה בגן הממלכתי כמובן. "אמא – אלוהים הוא רואה אותנו עכשיו? ואיפה הוא? ומה הוא?" ואנחנו תוך כדי מנסים להסביר, שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ויש כאלה שלא. אנחנו (כלומר: אני ואבא, והאמת היא שגם סבא וסבתא ודוד ודודה, אבל עזבי – לא ניכנס לזה עכשיו) לא ממש. וכאן בעצם היה לה ממש קשה לקבל את זה, כי ברור שאנחנו טועים ומה שאמרו להם בגן זאת אמת לאמיתה. יש אלוהים, זה ברור. והאמת היא, שלעיתים, כשהגיעו מים עד נפש, הייתי מגייסת את אלוהים לטיעונים, כן, ממש לא יפה, ואני מקווה שמיכל דליות לא קוראת פוסט זה, אבל לעיתים היה נפלט לי: "מאיה, אלוהים רואה אותך, אז תפסיקי!!!" 🙂

ואגב, זיכרון ילדות, בהחלט מגיל 4-5, הייתי במעון נעמ"ת, והיתה לי חברה שכנראה היתה ממשפחה שומרת מסורת. אני זוכרת שהיא הסבירה לי ואני הבנתי טוב טוב שבשישי-שבת אסור לראות טלוויזיה. ואני, בבית משפחת לנדאו בפ"ת בערב יום שישי, מנסה לעבור בסלון מבלי להביט בטלוויזיה ומבלי שיעלו עלי שאני מנסה לעבור במסדרון מבלי להחשף לטלוויזיה. זכרון נוסף הוא ארוחת שחיתות בבית הדודה בירושלים בדיוק בערב יום כיפור, אני ממש זוכרת את ההרגשה הלא נוחה, שאנחנו עושים משהו לא בסדר. מרים  – זוכרת ארוחה כזאת? אז מה יש לי תלונות לילדה…

"אמא, אני מתה עליך. אמא, מה זה מתה?"
בהחלט נושא "חם". למזלי (טפו טפו טפו) היא לא נתקלה במוות ממקור ראשון אבל איכשהו הנושא הגיע אליה… איכשהו? אולי מאיפשהו? אולי מהגנשהו? אכן, הגן סיפק לה חשיפה מתמדת למושג המוות. מה קורה שמתים. ולא מתעוררים יותר? ומי מת? ושוב אמיתות כמו: "אמא, כשאני אהיה סבתא את כבר תמותי", ואני מסבירה שלאו דווקא, כי הנה, סבתא לידיה, האמא של סבתא יהודית, דווקא חייה (נשמע משפט מסרט). ויש גם ילדה מהגן שאבא שלה נפטר, את זאת כמובן מאיה סיפרה לי. ויום אחד היא הגיעה אלינו הביתה לשחק עם מאיה, ותוך כדי ציור, הן ניהלו דיאלוג מצמרר אודות האב המת. שהוא הלך, ושהוא יחזור, ושהוא לא יחזור אף פעם, ושהוא קיבל מכה חזקה, ושהוא בשמים.

ואם אמרנו מוות, חייבים להזכיר את עוזי חיטמן, שהוא ה-סלב של גיל 4-5, וכל עניין המוות שלו די מבלבל את מאיה ולפחות פעם בשבוע השיחות שלנו מתנקזות אליו: "אבל אמא: עוזי חיטמן כבר מת? אבל איפה הוא? אז הוא לא יחזור? אבל הנה הוא בטלוויזיה."

"אמא – מיקי זה באמת?"
 דומה שהשנה הזאת היתה משמעותית גם בגלל קליטת משמעות ההווה שכאן ועכשיו וזה המצולם והמוקרן מהטלוויזיה. וכך הרבה תהיות של האם מיקי זה באמת: "לא מאיה, זה ציורים, אנימציה", "ורינת?", "רינת זה באמת, אבל היא לא באמת רינת כמו בטלוויזיה – היא מתחפשת, כמו יויו", "ועוזי חיטמן?" (אמרתי לכם…).

"אמא, כשאהיה גדולה אני רוצה להתחתן עם אורי"
"אבל מאיה, אי אפשר עם אורי, הוא אח שלך", "סביר להניח שתתחתני עם חבר שלך, אולי מישהו מהגן? מי הכי נראה לך?", "טוב, אז אני אתחתן עם אורי". בקיצור, לא ויתרה. ובכלל, זאת הזדמנות להשחיל פסקה על האהבה הגדולה והמרחיבה את הלב שיש בין שני האחים. עם כל הקנאה (ראו בפסקה הבאה), זה מדהים לראות איזו אהבה יש בין השניים. חיבוקים עזים, נשיקות, התעוררות בבוקר וחיוך למראה האח/האחות.. מה שנקרא – הצלחנו!

קנאה לאורי: ועם כל זאת כמובן שכל האהבה הזאת מלווה בקנאה אינסופית. ללא ספק מאיה עברה שנה מורכבת בשל הצטרפותו של אורי למשפחה. וכך, כל הפגנת רגש הכי קטן בעולם אליו מלווה בהתכווצות הלב של מאיה שמרגישים אותה גם מקצה הסלון. היא לא צריכה להגיד הרבה, פשוט רואים אותה יושבת שניה ומסתכלת ב- קנאה. וכמובן שהיא לא מסתפקת בהתכווצות הלב ובוחרת לקווצ'ץ את היד/אוזן/מה שרק זמין של אורי… כמובן שזה יכול להיות גם התלוננות: "אוף, תמיד אתם מפנקים את אורי", או לחילופין: "אוף (מילת מפתח בגיל 4) רק את אורי אתם אוהבים", וכמובן שמחווה נפוצה נוספת לגילויי הרגש לאורי היא הפגנת "אני כאן" כוחנית במיוחד, באמצעות הפרעה, דחיפה, מכה, קפיצה עלינו מאחורה… אנחנו מצדינו מנסים לפתב את תחושת הביחד והמשפחה, לא ליצור תחרות, לרתום אותה לתחושה החיובית כלפיו, למשל במשפטים: "מאיה, תראי איזה חמוד אורי, בואי ניתן לו נשיקה", "תראי איך מגיע לו כל הכבוד שהוא לקח את התרופה, תמחאי לו כפיים שהוא יקח גם בפעם הבאה", וכמובן שאנחנו מאזנים במחוות כלפיה בקול רם: "אורי, תראה איזו חמודה מאיה, איך אנחנו אוהבים אותה, בוא ניתן לה חיבוק" (ואז כמובן הוא אומר לא-לא-לא, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר, terrible two בגיל שנה ו-8 מישהו??). וכמובן שאנחנו גם מנסים להסביר לילדה שהעולם לא סימטרי שלעיתים אנחנו יותר עם אורי כי הוא קטן וצריך אותנו יותר והיא יותר גדולה וכמו שהיא עושה דברים רק של גיל 4.5 (מסטיק, יום כיף עם אמא ביום שישי..) אז ככה היא צריכה לוותר לו על דברים מסויימים.

האמא של השכן טובה יותר: כמובן שבשנה הזאת היא גילתה את האפשרות הנחמדת לפתח יחסים נוספים עם אמא. וכך ניתן לשמוע אותה אומרת בשעות הכעס והתסכול כי היא תחפש לה משפחה חדשה, אמא אחרת, כי היא רוצה לעבור לגור עם סבתא יהודית שמפנקת אותה (טוב, באמת אי אפשר להתחרות עם הפינוקים בבית לנדאו – 24 שעות מול דיסני ג'וניור, שסבא וסבתא משמשים כמלצרים ומביאים לנסיכה מה שהיא רוצה). יום אחד היא פשוט אמרה לי בזאת הלשון: "אמא, כשאני אהיה גדולה אני לא אגיד כאלה דברים לבת שלי (כאלה דברים כמו: מאיה – כנסי להתקלח, מאיה די, מאיה נו) ורק אפנק אותה" (יאלה יאלה, ניפגש עוד 30 שנה :-)).

יחסי כוחות: אין ספק שהגן העירוני, חשף אותה באחת ליחסי הכוחות בעולם הזה, על הטוב ועל הרע.

ונתחיל בטוב: אין עדיין סטיגמות. מאיה התחברה לילדים ה"ערסים" ביותר בגן, וביקשה להביא אותם הביתה. מבחינתה הם היו הילדים החזקים ביותר והיא רצתה להתחבר למקור הכוח. "אמא: אני אוהבת את X כי הוא חזק ומרביץ לכולם" (אכן, טיעון משכנע בתי), והאמת שבכך היא עזרה לי להשתחרר מכמה סטיגמות שהיו לי עצמי וגיליתי ילדים מקסימים שהגיעו אלינו הביתה. ובעוד הייתי צריכה להאבק עם מאיה על כל שטות, דווקא מול הילדים המוזמנים היה לי קל וכל דבר שאמרתי: אסור/מותר הם ישר אמרו: "בסדר" והסכימו איתי.

בנות בנות זה רק צרות: ואו, לא להאמין איזה קצ'קס יכולות להיות בגיל 4-5. יום אחד, עשיתי טעות (נאיבית, אני מודה) והזמנתי איזה 3 בנות ביחד אלינו הביתה. כעיקרון הזמנתי 2 ואז עוד אחת רצתה לבוא ואני הסכמתי בכיף, מה יכול להיות, אמרתי לעצמי. ואו, איזו טעות. הבנות לא הצליחו להעביר דקה אחת שלמה בהרמוניה. כל שניה ריב, והיא אמרה לי, והיא עשתה לי. "רגע, זה לא אמור להיות שאתן מעסיקות את עצמכן???". וכל מני אמיתות חברתיות של גיל 4-5: "מאיה מחליטה כי זה הבית שלה". "מאיה לא מרשה לי אז אני נעלבת", "אז אני לא חברה שלך", "טוב, אז אני ארשה לך"."ולמה לה את המזלג הורוד (טעות, טעות, כולן היו צריכות לקבל את הפושטים, זה ברור)", "התחפושת שלי הכי יפה", "אז אני לא רוצה לשחק כי היא אמרה שהתחפושת שלה הכי פה". באיזשהו שלב מתיש במיוחד סימסתי לאמהות: "נראה שהדינמיקה לא הולכת, ניתן להקדים".

"אמא, אני רוצה להיות בונדינית": כן, כן, הגן העירוני בהחלט חשף את מאיה לקנאה, לרצון להיות אחרת. המהממת הזאת לא מבינה שהיא מושלמת 🙂 ומה שבעיקר מציק לה זה צבע השיער: "אוף (אמרתי לכם מילת מפתח), אמא, למה יש לי שיער חום? שיער חום זה לא יפה", והבקבוקים ההורסים שלה. וכך, למזלי היא עדיין לא נחשפה לגוונים פסים ומה שביניהם, אבל בהחלט היא נסתה להחליק את בקבוקיה, במברשת, או לחלופין באמצעות רוק מהפה. כך היא התחילה "לאכול" את השיער: היתה מוצאת "בקבוק" סורר ובאחת מכניסה אותו לפה. לאחרונה סיפרתי אותה. זה היה אמור להיות עניין של קצוות ותו לא (פתאום גילינו שהילדה בת 4 וחצי ומעולם לא הסתפרה ויש מלא מפוצלים :-)) אבל מאיה התלהבה והלהיבה אותי: "אמא עוד, אני רוצה יותר קצר". באיזשהו שלב, שהתחיל לבשר אי סימטריות קלה, הפסקתי וכך נותרנו עם תספרות מהממת (ברור) של קארה ארוך עד הכתפיים. הבקבוקים נחתכו ונעלמו לשמחתה של מאיה, ולשמחתי, נותרו עוד תריסר נסתרים שמתגלים רק שמרימים את השיער לקוקו (הידד!!).

הייתי הילדה הכי גבוהה בגן…
טוב, ברור שזה ISSUE… בתור הילדה הכי גבוהה בגן, בבית ספר ובכלל, כזאת שרוקדת סלאו עם הבנים שבקושי מגיעים לה לכתפיים, שמכתתת רגליים למצוא נעליים נורמליות למידה 42, שויתרה מזמן על עקבים וכאלה, קיוויתי שלבת שלי יהיה יותר קל. באמת, לא בניתי על קטנטונת, אבל בהחלט קיוותי שתסתפק ב-1.70 ומידה 40… ועל כך ניתן לומר: "זר לא יבין זאת..".

וכמובן שאני לא משדרת לה כלום, וכמובן שבתור אמא של הילדה הכי יפה בגן אני בטוחה שקריירת הדוגמנות רק מחכה לה. וכמובן שמבחינת מאיה הגובה הוא כוח. היא נצמדת לילדים בגן ומסבירה להם שהיא הכי גבוהה (ואז הם מסבירים לה שהם יותר גדולים והדיון הפילוסופי רק מתחיל).

ועם כל זאת, לפני כמה זמן מאיה פצחה, בשיחה במילים אלו ממש:

"אמא, את יודעת מה אני הכי לא אוהבת בי?"
"מה מאיה?"
"אני לא אוהבת שאני גבוהה"

קאט…

פתאום שוב כל תסבוכי הגובה שלי עלו לתודעה. הכי גבוהה בכיתה. תמיד מצטלמת מאחור בתמונת מחזור, המלצות ובדיקות הולכות ונשנות האם אני עושה משהו עם זה (לא, לא מסתדרת במשחקים קבוצתיים כמו כדורסל, כדורעף וכו' – באמת שניסיתי). ריקודי סלאו (אתם יודעים – כאלה שטרקטור יכול לעבור באמצע) בכיתה ו' עם בנים יותר נמוכים ממני, ועד לדייטים הזויים שפשוט לא מתאפשרים לי עם גברים נמוכים (קרולה ברוני – סחתיין עליך, אני לא הייתי יכולה :-)).

לא, זה לא האחיין שלי, זה ילד מהכיתה

לא, זאת לא המורה מהתיכון. זאת המורה מהיסודי, מכיתה ה'. כן, אני יותר גבוהה ממנה, והיא לא היתה מהנמוכות…

ועם כל התסבוכים שלי, כמובן שביקשתי לגונן עליה וממש לא לחשוף את מאיה אליהם. אז מה עשיתי? המשכתי להקשיב ולדובב אותה…

"למה את לא אוהבת להיות גבוהה?"

"כי… אני לא אוהבת"

"אבל למה"

"כי…. אם אני עושה משהו בגן, אז רואים אותי"

קאט…

פוווווווווו, הקלה, ממש אבן שנגולה. אה, זה כל הסיפור. איזה כיף.. עדיין אין תסביכים. אפשר לחכות לגיל 12… בכיף ילדתי, אני נותנת לך כבר מראש פתק לגננת שמותר לך 🙂

מסתכלת עליה ורואה אותי: האמת היא שהרעיון לכל הפוסט הזה עלה לי מאחר צהריים אחד בגינת השעשועים, הלא היא גינת השחר. מדובר בגינה חביבה בהחלט, שמה שטוב בה הוא המרחק הליכה שלה מהגן ובכך שבכל אחר צהריים מקרי, ניתן למצוא שם לפחות 5 ילדים מהגן. וכך, אחר צהריים אחד, הבנתי ש… תחזיקו חזק… "הילדה שלי היא לא מלכת הכיתה". נכון, השמים לא נפלו עלי, נכון, הילדה שלי יפה וחכמה (קוראים לזה מהממת) וכשרונית, וחברותית, אבל בהחלט זה לא תמיד הולך לה בקלות. בהחלט לעיתים יש "חבורות" שלא תמיד מזמינות אותה להצטרף אליהן. בהחלט לעיתים יש 3 בנות שמשחקות ביחד ו"אמא, הן לא משתפות אותי". בהחלט, "לבלונדיניות יותר קל, גם בגיל 4-5".

וזה לא קל לראות את זה. כמובן שבשנייה הראשונה יש רצון לרוץ ולגונן, אבל הראש (וגם דייגו) אומר לך שזה לא נכון. שזה לא נכון לגונן מדי, שזה לא טוב לעשות בשבילה את העבודה, שההתמודדות היא חלק מהחיים ושמה שלא יבוא בגיל 4-5 יבוא בגיל 6 ו-16, וגם 26… את מאיה זה כמובן מביא לחוסר ביטחון והתנהגות נעלבת ו… מעצבנת כי היא כמובן עדיין ילדה והיא לא יודעת לעבד את העלבון שלה, אז היא מוציאה אותו ודורשת במפגיע שישתפו אותה, וישחקו אותו… ולא תמיד זה קורה. לילדה שלי??? המושלמת?? לא כולם אוהבים אותה? לא כולם אוהבים אותי… לא פשוט. לא לצפות (בהחלט הלב נצבט) ולא להסביר…

ומהצד השני, יש לה ביטחון מדהים, אשר בא לידי ביטוי בעיקר מול כאלה שהם לא ילדים מהגן שלה, חברים של אמא/אבא, או סתם אמא של איזה ילד, או איזה ילד, שיושבים איתנו בגלידריה, ופתאום מאיה יכולה לבוא אליהם ולפצוח איתם בשיחה ולהסביר להם את עובדות החיים, או מטופלים של דייגו שמאיה מבררת איפה בדיוק כואב להם ומרגיעה אותם שאבא שלה יטפל בגב שלהם ואח"כ לא יכאב להם…

אז איפה אני רואה את עצמי? טוב, קודם כל, ממש לא בלונדינית 🙂 וכן, עם כל הדומיננטיות שלי, והביטחון העצמי, וההובלה והמעשה, והתנועה וההדרכה, בהחלט יש גם את המקום שלוקח צעד אחורה, זה שפחות בטוח בעצמו, שלא בוח שבדיוק עכשיו יצא לו משפט מגניב, זה שמחכה לראות מי נגד מי ורק אח"כ משתלב, זה שאיכשהו אף פעם לא יהיה חלק מהחבורה המגניבה, לא באוניברסיטה, ולא בעבודה ולא בחיים.

לא טוב או רע, פשוט אני. והביטחון העצמי מול הזרים? אז כמובן שלנצח אזכור את טיול התנועה של חנוכה כיתה ט'. ללא ספק, ה-טיול. ואיך ידעתי בערב הראשון, או שמא זה היה השני, לגשת למדורה של מחנה ראשון (לציון), שם ישבו 5 חברה' ולומר להם: "אהלן, אני נילי, מפ"ת, מה שלומכם?" 2 חברויות צמחו בעקבות אותה מדורה, בהחלט לא כאלו שנשארו עד היום, אך לגמרי משמעותיות וכאלו שיזכרו לתמיד, למשל בפוסט זה.

אין מה לומר, מאיה היא ראי ענקי עבורי. בהחלט מסתכלת עליה ורואה אותי, בהחלט בוחנת את התנהגותי כלפיה ומבקרת אותי. הילדה מדהימה, מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, וכמובן שלא תשכח לקחת סוודר 🙂

ולסיום, אם שמתם לב, משמאל לפוסט יש טור עם המלצות לבלוגים של אמהות אחרות. אחת שאני מאוד מאוד אוהבת היא אורית עריף המדהימה שיודעת בכישרון, בהומות ובכנות כה רבה לאייר סיטואציות כה אמיתיות ומרגשות מחייה, כאלה שאני תמיד מתחברת אליהן, גם אם לא חוויתי אותה. והנה במקרה, בזמן כתיבת הפוסט (טוב, זה היה זמן ארוך) נתקלתי בפוסט מקסים של אורית שמדבר על חלק מהדברים שבפוסט זה, קריאה נעימה.

תיעדופים 21 בינואר 2012

אני זוכרת שפעם, עבדתי באתר האינטרנט של על השולחן, זה היה בתקופת פוסט הנס וכולי הייתי בהתלהבות האפייה. אפיתי ואפיתי, וכמובן שלא רציתי להשאיר בבית, אז הבאתי לעבודה (קהל אנין טעם, מקווה שעמדתי בזה בכבוד) בכל מקרה, אני זוכרת שהמפיקה הראשית של המגזין שאלה אותי איך יש לי זמן לאפות ולהכין… בדיעבד אני מבינה שהתשובה היתה: אין לי עדיין ילדים…

ואו, כמובן שלא הייתי מחליפה את התקופה הזאת, ולא הייתי חוזרת אחורה (ובטח שלא אחורה מדי) אבל לעיתים אני נזכרת בערגה בזמן הפנוי שהיה. שהיה זמן לאפות, לבשל, להתאמן, לחזור מהעבודה לבית (מסודר) לקרוא, לשוטט, לראות סרטים. לסיים לעבוד בשש ולא להילחץ ולא להרגיש רגשות אשם שזה מאוחר מדי..

ואילו היום.. ואו, אין זמן. כלומר, יש זמן, אבל הוא מוקצב. צריך לתכנן בקפידה, צריך לתעדף. וכמובן שהתכנונים, על אותו "זמן חופשי" הם נתונים להחלטתם של הקטנים. יכול להיות שלהם דווקא יש תוכניות אחרות. הנה, היום, היתה אמורה להיות "שבת חופשית". היינו אמורים להשאיר את הילדודס לסופ"ש אצל ההורים  (ואו, איזה תוכניות כבר היו לי על השבת הזאת: לישון המון – ברור, לקרוא בכיף, לאפות, לבקר חברה…), אבל איך שהגענו אליהם, או אולי, שעה אח"כ – מאיה התחילה להעלות חום. ברור שחזרנו איתם הביתה. ברור שהשבת לא היתה חופשית ולא… הספקתי… (מצד שני, ברור גם שהיה כיף מאוד איתם, ומאיולה היתה כזאת מתוקונת ומקסימונת, וגם סוף סוף מצאנו זמן לסדר להם את החדר משחקים…).

פעמים רבות אני מנסה להוסיף בכל זאת עוד כמה שעות למשוואה ו"להרוויח זמן". וכך אני כותבת או אופה אל תוך הלילה. אני מאוד אוהבת את זה, את השקט ואת האפשרות באמת לעשות את מה שאני אוהבת, אבל אח"כ, אני משלמת על כך בעייפות שמלווה אותי לעיתים כל השבוע (מקווה שזה לא יקרה היום, השעה כעת 23:42…).

ולרוב אני פשוט מבינה שלא ניתן הכל. לא ניתן להספיק להכין את כל העוגות הבחושות, והגרנולה, והעוגיות, וגם לכתוב פוסט וגם לסדר את הבית, ובטח ובטח שלא להתחיל להכין קישים באחת עשרה בלילה.. ההבנה הזאת, שאי אפשר הכל, מביאה אותי לתעדף. בכל זמן (פנוי) נתון, אני מתעדפת. נראה לי שלעיתים זה אפילו נעשה בלא מודע, אבל ללא ספק נעשה.

והנה מבחר מהתיעדופים המועדפים עלי…

לכתוב פוסט (בכל זאת…) או ללכת לישון מוקדם

לכתוב פוסט או לאפות עוגת טחינה

לאפות עוגת טחינה או עוגת בננות (פעם זאת בכלל לא היתה דילמה, הלילה היה מסתיים עם גם וגם)

לאפות עוגת טחינה או בננה או עוגיות גרנולה (כנ"ל)

להכין עוגיות גרנולה, או ללכת לישון מוקדם

ללכת לישון מוקדם, או לקרוא (נוילד, כבר חודשיים בעמוד 45….)

לקרוא ספר או לגלוש באינטרנט

לגלוש באינטרנט, או להכין מרק

להכין מרק או לסדר את הסלון (אולי עכשיו יהיה יותר קל עם החדר משחקים)

ללכת ליוגה, או לקנות סוף סוף קצת בגדים

ללכת לקנות קצת בגדים או לוותר ולחזור מוקדם אל אורי ומאיולה

לחזור מוקדם לאורי ולמאיולה או ללכת ליוגה

לאפות או להכין לאורי את האלבום

להכין את האלבום או לכתובת את הפוסט

לכתוב פוסט או לסגור את הבסטה מוקדם וללכת לישון

לגלוש ברשת או לסדר את המטבח (שונאת לקום בבוקר כשהכל מבורדק)

להתקשר לחברה או לסדר את הסלון (אח"כ כבר שפוכה מתה…)

להתקשרר לחברה או לראות קצת טלוויזיה ולתת למוח לחשוב על כלום

לראות קצת טלויזה או לגלוש באינטרנט (טא-דם! את זה אפשר ביחד!!!)

לאפות או לשטוף את הבית (ואו, איזה כיף שזאת כבר לא דילמה)

לסדר את הסלון או להכין לי פסטה לעבודה

להכין פסטה או לראות טלויזיה

יאלללה, עייפה מכל היום בבית – מחכה לתיעדופים שלכם…

כרוניקה של הרדמות… לא ידועה מראש 16 בינואר 2012

הילדים שלי לא אוהבים ללכת לישון. בניגוד מוחלט לאמם, שרק מחכה להזדמנות להירדם, וכשהיא ממש עייפה היא מסוגלת להרדם תוך שנייה, אם זה במיטה, בקולנוע, באוטו (ברור – מסורת מהצבא :-)), ואפילו קרה לי פעם במפגש חברים… הם, לא אוהבים ללכת לישון. לישון דווקא כן, כלומר יחסית, אתם יודעים איך זה..  אבל עצם טקס ההרדמות הוא מאוד בעייתי במשפחת לנדאו מרקיאר… כלומר, האין טקס הרדמות.

ואני? רק מחכה להזדמנות להירדם…

עם מאיה עוד חשבתי שעשינו טעויות של הורים צעירים. ואכן עשינו כל טעות אפשרית. בהתחלה כמובן היא היתה נרדמת על הציצי, אח"כ עם בקבוק… בין לבין לא תמיד היה בא לה להירדם, ואז המשכנו בטעויות וכמובן שנענענו אותה, על הידיים, בתנוחת הנמר על העץ, באלכסון, ישר, הפוך.. ניסינו הכל, ולרוב זה פשוט לא הלך…

נרדמת עם אמא

נרדמת עם פאפי

נרדמת בעגלה

לפעמים סתם בלול..

וכמובן שעשינו את הטעות בכך שהקפדנו על קול דממה דקה כשהילדה ישנה. כנראה שעד שהיא נרדמה, רצינו לעשות הכל כדי שהיא לא תתעורר שוב (לפחות להספיק לנוח שנייה- ועל ההספקים תוכלו לקרוא כאן). וכך, לעיתים, אם היא היתה נרדמת בסלקל, אז לא היינו מוציאים אותה ממנו, כדי שלא תתעורר. השיא היה פעם כשהגענו להורים לצהריים. מאיה בדיוק נרדמה, אז נכנסנו הביתה – לאחר שהשקטנו את כל הנוכחים, והכנסנו אותה חרישית לחדר חשוך (כשהיא עדיין בסלקל כמובן), ולאורך כל הביקור, הצקנו לכולם והשקטנו והשתקנו, כל אחד שלא דיבר בלחש..

בסלקל -שששש, לא להעיר!

וכמובן שגם ניסינו את שיטת ה-5 דקות. שמנו אותה במיטה, הסברנו לה יפה יפה שעכשיו זה לילה והיא צריכה ללכת לישון, נתנו נשיקה וחיבוק, יצאנו מהחדר, ונתנו לה לבכות. כלומר לצרוח.. לעיתים זה עזר והיא נרדמה, מעולפת. ולעיתים זה גם לא עבד. היא נעלבה וכעסה וצרחה וצרחה ולא הפסיקה עד שבאנו…. ברור שבסוף התקפלנו ובאנו.

וברור שניסינו כל מני חיבוקי, וסמרטוטי, ושאר חברים, אבל אף אחד מאלו לא עזר. ומוצץ, זאת היתה אשליית שווא קטנה וגם נמוגה עם הזמן, כולל המוצץ לסרבנים, שהחזיק מעמד בדיוק יומיים.

מאיה והמוצץ לסרבנים (רומן חולף..)

היפהפיה הנרדמת

אה, ושכחתי לציין, שאם עוד היו תקופות שבלילות היינו מצליחים להרדים אותה (עם הבקבוק  – ברור). הקושי העיקרי היה להרדים אותה בצהריים. עד גיל שנה ו-4 היא היתה בבית, קצת איתי, קצת עם הסבתות, וכל פעם הרדמות צהריים היתה הופכת לניענוע בעגלה וכשזה לא הצליח, כמובן שהמשכנו עם הטעויות ויצאנו לטיול בחוץ עם העגלה (טוב, לפחות לא הגענו לטיול ברכב – גם על זה שמעתי…). אני זוכרת טיולים על טיולים, בהן הילדה נהנית חופשי מהנוף (למרות שבאיזשהו שלב בטח התחיל לחזור על עצמו) ואני כל פעם מסתכלת מהצד על העגלה בתקווה לראותה ישנה. פעמים רבות זה קרה רק אחרי 40 דקות של טיול (בכ"ז – משעמם) ולעיתים הייתי חוזרת הביתה לאחר שעה והילדה עם חיוך של מנצחת על פניה – ערה לגמרי…

לעיתים זה הצליח…

אם במהלך נסיעה/חזרה מאירוע היא היתה נרדמת באוטו, אז זה היה iקטע קאטצ'י בפני עצמו. זה היה צריך להיות עיתוי מושלם, כזה שהיא תירדם מספיק זמן לפני שמגיעים הביתה כדי שהיא תספיק להיכנס לשינה עמוקה ולא תתעורר כשנוציא אותה מהאוטו, ומאידך, לא יותר מדי זמן כדי שישאר לה "זמן שינה" בבית (כי בכל זאת רוצים להספיק משהו, אתם יודעים..). וכמובן כמובן שניסינו להנדס את השינה, ואם היא היתה נרדמת סמוך לרגע שהגענו לאיזור הבית, היינו ממשיכים בכמה סיבובי "ליתר ביטחון" מסביב לבית… וכשסוף סוף היינו מגיעים הביתה, אז היינו מתכננים בקפידה איך נוציא אותה מהאוטו (כבר לא בסלקל, שאפשר להשאיר אותה בו), מבלי שהיא תתעורר. האם לקחת אותה על הידיים, או להעביר לעגלה, וכשהיינו מעבירים לעגלה אז האם להשאיר אותה בה כשמגיעים הביתה, ואז אולי היא תתעורר כי לא יהיה לה נוח, או שלהוציא אותה מהעגלה בחרדת קודש ולהעביר למיטה ולקוות שהיא לא תתעורר באחד מהשלבים.

נרדמת באוטו

גם בגיל יותר מאוחר…

אגב, כמובן שכשמאיה נכנסה לגן, אני תהיתי בחשש מה יהיה על הגננת שתצטרך להתמודד עם הסוגיה. כולם סיפרו לי שבגן הם לומדים מהילדים האחרים, והולכים לישון בלי בעיות. הייתי ספקטית. וכמובן שהשמועות היו נכונות. הילדה פשוט נרדמה על מזרון בגן, כמו כל הילדים, ואני כמובן הייתי מתוסכלת מצד אחד (איך אני לא הצלחתי) ונדהמת מצד שני (איך הן מצליחות…).

כמובן שפנינו גם אל האופציה המשודרת. כלומר מוקלטת. כלומר DVD. שמנו דיסק (לולי, השפן הקטן, ובהמשך מיקי ושות…), מיקמנו את הילדה בעגלה (קשורה, בטח, שלא פתאום תחליט לצאת במחולות) עם בקבוק בידה (אז עוד האמנו כי בקבוק מרדים אותה), החשכנו, מיקמנו את העגלה בזוית שהילדה לא תהיה עדה למתרחש בבית ו….חיכינו לנס. לרוב הנס קרה (חכו שתגיעו לפרק של אורי…), וזה היה לעיתים, הפתרון עבורנו…

נרדמת לפני סוף הסרט – כמו אמא שלה…

עם הזמן, שהיא קצת גדלה, סביבות גיל שנתיים, התחלנו להרדים אותה עם סיפור… וכך, היינו מקריאים סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור, ואז היינו נשארים לשבת עם המיטה לידה.. .או שוכבים לצידה, ולבסוף גם נרדמים איתה… הרדמה שכזאת, שכונתה אצלי "להרדים זה מרדים", היתה מעייפת בטירוף, ובאמת לעיתים, גם אם לא הייתי נרדמת איתה, הייתי ממשיכה לאחר מכן לישון.

סיפור ועוד סיפור

היתה גם תקופה שהיא היתה מתחילה להתמרד בצורה קצת אחרת.. מתחילה בשאלות לא נגמרות אל תוך הלילה, לקום, לקפוץ.. ואז, הטלתי סנקציות (כלומר, איומים ב…) וקיוויתי שמיכל דליות לא תשמע אותי, ואמרתי שאם היא לא תישן, אני אכבה את האור (אה, כן, היא נרדמה עם מנורת לילה). ופעמים רבות אפילו הדגמתי לה איך היא אמורה לישון, עם עיניים עצומות, ידיים מתחת לראש, ורק ככה, שהיא היתה ממש בזוית, תחת ה"איום" שאכבה את האור, היא היתה נרדמת.

חברים ואחרים ששמעו שהיא הולכת לישון כשאני יושבת לידה, הזדעקו. "הילדה צריכה לדעת להירדם לבדה", "זה לא בסדר שהיא נרדמת רק אם את איתה". אני לא הצלחתי להתחבר לטיעונים. הילדה לא רוצה להירדם לבד, נשמע לי הגיוני. גם אני לא אוהבת להירדם לבד. כולנו אוהבים לישון מחובקים עם אנשים שאנחנו אוהבים, אז למה שהילדה לא תקבל את זה.. וזה בסדר, לא הייתי מודאגת וידעתי שבגיל 18 (כלומר 7-8..) היא תגרש אותי מהחדר שלה ותסגור אחריה את הדלת..

עניין הסיפורים, אגב, היה מאוד גמיש. היתה תקופה שהיא התעקשה שאקריא לה את הספר של "מאה שירים ראשונים". נכון, צודקים – זהו ספר שירים. וככה היינו (כלומר, אני) שרים את כל הספר, כולל שירי השבת והחג… בהמשך כמובן שהעברתי כמה עמודים ביחד, כי בכ"ז, היו לי עוד כמה תוכניות לערבים שלי (בהנחה שאני לא קורסת). דילוגים על עמודים ושכתובי ספרים היו מנת חלקי גם בספרים ארוכים במיוחד (בכל זאת, חתול תעלול, זה חתיכת אורך, אפשר קצת לקדם עניינים בעלילה תוך כדי קריאה).

לאחרונה, כשאני מקריאה לה סיפור במצב שפוך במיוחד, אני יכולה להתחיל לנקר תוך כדי ולהתחיל לדבר שטויות, או בעיקר על דברים לא קשורים תוך כדי… ומאיה נזעקת: "אמא, את אומרת סתם דברים", ואני מייד מתנצלת ומתחילה מחדש את העלילה על סינדרלה, ששוב תופסת טוויסט לא קשור.. ובאיזשהו שלב, מאיה פשוט מבינה שאין עם מי לדבר והולכת לישון בעצמה.

עוד בגזרת הסיפורים נמצאת אופציית הסיפור מהראש, שמהווה בעצם פשרה שמאיה מציעה לאחר ששלאחר שאנחנו לא מסיכמים לקרוא עוד סיפורים (מאוחר מדי, עייפים מדי, קראנו כבר יותר מדי) וזה הזמן באמת להתחיל את הסלט בכל סיפורי סינדרלה/היפיפיה הנרדמת/שלגיה. אגב, לאחרונה גיליתי את אאורורה – מישהו יודע מה הסיפור שלה? וכמובן שיש את הסיפורים מהחיים. "יש ילדה חמודה בשם מאיה, היא בת 4, היא הולכת לגן הפרחים.. וכן הלאה וכן הלאה".

אגב, פעמים רבות, כשלא היה לי כוח להישאר איתה/היו לי עוד דברים לעשות, אז הייתי קצת עובדת עליה (סליחה מיכל דליות… ), ואומרת לה שאני יורדת למטה לסדר טיפה את הבית ותיכף אני אבוא ואראה שהיא נרדמה. בהתחלה היא ניסתה להתמרד, אבל היא השתכנעה בכך שזה באמת לכמה דקות. כמובן שאני נשארתי ליותר מכמה דקות וכך עד שעליתי היא כבר ישנה שנת ישרים. שקר? למה? תיכף זה זמן גמיש, לא? 🙂 אגב, פעמים רבות היא היתה כל כך עייפה שבאמת היתה נרדמת תוך כמה דקות, ואני עם המצפון הייתי עולה באמת תוך כמה דקות ורואה שהיא כבר נרדמה..

אגב, בשלב הזה, בערך השנה האחרונה מגיל 3, היתה די שנה של תפנית. כנראה שהעייפות מהגן וההבנה והתקשורת בינינו פשוט עשו את שלהם, וכך, עם סיפור, ועוד סיפור ספייר מקסימום, היא פשוט מסתובבת על צידה והולכת לישון. אמנם עם אור, וכשאני לידה מחכה שהיא תירדם, אבל כאמור אין לי בעיה עם זה ומבחינתי הגענו לאיזשהי מנוחה ונחלה..

טוב, אמרנו מנוחה ונחלה, נכון? רק שאז הגיע אורי. טא-דם! עוד בהריון גמלתי בליבי החלטות רבות ואסרטיביות כמו למשל מוצץ – מהרגע שהוא יוצא מהרחם (עם מ

איה חיכיתי קצת, אמרו לי שיקלקל את ההנקה, וכשכבר רציתי, היא לא ממש רצתה, עד שהיא לא רצתה בכלל). נדרתי נדר שנניח אותו במיטה על מנת שהוא ירדם לבד, שלא נחשיך לו את החדר בשנת צהריים (נו, צריכים להבדיל בין שנת לילה לצהריים – לא סיפרו לכם את זה?), שבחיים בחיים לא ארדים אותו בעגלה בניענועים (על טלוויזיה אני חושבת שלא נדרתי… ) ועוד כהנה וכהנה עצות ששמעתי בענייני שינה.

מאיה דוחפת לאורי את המוצץ.. לא הלך לה, חוץ מלהעיר אותו כמובן…

אז ההתחלה באמת היתה אופטימית. הצלחנו עם המוצץ, הרדמנו אותו בלי בעיה באמצע היום בסלון מואר כשמאיה משחקת לידו. ואז, לאט לאט דברים החלו להיסדק. בהתחלה הוא התנגד למוצץ. אח"כ הוא גם לא היה נרדם לאחר הבקבוק (נשמע לכם מוכר?) ואז כמובן שנענענו… בהתחלה זה הצליח. אח"כ לא.

אורי והמוצץ

 

אורי נרדם על פאפי…

אורי ישן עם תמונה של מאיה ישנה מאחוריו

ואז שהבנו שקל לא הולך להיות לנו, נקטנו כמובן שוב בכל מני שיטות "הרדמה" (והאמת היא שקצת חידשנו..). כמובן שהיתה את תקופת הניענועים. אח"כ, היתה תקופה שלא הצלחנו להרדים אותו, הוא היה עירני לגמרי והיינו יוצאים איתו למרפסת והוא היה נרגע ונרדם (על הידיים כמובן) ואנחנו היינו מעבירים אותו למיטה.

והאמת היא שהיה ממש ממש קשה להרדים אותו ויחסית למאיה הוא עשה לנו בית ספר. וכל פעם שחשבנו שהנה, עלינו על הגל והיינו מבסוטים שניים שלושה לילות (וכמובן היינו עושים את ה-טעות ומספרים שהנה, מצאנו את השיטה), הילד היה עושה לנו היפוך ומחליט כי לא בא לו להירדם בדרך הזאת, והיה מאתגר אותנו למצוא דרך אחרת…

להלן מקבץ השיטות להרדמת אורי:

שיטת דייגו: היתה תקופה שרק דייגו הצליח להרדים אותו. חשבנו שזה קשור לכך שהוא קשור מדי אלי ולא רוצה "להיפרד". האמת היא, מחמיא, אבל לא בטוח שאכן זאת היתה הסיבה. דייגו טען שזאת התנוחה, והאחיזה (כן, היינו עדיין בשלב הידיים/ניענוע). השיטה החזיקה כאמור, עד שהפסיקה…

שיטת הכפיות/ההאבקות: היתה תקופה שפתאום, לאחר הבקבוק, היינו נשכבים עם אורי במיטה (של מאיה כמובן, היא עדיין היתה בטלוויזיה ) ומנסים להירדם ביחד. היו לילות שזה ממש הצליח (ואז סיפרנו לכולם וכו' וכו'..) וזה היה ממש משמח, וממש לא היה לנו אכפת שהוא נרדם מחובק איתנו (כפיות) כל עוד הוא נרדם שלא על הידיים… ואם תהיתם מה זה ההאבקות, אז הרבה פעמים זה היה השלב המקדים. לאורי פשוט היה צורך להיצמד אלינו וכך הוא ממש היה מצמיד אותנו למיטה, דייגו ואני, לחילופין, סבלנו בשקט, גם אם התנוחה לא היתה נוחה, העיקר שהמתוק ירדם…

תקופת ה"סיפור ולישון": האמת היא, שעוד כשנתקלתי בקשיים עם מאיולה, אנשים היו אומרים לי, למה את לא קוראת לה סיפור, ומכניסה אותה ל"אווירה" של לילה טוב, ואני טענתי שזה לא מתאים, שאין עם מי לדבר כי היא קטנה מדי… אבל עם אורי, איכשהו זה היה אחרת. קודם כל, יש לו חיבור חזק עם ספרים (סבא טיטו, מישהו?) והוא כל פעם לוקח ספר ביד ובא אלינו שנקרא לו את הסיפור. ואז פתאום, בעקבות שיחה בעבודה ששוב המליצו לי על "טקס", אמרתי שאנסה. והאמת היא, זה עבד. קראתי לו 2-3 סיפורים, והוא פתאום נשכב אחורה בעיניים מצועפות ונרדם לו בשלווה. החזיק בדיוק 2-3 לילות 🙂 בלילות הבאים, לאחר הסיפור, הוא לא הבין למה אני מפסיקה, הביא לי ספרים נוספים, התחיל לטייל בחדר, עלה על המיטה של מאיה והתחיל לשחק במנורת לילה, ירד מהמיטה וניסה כל פעם מחדש לגעת ברדיאטור, טיפס על הספונת, ניסה להגיע לוילון.. בקצור, נראה לי שהבנתם שלא הצלחתי להכניס אותו לאווירת לילה טוב….

ומה עם להרדים אותם ביחד? זה ממש לא עבד. מאיה אנרגטית, ובודקת גבולות יותר מתמיד – נכנסת למיטה שלו, קופצת, נותנת לו כמה צ'פחות על הדרך. והוא, הבנתם שהוא לא בדיוק הטיפוס הרגוע, וכך החלטתי על הפרדת כוחות. הפרדת הכוחות יצרה מצב שמאיה די אהבה שכדי לשמור על השקט שאורי לא יתעורר (זוכרים מה נדרתי בהריון עם אורי???) אז אנחנו מרדימים אותה במיטה שלנו, והרבה פעמים היא נשארת לישון עד הבוקר (אם אני נרדמת איתה כאמור), ואם אנחנו מעבירים אותה אח"כ למיטה שלה, היא הרבה פעמים באה שוב אל המיטה שלנו באמצע הלילה ובאלגנטיות מחליקה לרווח ביני לבין דייגו. ושוב, אין לנו ממש בעיה עם זה (טוב, אולי קצת לדייגו שמוצא את עצמו דחוק לקצה של הקצה של המיטה + כמה בעיטות מהילדה… 🙂 ).

אחד על אחד? כלומר, אני מרדימה את מאיה/ או את אורי, ולחילופין דייגו את אורי או את מאיה? אה, אז זהו שזה כמעט ולא קורה. דייגו עובד הרבה ערבים בהם אני צריכה להרדים את שניהם. מה שכאמור לא הולך ביחד. ולכן יש כמה שיטות שעובדות במצב הנוכחי. לעיתים אני עוד אופטימית, משאירה את מאיה מול הטלוויזיה ועולה עם אורי והחלב למעלה ומנסה להרדים אותו (ואז לא מצליחה ומורידה אותו כשהוא מאושר מהניצחון). לעיתים אני מראש מוותרת על האופציה ויש שמה DVD לאורי בתקווה שירדם. ואז אני משתדלת לעלות עם מאיה ובינתיים להרדים אותה ובתקווה שעד שארד, המותק כבר ירדם.. פעמים רבות זה לא מצליח כמובן והילד מסיים לראות פינוקי ואת הבקבוק ופוצח בבכי לא מרוצה. ואז שוב, עולה איתו, מקריאה לו כמה ספרים, מנסה להרדים, לא הולך, מנסה לסגור את האור, הוא מתמרד, מנסה לצאת ל-5 דקות (פעם הוא כל כך בכה עד שהוא הקיא), עד שבסוף, יורדת שוב למטה (בתקווה שמאיה נרדמה בינתיים) וכאילו מתחילה מחדש, נותנת לו בקבוק מדולל בטירוף, ושוב DVD (לולי, השפן הקטן..) ואז בתקווה שזה יעבוד.

בסוף זה עבד

וכמה קטנות לפני סיום.. אני יודעת שרבים מכם ירצו להמליץ לי בעקבות הפוסט על יועצת שינה מעולה. אז לא תודה. קראתי, שמעתי, ממקור ראשון ושני, ובכל זאת אני מעדיפה שלא.. בינתיים לפחות. השיטות שלנו טובות לנו. לא קל, אבל אני יודעת שזה זמני. אני רואה שעם מאיה זה עבר, ובטוחה שאותו דבר יהיה עם אורי. מחכה כבר לשלב שהוא קצת יגדל (לקראת שנתיים) ובאמת נוכל לקרוא לשניהם ביחד סיפורים בחדר לפני השינה. ועד אז, עד אז אני מתנחמת (אבל באמת) שהילד ישן די טוב בלילה (ששששש… לא אמרתי כלום). לקום אחרי שינה רצופה, וזאת כמעט לאורך כל השנה האחרונה (טוב, נו, החצי שנה :-)) בהחלט משכיח את הערב הקודם בו ניסית להרדים את הזעטוט…

ועכשיו אני באמת מכחישה את כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת על השינה הרצופה, בכל זאת חצות (סןף סוף, סוף פוסט?) וממש  לא בא לי שמרוב ההתרברבות שלי, הוא ישמע אותי תוך כדי שינה שלו ופתאום יקום לי…

אז לילה טוב.. כלומר…ששששששששששששששש

נרדמים ביחד?

נראה לכם??? 

יומולדת נסיכות לנסיכה… 21 בדצמבר 2011

"ואו, איזה אומץ", וגם "כל הכבוד", ו… "גיל ארבע? לפני גיל חמש זה נראה לי מוגזם…" אלו היו רק מקצת מהתגובות שקיבלתי להחלטה לעשות למאיה יומולדת נסיכות. למי שעדיין לא מבין על מה המהומה (האמת היא שגם אני לא..) אוסיף ואומר שמדובר ביומולדת ללא מפעיל/ה (אלא אם כן אתם לוקחים אותי בחשבון…) ואשר התקיים בסלון ביתנו ולא במועדון/ג'ימבורי וכו'…

את ההשראה לקיים יומולדת נסיכות קיבלתי משכנתי, אשר בכל שנה מארגנת לבנותיה (לכל אחת לחוד כמובן) יומולדת בסגנון נסיכות/פיות/מסיבת פיג'מות וכו.. שם ראיתי כמה זה גם לא כזה מסובך ובעיקר, כמה זה כיף…

כמובן שבהחלטה לקיים יומולדת נסיכות תמכה העובדה שזה אומר שלמסיבה יוזמנו רק ממחצית ילדי הגן (אכן כן, ליום ההולדת הוזמנו רק בנות הגן… ). אה, וכמובן שמאיה בטירוף עכשיו על נסיכות. זה החליף חזק לגמרי האת הורוד סגול ששלט בגיל שלוש. עכשיו זה קודם כל נסיכות. היא נחשפת לסיפורים. חלק היא מחרימה כי הם מפחידים (בכל זאת, אמא חורגת, מכשפה, אחיות רעות וזה עוד בלי שדיברנו על ההורים ששולחים את הילדים ליער כי אין אוכל בבית... מי הדביל ששם את הספר עמי ותמי בספריית הגן… כן, מאיה הביאה אותו יום אחד הביתה..), אבל בעיקר היא התחברה חזק לבת הים. בהתחלה חשבתי לעשות יומולדת בת הים, אבל אז זה היה נראה לי גם ספציפי מדי וגם לא מצאתי יותר מדי פעילויות מתאימות לנושא הים… אז חזרנו לנסיכות.

הרעיון הבסיסי היה לקיים משהו רגוע, צנוע, ללא אפקטים מיוחדים ובעיקר באווירה של פעם... בפועל פשוט לקחתי קצת מכל דבר…קצת הפעלה, קצת יצירה, קצת ריקוד, קצת שירים (יומולדת כולל איפה איפה העוגה…) וקצת סיפור (לא בסדר הזה). כמובן שלא הכל יצא, ובעיקר הקפדתי לזרום עם הבנות…

אז כמובן שהצבע הורוד ותמונות הנסיכות שלטו בעיצוב חלל המסיבה… השתדלנו להקפיד על מינון שלנו היה נראה שפוי, בין מוצרי המותגים לבין סתם ורוד. לא יודעת, שלט לדלת ודגלים היה נראה לנו הגיוני לקנות עם תמונות הנסיכות (כלומר מותגים), אבל כוסות, צלחות, מפות – היה נראה לנו סתם מוגזם שיהיה בתמונות הנסיכות. גם עמוס בעין, וגם בכיס. וגם להראות שניתן להנות גם אם לא הכל ממותג… אז היו שלטים, דגלונים, סרטים צבעוניים וכמובן כיסא שהלבשנו לו "גב" ורוד וחגיגי, וגם אותו קישטנו אותו בשרשראות כסופות/סגולות ועיטרנו בברכות ובציורים בטוש כסף.

הבנות החלו לזרום בשעה 17:00 לביתנו. האמת היא, שרובן נשארו במסיבה נטולות ליווי הורי. כששאלו אותי מה המדיניות, הסברתי שמבחינתי אין בעיה להשאיר את הבנות שלהן, אם הן משוכנעות שבנותיהן יוכלו להסתדר לבדן… ונראה לי שהאמהות קפצו על המציאה והתלהבו להשאיר את הבנות ולרוץ להספיק איזה סידור שניים. אגב, מהבחינה הזאת חסכתי לי את הכאב ראש ב"כיבוד להורים". בחלק מימי ההולדת שהייתי, ההורים (נו טוב, האמא :-)) הכינו כיבוד כאילו מדובר במינימום מסיבת רווקות עם קישים וסלטים ירוקים לרוב.. אני הסתפקתי בפשטידה ובורקס (פילו כמובן…) וגם את זה בקושי אכלו (2.5 אמהות היו, לחלק לא היה נעים, חלק בדיאטה, אתם יודעים איך זה :-).

האמת היא שלא היתה בעיה עם זה שהבנות היו ללא הורים, וכולן היו סופר דופר (לא, לא אמרתי שהן היו ממושמעות 🙂 אבל הן היו מעולות….). על השולחן הנחנו מעט (ממש מעט) כיבוד שכלל קוביות ופלים, אפרופו ודובונים אותם חלק מהילדות נשנשו עד שהחלה הפעילות.

מי שהגיעה (וסיימה לנשנש) התבקשה לשבת על המחצלת במעגל. אוקי, כאן היה הקטע המסובך. פשוט כמעט ולא הצלחתי להביא אותן לשבת במעגל. כולן נצמדו לשורה הראשונה… נו טוב, אמרתי לכם שבהרבה מהקטעים זרמתי… להבא אולי צריך לעשות איזה סימן (מה יותר ברור מקצה המחצלת???) או על כיסאות קטנים (אבל לכו תשיגו 15 כיסאות).

הפעילות הראשונה בתוכנית היתה סיפור. מדובר בסיפור "הנסיכה המושלמת" – מן סיפור מכתבים שכזה (כל פעם שולפים מכתב) שחשבתי שיתאים בשל הדמיון לאירוע (ילדה מתכננת מסיבת נסיכות ועומדת בקשר לצורך כך עם נסיכות אמיתיות..). בסיכומו של עניין, הבננות כמובן היו חסרות סבלנות, וגם אני הרגשתי שזה קצת ארוך ולכן קיצרתי את הסיפור (בדיוק כמו שאני עושה למאיולה כשאני יותר מדי עייפה ועל הפרק עומדים לפחות 2 ספרים להקראה…).

ספר לנו סיפור...

הסיפור המקורי מסתיים עם שרשרת מתנה שהנסיכה מביאה לילדת היומולדת (שרשרת אמיתית שמצורפת למכתב האחרון בספר). ואז היה לי רעיון להכין מתנות באותה הרוח לבננות. מצאתי באחת מחנויות "הכל בזול", 4 רבעיות צמידים ב-10 ש"ח. זה היה נראה לי סכום שאין להתווכח איתו ומייד קניתי כ-4 חבילות (16 צמידים, מה שנקרא: "כמות גבולית" ל-15 מוזמנות, לא הגיונית בעליל וכמובן שקרה מה שצפוי היה לקרות ולכמה מהבנות התפרקו והתפזרו הצמידים… (בכל זאת 4 ב-10..).

את הצמידים (עוד לפני כן כמובן) הנחנו ב"תיבת האוצר", הלא היא קופסת פח מקושטת (בנסיכות כמובן..). את האוצר, כיאה לאוצר, החבאנו וכך יצאה לאור ההפעלה השניה של למצוא את הקופסא (כלומר את האוצר).

הבנות חיפשו בהתלהבות ולא מצאו. וכאן הגיע הרגע לצ'פר את מאיה בתור ילדת היומולדת ולגלות לה איפה ה"אוצר" נמצא על מנת שאכן היא תזכה… הפרס האמיתי עבורה היה כמובן לחלק את הצמידים לבנות, שהיו צריכות לשבת יפה יפה ובשקט והיא כל פעם קראה בשם וקראה למאושרת לקבל את האוצר.

משם המשכנו למשימת ריקודים/פסל. הבנות רקדו לצלילי שירי יומולדת ובכל פעם שהמוזיקה הופסקה, הבנות היו צריכות לעמוד כפסל ואנחנו כמובן באנו ודגדנו אותן… לאחר מכן, המשכנו באלגנטיות לריקוד הציפורים, שכמו שחשבתי היה מאוד פופולרי, כולן השתתפו בהתלהבות ורקדו. מתוקות.

לאחר הריקודים, המשכנו ליצירה. באחד באתרים קיבלתי את הרעיון להכין שרביטים (נסיכות או לא נסיכות) בצורה די קלה ממקל ארוך (יחסית עבה – למנוע תאונות שיפודים כאלה ואחרות ששמעתי עליהן… ) וקלקר בצורת לב. וכך, חילקתי לבנות את הקלקרים עם שלל מדבקות (מבריקות כמובן) וטושים כסף וזהב (איזו נוסטלגיה) וכמובן דבק נצנצים.

הבנות די הסתדרו עם המצאי, כמובן שמדי פעם מישהי התחילה לבכות ש"לא נותנים לה", אבל יחסית הפעילות עברה ברוגע יחסית (זה לא מה שהרצפה אמרה…) כשדייגו אחראי על משימת הסיום בהצמדת המקל לקלקר. לאחר מכן, אספתי מכל הבנות את השרביטים ואמרתי שאחלק להן כשיגיעו ההורים, וכמובן שבכך עשיתי טעות קרדינלית, וזאת מכיוון שלא הקדמתי לרשום שמות על היצירות.

תשמעו, זה לא סתם שהגננות כותבות את השמות על היצירות שמכינים בגן. למרות שברגע היצירה, כל שרביט נראית יחודית מאין כמוה, והיה לי ברור שכל בת תזהה את יצירתה, בפועל, כשהן היו צריכות ללכת ולקחת את השרביט, ופתאום 3-4 בנות לא מצאו את שרביטן.. כנראה בנות אחרות לקחו.. והן לקחו את זה ממש קשה… למזלי, הפעם לא קניתי על הקשקש והיו לי הרבה ספיירים וכך נתתי להן על המקום לעשות צ'יק צ'אק שרביט חדש…

מאיה והשרביט

דייגו והשרביט

לאחר היצירה הגיע זמן האוכל. החלטנו ללכת על נקניקיה בלחמניה עם קטשופ וירקות חתוכים (מלפפון, גזר, תירס גמדי וגמבה). בפועל, זה היה ממש מוצלח. כמובן שהיו את אלו שאכלו נקניקיה בלי כלום או גרוע מזאת לחמניה בלי כלום, אבל אני לא באתי לחנך כאן את כל העולם… ואפילו אכלו די יפה ירקות חתוכים, כך שהייתי מבסוטה (איזה פולניה..).

טוב, אז אחרי האוכל היינו צריכים עוד איזה פעילות, בכל זאת שירד האוכל לפני העוגה וכך עשיתי להן פעילות של משש ונחש של אביזרי נסיכות. בתכלס, לא היה כזה מוצלח… הרבה בלאגן, הן עוד לא סגורות על העיניים הסגורות.. בדיעבד (לאחר שראיתי את אחת מהמתנות שמאיה קיבלה) היה אולי עדיף לעשות עוד פעילות/יצירה של קעקועי נסיכות… (על האיפור/מריחת לקים ויתרתי, כי חשבתי שלא כל האמהות מתות על זה, ולא היה בא לי לבעס אותן).

ממששת ומנחשת...

אגב, למי שתהה, אורי בהחלט היה נוכח ביומולדת… אמנם בעזרת הסבים הצלחנו להעסיק אותו ברוב האירוע (על מנת שהוא לא יפריע למאיה בחגיגתה) ואולם, הוא כמובן ניסה ללא התייאשות בכל פעם לחזור ולהשתלב בפעילות…

אורי והבנות...

וכמובן שבסוף הגיעה תורה של העוגה. האמת היא שהתלבטתי רבות אם למלא את חובותי האמהיים ולהכין למאיה עוגת ברבי/בצק סוכר. אבל ברגע שהבנתי שהיא ממש לא מצפה לזה ויותר חשוב לה הדמות של בת הים/נסיכות, החלטתי להוריד לחץ מעצמי (בכל זאת, היה צריך להכין כמה דברים לאירוע) ולהזמין דף מודפס עם תמונת הנסיכות. וכך הכנתי את עוגת ה1:1:1:1 של קרין גורן (1 שוקולית, 1 סוכר, 1 שמן, 1 קמח תופח, 4 ביצים), כיסיתי בקצפת, וסמוך לתחילת היומולדת הנחתי את דף הסוכר ועיטרתי בנשיקות צבעוניות שקניתי. כמובן שרע לא היה יכול לצאת מהמתואר לעי"ל, במיוחד לא לילדות בנות ארבע, שמרגע שראו את העוגה לא חדלו לבקש את בת הים/סינדרלה/שלגיה/את הלב…

אין אין אין חגיגה..

פווווווווווווווו

לאחר כיבוי הנרות, עשיתי "טקס" ברכות, אותו אמצתי מהגן הקודם של מאיה, ובו כל ילדה ברכה את מאיה בברכת יומולדת, וזה היה כמובן מקסים עם ה: "שיהיה לך הרבה שוקולדים", "שיהיה לך הרבה חברים", "שתמיד תהיי שמחה". מתוקות, כבר אמרתי?

לאחר מכן, ניגשנו למלאכת החיתוך והגשת העוגה. כמובן שבאותו הרגע נזכרתי גם בג'לי החמוד שהכנתי בכוסיות יין חד"פ. וזה היה מצחיק לראות איך חלק מהבנות לא יודעות מה לעשות עם הג'לי… אגב, תהינו מתי בדיוק נחלק להם את ה"ממתקים", לפני העוגה? אחרי העוגה? בשקית? בסוף, החלטנו לרדת מזה. ולמעט ילדה אחת ששאלה מה עם הממתקים, ואני ישר התפדחתי ורציתי להציע לה ואבא שלה סימן לי עם הראש "לא-לא", אף אחת לא הרגישה בחסרון המתוק (הנוסף).

בתור "הפתעה" החלטנו לאמץ אחת שקיבלנו ביום הולדת של חברים: "ראש דשא". חשבנו שזאת מתנה ממש מגניבה. קודם כל, לא אחת שנהרסת כבר ביומולדת עצמה או מקסימום יום יומיים אח"כ… בנוסף, יש ערך מוסף של ללמוד על צמחים וגדילה וגם אחריות להשקות, פעילות משפחתית משותפת ועוד. אנחנו אהבנו ומקווים שגם האורחות..

זהו, הגיעה השעה 19:00 ועימה כל האמהות שבאו לקחת את החברות.. מאיה נשארה עם שלל המתנות והתחלנו כמובן בפתיחת המתנות המפורסמת 🙂 היה כיף!!

ועד שנה הבאה ומסיבת הקונספט הבאה בתור, שיהיה לך המון המון מזל טוב מאיולה מקסימאיה שלי.

מעצמאות לחרות 17 בספטמבר 2011

כן כן, לא טעיתם, וקראתם מעולה, "מעצמאות לחרות", זה מה שאני מרגישה כעת… לאחר שלוש שנות עצמאות, עשיתי את הדרך חזרה לעבודה בתור שכירה, בתחילה קצת בגב שפוף ובאין ברירה, ותוך כדי הבנתי שזה הדבר הנכון והמתאים ביותר, עכשיו, עבורי… (אגב, להקדים את המאוחר, ובכדי שלא תהיו במתח – לא סגרתי את אפייה ארגונית, בעיקר מכיוון שאין מה לסגור, זאת לא חנות או עסק, האתר באוויר, ואתם מוזמנים בכיף להזמין סדנה).

ההתחלה היתה באמת מחוסר ברירה.. עוד בטרם דפני ליף הקימה את האוהל, הרגשנו כאן שזה לא עובד מספיק טוב, מספיק יציב, מספיק מכניס… אורי הצטרף למשפחה, ההוצאות גדלו ועימן גם המינוס והבנו שצריך לשנות כיוון. זה לא שהסדנאות לא הצליחו. אלו היו שלוש שנים של סדנאות ומיתוג מוצלח של אפייה ארגונית בקרב מנהלות משאבי אנוש ורווחה, אבל זה לא הספיק. היו חודשים עמוסים לעייפה, והיו כאלו שלא… בהתחלה חשבתי לשלב עוד עבודת פרילאנס (מה שגיליתי שהרבה עצמאיים עושים) אבל אז באמת החלה העבדות… מרוץ מטורף להספיק שעות, שאף פעם לא היו מספיקות, עבודה עד שעות מאוחרות בלילה, ובסופו של דבר, עוד 50-100 שעות בחודש לא היו מספיק "שוות" את המאמץ…

לאט לאט, הבנתי שזה לא רק העניין הכלכלי שדחף אותי לחפש משרה מסודרת, אלא גם הרצון להתפתח מקצועית. בתחום כמו שלי, ייעוץ ארגוני, הרגשתי שחסר לי את החממה המקצועית, את הקולגות ללמוד מהם, את הסביבה הארגונית להתפתח איתה. הרגשתי שאני באה לארגון, מעבירה סדנה מוצלחת ו…זהו, נגמר העניין. אין לי מושג אם באמת הסדנה עשתה שינוי וזאת כיוון שלא הייתי שם.

בנוסף, במאמץ אחר ליקוט סדנאות, הרגשתי שאני מתפשרת, מסכימה לסדנאות שלא היו ממש באג'נדה שלי כשיצאתי לדרך. סדנאות "כיף" בלבד, בהן הרגשתי כמו צוות הווי ובידור, סדנאות בבית שלי, סדנאות ליותר מדי משתתפים, במחיר נמוך מדי ועוד ועוד… לא רציתי את זה.

והשיווק, גם ממנו התעייפתי. ההתחלה באמת היתה מבטיחה. אהבתי את השיווק. הרגשתי שמצליח לי ושמצאתי את הנישה שמתאימה לי בשיווק לארגונים – דרך רשתות חברתיות. אבל בשלב מסויים התעייפתי. עוד פוסט, ועוד פיד, ועוד סטטוס בפייסבוק, ועוד ועוד ועוד חברים שאין לי מושג קלוש מי הם, רק כדי להפיץ את המותג "אפייה ארגונית"…

ובעיקר בעיקר התעייפתי מאשליית העצמאות. בעיקר הרגשתי כבולה, כבולה לעסק שלי, כבולה להצלחה, כבולה לייצר הצלחה, לסגור סדנאות, ובעיקר בימים שלא היו סדנאות, לא הרגשתי את הרגשת החופש, אלא לחץ להמשיך לשווק, לפרסם, ליצור קשר, כאילו, לא היתה את הפריווילגיה לנוח…

ייחלתי לשגרה. למשרת אם. לנסוע לעבודה, לעבוד ולעשות את המיטב, ולסיים את יום העבודה. ייחלתי ש"יפול לי העט" ייחתי ללהיות עם הילדים בלי להיות מוטרדת מהעסק. מסדנאות שנכנסו או לא. להיות עם הרגשת ביטחון. שניתן להיות בפארק או עם חברים ופשוט להנות…

אז התחלתי לחפש.. וזה לא היה פשוט. שלוש שנים של סנדאות, לא הספיקו למגייסות. קורות החיים שלי היו חסרים את מילות הקסם "hot"', "yes" או "בזק בין לאומי". לא הרשים אותן העניין שהקמתי עסק מקורי, שעובד, שמשלב בין חווייה ולמידה. לא הרשים אותם התפעול של העסק, השיווק שלו והמכירה, חיפשו את המוכר והטוב.

טוב, האמת היא שזאת הכללה לא הוגנת, ובאמת היו את אלו שידעו לקרוא מבין השורות, בנוסף, גם בעזרתה המופלאה של מנהלת משאבי אנוש אחת (דודה של בעל של בת דודה) שדרגתי את קורות החיים לשפה שמנהלות גיוס מבינות (כי בתכלס, לא המצאתי עיסוקים שלא היו קיימים קודם לכן…) — תודה יעל!! — וכך לאט לאט, עם מעט עזרה מחברים התחלתי לעבור את המשוכה ולהגיע לראיונות.

יום מיון והערכה באחת מחברות הסלולר הגדולות היווה את הפתיח. התפקיד בהחלט היה נחשק, רכזת פיתוח ארגוני. בדיוק מה שרציתי. הגיעו ליום העיון בנות נהדרות, שחלקן, מצחיק – הכרתי דרך הרשת, וחלקן – עוד יותר מצחיק – הכירו את המותג אפייה ארגונית… היה בהחלט מעניין ומאתגר ביום עיון, אבל לא צלחתי אותו. בדיעבד, עד לפני כחודש, עוד ראיתי שהם עדיין חיפשו אז לא לקחתי את זה אישית…

אגב, בערך בזמן המיונים, התחלתי להחשף לדילמת האם העובדת. בטלפון הסבירו לי כי מדובר במשרה מלאה ואין אפשרות לגמישות יתר… הדילמה עלתה על פני השטח בשיא עוצמתה. משרה מלאה??? ומה עם הילדים? מה, אני אראה אותם שעתיים ביום? הלב נקרע. באיזשהו שלב החלטתי שאם באמת ארגיש שחסר לי זמן עם הילדים, אז אעשה דברים כדי להשלים זמן זה. כמו למשל לא לשלוח אותם לגנים בשישי ולהיות איתם…

לבסוף, הדילמה נפתרה (חלקית) עם משרה אמנם מלאה אך גמישה בשעות. התחלתי לעבוד בתור רכזת הדרכה וניהול ידע בבית תוכנה גדול בפתח תקווה. התפקיד, מתאגר, מעניין, מלמד, וכיפי.. האנשים טובים. אני מרגישה שאני נמצאת במקום האמיתי…

ומה עושים עם השעות? לא קל. אני צריכה להשלים ל-9 שעות ביום וזה המון. פעמים בשבוע יוצאת ממש מוקדם ולוקחת את הילדים מהגן, עוד פעם וחצי בשבוע משלימה שעות עד איזה שבע בערב ועוד יום וחצי (עושה רוטציות – שבוע שבוע) חוזרת בין לבין… ומצטרפת לדייגו שנמצא עם הילדים…

אבל מצד שני… כשאני מגיעה הביתה, אני בבית. פתאום התפנו הערבים. פתאום יש זמן לבשל ולאפות (אויש, כמה זמן שלא אפיתי עוגיות), פתאום יש זמן לכתוב (פוסט ראשון זה הרבה הרבה זמן…) וכבר לא צריך להישאר בשבתות בזמן שדייגו עם הילדים כדי להשלים שעות לעבודת פרילאנס.

ומה עם אפייה ארגונית? כאמור, לא סגרתי את הבסטה. האתר קיים, והאנשים מתקשרים. מה שמתאים אני מקדמת ואפילו יש סדנאות בקנה, ומה שלא מתאים אני והלקוחות (הפוטנציאלים) נפרדים כידידים. איזה כיף זה לא להתפשר ולקחת רק את הסדנאות שאני רוצה, אלו שבאמת "אופות" תהליך עם המשתתפים…

אגב, בינתיים מדובר במשרה זמנית עד לאמצע נובמבר (מחליפה מישהי בחופשת לידה). על אף שטוב לי וטוב להם (מקבלת פידבקים טובים) לא ברור אם אוכל להמשיך בשל מחסור בתקנים, אז אם מישהו שומע על משהו שמתפנה בערך בתקופה זאת, אז.. אתם יודעים איפה למצוא אותי..