המעצבת (מסדרת) והמפזר (המבלגן) 9 באוקטובר 2012

כן, כן, זאת הסיטואציה, כלומר המצב, כלומר תמונת המצב אצלנו בבית בתקופה האחרונה. אם עברנו את תקופת הבית של מאיה לטובת חדר משחקים, כנראה שזה היה כבר יותר מדי זמן למאיה בלי לעצב לעצמה פינה משלה, והנה היא המשיכה לעשות זאת בחדרה שלה.

פינה – פינה

האמת היא שקדמו לכך כל מני מיני פינות, בכל מני פינות בבית. פתאום ביום אחד היא התחילה לעצב לה מיני פינות במרפאה של דייגו, וכך, בצד המדפסת, לאורך מיטת הטיפולים ובצד השולחן, צצו להן פינות מאיה. עשרות פריטים ממאגר הבובות, והאביזרים שלה. מה שנקרא U NAME IT: מברשות, בובות, בקבוקונים, חרוזים בצלוחיות, מגבות מטבח והמשיכו כך באסוציאציה חופשית, סביר שתפגעו בול.

רה-עיצוב במרפאה של דייגו

מיני עיצוב למרפסת

המסדרת בפעולה – שימו לב למיטה המושקעת לבובה

שימו לב לפרטים הקטנים: הכרטיסי ביקור של דייגו מתחת לתמונה, מימינם אנגרי בירד מוזהב, מימינו תות, במתחם שליד יצירות שהכנו + מיקסר + דוקים + U NAME IT

פינות נוספות שמאיה בחרה לעצב ברחבי הבית הן כמובן בסלון, בצד הטלוויזיה, או בשולחן העיתונים הקטן, וכמובן, בשידות שבחדר השינה שלנו. למרות הרצון לעודד את היצירתיות אצל הילדה ואת הנטייה לבנות מיצגים (או פשוט לסמן טריטוריות), היה לי די קשה עם זה. כלומר, עם הבלאגן. עם עשרות הפרטים שמצאו את עצמם בעת כזאת או אחרת על הרצפה, ואותי מלקטת אותם, ערב אחרי ערב אחרי בוקר, אחרי צהריים….

באיזשהו שלב הגעתי עם הילדה להסכם, כלומר לחוק בל יעבור, שלא יוצרים פינות במרחבים המשותפים בבית (ראו ערך סלון, מרפאה, חדר שינה) אלא רק בחדר המשחקים (בשביל מה עשינו לך אותו??) או לחילופין בחדר שלה ושל אורי. מאיה לקחה את ההצעה בשתי ידיים והחלה לעצב לה סופר פינה בחדרה כמובן. המיקום אותו היא בחרה היה בסמוך למיטתה, שבינתיים הספיקה להחליף מיקומים בחדר, הכל פרי רעיונותיה של הילדונת בת ה-5.

הסידור של מאיה כלל קודם כל שינוי מיקום המיטות שלה ושל אורי (כמה וכמה פעמים) ובהמשך, הזזת הכורסא, השידה, ועוד כל מה שניתן. לאחר מכן, היא החלה בהבאת (עשרות) הפריטים למיקומם החדש. וכך היא יצרה את המגה עיצוב שנראה כך.

היצירה המוגמרת

הילדה מבסוטה מהיצירה…שימו לב – המיטה שינתה מיקום                             (MADE BY MAIA)

מבט מקרוב

ומבט מלמעלה

אז אם מאיה מסדרת, אורי הוא בדיוק ההפך – המבלגן המושלם. הוא מפזר ומבלגן בכל מקום בו הוא נמצא. יש לו כמובן כמה מועדפים לבלגון: משחקי קופסא – כמו רביעיות ופאזלים, עשרות מכוניות וחיות צעצוע קטנות, פליימוביל, כלי נגינה, לגואים. נכון, עליתם על זה – כל מה שניתן.

משחקי קופסא מבולגנים על השולחן בסלון

פעם הכל היה במדף ממול

יום של חול (ובלאגן) בסלון שלנו – האמת היא, יחסית מסודר…

וכאן קצת יותר מבולגן

בנוסף לכך הוא חובב פיזור מגבונים ברחבי הבית. מה שנקרא, שנייה לא הסתכלת על הילד וחבילת מגבונים שלמה מפוזרת על הרצפה בסלון (הי ילד, לא שמעת על איכות הסביבה???), ואורי מצידו מנקה את השולחן/ספה/רצפה…

מגבונים, מישהו?

ושיא השיאים, אולי שיא ההרס הבלתי הפיך הוא פיזור הדיסקים. לא יודעת מה יש לילד ולדיסקים, אבל הילד פשוט לא יכול לעמוד בפניהם. הוא חייב להוציא את הדיסק מהקופסא, מהפאנל, מהכיסים ו….. לפזר אותם (על הרצפה/הספה/השולחן). עם הזמן הוא הלך והשתכלל ומטפס על שידת הטלוויזיה, ולאחר טקס סידור השלטים, הוא לוחץ על כפתור ה-ON ב-DVD, ולאחר מכן על כפתור ה-OPEN ומכניס מוציא דיסקים. מה שנקרא – הילד גאון! אבל למה עם דיסקים??? מיותר לציין שהנזק בלתי הפיך ויותר ויותר דיסקים שנשמרו עוד מימיה של מאיה הופכים בלתי שמישים (קופצים/נתקעים ועוד).

הדיסקים האלו כבר לא ישרדו עוד ילד (אמא, להירגע, אין עדיין כלום בתכנון)

פוד – זה קיפוד, וזה אורי אומר לי: "אמא, תביא לי את הדיסק של שמוליק קיפוד – חייב אותו לרגע…"

השובב בפעולה

אז זאת כאמור המציאות שלנו בתקופה האחרונה, מאיה מסדרת ואורי מבלגן… מאיה כמובן חרדה מכך שאורי "יהרוס לה" את המיצגים. אנחנו מצידנו, ניסינו לשכנע לשיתוף פעולה ולהסיר במעט את החרדה. "מאיה, הוא רק רוצה לראות, מאיה, הוא מקנא בך שבנית כל כך יפה והוא רוצה ללמוד איך לעשות זאת", "מאיה, אולי תתני לו משהו קטן,שהוא ירגיש שהוא חלק", "אורי, לא", "אורי, אסור", "אורי, נו – נו- נו". ואף אחת מהגישות לא באמת עזרה. ופתאום הבחנתי בתופעה נוספת, המיצגים הלכו והשתלטו על החדר של מאיה, בצד המיטה שלה, על המיטה של אורי (קוקו- הקוף), בין המיטות. ובעצם היתה זאת מאיה שהשתלטה על החדר ולא מותירה לאורי מקום בחדר ולא נותנת לו להיכנס ("אבל אמא, הוא יהרוס"). וכך בשיח חולין שלנו איתה בחדר אחר, פתאום היא עוזבת הכל ורצה לחדר כי הבחינה שאורי נכנס לטריטוריה שלה…

השתלטה על החדר – שימו לב לקוקו במיטה של אורי. עדכון, מאז נוספו מיצגים נוספים לצד המיטה, בין שתי המיטות ועוד

קוקו והחברים במיטה

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים

החדר מזווית נוספת…

וכך אנחנו, שמראש ובכוונה שיכנו את הילדים באותו החדר, בעוד שיש חדר משחקים נוסף, ולא הפרדנו אותם לשני חדרים, מתוך אידיאולוגיה כמובן. שילמדו לשתף, להשתתף, לחכות בסבלנות, וגם קצת שיתמודדו עם תסכול ושיתכוננו ל"חיים", עושה רושם שלא ממש הצלחנו. האמנם? או עד האפיזודה הבאה – מעניין מה הם מכינים לנו 🙂

חמודים

P-E-G-A-D-O!!! 25 באוגוסט 2012

בפוסט האחרון חשפתי את יומן המילים של אורי וסיפרתי על הערבוביה של העברית והספרדית שאנחנו חושפים אותו אליה בתקווה שהוא יצא ממנה בשלום. לפי התיאוריות הבלשניות והניסיון עם מאיה, אנחנו אמורים להיות רגועים. בכל מקרה, דוגמא לסיטואציה שאני מעדיפה לתאר בספרדית היא המצב של אורי בחודשים האחרונים המכונה "PEGADO".

.

PEGADO בתרגום סימולטני לעברית אמור להיות "דבוק", וזה די מתאר את המצב של אורי, ואת הצמידות שלו אלי. יש אמהות שבוחרות לתאר סיטואציה זאת במילה "דבק", אני פחות מתחברת לכך ומעדיפה לכנות את הדבוק שלי, כאמור, PEGADO.

.

אז אורי  בהחלט בתקופת ה-PEGADO, חרדת נטישה ואובססיית אמא חזקה במיוחד. הילד פשוט לא נותן מנוח, נלחץ כשאני נעלמת לו מהפריים, ובוכה עד עיניים אדומות כשאני הולכת (נגיד לעבודה, אתם יודעים, בקטנה, כל בוקר). המקום היחיד שהוא לא היה בוכה בו כשהייתי משאירה אותו והולכת הוא הגן שלו, אבל מעבר לזה, ממש בכל מקום, אפילו כשמשאירים לישון אצל הסבים, אפילו כשסבא לוקח מהאוטו כדי שאמא תוכל למצוא חנייה בתל אביב ולא תצטרך לגרור אותו בחום של אוגוסט, אפילו כשאבא בא לקחת אותו להתקלח, לאכול וכמעט כל דבר שהוא.

.

עכשיו, אם אני בפריים, הילד פורח עם כולם, מחבק ומנשק (טוב מאיה, אני אכתוב שגם מרביץ ומפרק לך את היצירות שאת בונה..), אבל אם פתאום אני קמה ללכת (אורי, זה רק לשירותים מותק, שנייה, טוב?) מייד הוא נחרד ונצמד, כאמור – PEGADO.

וכמובן שיש גם חוקי מרפי, כי דווקא כשצריך לצאת מהבית או לעלות להתקלח, ואני קוראת לו לבוא, הוא ממשיך בשלו ולא בא, ואפילו שאני אומרת "אורי, ביי ביי, אמא הולכת", הילד לא בא. מה שנקרא, "אמא, לא נולדתי אתמול (בכל זאת שנה ו-9) אני יודע שאת פה ולכן אני לא ממהר לבוא כי אני בדיוק באמצע פאזל" (כלומר, באמצע לפתוח את הקופסא ולזרוק את כל החלקים על הרצפה.. ולפזר את הדיסקים אחד אחד ועוד 3 משחקי קופסא/קלפים לפחות).

עם מאיה, עד כמה שאני זוכרת (בעסה כמה ששוכחים, אה? עוד מוטיווציה להמשיך ולכתוב) זה לא היה כזה מוקצן, ואני אפילו לא זוכרת אם זה היה…

עם מאיול בגיל שנה וקצת…

כמובן שיש מי שמאשים אותי (בין אם באופן גלוי או סמוי) באחריות למצב: "הוא עושה זאת בגללך", "את משדרת לו שאת לא רוצה להיפרד ממנו". ואני מבחינתי, נשבעת ואומרת גם כאן קבל עם וקוראים, ממש לא!! הרבה פעמים ממש אין לי כוח עד שבא לי לומר לו את המשפט המעצבן שלא האמנו שנגיד אי פעם לילדים שלנו: "אמא לא פה!" (קלטתם את הסימן קריאה? 🙂 אכן יאוש). והרבה פעמים אני פשוט מבינה את הצורך שלו, וחושבת שזה ממש ממש טפשי להתעלם ממנו ופשוט נותנת לו את החיבוק או מה שלא יהיה שירגיע אותו, שיגיד לו שהכל בסדר והוא לא צריך לדאוג: "אמא פה!!".

אגב, סיבה אפשרית בהחלט למוקצנות בחרדת הנטישה היא שבחצי שנה האחרונה הוא די נרדם איתי כל לילה, במיטה שלי ושל דייגו. לסיטואציה סיבות היסטוריות כמובן. על הבעיות שינה של הילדים כבר כתבתי, וכפי שקראתם אצל אורי, יותר ממאיה, זה מוקצן (נו, מה יהיה עם הילדים מס' 2? בכוח אתם חייבים להחזיר לכם את כל מה שהאחים הגדולים שלכם קיבלו???) והוא אפילו לא נרדם בעגלה, עם בקבוק מול הטלוויזיה (עם מאיה זה עבד יופי), וכשגיליתי שאני מצליחה להרדים אותו במיטה, בלי אטרקציות ובלי כלום, בחושך, רק עם חיבוק, הייתי בטוחה שעליתי על פטנט ובקרוב יחלקו לי נובל, אבל מאוד יכול להיות שאופן ההרדמה הזה יצר תלות והקצין עוד יותר את החרדת נטישה של הילד. יכול להיות, מצד שני, הוא נרדם, ללא בכי וללא צרחות, כמו שהיה בתקופה שניסינו להרדים אותו מול הטלוויזיה… אז איך אומרים, אי אפשר הכל, נכון?

אז המצב נכון לעכשיו הוא: PEGADO מוקצן ואמא מודאגת כי חוץ מזה שזה מתיש, אוטוטו ה-2 לספטמבר (ראיתם איך הגן הפרטי מצ'פר אותנו בעוד שבוע זמן איכות עם הילד) ואורי הולך להתחיל גן חדש. ואי ואי ואי, רק מלחשוב על זה אני נלחצת, וכאן באמת אני מנסה לתרגל ויפאסנה ולשדר לילד רק מסרים חיובים, אבל איכשהו אני יודעת שיהיה קשה (נו אתם רואים, אני צריכה לתרגל עוד..).

בשנה שעבר, הוא התחיל את הגן בגיל 10 חודשים, נראה לי שגם בגיל הזה מתוארת בספרים חרדת נטישה, ואורי כמובן מיהר ליישם את מה שכתוב בספרים. וכך, כל בוקר היינו עדים לסצינות קורעות לב של ילד שמתחנן שלא נלך, שבוכה וצורח (כן, כן, הייתי שומעת מבחוץ) ולי זה היה מאוד מאוד מאוד קשה. כמובן שמלאתי את צו הגננות ועשיתי זאת ללא הפגנת רגש (כלומר, רק רגש חיובי, חיוכים, נשיקה על הלחי ושלום בלי בכי), אבל זה לא עזר יותר מדי והוא המשיך לבכות בעת שהשארנו אותו בגן לפחות עד החגים ולדעתי עוד קצת אחרי.

אחת המסקנות שהיו לי בדיעבד היא שהייתי צריכה לרכך עוד יותר את הכניסה לגן. לבוא לקחת אותו מוקדם, להבין כי בשבילו זאת סיטואציה איומה (וסורי פסיכולוגים – כך זה נראה לי) אתה בן 10 חודשים, מביאים אותך למקום זר, עם ילדים שאתה לא מכיר, שיותר מחצי מהם בוכים וצורחים ויש 4 מבוגרות שמנסות לפייס אותך, אבל אלוהים, אתה לא מכיר אף אחד, או בקיצור – נטשו אותך!! זהו, אמרתי את זה והוצאתי את זה והסרתי מעל מסכה של אמא קולית.

אחת ההחלטות שקיבלתי בעקבות השנה שעברה היא לרכך את הכניסה לגן החדש. אז השנה אני בהחלט מתכוונת להיות קשובה לסיטואציה, ובמקרה שיהיה לו קשה (אני כמובן משאירה מקום לתסריטים אופטימיים, אבל אתם יודעים…) אז לעזור לו. לקחת אותו קודם לכן, להיות איתו יותר, לחזור מוקדם יותר מהעבודה במשך אותו שבוע ועוד ועוד.

אגב, בגן הקודם, באיזשהו שלב הוא ממש שחרר ולא היה לו איכפת שאנחנו הולכים (כמובן בגלים עם עוד כמה רגרסיות). היה לו טוב שם ובזכות השגרה, זה היה אחד המקומות היחידים שיכולתי להשאיר אותו (כמעט כתבתי לנטוש) כשהוא אפילו לא מסתכל לכיווני.

אז זהו, עוד שבוע בדיוק לכניסה לגן החדש (ומאיה מתחילה השבוע גן חובה, יאלללה). זאת היתה חופשת אוגוסט מאוד חביבה שבמהלכה היו לי ימי איכות עם הילדודס, וכעת הם ממשיכים לבלות את הנותר עם הסבים האוהבים. ומה אני עושה עד ה-2 לספטמבר חוץ מהדבר הזניח של עבודה? ויפאסנה, ברור 🙂

.

אורי, שנה ותשע: יומן מילים 18 באוגוסט 2012

אז אחרי תקופה ארוכה שאורי הרבה ללהג בג'יבריש, והיה נואם נאומים בשפת ה"אג'ו"משלובים במבטא צרפתי, עושה רושם כי נעשתה לה קפיצה והילד התחיל לשלב שברי מילים באמצעותם הוא מצליח להביע טוב יותר את עצמו. זה כשלעצמו מאוד משמח, כי החוסר יכולת להביע את עצמו, ובעקבות כך לא לזכות במה שהוא רוצה/מבקש/דורש, גרם לו לתסכול רב ולעיתים הוא מוציא את התסכול בזעם לא קטן. האמת היא, היתה איזו תקופה כזאת של שבועיים – עושה רושם כי היא חלפה עברה וכי חלקי המילים שהוא כבר שולט בהן עוזרות לנו לתקשר ולהבין אחד את השניים טוב יותר.

מבחינת השפה שהילד נחשף אליה, אז כמו עם מאיה, גם כאן אנחנו משלבים. אני בעברית, לעיתים משלבת מילים בספרדית, דייגו, אמור לחשוף אותו רק לספרדית, אבל לא תמיד הוא זוכר, וכך לעיתים הוא אומר משפט בעברית, ומייד מגבה אותו בספרדית, הסבים מפ"ת, כמו האמא… והסבים מרחובות, ספרדית עם שברי עברית. ולפני שמישהו כאן ממהר להזהיר אותנו שאנחנו מבלבלים את הילד, אז ארגיע אתכם בשני הסברים.

הראשון: אקדמי, התיאוריה בבלשנות (בכל זאת סיימתי בהצטיינות, ולא עשיתי עם זה כלום, אז לפחות נשלב בבלוג) טוענת כי יש לנו תבניות שפה במוח וכל חשיפה לכל שפה, אוטומטית מסתדרת נכון בתבניות ואנחנו רוכשים את השפה כשפת אם והופכים לדוברים ילידים בה. מנגנון זה תקף עד גיל 5-6 בערך ולכן, עד גיל זה אנחנו רוכשים שפה ומעבר לזה, נגזר עלינו ללמוד שפה בדרך הקשה. לפי התיאוריה, לא משנה באיזה צורה נחשף לשפה, חלקית, תקנית, מלאה או פחות תקנית, אנחנו נרכוש אותה בצורה מיטבית. וכך ילדים של עולים חדשים, יוכלו להיות דוברים ילדים של שפות שהם שמעו בבית ושמעו בבית הספר.

ויש הסבר נוסף, שהוא הדוגמא החיה ממאיה, שלא חושבת שיש מישהו שלא יעיד על יכולות השפה הגבוהות שיש מגיל צעיר לגברת. אגב, בערך בגיל שנתיים וחצי שלוש, היתה לה רגרסיה מסויימת, שהתבטאה בסוג של קושי לסיים משפטים וחיפוש המילה הבאה בסוג של גמגום, אבל, כמו כל דבר, גם זה עבר חלף לו… וכאמור, אם היום הילדונת תפתח אתכם בשיחה הדבר היחיד שתשימו אליו הוא שאתם לא עומדים בקצב…

ואפרופו אורי, קטע משעשע שהיה השבוע היה תוך כדי נסיעה, בעיצומו של נאום ציוני ממני אל מאיה בו אני נוזפת בה על התנהגותה הלא מקובלת ותוך כדי שאני נואמת (ונואמת – אוף, לא נשבענו שזה לא יקרה לנו???) ומאיה מקשיבה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה, אני שואלת אותה בפולניות אופיינית "ל-מ-ה ??" (היה חסר שאשאל: "למה את עושה את זה לי…"), והבנדיט הקטן מתערב בשיחה ושואל בעצמו: "ל-מ-ה". כמובן שזה הוציא את העוקץ מכל הנזיפה, ומאיה ואני מייד התחלנו לצחוק, ואורי מצידו המשיך לנאום לנו בעצמו נאום משלו…

 

.

.

אז הנה לקט ממה שנרכש עד כה- אורי, אוגוסט 2012, שנה ו-9, יומן מילים:

א-ב-א: זהו אבא כמובן. דייגו, שניה אחרי האושר, מבין כי הספרדית לא מתורגלת, ומאתגר אותו ב:"papa" וכמעט תמיד אורי מחזיר: "pa-pa" או רק pa

מה: שזה אמא, לאחרונה אנחנו בתקופת מה חזקה, שמתווספת לה תחושת נטישה לא מוסברת (כנראה הגיל)

מנה: מאיה, אחותו המוערצת

אויי: אורי

טטה: סבתא (יהודית כמובן)

טוטו: טיטו (סבא טיטו כמובן)

דודו: גוז'ו (זיידה גוז'ו)

ביבי/ביבה: (בבי אלי: בבי – כינוי לסבתא בספרדית)

מים: מים

דודו: dedo – אצבע בספרדית…

בוא: בוא, בואי, בואו, הכל תופס בתוספת מחווה עם היד

קאח (במבטא עיראקי): קח, קחו, קחי

לא-לא-לא-לא/נו-נו-נו (מילים שאומרים לו מאז שהתחיל להיות שובב, ואורי מיישם בתוספת מחווה עם האצבע)

אוי-ו-וי: מה שאנחנו אומרים לאורי לאחר נזק מצוי (והוא ממהר לעבור למחנה המגנים ומניח את כפות ידיו על הלחיים – פולנים, כבר אמרתי, לא?)

באבו: בראוו (לפעמים גם אומרים את זה…)

ב: ביי (בי)

אמממ:  בתוספת מעבר על הבטן עם כף היד, משמע: טעים….

טו-טו: אוטו, וכל דבר שנוסע

ואו ואו: כלב

מנאו: מיאו (חתול)

נוווו: פרה

פ-פר: פרפר

פי: פיל

פוווו: פו (הדוב)

טי: סי (כן בספרדית)

טוס: סוס

דור: כדור

בו: בקבוק

קו: קוקיה של מאיה

קוקו: קוקו, הקוף של מאיה

אוחוס: ojos (עיניים בספרדית)

מנו: mano (יד בספרדית)

חאם (גם כן במבטא עיראקי): חם

והנה עדות חייה לכך שאני לא ממציאה והילד אכן מפטפט ובעיקר שאני אמא מציקה 🙂

תהנו!

הכינו לעצמכם יצירה לחופש: ינשופים (?) מגלילי נייר טואלט 12 באוגוסט 2012

את הרעיון לינשופי נייר הטואלט ראיתי בבלוג מדהים ומומלץ של אמא אמריקאית שעושה דברים מדהימים עם ולבנות שלה, ומייד נגנבתי על הרעיון. קל, פשוט, ובניגוד ליצירה של המובייל מקולב שניסיתי לפתח בקייטנת אמהות (וזה בפוסט נפרד) היה נראה כי קל לתפעול עצמאי לגמרי של הילדודס, לפחות של מאיה.

מובייל מקולב עם קוקטטים, חרוזים וצדפים

מה שקרה בפועל הוא שלמאיה לא היה חשק וריכוז להתביית על הצביעה, היא התעצבנה ש:"לא יצא לה טוב" ונטשה, אורי המשיך לצבוע הכל פרט לגלילים, ואני כמובן נותרתי להשלים את מלאכת הצביעה.

.

מתחילים

שיתפו או לא שיתפו פעולה, בפועל הם עזרו לקשט ובעיקר אהבו לשחק איתם אח"כ. מאיה כמובן העמידה אותם בכוננית, יחד עם שאר מלאנתאלפים הדברים שהיא החליטה לעצב מחדש בסלון ואורי כמובן ניסה לגנוב לה את הינשופים ולהבין איך הוא בדיוק יכול להרוס אותם… אז אם בא לכם גם על ינשופים כאלה, הנה הדרכה ממש בקטנה (אה, ותזכירו לי למה אני עדיין קוראת להם ינשופים?).

.

עיצוב פנים

האמת היא שמאז שראיתי את הינשופים מגלילי נייר טואלט עבר קצת זמן והיום שחיפשתי את הקישור בבלוג, גיליתי שקצת הלכתי רחוק מהינשופים המקוריים, ולמשל שכחתי את האף האופייני של הינשופים…  אז זה מה שיצא לי: סוג של הוביטים, או יצורים חביבים, משפחה מטריאכלית, סוג של ברבאבים עם אזניים מחודדות…

.

ובכל זאת, עכשיו ראיתם איך זה צריך להיות, וגם ראיתם מה יצא לי, אז אם אתם עדיין בעניין, מצ"ב הסבר בקטנה איך מכינים:

לוקחים גלילי נייר טואלט, מקפלים בצורה של חצי עיגול/ירח את הראש, וצובעים בגועש, בטושים, אפשר גם, כמו שראיתי באחד הפוסטים, להדביק מפיות (מי שמתמחה בכך מוזמן).

אחרי שמתייבש, מדביקים עיניים וכל מה שרוצים לקישוט. אנחנו הדבקנו ממה שנשאר מהיצירות, אפים, אזניים, עגילים, ולאמא (גליל נייר  סופג) הצמדנו שמלת ערב מנייר קרפ סגול.

התוצאה לפניכם…

תהנו!

.

אגב, כאן תוכלו לראות עוד כמה רעיונות חביבים ליצירה עם גלילי נייר טואלט

פוסט לא מטעם: הספרייה לילדים והמשחקייה בכפר סבא 6 באוגוסט 2012

וכמובן שנתחיל בזכרון ילדות. ואו, דווקא מהספרייה בפתח תקווה יש לי הרבה, כנראה שבאמת ביקרתי בה לא מעט. עם אבא, עם דוד, בתור נערה מתבגרת לבד, ואיכשהו יש זיכרון חזק של ילדה שמגיעה לספרייה.

עם השנים, הפכתי את הביקור בספרייה למועדף גם במסגרת החיים הבוגרים שלי. איכשהו נראה לי תמיד יותר נכון להשאיל ספר מאשר לקנות אותו. יותר ירוק, יותר הגיוני, יותר זול ומשתלם. אם יש לי תלושים לאחת מחנויות הספרים, תמיד אעדיף לרכוש בהם ספרי הגות, עיון, שירה ועוד מאשר ספר סיפורת שקוראים ואז… נכון הגיוני להחזיר לספריה?

בשנים האחרונות אני קוראת פחות ופחות. יש לכך שלל תירוצים כמובן. צריך למצוא את הספר הנכון, ובעיקר צריך להישאר ערה ולמצוא זמן נוסף למשימה החשובה הזאת. כי כשיש ספר טוב וסוחף זה הכי כיף בעולם. ספר שרק ממתין לך ליד המיטה ואתה גומל לו ב"ללכת לישון" הרבה יותר מוקדם, רק כדי להתייחד עימו.

וכמובן שבשנים האחרונות יצא לי לקרוא (ולהקריא) הרבה יותר ספרי ילדים. וכמובן שמאוד נהניתי מכך. קריאה מחודשת ב"תירס חם", "הבית של יעל", "חמישה בלונים", "סיר הסירים" וגם "דירה להשכיר", שפתאום גיליתי אותו כספר עדכני, פמניסטי, שוויוני ואנטי גזעני, וחברתי עם זכויות דיור לכולם, את הספר "הלב" שמאיה גילתה נאלצתי כמבן לצנזר, כמובן שלא פסחו עלי שלל ספרי הנסיכות. כמובן שגם כאן הייתי חייבת לצנזר, להסביר, להגיד שזה לא בדיוק ככה והיא לא חייבת לחכות לנסיך.. בכל מקרה, בת הים היתה בפייבוריטיות של מאיה, עכשיו התחלנו להרחיב את היריעה קצת לבל מהיפה והחיה ולאאורורה (אגב, מישהו מוכן להסביר לי מאיפה הגיעה הנסיכה הזאת???).

ועם כל ההקדמה המצ"ב ברור ששמחתי לגלות את הספריה בכפר סבא. מדובר בבניין מחודש – בית ספיר, בו מלבד הספרייה יש גם מרכז מוסיקה עם חוגי נגינה ומרכז מחול וגם אודיטוריום בו מתקיימות הצגות. הספרייה נעימה לביקור, יפה, וכוללת, מלבד לספרים הרגילים המחולקים לפי הקטגוריות המוכרות, גם ספרים מהעולם, וכך זה נחמד לעיין ביחד עם מאיה בספר ביפנית ולראות את האותיות, את הפרצופים וללמוד מכך. עם חוק הספריות החדש, הביקור בספרייה והשאלת הספרים אינם כרוכים בתשלום, וניתן לקחת עד 4 ספרים בכל ביקור. לעיתים יש גם תערוכות ממש מגניבות (שקשורות לסיפורים כמובן) בספרייה, יש שעות סיפור, וגם "מתנדבי הספריה", אותם תיכוניסטים או תלמידי חטיבות ביניים, שבמסגרת המחוייבות האישית (זוכרים?) מגיעים לספרייה לקרוא לילדים ספרים באופן אישי.

.

כשאנחנו מגיעים לספרייה, זה לרוב כולל ביקור במשחקייה שנמצאת במקום. מדובר בחדר משחקים בגודל בינוני, אשר כולל בתוכו הרבה משחקי קופסא, פאזלים ולוטואים ודומיהם, אין ספור משחקי הרכבה, ספרים, תיאטרון בובות, מטבח ושני מחשבים עם קומפי. הסידור במקום הוא שניתן להיכנס בכל שעה עגולה לשלושת רבעי שעה. את הרבע שעה האחרונה מקדישים לסידור המשחקייה עד להגעת הסבב הבא. עלות הכניסה היא 5 שקלים לילד. ניתן גם לקנות 10 קניות מראש במחיר מוזל.

מדף הספרים המיוחדים

משחקים במטבח

אני אוהבת את הספרייה של כפר סבא ואת המשחקייה שבה ומשהו בהן מזכיר לי למה אני אוהבת את כפר סבא. התחושה היא עממית שכזאת, שהבילוי הוא שלי ושלך ונגיש לכולנו, קצת כמו שהיה פעם, כשהיינו ילדים. והסיבה הכי גדולה שאני אוהבת לבקר בספרייה הוא שאני שם נטו עם מאיה ואורי, בלי הפרעות של בישולים וכביסות ותוך כדי קיפול כביסה והסבר למאיה שאני חייבת לקפל רק את הכביסה ואני כבר באה לשחק איתה ואז שאני באה זה כבר too late too little…

.

בית בובות

כשאנחנו באים לשם אורי כמובן מנסה לשחק בכל המשחקים שלא מיועדים לגילו. מאיה, משנה העדפות בכל ביקור. אם פעם הפוקוס היה על משחק במטבח וקצת פאזלים, כעת היא מתרכזת בקומפי (משלימה פערים מהבית? :-)) ואוהבת לעיין בכל מני ספרים מושקעים, תלת מימדיים הכוללים הפעלות ועוד. מה שנחמד הוא שלעיתים באמת באים המתנדבים הצעירים החביבים הנ"ל ואז מישהו מקריא למאיה סיפור או מרכיב איתה פאזל, וכך גם היא מקבלת יחס ונהנית ואני יכולה קצת להתפנות לאוריק..

.

.

.

את הביקור בספרייה אנחנו מסיימים בפיצרייה הקרובה. אם מזג האוויר מתאים ניתן גם להשתולל על המדשאות שמסביב, וגם לקנח בגלידה מהגלידריה שבמדרחוב. וכך חזרנו הביתה כשחסר לנו רק אמבטיה ולישון… אה, וסיפור 🙂

מסתכלת עליה ורואה אותי… 29 ביולי 2012

זהו פוסט ספורדי, אתם יכולים גם לקרוא לו: "לא אחיד". רגעים ומחשבות שונות שמתועדים כאן על אהובתי – מאיה.

אני זוכרת שהייתי בהריון עם מאיה ועדיין לא ידעתי האם מדובר בבן או בבת, ואחת הקולגות שלי לעבודה, אמא לילד שאז היה כבן 6, אמרה לי: "תאמיני לי, הכי טוב בן. בנות זה כאב ראש, תסבוכים, ויחסי אם בת רעועים, תשאפי לבן". מה יצא בסוף? אתם יודעים, ועם הבנדיט שהמשיך את השושלת, אני בטוחה ששני המינים משובחים, אבל ללא ספק גידול בת הינו עסק מורכב. בהחלט את רואה את עצמך בה. בהחלט את הופכת באחת להיות אמא פולנייה ורוצה שרק יהיה לה טוב, שהיא תהיה טובה יותר, יפה יותר, מוצלחת יותר, שלא תחזור על טעויות שעשית, לתת לה קרקע טובה יותר ולצייד אותה בכלים חכמים יותר לחיים. רק שלא תמיד את יודעת באלו לבחור…

וכך היה בארבע השנים האחרונות, ובהחלט בשנה האחרונה שלדעתי היתה מאוד משמעותית ביותר עבור מאיה (ועבורי בהתאמה) ביציאתה מהבועה של המשפחתון המגונן ובהיכנסה לגן עירוני והתמודדותה עם עוד 30 ילדים וילדות – עם ישראל במיטבו על כל נפלאותיו וחסרונותיו. היא גדלה והפכה להיות ילדה של ממש. כזאת שמגלה בשנה אחת המון המון נושאים, עליהם בחרתי להרחיב ברשומה זאת…

אלוהים: ללא ספק, הגילוי של השנה. אינספור שאלות על היישות השמימית, בדיקות, תהיות וכמובן אמיתות אותן היא היתה מגבשת בעקבות בליל האינפורמציה אליה היא נחשפה בגן הממלכתי כמובן. "אמא – אלוהים הוא רואה אותנו עכשיו? ואיפה הוא? ומה הוא?" ואנחנו תוך כדי מנסים להסביר, שיש אנשים שמאמינים באלוהים, ויש כאלה שלא. אנחנו (כלומר: אני ואבא, והאמת היא שגם סבא וסבתא ודוד ודודה, אבל עזבי – לא ניכנס לזה עכשיו) לא ממש. וכאן בעצם היה לה ממש קשה לקבל את זה, כי ברור שאנחנו טועים ומה שאמרו להם בגן זאת אמת לאמיתה. יש אלוהים, זה ברור. והאמת היא, שלעיתים, כשהגיעו מים עד נפש, הייתי מגייסת את אלוהים לטיעונים, כן, ממש לא יפה, ואני מקווה שמיכל דליות לא קוראת פוסט זה, אבל לעיתים היה נפלט לי: "מאיה, אלוהים רואה אותך, אז תפסיקי!!!" 🙂

ואגב, זיכרון ילדות, בהחלט מגיל 4-5, הייתי במעון נעמ"ת, והיתה לי חברה שכנראה היתה ממשפחה שומרת מסורת. אני זוכרת שהיא הסבירה לי ואני הבנתי טוב טוב שבשישי-שבת אסור לראות טלוויזיה. ואני, בבית משפחת לנדאו בפ"ת בערב יום שישי, מנסה לעבור בסלון מבלי להביט בטלוויזיה ומבלי שיעלו עלי שאני מנסה לעבור במסדרון מבלי להחשף לטלוויזיה. זכרון נוסף הוא ארוחת שחיתות בבית הדודה בירושלים בדיוק בערב יום כיפור, אני ממש זוכרת את ההרגשה הלא נוחה, שאנחנו עושים משהו לא בסדר. מרים  – זוכרת ארוחה כזאת? אז מה יש לי תלונות לילדה…

"אמא, אני מתה עליך. אמא, מה זה מתה?"
בהחלט נושא "חם". למזלי (טפו טפו טפו) היא לא נתקלה במוות ממקור ראשון אבל איכשהו הנושא הגיע אליה… איכשהו? אולי מאיפשהו? אולי מהגנשהו? אכן, הגן סיפק לה חשיפה מתמדת למושג המוות. מה קורה שמתים. ולא מתעוררים יותר? ומי מת? ושוב אמיתות כמו: "אמא, כשאני אהיה סבתא את כבר תמותי", ואני מסבירה שלאו דווקא, כי הנה, סבתא לידיה, האמא של סבתא יהודית, דווקא חייה (נשמע משפט מסרט). ויש גם ילדה מהגן שאבא שלה נפטר, את זאת כמובן מאיה סיפרה לי. ויום אחד היא הגיעה אלינו הביתה לשחק עם מאיה, ותוך כדי ציור, הן ניהלו דיאלוג מצמרר אודות האב המת. שהוא הלך, ושהוא יחזור, ושהוא לא יחזור אף פעם, ושהוא קיבל מכה חזקה, ושהוא בשמים.

ואם אמרנו מוות, חייבים להזכיר את עוזי חיטמן, שהוא ה-סלב של גיל 4-5, וכל עניין המוות שלו די מבלבל את מאיה ולפחות פעם בשבוע השיחות שלנו מתנקזות אליו: "אבל אמא: עוזי חיטמן כבר מת? אבל איפה הוא? אז הוא לא יחזור? אבל הנה הוא בטלוויזיה."

"אמא – מיקי זה באמת?"
 דומה שהשנה הזאת היתה משמעותית גם בגלל קליטת משמעות ההווה שכאן ועכשיו וזה המצולם והמוקרן מהטלוויזיה. וכך הרבה תהיות של האם מיקי זה באמת: "לא מאיה, זה ציורים, אנימציה", "ורינת?", "רינת זה באמת, אבל היא לא באמת רינת כמו בטלוויזיה – היא מתחפשת, כמו יויו", "ועוזי חיטמן?" (אמרתי לכם…).

"אמא, כשאהיה גדולה אני רוצה להתחתן עם אורי"
"אבל מאיה, אי אפשר עם אורי, הוא אח שלך", "סביר להניח שתתחתני עם חבר שלך, אולי מישהו מהגן? מי הכי נראה לך?", "טוב, אז אני אתחתן עם אורי". בקיצור, לא ויתרה. ובכלל, זאת הזדמנות להשחיל פסקה על האהבה הגדולה והמרחיבה את הלב שיש בין שני האחים. עם כל הקנאה (ראו בפסקה הבאה), זה מדהים לראות איזו אהבה יש בין השניים. חיבוקים עזים, נשיקות, התעוררות בבוקר וחיוך למראה האח/האחות.. מה שנקרא – הצלחנו!

קנאה לאורי: ועם כל זאת כמובן שכל האהבה הזאת מלווה בקנאה אינסופית. ללא ספק מאיה עברה שנה מורכבת בשל הצטרפותו של אורי למשפחה. וכך, כל הפגנת רגש הכי קטן בעולם אליו מלווה בהתכווצות הלב של מאיה שמרגישים אותה גם מקצה הסלון. היא לא צריכה להגיד הרבה, פשוט רואים אותה יושבת שניה ומסתכלת ב- קנאה. וכמובן שהיא לא מסתפקת בהתכווצות הלב ובוחרת לקווצ'ץ את היד/אוזן/מה שרק זמין של אורי… כמובן שזה יכול להיות גם התלוננות: "אוף, תמיד אתם מפנקים את אורי", או לחילופין: "אוף (מילת מפתח בגיל 4) רק את אורי אתם אוהבים", וכמובן שמחווה נפוצה נוספת לגילויי הרגש לאורי היא הפגנת "אני כאן" כוחנית במיוחד, באמצעות הפרעה, דחיפה, מכה, קפיצה עלינו מאחורה… אנחנו מצדינו מנסים לפתב את תחושת הביחד והמשפחה, לא ליצור תחרות, לרתום אותה לתחושה החיובית כלפיו, למשל במשפטים: "מאיה, תראי איזה חמוד אורי, בואי ניתן לו נשיקה", "תראי איך מגיע לו כל הכבוד שהוא לקח את התרופה, תמחאי לו כפיים שהוא יקח גם בפעם הבאה", וכמובן שאנחנו מאזנים במחוות כלפיה בקול רם: "אורי, תראה איזו חמודה מאיה, איך אנחנו אוהבים אותה, בוא ניתן לה חיבוק" (ואז כמובן הוא אומר לא-לא-לא, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר, terrible two בגיל שנה ו-8 מישהו??). וכמובן שאנחנו גם מנסים להסביר לילדה שהעולם לא סימטרי שלעיתים אנחנו יותר עם אורי כי הוא קטן וצריך אותנו יותר והיא יותר גדולה וכמו שהיא עושה דברים רק של גיל 4.5 (מסטיק, יום כיף עם אמא ביום שישי..) אז ככה היא צריכה לוותר לו על דברים מסויימים.

האמא של השכן טובה יותר: כמובן שבשנה הזאת היא גילתה את האפשרות הנחמדת לפתח יחסים נוספים עם אמא. וכך ניתן לשמוע אותה אומרת בשעות הכעס והתסכול כי היא תחפש לה משפחה חדשה, אמא אחרת, כי היא רוצה לעבור לגור עם סבתא יהודית שמפנקת אותה (טוב, באמת אי אפשר להתחרות עם הפינוקים בבית לנדאו – 24 שעות מול דיסני ג'וניור, שסבא וסבתא משמשים כמלצרים ומביאים לנסיכה מה שהיא רוצה). יום אחד היא פשוט אמרה לי בזאת הלשון: "אמא, כשאני אהיה גדולה אני לא אגיד כאלה דברים לבת שלי (כאלה דברים כמו: מאיה – כנסי להתקלח, מאיה די, מאיה נו) ורק אפנק אותה" (יאלה יאלה, ניפגש עוד 30 שנה :-)).

יחסי כוחות: אין ספק שהגן העירוני, חשף אותה באחת ליחסי הכוחות בעולם הזה, על הטוב ועל הרע.

ונתחיל בטוב: אין עדיין סטיגמות. מאיה התחברה לילדים ה"ערסים" ביותר בגן, וביקשה להביא אותם הביתה. מבחינתה הם היו הילדים החזקים ביותר והיא רצתה להתחבר למקור הכוח. "אמא: אני אוהבת את X כי הוא חזק ומרביץ לכולם" (אכן, טיעון משכנע בתי), והאמת שבכך היא עזרה לי להשתחרר מכמה סטיגמות שהיו לי עצמי וגיליתי ילדים מקסימים שהגיעו אלינו הביתה. ובעוד הייתי צריכה להאבק עם מאיה על כל שטות, דווקא מול הילדים המוזמנים היה לי קל וכל דבר שאמרתי: אסור/מותר הם ישר אמרו: "בסדר" והסכימו איתי.

בנות בנות זה רק צרות: ואו, לא להאמין איזה קצ'קס יכולות להיות בגיל 4-5. יום אחד, עשיתי טעות (נאיבית, אני מודה) והזמנתי איזה 3 בנות ביחד אלינו הביתה. כעיקרון הזמנתי 2 ואז עוד אחת רצתה לבוא ואני הסכמתי בכיף, מה יכול להיות, אמרתי לעצמי. ואו, איזו טעות. הבנות לא הצליחו להעביר דקה אחת שלמה בהרמוניה. כל שניה ריב, והיא אמרה לי, והיא עשתה לי. "רגע, זה לא אמור להיות שאתן מעסיקות את עצמכן???". וכל מני אמיתות חברתיות של גיל 4-5: "מאיה מחליטה כי זה הבית שלה". "מאיה לא מרשה לי אז אני נעלבת", "אז אני לא חברה שלך", "טוב, אז אני ארשה לך"."ולמה לה את המזלג הורוד (טעות, טעות, כולן היו צריכות לקבל את הפושטים, זה ברור)", "התחפושת שלי הכי יפה", "אז אני לא רוצה לשחק כי היא אמרה שהתחפושת שלה הכי פה". באיזשהו שלב מתיש במיוחד סימסתי לאמהות: "נראה שהדינמיקה לא הולכת, ניתן להקדים".

"אמא, אני רוצה להיות בונדינית": כן, כן, הגן העירוני בהחלט חשף את מאיה לקנאה, לרצון להיות אחרת. המהממת הזאת לא מבינה שהיא מושלמת 🙂 ומה שבעיקר מציק לה זה צבע השיער: "אוף (אמרתי לכם מילת מפתח), אמא, למה יש לי שיער חום? שיער חום זה לא יפה", והבקבוקים ההורסים שלה. וכך, למזלי היא עדיין לא נחשפה לגוונים פסים ומה שביניהם, אבל בהחלט היא נסתה להחליק את בקבוקיה, במברשת, או לחלופין באמצעות רוק מהפה. כך היא התחילה "לאכול" את השיער: היתה מוצאת "בקבוק" סורר ובאחת מכניסה אותו לפה. לאחרונה סיפרתי אותה. זה היה אמור להיות עניין של קצוות ותו לא (פתאום גילינו שהילדה בת 4 וחצי ומעולם לא הסתפרה ויש מלא מפוצלים :-)) אבל מאיה התלהבה והלהיבה אותי: "אמא עוד, אני רוצה יותר קצר". באיזשהו שלב, שהתחיל לבשר אי סימטריות קלה, הפסקתי וכך נותרנו עם תספרות מהממת (ברור) של קארה ארוך עד הכתפיים. הבקבוקים נחתכו ונעלמו לשמחתה של מאיה, ולשמחתי, נותרו עוד תריסר נסתרים שמתגלים רק שמרימים את השיער לקוקו (הידד!!).

הייתי הילדה הכי גבוהה בגן…
טוב, ברור שזה ISSUE… בתור הילדה הכי גבוהה בגן, בבית ספר ובכלל, כזאת שרוקדת סלאו עם הבנים שבקושי מגיעים לה לכתפיים, שמכתתת רגליים למצוא נעליים נורמליות למידה 42, שויתרה מזמן על עקבים וכאלה, קיוויתי שלבת שלי יהיה יותר קל. באמת, לא בניתי על קטנטונת, אבל בהחלט קיוותי שתסתפק ב-1.70 ומידה 40… ועל כך ניתן לומר: "זר לא יבין זאת..".

וכמובן שאני לא משדרת לה כלום, וכמובן שבתור אמא של הילדה הכי יפה בגן אני בטוחה שקריירת הדוגמנות רק מחכה לה. וכמובן שמבחינת מאיה הגובה הוא כוח. היא נצמדת לילדים בגן ומסבירה להם שהיא הכי גבוהה (ואז הם מסבירים לה שהם יותר גדולים והדיון הפילוסופי רק מתחיל).

ועם כל זאת, לפני כמה זמן מאיה פצחה, בשיחה במילים אלו ממש:

"אמא, את יודעת מה אני הכי לא אוהבת בי?"
"מה מאיה?"
"אני לא אוהבת שאני גבוהה"

קאט…

פתאום שוב כל תסבוכי הגובה שלי עלו לתודעה. הכי גבוהה בכיתה. תמיד מצטלמת מאחור בתמונת מחזור, המלצות ובדיקות הולכות ונשנות האם אני עושה משהו עם זה (לא, לא מסתדרת במשחקים קבוצתיים כמו כדורסל, כדורעף וכו' – באמת שניסיתי). ריקודי סלאו (אתם יודעים – כאלה שטרקטור יכול לעבור באמצע) בכיתה ו' עם בנים יותר נמוכים ממני, ועד לדייטים הזויים שפשוט לא מתאפשרים לי עם גברים נמוכים (קרולה ברוני – סחתיין עליך, אני לא הייתי יכולה :-)).

לא, זה לא האחיין שלי, זה ילד מהכיתה

לא, זאת לא המורה מהתיכון. זאת המורה מהיסודי, מכיתה ה'. כן, אני יותר גבוהה ממנה, והיא לא היתה מהנמוכות…

ועם כל התסבוכים שלי, כמובן שביקשתי לגונן עליה וממש לא לחשוף את מאיה אליהם. אז מה עשיתי? המשכתי להקשיב ולדובב אותה…

"למה את לא אוהבת להיות גבוהה?"

"כי… אני לא אוהבת"

"אבל למה"

"כי…. אם אני עושה משהו בגן, אז רואים אותי"

קאט…

פוווווווווו, הקלה, ממש אבן שנגולה. אה, זה כל הסיפור. איזה כיף.. עדיין אין תסביכים. אפשר לחכות לגיל 12… בכיף ילדתי, אני נותנת לך כבר מראש פתק לגננת שמותר לך 🙂

מסתכלת עליה ורואה אותי: האמת היא שהרעיון לכל הפוסט הזה עלה לי מאחר צהריים אחד בגינת השעשועים, הלא היא גינת השחר. מדובר בגינה חביבה בהחלט, שמה שטוב בה הוא המרחק הליכה שלה מהגן ובכך שבכל אחר צהריים מקרי, ניתן למצוא שם לפחות 5 ילדים מהגן. וכך, אחר צהריים אחד, הבנתי ש… תחזיקו חזק… "הילדה שלי היא לא מלכת הכיתה". נכון, השמים לא נפלו עלי, נכון, הילדה שלי יפה וחכמה (קוראים לזה מהממת) וכשרונית, וחברותית, אבל בהחלט זה לא תמיד הולך לה בקלות. בהחלט לעיתים יש "חבורות" שלא תמיד מזמינות אותה להצטרף אליהן. בהחלט לעיתים יש 3 בנות שמשחקות ביחד ו"אמא, הן לא משתפות אותי". בהחלט, "לבלונדיניות יותר קל, גם בגיל 4-5".

וזה לא קל לראות את זה. כמובן שבשנייה הראשונה יש רצון לרוץ ולגונן, אבל הראש (וגם דייגו) אומר לך שזה לא נכון. שזה לא נכון לגונן מדי, שזה לא טוב לעשות בשבילה את העבודה, שההתמודדות היא חלק מהחיים ושמה שלא יבוא בגיל 4-5 יבוא בגיל 6 ו-16, וגם 26… את מאיה זה כמובן מביא לחוסר ביטחון והתנהגות נעלבת ו… מעצבנת כי היא כמובן עדיין ילדה והיא לא יודעת לעבד את העלבון שלה, אז היא מוציאה אותו ודורשת במפגיע שישתפו אותה, וישחקו אותו… ולא תמיד זה קורה. לילדה שלי??? המושלמת?? לא כולם אוהבים אותה? לא כולם אוהבים אותי… לא פשוט. לא לצפות (בהחלט הלב נצבט) ולא להסביר…

ומהצד השני, יש לה ביטחון מדהים, אשר בא לידי ביטוי בעיקר מול כאלה שהם לא ילדים מהגן שלה, חברים של אמא/אבא, או סתם אמא של איזה ילד, או איזה ילד, שיושבים איתנו בגלידריה, ופתאום מאיה יכולה לבוא אליהם ולפצוח איתם בשיחה ולהסביר להם את עובדות החיים, או מטופלים של דייגו שמאיה מבררת איפה בדיוק כואב להם ומרגיעה אותם שאבא שלה יטפל בגב שלהם ואח"כ לא יכאב להם…

אז איפה אני רואה את עצמי? טוב, קודם כל, ממש לא בלונדינית 🙂 וכן, עם כל הדומיננטיות שלי, והביטחון העצמי, וההובלה והמעשה, והתנועה וההדרכה, בהחלט יש גם את המקום שלוקח צעד אחורה, זה שפחות בטוח בעצמו, שלא בוח שבדיוק עכשיו יצא לו משפט מגניב, זה שמחכה לראות מי נגד מי ורק אח"כ משתלב, זה שאיכשהו אף פעם לא יהיה חלק מהחבורה המגניבה, לא באוניברסיטה, ולא בעבודה ולא בחיים.

לא טוב או רע, פשוט אני. והביטחון העצמי מול הזרים? אז כמובן שלנצח אזכור את טיול התנועה של חנוכה כיתה ט'. ללא ספק, ה-טיול. ואיך ידעתי בערב הראשון, או שמא זה היה השני, לגשת למדורה של מחנה ראשון (לציון), שם ישבו 5 חברה' ולומר להם: "אהלן, אני נילי, מפ"ת, מה שלומכם?" 2 חברויות צמחו בעקבות אותה מדורה, בהחלט לא כאלו שנשארו עד היום, אך לגמרי משמעותיות וכאלו שיזכרו לתמיד, למשל בפוסט זה.

אין מה לומר, מאיה היא ראי ענקי עבורי. בהחלט מסתכלת עליה ורואה אותי, בהחלט בוחנת את התנהגותי כלפיה ומבקרת אותי. הילדה מדהימה, מאחלת לה את כל הטוב שבעולם, וכמובן שלא תשכח לקחת סוודר 🙂

ולסיום, אם שמתם לב, משמאל לפוסט יש טור עם המלצות לבלוגים של אמהות אחרות. אחת שאני מאוד מאוד אוהבת היא אורית עריף המדהימה שיודעת בכישרון, בהומות ובכנות כה רבה לאייר סיטואציות כה אמיתיות ומרגשות מחייה, כאלה שאני תמיד מתחברת אליהן, גם אם לא חוויתי אותה. והנה במקרה, בזמן כתיבת הפוסט (טוב, זה היה זמן ארוך) נתקלתי בפוסט מקסים של אורית שמדבר על חלק מהדברים שבפוסט זה, קריאה נעימה.

אורי, ילד שלי שובב 26 במאי 2012

פוסט זה מפורסם ביום שבו אורי צבע את רגליו ב-Artline, כלומר, טוש בלתי מחיק ונראה לאחר מכן כמו אחרון הרוקרים המקועקעים ברגליים. איך הוא הצליח? אתם שואלים… כמו כל הדברים שהוא מצליח לעשות ועליהם אתם הולכים לקרוא… מדובר בתמהיל של סקרנות אינסופית, נחישות, חוסר פחד, דוגמא אישית מאחותו הגדולה, וכמובן, 2 שניות בערך (זה כל מה שהוא צריך) שאמא/אבא/סבתא לא מסתכלים עליו…

וקצת גנטיקה: כנראה שהשילוב של ילד שני + בן + זה שהוא הבן של בעלי שיחיה שאמו מהנהנת בחיוך, "כן, כן, ככה בדיוק גם דייגו היה" יצר את הילד הכי שובב (ומתוק) בעולם, לפחות עבורי. המיתולוגיה מספרת על דייגיטו השובב שלא היה עוצר לרגע. יושב לארוחות ערב עם "תוכס" (ציטוט במקור) אחד בחוץ, חייב במקביל להתעסק עם איזה שעון מעורר כי אחרת לא מוכן לשבת לאכול. בנוסף, "פטיש" בלתי נשלט לפירוק מוצרי חשמל, החל מרדיו חדש שאבא שלו בדיוק קנה, דרך שעונים וכל מה שהפנים שלו היה נסתר מהעיין… כאמור, עם מקורות כאלו לא יכולנו לצפות לפחות…

דייגיטו הקטן בתמונות מייצגות מהילדות. 2 תמונות מגילאים שונים, אבל ה"פנס" בעין, שלא זכור מקורו נשאר 🙂

ההתחלה דווקא היתה רגועה (טוב, בכל זאת, גיל חצי שנה, מה כבר הוא יכול לעשות ? ) חייכני ותכול עיניים, רגוע לרוב וההכי הרבה בלאגן שהוא עשה זה שהיה מסרב ללכת לישון/להירדם (ואת זה כבר סיפרתי בפוסט נפרד).

זה המתוק שובב יהיה

האקשן האמיתי התחיל, אני חושבת, כשאורי התחיל ללכת. העולם (והאופציות הגלומות בו) נפתחו עבור הילד והוא ממש לא התכוון לוותר עליהם. הילד פשוט סקרן וחקרן רציני שדבר (כולל אנחנו המבוגרים עם ה"אורי!!! לא!!!") לא עומד בפניו. להלן פנינים נבחרות.

נכון אני מתוק? תיכף תראו מה אני הולך לעשות…

אמממ…עט. מעניין מה אני יכול לעשות עם זה?

טיפוס: בקטנה. התחיל הכיסא, משם לשולחן קפה ולשולחן בפינת אוכל (מה הבעיה? מטפסים לכיסא, ומשם ממשיכים לשולחן), ממשיך בשידת הטלוויזה, כדי להגיע באופן אישי לכל דיסק ודיסק (ולפתוח כל דיסק ודיסק ולפזר על הרצפה כמובן).

רוקם את תוכנית הטיפוס

טוב, כאן זה ממש בהתחלה, טיפוס על כיסא…

הטיפוס הראשון (לשולחן קפה)

מטפס ומטפס

טיפסתי לבד, עכשיו נראה מה יש כאן על השולחן…

יפה, נכון?

אופס, תפסת אותי…

פשוט אני רוצה לבחור DVD להיום בערב…

מטפס בכדי להגיע לשייש

כלומר להגיע אל העגבניה (מטורף על עגבניות…)

וברור שאני מטפס על העגלה

בכדי להגיע למפתחות כמובן (תמונה עם המנטורית)

כאמור, הרצפה היא מרחב ממש מיותר עבור אורי והוא מעדיף להיות במקומות אחרים, אם אפשר יותר גבוהים. הפעמים היחידות שהוא נשאר בקומת הקרקע זה כדי "לרצף" אותה בשלל ספרים (תלושי דפים), משחקי קופסא, טושים (ראו בהמשך) ומה שרק ניתן. כמו למשל כאן:

מה, עשיתי משהו?

דיברנו כבר על הסקרנות של אורי. זאת שמביאה אותו לעיתים למקומות מעניינים. לפחות לא ניתן לומר עליו שהוא מוותר בקלות:

מה? חסכתי לך ג'ימבורי..

גם למאיה היתה חיבה למקומות מעניינים

ציור (מופשט במרחב): נכון, צריך לעודד יצירה, אבל אצל אורי זה ציור מופשט כמובן, או אולי יותר נכון לכתוב – מתפשט: לקירות, לחלונות, לרצפה, וכמובן לפרצוף המתוק שלו שפתאום מעוטר "שמפים" סגולים, ירוקים ועוד.

הצייר בפעולה

לוק של צייר (צרפתי) כבר יש

והתוצאה…

קפיצות: בעידוד אחותו ואביו (כן, כן, אני כן מאשימה :-)) הילד קופץ. מהמשענת של הספה לספה, מהמשענת של המיטה למיטה, מהשולחן קפה למיטה. למזלי עדיין לא לרצפה ולמזלי עד כה הספה היתה קרובה לשולחן.

שקע ותקע: מה יהיה עם זה? הילד פשוט מתמגנט לשקעים (אויש, זה לא נשמע טוב). כמובן שבבית הכל מכוסה במגיני שקעים אבל לדוגמא בחורף, הרדיאטור היה מחובר, והוא כמובן היה ניגש לחוט ולתקע ומנסה לחקור ולמשוך. אני כמובן הייתי פוצחת ב"אורי!!!! לא!!!" והוא היה מחזיר לי חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו, כזה שאומר: "אמא, תרגעי,  בקטנה, אני רק בודק את זה..". בקיצור, לא הצלחתי בחינוך, ובעיקר הייתי מנסה להדליק את הרדיאטור כמה שיותר מאוחר לקראת שהם הולכים לישון ועל הבוקר, להוציא ולחסום את השקע.

אמבטיה: בראשית הוא היה יושב בכיסא אמבטיה. ואז האקשן היה מתרכז בכך שהוא היה משפריץ בטירוף על מאיה ומתפקע מצחוק (וגם אנחנו – חטפנו שפריצים וצחקנו..). אבל באיזשהו שלב הוא לא הסכים. למה מה קרה? מאיה בלי כיסא ואני עם? ובכי וצרחות הביאו אותי לוותר על הכיסא (שששש, בלי לספר למיכל דליות). וכך, יד אחת אוחזת בבנדיט ויד שנייה מסבנת אותו (תארו לכם מה זה יד אחת אוחזת אותו ויד אחת מסבנת את מאיה שמתלוננת על הפלייה :-)) וכמובן שגם כאן הוא מנסה לפתוח את הברז, לשתות מהברז (איך הוא אוהב את זה ..), לשתות מהכוסות משחק (כן, מהאמבטיה, מישהו מתנדב להסביר לאורי שאסור, אני כבר התייאשתי..). וכמובן שהוא מתעצבן מאוד שיוצאים מהמים, מה שמגיע עד לבכי, מה שעובר בשנייה שאני מראה לו את האטרקציה הבאה כמו שלט, שעון מעורר מהבהב ועוד.

אגב, המשיכה שלו לאמבטיה, מביאה אותו להמשיך ולנסות להיכנס אליה. גם (ובמזל) שהיא ריקה. אמרתי כבר שדבר לא עומד בפני הרצון, בטח לא במקרה של אורי. בטח לא הרצון לפתוח את הברז אמבטיה. בטח ובטח שזה לא קשור לכך שהוא עדיין לבוש קומפלט… זה בטח ובטח לא מפריע לו בקלילות להכנס לאמבטיה (מה הבעיה, זה בקטנה לאחר שהצלחתי לצאת מהמיטת תינוק – ולא, אל תשאלו אותי איך הוא עשה את זה, אין לנו מושג), פותח את המים (ואם היינו מאמינים היינו מברכים הגומל שהברז היה על הקרים) נשטף כולו ומבסוט מבסוט.  כמובן שעברנו לנעול הרמטית את הדלת.

האינסטלטור: לא יודעת, אולי הוא בונה על להיות צוללן (או אינסטלטור), אבל אורי פשוט לא יכול לעמוד בפני אסלות. חייב להכניס את היד ולבדוק איך בדיוק זה עובד… אז לרוב אנחנו מאתרים אותו שנייה לפני שהוא מכניס את היד, אבל חייבים להודות על האמת, לעיתים זה פשוט מאוחר מדי…

הודיני הקטן: אין לי עוד מושג מה יהיה עוד 17 שנה, ואני כמובן מקווה שיהיה שלום ושאוריק לא ילך לצבא, מקסימום לשירות לאומי, אבל כבר עכשיו דבר אחד נראה בטוח, שיחידת החילוץ 669, בהחלט יכולה לבנות על אורי. הילד פשוט משתחרר, נחלץ ומגיע לאן שהוא רוצה. למשל, חגורות של העגלה? קטן עליו. הילד פשוט משתחרר מהן ויוצא מהעגלה. ואם זה לא מספיק, אז הוא בהחלט כבר הצליח לפתוח את השער של המדרגות וכמובן לטפס לבדו ולהגיע לקומה השניה (מפחיד, אכן), וכמובן שכולו מבסוט מהחיים. אגב, המדרגות הן טקס בפני עצמו, אורי אוהב לטפס למדרגה הראשונה, לסגור את השער מאחוריו ולנופף לי לשלום עם "בי- בי" ולהתחיל בטיפוס. כמובן שאז אני מצטרפת אליו ודואגת שהוא לא יוסיף לכישורים גם צניחה חופשית… כפי שתוכלו לראות בוידאו המצ"ב, יש לנו איזו צניחונת…

גם מאיה מטפסת

ומטפסת…

מגייוור הקטן: כאמור, גם מאיה היתה שובבית, ואהבה להוציא את כל תכולת הארונות ולפזר על הרצפה, מכיוון שכך, הסרנו את הידיות במגירות הארונות המטבח ושמנו סוגרי דלתות של איקאה על כל דלת שיכולנו. ואז הגיע אורי, והראה לנו שהסוגרים האלו הם רק המלצה, ואין לו בעיה לפתוח אותם ולגשת בשמחה לפיזור תכולת הארון. בחלק מהארונות כבר השלמתי עם הבלאגן שנוצר, אבל כמובן שלא יכולתי לקחת את הסיכון שהוא יפתח את הארון הכי מסוכן עם חומרי הניקוי מתחת לכיור ולכן שם אנחנו מקפידים על קשירות כפולות שנכון לכעת אורי עדיין לא הצליח לפתוח.

מאיה בפעולה. הידיות לא נשארו הרבה אח"כ…

מאיה והשלל מהמגירות

"קורא/ע ספרים": הילד אוהב לקרוא. מביא לנו את הספרים על מנת שנקריא לו. והשבוע, כבר המחיז סצינה מהספר של דתיה בן דור: "בלון כחול, רצה להיות הכי גדול, התנפח, התנפח, התנפח, והופ, התפוצץ.." (או משהו כזה), ואורי פותח ידיו להראות שהבלון גדול, וכשאומרים התפוצץ, הוא מוחא כף אל כף והכי מבסוט בעולם (בן שנה וחצי – זוכרים, נכון?). ועוד לפני חצי שנה, כשהייתי מקריאה לו את הספר 5 בלונים (שהוא היה מביא לי כמובן) הוא היה מסמן לי עם הילד שלום (על אמא של רותי שבאה והביאה בלונים – היא הרי אמרה שלום כשהגיעה…). אז הקריאת ספרים זה באמת יופי. הבעיה היא בספרי ה"קו-קו", מכירים? ספרים בסוג של תלת מימד, שדמות מהספר מציצה מאחורי שיח, בית וכו. אז זהו שאורי לא הסתפק ב"קו-קו". הוא ביקש להציל את הדמויות ולחלץ אותן מהספרים, ודי לא נרגע עד שלא הגיע למבוקשו (לוחם צדק, אמרתי כבר?). בשלב מסויים, החלטתי שספרים מסויימים יוקדשו למלאכת ההצלה של אורי, ועל אחרים שמרתי למועד מאוחר יותר. מאיה אגב, ויתרה על קריעת הדפים, והעדיפה לנגוס בהם.

נסו ילדים לגלות, איזה חיות מסתתרות בתמונה (או שתשאלו את אוריק)

והיא לא ידעה שהורידו לה ת'ראש….

מאיה והספרים

הדה-שיפוצניק: אין מה לומר, שיפוצים, לא מומלץ לעשות בשנים הראשונות לגידול הילדים. אנחנו מסדרים והם מבלגנים, אנחנו מנקים והם מלכלכים, אנחנו צובעים לבן או בז' והם צובעים גם, בטוש שחור או כחול כהה… לאורי יש תחביב נוסף והוא להסיר תמונות. לאחר שסידרתי להם חדר משחקים, חשבתי להקדיש את אחד מהקירות לציורים שסבא גוז'ו וסבתא יהודית ציירו להם (האמת היא למאיה לכבוד הולדתה). הציורים קטנים יחסית ותלייתם על קיר אחת שיוותה לו מראה חביב. לא כך חשב אורי, שרצה להסיר את התמונות. מילא זה, אבל כמובן שהוא משך את התמונות בחוזקה (מה זאת אומרת איך הוא הגיע???טיפס על כיסא כמובן) ויחד איתן הסיר מהקיר גם את המסמר וכמה חתיכות מהקיר. לפניכם תמונת אחרי, נסו לדמיין איך זה נראה קודם…

נסו לדמיין…

ועדיין מסודר: עם כל הבלאגניסטיות שלו, לילד יש גם צדדים מסודרים. למשל, אם הוא רואה את התיק שלי, או את התיק האדום הגדול של סבתא יהודית, הוא חייב להוריד אותו ממקום מושבו (טוב, להגיע לשולחן זה כבר קטן עליו) ולסחוב אותו כל הדרך (על הרצפה כמובן, ברור) עד שהוא יביא אותו לי או לאמא שלי… אותו כנ"ל עם נעליים. הוא חייב שהן יהיו על הרגליים של בעליהן. וכך למשל, אם הוא מוצא זוג כפכפים שלי, הוא חייב להביא אותם אלי ולנעול לי אותם, גם אם אני כבר עם זוג אחר. גם לעצמו הוא מאוד אוהב לשים נעליים וגרביים, וזה יכול להיות אחד הדברים שמרגיעים אותו: "הנה אורי, בוא ננעל נעליים" והוא מיד מתרכז במשימה (אותו כנ"ל עם גרביים). הוא אגב, בניגוד מוחלט לבלאגן שהוא יוצר, אוהב להחזיר או להביא דברים לבעליהם, וכך אני יכולה לתעל אותו ללהביא למאיה את השוקו, סנדלים, והוא מבצע את המשימה ברצינות וריכוז גמור.

טוב, רשימת מסכמת פחות או יותר עד היום שבת, 26-05-2012, לפעלים של אורי בשנה וחצי הראשונות לחייו. מעניין מה הוא עוד יוסיף לנו בשנים הבאות….

הכל יחסי: תוך כדי כתיבת הפוסט ושאני מחכה לתמונות שיעלו, אני מגלה כתבה ששמה בפרופורציה את השובבות של הילד הכי מתוק בעולם…. http://www.mako.co.il/home-family-relationship/family/Article-88414dc11740d21006.htm

קורות האם האובדת 12 באפריל 2012

אמהות עובדות, המשרה השנייה, איזון בית משפחה, אמנות הג'נגלינג – מיטב עורכי התוכן נתנו כותרות שנונות יותר או פחות לנושא בו אנחנו האמהות (טוב, נו, אולי גם כמה אבות) מנסות להתמודד איתו יום יום מרגע שהשתנה לנו הסטטוס לנשואה + …

בראשית היה קל. מאיה נולדה ואיתה העסק. בטיפטופים, לאט לאט, הייתי הרבה איתה וקצת עם העסק. לאט לאט התרחבתי והייתי זקוקה לעזרה. הסבתות היו אופציה נפלאה… את הגן היא התחילה רק בגיל שנה וארבע, וגם אז, רק לשלושה בקרים בשבוע..

באיזשהו שלב כבר היה לי יותר מדי אינטנסיבי השהות איתה והג'ינגול (מילה שעוד תחזור). להסיע לפ"ת (לסבתא יהודית היקרה שהתנדבה לשמור בשמחה רבה), לשבת בבית קפה, להחזיר ושוב חלילה… הייתי זקוקה לשגרה. הרגשתי שזה מחייב גם לצמיחת העסק – הייתי צריכה הפרדה ושלחתי את מאיה לגן במסגרת מלאה. ועדיין, גם עם גן כל השבוע עד ארבע, לא הרגשתי מחסור (תוכלו לקרוא לזה רגשות אשם) בזמן איכות עם מאיה, כי כל יום הגעתי לקחת אותה עוד הרבה לפני הרבה ארבע, שלא נדבר על זה שבבוקר לא היה לחץ לצאת מוקדם והילדה באופן כללי חייה לה בכיף (וגם האמא :-)) והגיעה לגן בדר"כ שנייה לפני הארוחת בוקר.

הדברים התחילו להשתנות עם הצטרפותו של אורי למשפחה. קודם כל, עם התחייבויות קודמות, התחלתי לחזור לכל מני פרויקטים, כבר שהוא היה בן חודשיים. כשחשבתי על זה מבעוד מועד, לא חשבתי שתהיה בעייה. עבודה מהבית – הפתרון המושלם לאם העובדת. הוא יישן, ואני בינתיים אערוך כמה מאמרים. יה רייט, כלומר, NO NO!!

יסכימו איתי רוב האמהות שלתכנן משהו על שעת שינה של תינוק, זה לא הדבר שהכי ניתן לסמוך עליו (ועל כך תוכלו לקרוא בפוסט הראשון שהתפרסם עוד בפייסבוק והוביל לפתיחת בלוג זה). מאחר שכך, שוב ביקשתי את עזרת הסבתות, שישמרו עליו. בהתחלה הן הגיעו אלי (לוקסוס – מה יש לומר…). אבל גם אז, אני למעלה בחדר עובדת, ופתאום שומעת אותו בוכה. אם זה היה ליותר מ-2 שניות, הייתי ממהרת לרדת למטה ולהרגיע אותו (BIG MISTAKE כמובן), ואז אם אני כבר למטה, אז כמובן שכבר עשיתי עוד משהו על הדרך (טוב, מודה, אולי גם נשנשתי משהו..) ועד שעליתי שוב למעלה, הגיע שוב הזמן לקרוא לי (ועוד לא אמרנו כלום על הכביסה שהייתי מכניסה/מוציאה/תולה – על הדרך כמובן). בקיצור – לא יעיל.

גם כשמאיה נולדה, חוויתי את אותו קושי בלעבוד מהבית כשיש תינוק בבית, וגם עם מישהו אחר שומר עליו (ראיתם כבר מדוע) ולכן הייתי סרה לבית הקפה הקרוב לביתי ועובדת משם. כמובן שזה היה כרוך בעלויות משתנות של הקפה + מאפה, ועוד קפיצה לסופר פארם על הדרך ואולי עוד סידור פה ושם, וכך יצא שזמן הנטו לעבודה מאוד מאוד הצטמצם (הההוצאות  מאוד גדלו).

כאמור, הפיתרון האוטליטמטיבי, גם עם מאיה, וגם עם אורי, היה להביא אותם לסבתא יהודית. זה כלל כמובן את ה"מחיר" של נסיעה לפ"ת – לעיתים הלוך להביא אותם וחזור לעבוד בבית עד ארבע, או לחילופין עבודה בבית קפה בפ"ת (יא, אלללה, איך התנחלתי להם, לעיתים מרוב שהיה לא נעים הייתי מזמינה כל שעה איזה קפה או צלחת עוגיות, ואז שבוע לא הייתי מגיעה בשל הפאדיחות או בשל ההוצאות המופרזות). והיו גם את הפעמים שדייגו היה מסיע ומחזיר מפ"ת בדרך הלוך וחזור מתל השומר (ותודה לכביש 471) והייתי זוכה לזמן נטו לעבודה בבית ללא נסיעות ופקקים.

כמובן שגם אז לא היה פשוט. היה, כאמור, את אפקט מכונת הכביסה, שאני משערת לעצמי שכל אם שעובדת מהבית מכירה אותו. את כבר בבית, לא תכניסי מכונה, ולא תתלי, ולא תסדרי שנייה את הסלון.. השניה ועוד שנייה האלה לעיתים הצטברו לזמן נטו גדול במיוחד, על חשבון העבודה.

לאט לאט, עם עוד ועוד פרויקטים שלקחתי על עצמי, הרגשתי שאני לא באמת שם – באמהות – עם אורי. הרבה בדיעבד הרגשתי שחזרתי מהר מדי ל"שגרה". שהכל מתקתק מדי (אבל רגע, זאת חופשת לידה, לא? אה סליחה, עצמאית, זוכרים?). אפילו יש לי את החשד שההנקה "נכשלה" בין היתר גם מכיוון שמיהרתי לשוב לשגרה ולא לקחתי לעצמי, כלומר לעצמנו, את הזמן.

וללא ספק, הלוליינות הגדולה ורגשות האשם הופיעו ביתר שאת כשהתחלתי לעבוד בתור שכירה. כן כן, 9 שעות ביום זה לא משהו שקל לשלב עם אמהות. ככה זה, כל כך רוצים למצוא עבודה וכשכבר מוצאים, קשה להגיד לא, גם כשמבינים שזה כרוך ב-9 שעות ביום. 9 שעות ביום… זה המון. ולי יחסית היה מזל כי היתה לי האפשרות לשבור את ה: 08:00-17:00/ 09:00-18:00 שמתנוססות ב-99% ממודעות הדרושים (+ נכונות לשעות נוספות כמובן) ויכולתי לשחק עם השעות. וכך התחיל הג'ינגול.

9 שעות. אוקיי. אם אני באה ב-07:00 לעבודה (יוצאת ב-06:30 מהבית – העבודה בפ"ת, איזו ברת מזל אני…) אני יכולה ללכת כבר ב-16:00… אבל מה בדיוק הכבר ב-16:00? אפילו לא מספיקה לקחת את מאיה מהגן (יול"א – עד 16:00) וכמובן שגם לא הספקתי להביא אותה אל הגן (יוצאת ב-06:30, זוכרים?).

אבל זה אפילו לא נגמר בכך, כי יש ימים שדייגו צריך לצאת מוקדם ואני לוקחת אותה (ואותו כמובן) לגן ואז אני מגיעה לעבודה ב-08:30 (וזה בהנחה שהספקתי בבוקר לתקתק ולהימנע מפקקים). נו, עשיתם כבר את החישוב? צריכה להישאר בעבודה עד 17:30. מגיעה הביתה ב-18:00. מאוחר, נכון? אבל אי אפשר, כי באותו היום אני צריכה גם להוציא אותם מהגנים. וכך שוב, אני מתחילה לצבור חוסרים של שעות, אותם אני צריכה להשלים בימים אחרים. עוד שעתיים, מעבר ל-9 שעות, זה כבר 11 שעות ביום. קצת מוגזם, לא?!

וכך, הפכתי להיות חשבת שכר, כלומר, חשבת שעות. כל שבוע פותחת את הלוח נוכחות שלי ובודקת כמה עשיתי ובאיזה חוסר אני נמצאת. כי אם היו חוסרים הם היו יורדים מהמשכורת… ואיכשהו, תמיד אני בחוסר, כי תמיד יש סידור, או רופא שיניים, או משהו שגורם להגיע קצת יותר מאוחר לעבודה או לצאת קצת קודם ואז כמו בבנק, המינוס גדל וגדל. ואכן בכל חודש ראיתי כי קיבלתי "קצת" פחות בשל החיסורים…

בניסיון להיות יצירתית, ניסיתי לנצח את המערכת, או לפחות את השעון. השיא היה כמובן כשהתייצבתי בעבודה בשעה שש וחצי (ואל תגלו, אבל היו כמה פעמים שהגעתי גם בשש), וזאת על מנת להיות מסוגלת לעשות את ה-9 שעות ביום וגם לא להיות במינוס. מטורף, נכון? השיקול היה שאם גם ככה דייגו לוקחת את הילדים, אז כבר עדיף לצאת מוקדם. מה שנקרא – לחמוק (אפילו לפני שהם קמים בבוקר) וכך גם יהיה יותר קל לצאת. כי כשהילדודס כבר ערים אז קשה לצאת בזמן. יש סצינות ודרמות ואני כמובן די חלושס בענייני ה"תלכי ולא נורא אם הם בוכים".

כמובן שליציאה מוקדמת נוספו היתרונות של הגעה ללא פקקים תוך 20 דקות, התחלת היום בשקט וברוגע במשרד והכי חשוב, אפשרות לצאת מהעבודה ב-03:30 (תוך השלמה של 9 שעות) ואפשרות להספיק לקחת את מאיולה מהגן ברוגע ובשלווה כמו כל אמא נורמאלית מהפרוורים.

אבל האמת היא שלא באמת הצלחתי להתמיד ולהגיע לעבודה ב06:30 לאורך זמן. בכל זאת, כמה אפשר כל יום לקום ב-05:30? ואל תשכחו שמדי פעם (ולעיתים לרוב) אורי מתעורר בלילות, וכך הייתי צוברת חוסרי שינה גדולים, עייפה בעבודה, מגיעה עייפה הביתה, קצת פחות סבלות, יותר עצבים – בקיצור – לא ממש בריא.

מעבר לזה, אני חושבת שזה השפיע עלי גם בצד הפיזי. זה החורף הראשון שאני זוכרת שהייתי כל כך הרבה חולה. שלוש פעמים נעדרתי מהעבודה, כשמתוכן פעם אחת עם דלקת גרון ממש חריפה. איכשהו נראה לי שהלחץ והעומס גם תרמו לכך.

מעבר לעייפות, זה גם לא היה קל ללכת לעבודה בלי לראות את מאיה ואורי. לא לי, ולא להם. עם אורי זה היה עוד איכשהו קל (אז הוא עוד פחות הבין) אבל עם מאיה זה היה ממש קשה. היא היתה מתעוררת והיתה בוכה שאני לא בבית.  עם הזמן, עליתי על רעיון, להשאיר לה הפתעות תשומת לב לבקרים שהיא קמה ואני לא בבית. לא סתם אני קוראת להפתעות הפתעות תשומת לב, כי לא מדובר בדבר יקר, או מורכב, אלא בתשורה שמראה שאמא אוהבת, חושבת, מתגעגעת והשקיעה כמובן 🙂 אבל האמת היא שלא מדובר בהשקעה מורכבת. תנו לי לתאר לכם את הסיטואציה. השעה היא שש בבוקר, אני מתהלכת על קצות האצבעות כדי שאף אחד לא יתעורר ושאוכל "לחמוק" ותוך כדי מחפשת מה ניתן להכין למאיה (ב-5 דקות כמובן). פותחת מגירות, סורקת את הסלון, ותוך שניה עולה על משהו. הדברים פשוטים, באמת.

זה יכול להיות ציור כמובן, וכמובן שגם ציור גזור בצורת לב. וכמובן שניתן לעשות על נייר צבעוני, או בצבעים. או לגזור איזו תחפושת מפרסומת ולהדביק על דף ולשלב ברכה לבוקר טוב. אותו כנ"ל עם קרטון שנשאר מהמשלוח של הלילה. או צלחת שהדבקתי עליה עיניים ועם קשים השלמתי את הפנים.. "סוכריות" מקרפ… הפתעות בתוך קרפ מגולגל וכו' וכו'.

מאיה ממש נקשרה להפתעות. דייגו היה מדווח לי שזה היה ממש מרגיע אותה כשהיא היתה מתעוררת ומחפשת אותי. באיזשהו שלב, היא היתה מצפה להפתעה גם בבקרים שהייתי בבית ואז הייתי צריכה להסביר לה שאין הפתעה כי יש "מאמי" בבית… לא בטוח שזה שכנע…

אגב, סוגיית שעת סיום הגן, היא סוגייה בפני עצמה. השנה לא יכולתי, אבל כעיקרון יש אפשרות לשלוח את הילדים לגן עד 17:00. אני איכשהו, העדפתי את הג'אנגלינג המטורף הזה ורק שלא להשאיר אותה בגן עד 17:00. לא יודעת, גם עד 16:00 נראה לי המון זמן שהילדים לא בבית, אז חמש זה בכלל מאוחר בשבילי. וידעתי שאם הגן יהיה עד חמש, אז אני לא אשאיר את זה רק להזדמנויות, אלא זאת תהפך להיות השגרה והיא תהיה שם כל יום עד חמש (וזה מאוחר, תחשבו על זה, בחורף כבר אוכלים ארוחת ערב בשש-שש וחצי…).

רגשות האשם על חוסר זמן האיכות עם הילדים, גרמו לי פעמים רבות לוותר על כל השאר. גם אם היה סידור לילדים, והייתי יכולה בעיקרון להישאר עד מאוחר בעבודה ואז להמשיך לסיבוב קצר בקניון, סידורים, או אפילו יוגה מוקדמת של אחר צהריים ולחזור הביתה ממש מאוחר לפני שהילדודס הולכים לישון, הייתי מעדיפה לעשות רק את מה שאני חייבת (ניחשתם נכון, להישאר בעבודה – דיברנו על זה 🙂 ) ולמהר לחזור הביתה. לפחות להספיק לאכול איתם ארוחת ערב ומקלחות… המחשבה של להסתובב בקניון ולא להיות איתם פשוט לא קסמה לי, וזאת כאמור, בשל הזמן המועט יחסית שלי איתם…

דרך נוספת שמצאתי להשלים שעות עם הילדים, לפחות עם מאיה, היא לא לשלוח אותה לגן בימי שישי ולעשות איתה יום כיף. כן, כן, קראתם נכון, לוותר על יום שישי לבד, יום הבתי קפה, סידורים, קניות ועוד ולעשות הרבה פחות מזה, אבל עם האהובה שלי. גיליתי שאני עושה את זה ביף וממש נהנית מבוקר רגוע, ללא לחץ וללא תחרות ללא אחים, והילדה, מה שנקרא, ילדה אחרת לגמרי… שגרת הבוקר מתחילה מבית קפה מגניב, בו אנו חולקות ארוחת בוקר וממשיכות להסתובבות בקניון. קונות פיצ'פקס, לי ולה ולבית. פרחים ומאפים, יום שישי אמיתי. אז נכון, הרבה פעמים אני לא מספיקה את כל הסידורים, הרבה יותר פעמים אני מוותרת לגמרי על קניות עבורי (למרות שמאיה היא פרטנרית קנייה מעולה, אם חשקתם בבגדים עם נצנצים וורודים במיוחד) אבל זמן האיכות איתה הוא פשוט כיפי ומחזיר במעט את חוסר השעות איתה.

אפילוג לפוסט
הפוסט הזה החל להיכתב לפני די הרבה זמן, עם  התקדמויות מדודות של פסקה – שתיים בשבוע (ככה זה שבעשר בלילה אחרי שהושקטו הרוחות וסודר (קצת) הסלון, אין ממש כוח ומוזה לכתוב…) ומסתיים לו בערב חג השני של פסח.

חגים, וחגים ארוכים במיוחד, הם לרוב אימת ההורים. גם כי אין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה, וגם כי מרגישים כי כבר אין מה לעשות עם הילדים, הילדים (וגם ההורים) משתגעים ורוצים רק לחזור לשגרה ולהחזיר אותם אחר כבוד לגננת המהוללת…

איזה קטע, תראו איך נדפקנו לגמרי. אני לא מדברת על העניין שאין סידור וצריך לקחת חופש מהעבודה וזה בעייתי. אבל אם אנחנו כבר עם הילדים, בואו נהנה מזה. המסורת היהודית נותנים לנו הזדמנות להנות מהילדים. מקציבים לנו בלוח השנה "זמן איכות" עם הילדים. וכל כך קל לבזבז את זה על עצבים, לחץ, שיעמום.

בואו ניקח את הזמן, נתנתק ממה שלא מחייב. נפסיק לבדוק סטטוסים ואימיילים כל דקה (גם אם נפספס עוד רכישה של צוקרברג – לא נורא) ופשוט נהנה מהילדים שלנו. לא חייבים לנסוע עד למפל התנור עם כל עם ישראל (איי, איך נעשה את זה מחר ? :-)). אפשר להישאר בבית, לשחק, לבנות אוהל, לבשל ביחד, לצאת לגינה, להזמין חברים. פשוט להנות. פשוט להיות או כמו שכתבה לאה גולדברג ושרה חווה אלברשטיין הנפלאה:

"ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב…"

חג (שני) שמח!

תיעדופים 21 בינואר 2012

אני זוכרת שפעם, עבדתי באתר האינטרנט של על השולחן, זה היה בתקופת פוסט הנס וכולי הייתי בהתלהבות האפייה. אפיתי ואפיתי, וכמובן שלא רציתי להשאיר בבית, אז הבאתי לעבודה (קהל אנין טעם, מקווה שעמדתי בזה בכבוד) בכל מקרה, אני זוכרת שהמפיקה הראשית של המגזין שאלה אותי איך יש לי זמן לאפות ולהכין… בדיעבד אני מבינה שהתשובה היתה: אין לי עדיין ילדים…

ואו, כמובן שלא הייתי מחליפה את התקופה הזאת, ולא הייתי חוזרת אחורה (ובטח שלא אחורה מדי) אבל לעיתים אני נזכרת בערגה בזמן הפנוי שהיה. שהיה זמן לאפות, לבשל, להתאמן, לחזור מהעבודה לבית (מסודר) לקרוא, לשוטט, לראות סרטים. לסיים לעבוד בשש ולא להילחץ ולא להרגיש רגשות אשם שזה מאוחר מדי..

ואילו היום.. ואו, אין זמן. כלומר, יש זמן, אבל הוא מוקצב. צריך לתכנן בקפידה, צריך לתעדף. וכמובן שהתכנונים, על אותו "זמן חופשי" הם נתונים להחלטתם של הקטנים. יכול להיות שלהם דווקא יש תוכניות אחרות. הנה, היום, היתה אמורה להיות "שבת חופשית". היינו אמורים להשאיר את הילדודס לסופ"ש אצל ההורים  (ואו, איזה תוכניות כבר היו לי על השבת הזאת: לישון המון – ברור, לקרוא בכיף, לאפות, לבקר חברה…), אבל איך שהגענו אליהם, או אולי, שעה אח"כ – מאיה התחילה להעלות חום. ברור שחזרנו איתם הביתה. ברור שהשבת לא היתה חופשית ולא… הספקתי… (מצד שני, ברור גם שהיה כיף מאוד איתם, ומאיולה היתה כזאת מתוקונת ומקסימונת, וגם סוף סוף מצאנו זמן לסדר להם את החדר משחקים…).

פעמים רבות אני מנסה להוסיף בכל זאת עוד כמה שעות למשוואה ו"להרוויח זמן". וכך אני כותבת או אופה אל תוך הלילה. אני מאוד אוהבת את זה, את השקט ואת האפשרות באמת לעשות את מה שאני אוהבת, אבל אח"כ, אני משלמת על כך בעייפות שמלווה אותי לעיתים כל השבוע (מקווה שזה לא יקרה היום, השעה כעת 23:42…).

ולרוב אני פשוט מבינה שלא ניתן הכל. לא ניתן להספיק להכין את כל העוגות הבחושות, והגרנולה, והעוגיות, וגם לכתוב פוסט וגם לסדר את הבית, ובטח ובטח שלא להתחיל להכין קישים באחת עשרה בלילה.. ההבנה הזאת, שאי אפשר הכל, מביאה אותי לתעדף. בכל זמן (פנוי) נתון, אני מתעדפת. נראה לי שלעיתים זה אפילו נעשה בלא מודע, אבל ללא ספק נעשה.

והנה מבחר מהתיעדופים המועדפים עלי…

לכתוב פוסט (בכל זאת…) או ללכת לישון מוקדם

לכתוב פוסט או לאפות עוגת טחינה

לאפות עוגת טחינה או עוגת בננות (פעם זאת בכלל לא היתה דילמה, הלילה היה מסתיים עם גם וגם)

לאפות עוגת טחינה או בננה או עוגיות גרנולה (כנ"ל)

להכין עוגיות גרנולה, או ללכת לישון מוקדם

ללכת לישון מוקדם, או לקרוא (נוילד, כבר חודשיים בעמוד 45….)

לקרוא ספר או לגלוש באינטרנט

לגלוש באינטרנט, או להכין מרק

להכין מרק או לסדר את הסלון (אולי עכשיו יהיה יותר קל עם החדר משחקים)

ללכת ליוגה, או לקנות סוף סוף קצת בגדים

ללכת לקנות קצת בגדים או לוותר ולחזור מוקדם אל אורי ומאיולה

לחזור מוקדם לאורי ולמאיולה או ללכת ליוגה

לאפות או להכין לאורי את האלבום

להכין את האלבום או לכתובת את הפוסט

לכתוב פוסט או לסגור את הבסטה מוקדם וללכת לישון

לגלוש ברשת או לסדר את המטבח (שונאת לקום בבוקר כשהכל מבורדק)

להתקשר לחברה או לסדר את הסלון (אח"כ כבר שפוכה מתה…)

להתקשרר לחברה או לראות קצת טלוויזיה ולתת למוח לחשוב על כלום

לראות קצת טלויזה או לגלוש באינטרנט (טא-דם! את זה אפשר ביחד!!!)

לאפות או לשטוף את הבית (ואו, איזה כיף שזאת כבר לא דילמה)

לסדר את הסלון או להכין לי פסטה לעבודה

להכין פסטה או לראות טלויזיה

יאלללה, עייפה מכל היום בבית – מחכה לתיעדופים שלכם…

כרוניקה של הרדמות… לא ידועה מראש 16 בינואר 2012

הילדים שלי לא אוהבים ללכת לישון. בניגוד מוחלט לאמם, שרק מחכה להזדמנות להירדם, וכשהיא ממש עייפה היא מסוגלת להרדם תוך שנייה, אם זה במיטה, בקולנוע, באוטו (ברור – מסורת מהצבא :-)), ואפילו קרה לי פעם במפגש חברים… הם, לא אוהבים ללכת לישון. לישון דווקא כן, כלומר יחסית, אתם יודעים איך זה..  אבל עצם טקס ההרדמות הוא מאוד בעייתי במשפחת לנדאו מרקיאר… כלומר, האין טקס הרדמות.

ואני? רק מחכה להזדמנות להירדם…

עם מאיה עוד חשבתי שעשינו טעויות של הורים צעירים. ואכן עשינו כל טעות אפשרית. בהתחלה כמובן היא היתה נרדמת על הציצי, אח"כ עם בקבוק… בין לבין לא תמיד היה בא לה להירדם, ואז המשכנו בטעויות וכמובן שנענענו אותה, על הידיים, בתנוחת הנמר על העץ, באלכסון, ישר, הפוך.. ניסינו הכל, ולרוב זה פשוט לא הלך…

נרדמת עם אמא

נרדמת עם פאפי

נרדמת בעגלה

לפעמים סתם בלול..

וכמובן שעשינו את הטעות בכך שהקפדנו על קול דממה דקה כשהילדה ישנה. כנראה שעד שהיא נרדמה, רצינו לעשות הכל כדי שהיא לא תתעורר שוב (לפחות להספיק לנוח שנייה- ועל ההספקים תוכלו לקרוא כאן). וכך, לעיתים, אם היא היתה נרדמת בסלקל, אז לא היינו מוציאים אותה ממנו, כדי שלא תתעורר. השיא היה פעם כשהגענו להורים לצהריים. מאיה בדיוק נרדמה, אז נכנסנו הביתה – לאחר שהשקטנו את כל הנוכחים, והכנסנו אותה חרישית לחדר חשוך (כשהיא עדיין בסלקל כמובן), ולאורך כל הביקור, הצקנו לכולם והשקטנו והשתקנו, כל אחד שלא דיבר בלחש..

בסלקל -שששש, לא להעיר!

וכמובן שגם ניסינו את שיטת ה-5 דקות. שמנו אותה במיטה, הסברנו לה יפה יפה שעכשיו זה לילה והיא צריכה ללכת לישון, נתנו נשיקה וחיבוק, יצאנו מהחדר, ונתנו לה לבכות. כלומר לצרוח.. לעיתים זה עזר והיא נרדמה, מעולפת. ולעיתים זה גם לא עבד. היא נעלבה וכעסה וצרחה וצרחה ולא הפסיקה עד שבאנו…. ברור שבסוף התקפלנו ובאנו.

וברור שניסינו כל מני חיבוקי, וסמרטוטי, ושאר חברים, אבל אף אחד מאלו לא עזר. ומוצץ, זאת היתה אשליית שווא קטנה וגם נמוגה עם הזמן, כולל המוצץ לסרבנים, שהחזיק מעמד בדיוק יומיים.

מאיה והמוצץ לסרבנים (רומן חולף..)

היפהפיה הנרדמת

אה, ושכחתי לציין, שאם עוד היו תקופות שבלילות היינו מצליחים להרדים אותה (עם הבקבוק  – ברור). הקושי העיקרי היה להרדים אותה בצהריים. עד גיל שנה ו-4 היא היתה בבית, קצת איתי, קצת עם הסבתות, וכל פעם הרדמות צהריים היתה הופכת לניענוע בעגלה וכשזה לא הצליח, כמובן שהמשכנו עם הטעויות ויצאנו לטיול בחוץ עם העגלה (טוב, לפחות לא הגענו לטיול ברכב – גם על זה שמעתי…). אני זוכרת טיולים על טיולים, בהן הילדה נהנית חופשי מהנוף (למרות שבאיזשהו שלב בטח התחיל לחזור על עצמו) ואני כל פעם מסתכלת מהצד על העגלה בתקווה לראותה ישנה. פעמים רבות זה קרה רק אחרי 40 דקות של טיול (בכ"ז – משעמם) ולעיתים הייתי חוזרת הביתה לאחר שעה והילדה עם חיוך של מנצחת על פניה – ערה לגמרי…

לעיתים זה הצליח…

אם במהלך נסיעה/חזרה מאירוע היא היתה נרדמת באוטו, אז זה היה iקטע קאטצ'י בפני עצמו. זה היה צריך להיות עיתוי מושלם, כזה שהיא תירדם מספיק זמן לפני שמגיעים הביתה כדי שהיא תספיק להיכנס לשינה עמוקה ולא תתעורר כשנוציא אותה מהאוטו, ומאידך, לא יותר מדי זמן כדי שישאר לה "זמן שינה" בבית (כי בכל זאת רוצים להספיק משהו, אתם יודעים..). וכמובן כמובן שניסינו להנדס את השינה, ואם היא היתה נרדמת סמוך לרגע שהגענו לאיזור הבית, היינו ממשיכים בכמה סיבובי "ליתר ביטחון" מסביב לבית… וכשסוף סוף היינו מגיעים הביתה, אז היינו מתכננים בקפידה איך נוציא אותה מהאוטו (כבר לא בסלקל, שאפשר להשאיר אותה בו), מבלי שהיא תתעורר. האם לקחת אותה על הידיים, או להעביר לעגלה, וכשהיינו מעבירים לעגלה אז האם להשאיר אותה בה כשמגיעים הביתה, ואז אולי היא תתעורר כי לא יהיה לה נוח, או שלהוציא אותה מהעגלה בחרדת קודש ולהעביר למיטה ולקוות שהיא לא תתעורר באחד מהשלבים.

נרדמת באוטו

גם בגיל יותר מאוחר…

אגב, כמובן שכשמאיה נכנסה לגן, אני תהיתי בחשש מה יהיה על הגננת שתצטרך להתמודד עם הסוגיה. כולם סיפרו לי שבגן הם לומדים מהילדים האחרים, והולכים לישון בלי בעיות. הייתי ספקטית. וכמובן שהשמועות היו נכונות. הילדה פשוט נרדמה על מזרון בגן, כמו כל הילדים, ואני כמובן הייתי מתוסכלת מצד אחד (איך אני לא הצלחתי) ונדהמת מצד שני (איך הן מצליחות…).

כמובן שפנינו גם אל האופציה המשודרת. כלומר מוקלטת. כלומר DVD. שמנו דיסק (לולי, השפן הקטן, ובהמשך מיקי ושות…), מיקמנו את הילדה בעגלה (קשורה, בטח, שלא פתאום תחליט לצאת במחולות) עם בקבוק בידה (אז עוד האמנו כי בקבוק מרדים אותה), החשכנו, מיקמנו את העגלה בזוית שהילדה לא תהיה עדה למתרחש בבית ו….חיכינו לנס. לרוב הנס קרה (חכו שתגיעו לפרק של אורי…), וזה היה לעיתים, הפתרון עבורנו…

נרדמת לפני סוף הסרט – כמו אמא שלה…

עם הזמן, שהיא קצת גדלה, סביבות גיל שנתיים, התחלנו להרדים אותה עם סיפור… וכך, היינו מקריאים סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור, ואז היינו נשארים לשבת עם המיטה לידה.. .או שוכבים לצידה, ולבסוף גם נרדמים איתה… הרדמה שכזאת, שכונתה אצלי "להרדים זה מרדים", היתה מעייפת בטירוף, ובאמת לעיתים, גם אם לא הייתי נרדמת איתה, הייתי ממשיכה לאחר מכן לישון.

סיפור ועוד סיפור

היתה גם תקופה שהיא היתה מתחילה להתמרד בצורה קצת אחרת.. מתחילה בשאלות לא נגמרות אל תוך הלילה, לקום, לקפוץ.. ואז, הטלתי סנקציות (כלומר, איומים ב…) וקיוויתי שמיכל דליות לא תשמע אותי, ואמרתי שאם היא לא תישן, אני אכבה את האור (אה, כן, היא נרדמה עם מנורת לילה). ופעמים רבות אפילו הדגמתי לה איך היא אמורה לישון, עם עיניים עצומות, ידיים מתחת לראש, ורק ככה, שהיא היתה ממש בזוית, תחת ה"איום" שאכבה את האור, היא היתה נרדמת.

חברים ואחרים ששמעו שהיא הולכת לישון כשאני יושבת לידה, הזדעקו. "הילדה צריכה לדעת להירדם לבדה", "זה לא בסדר שהיא נרדמת רק אם את איתה". אני לא הצלחתי להתחבר לטיעונים. הילדה לא רוצה להירדם לבד, נשמע לי הגיוני. גם אני לא אוהבת להירדם לבד. כולנו אוהבים לישון מחובקים עם אנשים שאנחנו אוהבים, אז למה שהילדה לא תקבל את זה.. וזה בסדר, לא הייתי מודאגת וידעתי שבגיל 18 (כלומר 7-8..) היא תגרש אותי מהחדר שלה ותסגור אחריה את הדלת..

עניין הסיפורים, אגב, היה מאוד גמיש. היתה תקופה שהיא התעקשה שאקריא לה את הספר של "מאה שירים ראשונים". נכון, צודקים – זהו ספר שירים. וככה היינו (כלומר, אני) שרים את כל הספר, כולל שירי השבת והחג… בהמשך כמובן שהעברתי כמה עמודים ביחד, כי בכ"ז, היו לי עוד כמה תוכניות לערבים שלי (בהנחה שאני לא קורסת). דילוגים על עמודים ושכתובי ספרים היו מנת חלקי גם בספרים ארוכים במיוחד (בכל זאת, חתול תעלול, זה חתיכת אורך, אפשר קצת לקדם עניינים בעלילה תוך כדי קריאה).

לאחרונה, כשאני מקריאה לה סיפור במצב שפוך במיוחד, אני יכולה להתחיל לנקר תוך כדי ולהתחיל לדבר שטויות, או בעיקר על דברים לא קשורים תוך כדי… ומאיה נזעקת: "אמא, את אומרת סתם דברים", ואני מייד מתנצלת ומתחילה מחדש את העלילה על סינדרלה, ששוב תופסת טוויסט לא קשור.. ובאיזשהו שלב, מאיה פשוט מבינה שאין עם מי לדבר והולכת לישון בעצמה.

עוד בגזרת הסיפורים נמצאת אופציית הסיפור מהראש, שמהווה בעצם פשרה שמאיה מציעה לאחר ששלאחר שאנחנו לא מסיכמים לקרוא עוד סיפורים (מאוחר מדי, עייפים מדי, קראנו כבר יותר מדי) וזה הזמן באמת להתחיל את הסלט בכל סיפורי סינדרלה/היפיפיה הנרדמת/שלגיה. אגב, לאחרונה גיליתי את אאורורה – מישהו יודע מה הסיפור שלה? וכמובן שיש את הסיפורים מהחיים. "יש ילדה חמודה בשם מאיה, היא בת 4, היא הולכת לגן הפרחים.. וכן הלאה וכן הלאה".

אגב, פעמים רבות, כשלא היה לי כוח להישאר איתה/היו לי עוד דברים לעשות, אז הייתי קצת עובדת עליה (סליחה מיכל דליות… ), ואומרת לה שאני יורדת למטה לסדר טיפה את הבית ותיכף אני אבוא ואראה שהיא נרדמה. בהתחלה היא ניסתה להתמרד, אבל היא השתכנעה בכך שזה באמת לכמה דקות. כמובן שאני נשארתי ליותר מכמה דקות וכך עד שעליתי היא כבר ישנה שנת ישרים. שקר? למה? תיכף זה זמן גמיש, לא? 🙂 אגב, פעמים רבות היא היתה כל כך עייפה שבאמת היתה נרדמת תוך כמה דקות, ואני עם המצפון הייתי עולה באמת תוך כמה דקות ורואה שהיא כבר נרדמה..

אגב, בשלב הזה, בערך השנה האחרונה מגיל 3, היתה די שנה של תפנית. כנראה שהעייפות מהגן וההבנה והתקשורת בינינו פשוט עשו את שלהם, וכך, עם סיפור, ועוד סיפור ספייר מקסימום, היא פשוט מסתובבת על צידה והולכת לישון. אמנם עם אור, וכשאני לידה מחכה שהיא תירדם, אבל כאמור אין לי בעיה עם זה ומבחינתי הגענו לאיזשהי מנוחה ונחלה..

טוב, אמרנו מנוחה ונחלה, נכון? רק שאז הגיע אורי. טא-דם! עוד בהריון גמלתי בליבי החלטות רבות ואסרטיביות כמו למשל מוצץ – מהרגע שהוא יוצא מהרחם (עם מ

איה חיכיתי קצת, אמרו לי שיקלקל את ההנקה, וכשכבר רציתי, היא לא ממש רצתה, עד שהיא לא רצתה בכלל). נדרתי נדר שנניח אותו במיטה על מנת שהוא ירדם לבד, שלא נחשיך לו את החדר בשנת צהריים (נו, צריכים להבדיל בין שנת לילה לצהריים – לא סיפרו לכם את זה?), שבחיים בחיים לא ארדים אותו בעגלה בניענועים (על טלוויזיה אני חושבת שלא נדרתי… ) ועוד כהנה וכהנה עצות ששמעתי בענייני שינה.

מאיה דוחפת לאורי את המוצץ.. לא הלך לה, חוץ מלהעיר אותו כמובן…

אז ההתחלה באמת היתה אופטימית. הצלחנו עם המוצץ, הרדמנו אותו בלי בעיה באמצע היום בסלון מואר כשמאיה משחקת לידו. ואז, לאט לאט דברים החלו להיסדק. בהתחלה הוא התנגד למוצץ. אח"כ הוא גם לא היה נרדם לאחר הבקבוק (נשמע לכם מוכר?) ואז כמובן שנענענו… בהתחלה זה הצליח. אח"כ לא.

אורי והמוצץ

 

אורי נרדם על פאפי…

אורי ישן עם תמונה של מאיה ישנה מאחוריו

ואז שהבנו שקל לא הולך להיות לנו, נקטנו כמובן שוב בכל מני שיטות "הרדמה" (והאמת היא שקצת חידשנו..). כמובן שהיתה את תקופת הניענועים. אח"כ, היתה תקופה שלא הצלחנו להרדים אותו, הוא היה עירני לגמרי והיינו יוצאים איתו למרפסת והוא היה נרגע ונרדם (על הידיים כמובן) ואנחנו היינו מעבירים אותו למיטה.

והאמת היא שהיה ממש ממש קשה להרדים אותו ויחסית למאיה הוא עשה לנו בית ספר. וכל פעם שחשבנו שהנה, עלינו על הגל והיינו מבסוטים שניים שלושה לילות (וכמובן היינו עושים את ה-טעות ומספרים שהנה, מצאנו את השיטה), הילד היה עושה לנו היפוך ומחליט כי לא בא לו להירדם בדרך הזאת, והיה מאתגר אותנו למצוא דרך אחרת…

להלן מקבץ השיטות להרדמת אורי:

שיטת דייגו: היתה תקופה שרק דייגו הצליח להרדים אותו. חשבנו שזה קשור לכך שהוא קשור מדי אלי ולא רוצה "להיפרד". האמת היא, מחמיא, אבל לא בטוח שאכן זאת היתה הסיבה. דייגו טען שזאת התנוחה, והאחיזה (כן, היינו עדיין בשלב הידיים/ניענוע). השיטה החזיקה כאמור, עד שהפסיקה…

שיטת הכפיות/ההאבקות: היתה תקופה שפתאום, לאחר הבקבוק, היינו נשכבים עם אורי במיטה (של מאיה כמובן, היא עדיין היתה בטלוויזיה ) ומנסים להירדם ביחד. היו לילות שזה ממש הצליח (ואז סיפרנו לכולם וכו' וכו'..) וזה היה ממש משמח, וממש לא היה לנו אכפת שהוא נרדם מחובק איתנו (כפיות) כל עוד הוא נרדם שלא על הידיים… ואם תהיתם מה זה ההאבקות, אז הרבה פעמים זה היה השלב המקדים. לאורי פשוט היה צורך להיצמד אלינו וכך הוא ממש היה מצמיד אותנו למיטה, דייגו ואני, לחילופין, סבלנו בשקט, גם אם התנוחה לא היתה נוחה, העיקר שהמתוק ירדם…

תקופת ה"סיפור ולישון": האמת היא, שעוד כשנתקלתי בקשיים עם מאיולה, אנשים היו אומרים לי, למה את לא קוראת לה סיפור, ומכניסה אותה ל"אווירה" של לילה טוב, ואני טענתי שזה לא מתאים, שאין עם מי לדבר כי היא קטנה מדי… אבל עם אורי, איכשהו זה היה אחרת. קודם כל, יש לו חיבור חזק עם ספרים (סבא טיטו, מישהו?) והוא כל פעם לוקח ספר ביד ובא אלינו שנקרא לו את הסיפור. ואז פתאום, בעקבות שיחה בעבודה ששוב המליצו לי על "טקס", אמרתי שאנסה. והאמת היא, זה עבד. קראתי לו 2-3 סיפורים, והוא פתאום נשכב אחורה בעיניים מצועפות ונרדם לו בשלווה. החזיק בדיוק 2-3 לילות 🙂 בלילות הבאים, לאחר הסיפור, הוא לא הבין למה אני מפסיקה, הביא לי ספרים נוספים, התחיל לטייל בחדר, עלה על המיטה של מאיה והתחיל לשחק במנורת לילה, ירד מהמיטה וניסה כל פעם מחדש לגעת ברדיאטור, טיפס על הספונת, ניסה להגיע לוילון.. בקצור, נראה לי שהבנתם שלא הצלחתי להכניס אותו לאווירת לילה טוב….

ומה עם להרדים אותם ביחד? זה ממש לא עבד. מאיה אנרגטית, ובודקת גבולות יותר מתמיד – נכנסת למיטה שלו, קופצת, נותנת לו כמה צ'פחות על הדרך. והוא, הבנתם שהוא לא בדיוק הטיפוס הרגוע, וכך החלטתי על הפרדת כוחות. הפרדת הכוחות יצרה מצב שמאיה די אהבה שכדי לשמור על השקט שאורי לא יתעורר (זוכרים מה נדרתי בהריון עם אורי???) אז אנחנו מרדימים אותה במיטה שלנו, והרבה פעמים היא נשארת לישון עד הבוקר (אם אני נרדמת איתה כאמור), ואם אנחנו מעבירים אותה אח"כ למיטה שלה, היא הרבה פעמים באה שוב אל המיטה שלנו באמצע הלילה ובאלגנטיות מחליקה לרווח ביני לבין דייגו. ושוב, אין לנו ממש בעיה עם זה (טוב, אולי קצת לדייגו שמוצא את עצמו דחוק לקצה של הקצה של המיטה + כמה בעיטות מהילדה… 🙂 ).

אחד על אחד? כלומר, אני מרדימה את מאיה/ או את אורי, ולחילופין דייגו את אורי או את מאיה? אה, אז זהו שזה כמעט ולא קורה. דייגו עובד הרבה ערבים בהם אני צריכה להרדים את שניהם. מה שכאמור לא הולך ביחד. ולכן יש כמה שיטות שעובדות במצב הנוכחי. לעיתים אני עוד אופטימית, משאירה את מאיה מול הטלוויזיה ועולה עם אורי והחלב למעלה ומנסה להרדים אותו (ואז לא מצליחה ומורידה אותו כשהוא מאושר מהניצחון). לעיתים אני מראש מוותרת על האופציה ויש שמה DVD לאורי בתקווה שירדם. ואז אני משתדלת לעלות עם מאיה ובינתיים להרדים אותה ובתקווה שעד שארד, המותק כבר ירדם.. פעמים רבות זה לא מצליח כמובן והילד מסיים לראות פינוקי ואת הבקבוק ופוצח בבכי לא מרוצה. ואז שוב, עולה איתו, מקריאה לו כמה ספרים, מנסה להרדים, לא הולך, מנסה לסגור את האור, הוא מתמרד, מנסה לצאת ל-5 דקות (פעם הוא כל כך בכה עד שהוא הקיא), עד שבסוף, יורדת שוב למטה (בתקווה שמאיה נרדמה בינתיים) וכאילו מתחילה מחדש, נותנת לו בקבוק מדולל בטירוף, ושוב DVD (לולי, השפן הקטן..) ואז בתקווה שזה יעבוד.

בסוף זה עבד

וכמה קטנות לפני סיום.. אני יודעת שרבים מכם ירצו להמליץ לי בעקבות הפוסט על יועצת שינה מעולה. אז לא תודה. קראתי, שמעתי, ממקור ראשון ושני, ובכל זאת אני מעדיפה שלא.. בינתיים לפחות. השיטות שלנו טובות לנו. לא קל, אבל אני יודעת שזה זמני. אני רואה שעם מאיה זה עבר, ובטוחה שאותו דבר יהיה עם אורי. מחכה כבר לשלב שהוא קצת יגדל (לקראת שנתיים) ובאמת נוכל לקרוא לשניהם ביחד סיפורים בחדר לפני השינה. ועד אז, עד אז אני מתנחמת (אבל באמת) שהילד ישן די טוב בלילה (ששששש… לא אמרתי כלום). לקום אחרי שינה רצופה, וזאת כמעט לאורך כל השנה האחרונה (טוב, נו, החצי שנה :-)) בהחלט משכיח את הערב הקודם בו ניסית להרדים את הזעטוט…

ועכשיו אני באמת מכחישה את כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת על השינה הרצופה, בכל זאת חצות (סןף סוף, סוף פוסט?) וממש  לא בא לי שמרוב ההתרברבות שלי, הוא ישמע אותי תוך כדי שינה שלו ופתאום יקום לי…

אז לילה טוב.. כלומר…ששששששששששששששש

נרדמים ביחד?

נראה לכם???