התחזית בדבר מזג אוויר נאה לסוף השבוע לא הותירה מקום לספק – טיול שבת. בהתחלה חשבנו לנסוע לדרום אדום, אבל המרחק והמיקום שכנעו אותנו לבחור משהו קרוב יותר. חיפוש מהיר בגוגל הביא אותי לבחור בשמורת חוף השרון. גם קרוב, גם ים, גם קצר.. נראה המסלול המושלם.
עם שאיפות להתחיל לטייל ב-09:00, ופשרה ל-09:30, יצאנו לדרך ב09:10 כשקיבלנו SMS מהחברים שהם רק התעוררו (פעם ראשונה זה שלוש שנים). וכך התחלנו לצעוד ב-10:30 לערך.. עד אז הספקנו להגיע לתחילת המסלול – שימו לב, ההסבר באתר טיולי באמת מפורט, אבל אפילו אנחנו כמעט התבלבלנו. כשמגיעים למתחם שפיים ועוברים את צומת ספרים, ממשיכים לנסוע ואז רואים פנייה ימינה לשמורת חוף השרון ומגיעים לחניון. אז זה לא שם. לא פונים ימינה אלא ממשיכים ישר, עוברים כמה בתים של אנשים מאוד עשירים ואז מגיעים לחניון נוסף. החניון חיכה לנו עם אוטו גלידה (אלא מה?) ומספר רסיסי זכוכיות, זכר לפריצות למכוניות שמוזכרות בהסבר על הטיול. שאלנו קצת אנשים (את הגזלן למשל) והוא אמר שבסוף שבוע זה פחות בעייה, כי יש המון אנשים. החלטנו לסמוך עליו והשארנו את הרכב בחנייה.
כבר בחנייה היו מלא חמציצים ותולעי משי. היו המון אנשים, אבל אלו מעולם לא הפריעו לנו, וכך, שעה וחצי לאחר הזמן המקורי בו תכננו להתחיל לטייל, יצאנו לדרך. מסלול חביב ביותר, עם צמחייה חולית/מדברית של רתמים, מלוח ואשלים (מיד עלו וצצו זכרונות מהשירות הצבאי והאגדה על הרותם שהיינו מספרות לתלמידים…). מאיה אהבה מאוד את המלוח, כמו גם את החמציצים… לאחר כ-10 דקות הליכה (בקצב שלנו :-)) הגענו למצוק (יש להחזיק חזק את הילדודס) שלאורך חלקו בנוי דק ומעליו ספסלים. הנוף היה פשוט מהמם. ים פתוח בצבע תורכיז מהמם. באופן אירוני משהו, מצוייה במקום אנדרטה לזכר נספים בדרך המוות בבוליביה.
מהתצפית ניתן לחתוך חזרה לתחילת המסלול, או להאריך טיפה ושנייה לפני שמגיעים לעצי האקליפטוס לסיים במתחם עם מיני דיונות חול. הילדים היו קצת קטנים לטיפוס והתגלגלו במורד הדיונות, אבל כמובן שדייגו ומאיולה טיפסו למעלה וקצת חוו את החווייה.
סיימנו כמובן עם פיקניק של שאריות האתמול (בטטות, חציל בטחינה ופלפלים קלויים) וכמובן הירקות, תירס, וביצים קשות שלא ניתן בלעדיהן.
מאיולה שנרדמה באוטו לאחר הטיול, התעוררה בתזמון מדוייק ברגע שהגענו הביתה וכך היה לנו ברור שנרצה לסיים את היום ברגוע ובשעה מוקדמת יחסית. וכך יצאנו לטיול אופניים בשכונה. מאיה רוכבת, דייגו דוחף עם מקל מאחורה, ואורי בעגלה ממשיך להשתומם על כל דבר שהוא רואה.
בשלב מסויים הגענו לשדה שבאורח פלא עדיין לא בנו עליו -מה שנקרא שדה בור. כבר ראיתי כמה שדות כאלה בכפר סבא, ומייד נזכרתי במגמה הביולוגית, אז היתה לנו משימת הגדרת צמחים, וחיכיתי כבר להגיע לאחד מהם עם מאיולה ולחפש פרחים. אז דייגו חיכה עם אורי ומאיולה ירדה מהאופניים והצטרפה אלי לראות פרחים. היה דווקא מצאי לא רע בכלל יחסית לחיים בעיר. חרציות וסביונים וצפורני חתול (או שמא מקור חסידה) ועוד רבים שלא זכרתי את שמם, אבל קטפנו לחפש אח"כ במגדיר שבבית. גם קלענו זר מחרציות ועל הדרך מאיה קיבלה הסבר על הבדל בין פרחים מוגנים לכאלה שלא, על ניצני החרצית , ועל הסבא של הסביון וגם על הסרפד שיש להשמר ממנו.
ההנאות הקטנות של החיים. שיהיה לכולנו שבוע טוב.
אמא חברתית 