אז הנה עוד פוסט שמתחיל בהתנצלות על כך שאני כמעט ולא כותבת בבלוג…. הפעם עם תובנות קצת אחרות 🙂
אז כבר אי אפשר להאשים את העומס, הי, עדיין עמוססססססססססססססס, עדיין משרה מלאה פלוס, ופלוס ילדים וזוגיות, וחברים, ורצון גם להקפיד על ספורט ותזונה, אבל בגדול, יש זמן. הסתיים לו בכבוד פרק הלימודים, התואר השני מאחורי, לא צריך להרגיש אשמה על כל שנייה פנויה שלא קוראת מאמר או כותבת את הסמינר. יש זמן חופשי. כבר ביליתי אותו.. בבילוי ימי שישי רגועים בבית או בבית קפה, בשינה, והרבה, הילדים גדלו, הם יותר מאפשרים, אפילו לישון שנ"צ בסופי שבוע (ואנחנו כמובן מאפשרים להם להידבק למסכים, כי אי אפשר הכל בחיים).
וזה לא שאין על מה.. דווקא יש המון, הרי החיים בנויים ממלא סיפורים, גדולים וקטנים, במשפחה, בבית, עם הילדים, שינויים, משברים, התבגרויות, בעבודה, עם מה לא.. וראייה לכך הם טיוטות פוסטים שממלאות את אדמין הבלוג, אותן התחלתי לכתוב בחדווה גדולה ופתאום הפסקתי, נגמר לי.. איכשהו המוזה עזבה, אבל אולי בעצם הבנתי שהחשיפה כבר לא כל כך קלה לי.. כבר לא כל כך קורצת לי. גם בפייס כבר פחות משתפת, סיננתי חברים שהם לא באמת מכרים, ובעיקר הבנתי שיש לי סוג של אחריות בלספר על אחרים, בעיקר על הילדים. יש גבול, הם זכאים לפרטיות שלהם… אם פעם זה היה חמוד וסיפורי ילדים שובבים ויצירתיים, הפעם זה כבר הם עצמם, החיים שלהם, איתנו, הקשיים שלהם ושלנו.. אז בואו נשאיר לעצמנו… (לא להיבהל, הקשיים הרגילים, טפו טפו, הם נהדרים חמסה, ובכל זאת :-)).
ואז עבר לו איזה שבוע בו צפיתי בסרטים נהדרים, הצגת ילדים נפלאה ואחרי המון המון זמן חזרתי לקרוא עם רומן מומלץ ביותר. והבנתי שאלו השמחות שלי. מרחיבי הלב, והנפש והדעת, וההסחות שלנו מהמציאות המטורפת בה אנו חיים. כן, קצת אקספיזם בימים אלו, לא יזיק.. ופתאום רציתי לכתוב עליהן, שכולם ידעו, שיחוו גם, ואולם גם ליבם, נפשם ודעתם תתרחב :-).
בהתחלה חשבתי שזה יהיה פוסט אחד עם כמה המלצות. אבל תוך כדי שאני כותרת את ההמלצה, היא התארכה לה והבנתי כי כל המלצה במקומה המכובד מונך, בפוסט משל עצמה. אז הנה הראשנה, השמחה הקטנה המומלצת. מקווה שתהנו, מקווה שההמלצה הבאה תהיה מאוד בקרוב.
אגב, אני עוד לא יודעת אם הבלוג תופס טוויסט, והופך לבלוג המלצות, עם טוויסט אמהי כמובן…. ושוב אזכיר שפעם לפני מלאנתלפים שנה שהייתי רווקה תל אביבית מתלהבת פתחתי סוג של אתר/בלוג שגם ריכז המלצות, ועוד כמה דברים תמימים כמו סיפורים בהמשכים… אז בעצם אם חושבים על זה, תמיד הייתי סוג של ממליצה :-)… מצד שני, יכול להיות שעוד אחזור לכתוב על האישי.. מצד שלישי, איכשהו, בהכרותי איתי, יש לי את ההרגשה כי ההמלצות האלו יהיו לא מנותקות מההקשר האישי.
והערה כללית – לאנשי היח"צ/שיווק שביניכם: אתם בהחלט יכולים להזמין אותי לסרטים איכותיים ותערוכות עילאיות ומתנשאות ואני אשתדל לכתוב עליהם, אבל באמת שלא לטעימות מטרנה, פשוט אני כבר לא בקטע, אתם יודעים.
שנתחיל?
שמחות קטנות: המלצה על הסרט "ילדות פרא" (Mustang)
סרט מופלא, עליו ידעתי שאני רוצה ללכת כבר המון המון זמן אחרי שקראתי עליו ביקורת נהדרת באחד המסופים של הסופ"ש. נכנסתי לאולם, הסרט החל ואיתו הקסם. זהו סרט קסום, נפלא, מספר סיפור קטן אבל בעצם גדול…
הסרט הוא על חמש אחיות, טורקיות, שגרות עם סבתן ודודן בכפר בטורקיה. סצינת הפתיחה היא יום סיום הלימודים בהן האחות הקטנה נפרדת בדמעות ממורתה בעוד אחיותיה הבוגרות דוחקות בה למהר ולסיים..משם ממשיכות האחיות לחוף הים, יחד עם חבורת בנים. נכנסים למים, משחקים, משתובבים, רק משתובבים, או מעבר לזה?.. כשהן מגיעות הביתה, הן מגלות כי מישהו חשב שזה היה מעבר לזה ומנקודה זאת מחליטים הסבתא והדוד כי יש ל"חנך" את הבנות, עם סגירתן בבית, והחזרתן למוטב באמצעות שיעורי מסורת, לבוש צנוע, שיעורי בישול, גיהוץ, תפירה וכל מה שניתן… הסרט ממשיך ועוקב אחר תהליך החזרתן למוטב דרך נסיונות המרד חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות ועד לסוף האופטימי (לאחר כמה סצינות קשות במהלכו).
אז מה היה בסרט הזה ששבה כל כך את ליבי, הרחיב אותו והחזיר אותי לימי הסנימטק העליזים?
קודם כל היופי. וקודם כל יופיין של הנערות.
בדומה לסרט חמש ילדות יפות [שאגב הבנתי שמלא עשו את ההשוואה ובימאית הסרט ממש לא אוהבת את ההשוואה, לא לסרט ולא את עצמה לסופיה קפולה], גם כאן מדובר בחמש נערות יפיפיות, יופי עוצמתי, בוודאי לא קלאסי, כזה שמתחבר לנערות דעתניות, גם אם דעתן היא לעשות ככל העולה על רוחן.
בנוסף, יופי הצילומים בסרט, גם מבחינת מקצועית שהיו צילומים מרהיבים וגם מבחינת תוכנם, נופי טורקיה, שהזכירו קצת את הטיול שעשיתי בה לפני יותר מעשר שנים, אני וחברה, בזמנים בהם זה היה אפשרי, גם לטייל בהרי מזרח טורקיה (הו הקצ'קר) וגם לטייל שתי בנות בטורקיה. אז כמו בסרט נדהמתי מהנופים העצומים של המדינה הקרובה-רחוקה כל כך לנו.
דבר נוסף ששבה את ליבי היה הצוהר אותו פתחה לנו הבימאית לטורקיה האחרת, לא זאת של ארדואן, אלא של כמוני כמוך. של נערות שJUST WANNA HAVE FUN והולכות להילחם על זה. על נשים שאמנם גרות במדינה מוסלמית אבל כמו שכאן לא כולם הולכים על גמלים, גם שם בטורקיה, בסרט, מדובר בנערות חילוניות, מודרניות, לא סטריאוטיפיות, שנלחמות על מקומן, שלא מקבלות את צו השעה.
כמובן שהסרט, שבויים ע"י בימאית – אישה – פורץ נשיות, חזקה, אסרטיבית. זהו בהחלט סרט פמיניסטי שלא מקבל אי שיוויון, לא במדינה ולא במשפחה. חלק מהמאבק של הנערות בסרט אינו פשוט, מאוד אמיץ, ומעורר השראה. חלק מעוצמת הנשיות הזאת היא כמובן באמצעות היותן אחיות. הקשר בין האחיות כה חזק ושובה. ברגעים הקשים מצטנפות כל ה-5 ביחד ומתחבקות, ברגעים המצחיקים, מנסות להתעלות על השגרה בבית הסגור והנעול עם הרבה דמיון ויצירתיות, כמו משחק בבריכה (במיטה עם הסדינים – מצחיק לראות איך הן שוחות שם), ועוד ניסיונות לברוח שחלקם מצליחים יותר וחלקם פחות.
גם הסבתא שבתה את ליבי, היא שמצד אחד עמדה מול הסביבה הדתית והתמודדה עם הבושות שעשו לה נכדותיה, ומצד שני התמודדה עם הקושי בגידול 5 מתבגרות, גידול שנכפה עליה במות ההורים עליהם אנחנו לא יודעים דבר, ועם כל זה, האהבה הגדולה שלה לנערות, הקשר החזק ולבסוף הייאוש שלה שהופך לסוג של טירוף בסגירה של הבנות, חיתונן, אחת אחר השנייה, עד שמגיעים לקטנות שבהן.
ואחרונה, הבת הצעירה. עדיין לא נערה, בטח בת 10 או 11, מסתכלת מבחוץ על אחיותה, לומדת, רוצה להיות כמותן, אך עדיין לא שם. לאורך כל הסרט, היא הדומיננטית ולעיתים מתנהגת ובמיוחד בסוף הסרט באומץ ובתושייה, נוהגת כאחות גדולה.
זהו סרט זר במיטבו, איכותי, איטי, לא ממהר. סצינות ארוכות שמאפשרות לך לצלול אליהן, להזדהות עם הגיבורות, לצחוק איתן, לשמוח, וגם להיות עצוב ולבכות. שמחה נהדרת. אני ממליצה. ולמי שלא יכול להתאפק, יכול לראות את הטריילר בלופ..
אמא חברתית 