ברוכים הבאים לניינטיז

שנות ה-90… התחלתי אותן בגיל 14 וסיימתי בגיל 24. מה הספקתי לעשות בשנים האלו? הרומנטיים יגידו הרבה, הפרקטים: "לא כלום". עברו מאז כבר 20 שנה…. והנה ביום חמישי האחרון הלכתי עם אחיינתי המקסימה גיל, שאוטוטו חוגגת 14 להופעה של 20 שנה לאלבום זמן סוכר של איפה הילד. ההופעה היתה מעולה (מיד פרוט) וכל היציאה, הלפני, האחרי והתוך כדי העלו לי פלאשבקים משנות ה-90 שלי, עד שהגעתי למסקנה שאולי שווה להעלות אותן על הכתב…

אם אתחיל במשחק אסוציאציות חופשיות לשנות ה-90 סביר שיעלו: כיתה ט', תנועת נוער, הדרכה, ישיבות, ערכים, מגמה ביולוגית, פסטיבל ערד ואחינועם ניני במצדה, משינה וגברת שרה השכנה, אביב גפן ואור הירח, שליחות של שגרירים צעירים (עאלק) לארצות הברית בכיתה ט', וגם איפה הילד, וירמי קפלן, ואביתר קפלן ותיאטרון רוסי, ומועדון רוקסן ומלחמת המפרץ כמובן.

מזהים?

אז מה היה לנו. ילדה טובה פתח תקווה – טוב נו, ילדה חננה מלאבס – אין ספק. ערכים, ערכים, ערכים. מדריכה, פעילה, מחנות, סופי שבוע (שלא זוכרת איך קראו להם, אבל עם דיונים על דיונים), התנגדות להוריד תרמילים (כן, היינו תנועה ערכית שדרך זה שהחניכים סחבו תרמילים בטיולים, חשבו שהם מכניסים בהם ערכים, של הסתפקות במועט  – אם לא תיקח הרבה, לא יהיה לך כבד – של אי פינוק, של עזרה הדדית), מכתבים לעיתון המערכת נגד עישון (יא, אלללה…), נגד שימוש בווקמנים (שוב, לא חברתי).

אני, החולצה הכחולה והתרמיל…

ילדה חננה מלאבס- יומולדת 15

שנות ה-90: תיכון ברנר – שהיה מול הבית והלכנו אליו דרך הפרדסים. היום, כמיטב הקלישאות, יש שם קניון (סירקין) ושכונה לתפארת, למדתי ביולוגיה מורחב (כבר אז התחילה המולטידיסיפלנריות שלי), אבל על הדרך גם משלחת של 3 שבועות לארצות הברית והרצאות באנגלית (לא היה לי מושג, ולא היה לי  מושג שלא היה לי מושג) על ישראל…

נערה בת 16 לא יודעת פחד ומרצה לבני נוער אמריקאים על ישראל

וגם, פסטיבל ערד (לפני האסון), הופעות, לינה בשקי שינה ברחובות, תמימות, חופש, עצמאות.

וגם, מועדון רוקסן, יכול להיות שראינו את דן תורן? וגם חבר טוב, מוזיקאי- באסיסט.

וגם, 3 אנשים לא ממש קשורים נוסעים להופעה של ניק קייב בעיר הנוער חיפה. לא זוכרת את ההופעה. זכור לי רק שאחריה ישנו על סוג של אי תנועה.

מה עוד? פלורנטין בטלוויזיה, נוער שוליים, דני ליטני עם דניאלה, שרון ליפשיץ עם גידי, גידי גוב עם אין עוד יום ועוד דברים שתוכלו למצוא כאן. וגם ב-"סטטוסים" – שנות ה-90 (אהבתי במיוחד את ה:"אמא, עניתי. את יכולה לנתק" וגם את ה:"תצפצף כשאתה מתחת לבית שלי וארד").

מזל טוב – יומולדת 18 – כלומר שנת 1994. שימי לב לחולצה – של התנועה כמובן…

החצי השני של שנות ה-90 היו שנות ה"שירות הצבאי" שלי. שהתחילו עם שנת שירות מופלאה ולא קשורה בשמורת עין גדי והמשיכו בשנתיים מופלאות לא פחות בתור מדריכת טיולים במצפה רמון. אלו היו שנות הטבע שלי. טיולים על טיולים על טיולים, הכרת כל צמח וצמח וכל ציפור וציפור. צפייה בשיטפונות בזמן אמת, הצטרפות לפקחים, תצפיות על נמרים ומילת קסם אחת: מזרח הרמון.

זה מה שקורה אחרי שכבר לא חושבים שתספורת קצרה זה "קול"…

מילת קסם נוספת שלשמחתי היתה חלק מהלקסיקום שלי בשנות ה-90 היא כמובן סיני. הגעתי לשם לראשונה בשנת שירות עם עמיתי לשנה, ונחשפתי לקסם ההר הגבוה בסיני. טיול של שבוע בין ההרים הגבוהים, עם בריכות מים, מעיינות, מדריך בדואי שמוביל אותנו בשבילים המטפסים על ההרים הגבוהים עם שמות קסומים כמו קטרינה הקדושה. חזרתי להר הגבוה בסיני עוד פעמיים, מעולם לא שבעתי מהנופים הנפלאים האלו שלא נגמרים, באדום ואפור. כמובן שנפשנו גם בחוף, נואיבה וטאבה, צלילות וזולות. געגוע.

סיום שנות ה-90 הגיעו עם שכירת הדירה בת"א – תחילת הרומן עם העיר שאין שניה לה, בטוח לה לרווקה כמעט נצחית בת"א. סרטים בסנימטק (לבד, ברור :-)), אופניים, שוק הכרמל, ים, חוף המתופפים וקורס עיצוב אתרים בו למדתי את שפת הקסם: HTML שמשמשת אותי לעיתים עד היום.

אז הנה, 20 שנה אחרי, אחייניתי המופלאה בת 14 (למרות שאף אחד לא יאמין לה, בכל זאת, גנים של משפחת לנדאו), מתחילה לגלות את המוזיקות הטובות, ומתלוננת במפגש המשפחתי שאיזה בעסה שאין לה עם מי ללכת להופעה של איפה הילד בבארבי. פתאום אמרתי לעצמי, יאללה נילי – לכי על זה. פרגני לעצמך, פרגני לאחיינית. סגרי מעגל של 20 שנה.

וכך היה.

טוב, זה כמעט לא קרה כי בעת הזמנת הכרטיסים וכשנחשפתי לשעות ההופעה נתקפתי חרדת זקנים קלה… ראיתי שפתיחת הדלתות היא רק ב-21:30. חישוב מהיר הוביל אותי ל: 22:20 – הופעת חימום, ותחילת ההופעה לא לפני 23:00.. מה? זה נורא מאוחר. מתי יגמר? (איזו פולניה, אה?), ואיך אקום למחרת? ואיך אהיה עירנית בדרך חזרה? יש לי אחריות – אחיינית בת 14 להחזיר בשלום הביתה.

הרמתי טלפון לאחי, פירטתי לו את השעות, קיוויתי שהוא יגיד שלא מתאים, ומה פתאום, והיא רק בת 14, ושיש למחרת בית ספר. אבל אחי, כמו אחי, בפרגון מדהים לילדים, והוא אמר שהוא דיבר איתה וזה בסדר, ואין לה מבחן למחרת, וככה גם היו השעות בהופעה של שלמה ארצי שהם היו לאחרונה.

טוב, לא היתה ברירה. לא יכולתי (ולא רציתי) לסגת, פשוט נערכתי לכך. הודעתי לדייגו שאני ממשיכה להופעה ישר מהעבודה – עם עצירת השלמת שעות שינה/התרעננות אצל ההורים. האמת היא שלאט לאט החשש נמוג ובעיקר הייתי מבסוטית מעצמי. באמת שלאחר השינה זה הרגיש הרבה יותר טוב. וכך יצאנו אני והאחיינית לקרוע את העיר… אמממ, כלומר להופעה של איפה הילד – 20 שנה לאלבום הראשון: זמן סוכר.

הגענו לבארבי, פחות או יותר בשעה שאמורה להתחיל הופעת החימום. היה נייס. אבל בהופעת חימום כמו בהופעת חימום, אתה מרגיש שכבר לא קר לך ואתה רוצה את הדבר האמיתי.

ואז הם הגיעו. אהבתי את חמי שבירך את הקהל: "ברוכים הבאים לניינטיז".

האחיינית המופלאה…

היה כיף. בהתחלה עוד נתקפתי זקנה קלה והפריעו לי הבאסים (אשכרה הרגשתי אותם בבית החזה), אבל לאט לאט השתחררתי ופשוט חזרתי לגיל 16 ורקדתי כאילו אף אחד לא רואה אותי (האמת היא, אף אחד לא הסתכל :-)). עם הקפיצות, הרמות הידיים, דקלום מוגזם ופנטומימה קלה… "היייייייייייייייייייייייי, מישהו שומע אותי", "תשאלי……………. אל תשאלי" (עם תנועת לא מוגזמת בידיים), "העצב שלה, העצב שלה, היא שומרת אותו לעצמה", "במסיבת התה של עליזה" (הוא טוב האסף שריג הזה, רק תמיד נראה קצת פחות מבסוט), "איך קרה שנפלו השמיים", ובין לבין, שירים שלא ממש  הכרתי.. .חלק דיקלמתי חלקית (טוב, בכל זאת, לא הייתי גרופית, הם בסך הכל היו חלק מפסקול הניינטיז שלי).

.

ואז הופיע ירמי קפלן הגדול, המופרע, המשוגע, ללא הגבולות.. הנהדר. אוי, הוא היה טוב. כנראה שגם בתור הופעת אורח, הוא שר רק את הלהיטים שלו "תראי כמה אני נותן, ואז תחליטי, כמה תתני לי חזרה, שהלהלהלהללהלהלהלה ", "הדפוק הזה עושה לך טוב" (ותוך כדי נשכב על הבמה, מטפס על הרמקול), וכמובן הסיפור של נפלת חזק שהיה של ירמי ועבר לחמי (ביצוע מופלא), וכל מני סיפורי שינקין ויוחנן הסנדלר, והמיטבר, ועוד זכרונות שפתאום עלו לי מהתקופה התלאביבית.

.

.

כאן תוכלו לראות תמונות יותר מוצלחות שצילם צלם מקצועי.

בקיצור, נפלא! ההדרן, כמו בהדרן קצת פחות מוכר, ואני ישר חושבת על תוך כמה זמן אני מגיעה לפ"ת להחזיר את האחיינית, וכמה עוד חסר לי לכפר סבא. בסוף נשארנו כמו גדולות עד הסוף (זה היה ככה: "גיל, רוצה ללכת", "לא", "טוב").

מה אומר ומה אגיד. היה כיף. משחררר. מהנה. זמן איכות עם האחיינית ובעיקר הרבה חיוכים של אנשים ונוסטלגיה לתקופה שהיתה.

זמן סוכר.