P-E-G-A-D-O!!!

בפוסט האחרון חשפתי את יומן המילים של אורי וסיפרתי על הערבוביה של העברית והספרדית שאנחנו חושפים אותו אליה בתקווה שהוא יצא ממנה בשלום. לפי התיאוריות הבלשניות והניסיון עם מאיה, אנחנו אמורים להיות רגועים. בכל מקרה, דוגמא לסיטואציה שאני מעדיפה לתאר בספרדית היא המצב של אורי בחודשים האחרונים המכונה "PEGADO".

.

PEGADO בתרגום סימולטני לעברית אמור להיות "דבוק", וזה די מתאר את המצב של אורי, ואת הצמידות שלו אלי. יש אמהות שבוחרות לתאר סיטואציה זאת במילה "דבק", אני פחות מתחברת לכך ומעדיפה לכנות את הדבוק שלי, כאמור, PEGADO.

.

אז אורי  בהחלט בתקופת ה-PEGADO, חרדת נטישה ואובססיית אמא חזקה במיוחד. הילד פשוט לא נותן מנוח, נלחץ כשאני נעלמת לו מהפריים, ובוכה עד עיניים אדומות כשאני הולכת (נגיד לעבודה, אתם יודעים, בקטנה, כל בוקר). המקום היחיד שהוא לא היה בוכה בו כשהייתי משאירה אותו והולכת הוא הגן שלו, אבל מעבר לזה, ממש בכל מקום, אפילו כשמשאירים לישון אצל הסבים, אפילו כשסבא לוקח מהאוטו כדי שאמא תוכל למצוא חנייה בתל אביב ולא תצטרך לגרור אותו בחום של אוגוסט, אפילו כשאבא בא לקחת אותו להתקלח, לאכול וכמעט כל דבר שהוא.

.

עכשיו, אם אני בפריים, הילד פורח עם כולם, מחבק ומנשק (טוב מאיה, אני אכתוב שגם מרביץ ומפרק לך את היצירות שאת בונה..), אבל אם פתאום אני קמה ללכת (אורי, זה רק לשירותים מותק, שנייה, טוב?) מייד הוא נחרד ונצמד, כאמור – PEGADO.

וכמובן שיש גם חוקי מרפי, כי דווקא כשצריך לצאת מהבית או לעלות להתקלח, ואני קוראת לו לבוא, הוא ממשיך בשלו ולא בא, ואפילו שאני אומרת "אורי, ביי ביי, אמא הולכת", הילד לא בא. מה שנקרא, "אמא, לא נולדתי אתמול (בכל זאת שנה ו-9) אני יודע שאת פה ולכן אני לא ממהר לבוא כי אני בדיוק באמצע פאזל" (כלומר, באמצע לפתוח את הקופסא ולזרוק את כל החלקים על הרצפה.. ולפזר את הדיסקים אחד אחד ועוד 3 משחקי קופסא/קלפים לפחות).

עם מאיה, עד כמה שאני זוכרת (בעסה כמה ששוכחים, אה? עוד מוטיווציה להמשיך ולכתוב) זה לא היה כזה מוקצן, ואני אפילו לא זוכרת אם זה היה…

עם מאיול בגיל שנה וקצת…

כמובן שיש מי שמאשים אותי (בין אם באופן גלוי או סמוי) באחריות למצב: "הוא עושה זאת בגללך", "את משדרת לו שאת לא רוצה להיפרד ממנו". ואני מבחינתי, נשבעת ואומרת גם כאן קבל עם וקוראים, ממש לא!! הרבה פעמים ממש אין לי כוח עד שבא לי לומר לו את המשפט המעצבן שלא האמנו שנגיד אי פעם לילדים שלנו: "אמא לא פה!" (קלטתם את הסימן קריאה? 🙂 אכן יאוש). והרבה פעמים אני פשוט מבינה את הצורך שלו, וחושבת שזה ממש ממש טפשי להתעלם ממנו ופשוט נותנת לו את החיבוק או מה שלא יהיה שירגיע אותו, שיגיד לו שהכל בסדר והוא לא צריך לדאוג: "אמא פה!!".

אגב, סיבה אפשרית בהחלט למוקצנות בחרדת הנטישה היא שבחצי שנה האחרונה הוא די נרדם איתי כל לילה, במיטה שלי ושל דייגו. לסיטואציה סיבות היסטוריות כמובן. על הבעיות שינה של הילדים כבר כתבתי, וכפי שקראתם אצל אורי, יותר ממאיה, זה מוקצן (נו, מה יהיה עם הילדים מס' 2? בכוח אתם חייבים להחזיר לכם את כל מה שהאחים הגדולים שלכם קיבלו???) והוא אפילו לא נרדם בעגלה, עם בקבוק מול הטלוויזיה (עם מאיה זה עבד יופי), וכשגיליתי שאני מצליחה להרדים אותו במיטה, בלי אטרקציות ובלי כלום, בחושך, רק עם חיבוק, הייתי בטוחה שעליתי על פטנט ובקרוב יחלקו לי נובל, אבל מאוד יכול להיות שאופן ההרדמה הזה יצר תלות והקצין עוד יותר את החרדת נטישה של הילד. יכול להיות, מצד שני, הוא נרדם, ללא בכי וללא צרחות, כמו שהיה בתקופה שניסינו להרדים אותו מול הטלוויזיה… אז איך אומרים, אי אפשר הכל, נכון?

אז המצב נכון לעכשיו הוא: PEGADO מוקצן ואמא מודאגת כי חוץ מזה שזה מתיש, אוטוטו ה-2 לספטמבר (ראיתם איך הגן הפרטי מצ'פר אותנו בעוד שבוע זמן איכות עם הילד) ואורי הולך להתחיל גן חדש. ואי ואי ואי, רק מלחשוב על זה אני נלחצת, וכאן באמת אני מנסה לתרגל ויפאסנה ולשדר לילד רק מסרים חיובים, אבל איכשהו אני יודעת שיהיה קשה (נו אתם רואים, אני צריכה לתרגל עוד..).

בשנה שעבר, הוא התחיל את הגן בגיל 10 חודשים, נראה לי שגם בגיל הזה מתוארת בספרים חרדת נטישה, ואורי כמובן מיהר ליישם את מה שכתוב בספרים. וכך, כל בוקר היינו עדים לסצינות קורעות לב של ילד שמתחנן שלא נלך, שבוכה וצורח (כן, כן, הייתי שומעת מבחוץ) ולי זה היה מאוד מאוד מאוד קשה. כמובן שמלאתי את צו הגננות ועשיתי זאת ללא הפגנת רגש (כלומר, רק רגש חיובי, חיוכים, נשיקה על הלחי ושלום בלי בכי), אבל זה לא עזר יותר מדי והוא המשיך לבכות בעת שהשארנו אותו בגן לפחות עד החגים ולדעתי עוד קצת אחרי.

אחת המסקנות שהיו לי בדיעבד היא שהייתי צריכה לרכך עוד יותר את הכניסה לגן. לבוא לקחת אותו מוקדם, להבין כי בשבילו זאת סיטואציה איומה (וסורי פסיכולוגים – כך זה נראה לי) אתה בן 10 חודשים, מביאים אותך למקום זר, עם ילדים שאתה לא מכיר, שיותר מחצי מהם בוכים וצורחים ויש 4 מבוגרות שמנסות לפייס אותך, אבל אלוהים, אתה לא מכיר אף אחד, או בקיצור – נטשו אותך!! זהו, אמרתי את זה והוצאתי את זה והסרתי מעל מסכה של אמא קולית.

אחת ההחלטות שקיבלתי בעקבות השנה שעברה היא לרכך את הכניסה לגן החדש. אז השנה אני בהחלט מתכוונת להיות קשובה לסיטואציה, ובמקרה שיהיה לו קשה (אני כמובן משאירה מקום לתסריטים אופטימיים, אבל אתם יודעים…) אז לעזור לו. לקחת אותו קודם לכן, להיות איתו יותר, לחזור מוקדם יותר מהעבודה במשך אותו שבוע ועוד ועוד.

אגב, בגן הקודם, באיזשהו שלב הוא ממש שחרר ולא היה לו איכפת שאנחנו הולכים (כמובן בגלים עם עוד כמה רגרסיות). היה לו טוב שם ובזכות השגרה, זה היה אחד המקומות היחידים שיכולתי להשאיר אותו (כמעט כתבתי לנטוש) כשהוא אפילו לא מסתכל לכיווני.

אז זהו, עוד שבוע בדיוק לכניסה לגן החדש (ומאיה מתחילה השבוע גן חובה, יאלללה). זאת היתה חופשת אוגוסט מאוד חביבה שבמהלכה היו לי ימי איכות עם הילדודס, וכעת הם ממשיכים לבלות את הנותר עם הסבים האוהבים. ומה אני עושה עד ה-2 לספטמבר חוץ מהדבר הזניח של עבודה? ויפאסנה, ברור 🙂

.