תובנות (על) חול ומועד 4 במאי 2016

הפסח האחרון החל ללא תוכניות.. ידענו שאני לא עובדת, שדייגו עובד, שאת ליל הסדר אנחנו הפעם עורכים עם המשפחה ולא במדבר, ופחות או יותר זהו… אני הבנתי שזה אצלי ואצלי כמו אצלי ידעתי שנזרום.. נעשה דברים, נהנה מהביחד וכמובן שגם נשאיר זמן לנוח בין לבין… הסתבר שהיה לא רע בכלל…

א' חול המועד:

1/2 יום עבודה – 1/2 יום נמל…
התכנון היה לקחת את הילדים איתי לעבודה.. אבל אעפס, הם למדו את הקטע.. יותר כיף אצל סבתא.. אמנם סידרתי מחשב לכל ילד (בכל זאת כמעט כל העובדים בחופש) אבל הם העדיפו להיות מול המסך במצב מאוזן (שוכבים על המיטה של סבאסבתא). אז קמנו באיזי, לקחתי למלאבס סיטי לסבתא, והגעתי לעבודה בעיקר כדי לנקות שולחן. לנקות שולחן מהפער שנוצר בעקבות (מוזמנים לסדר לפי סדר חשיבות): עובדת שעזבה, ראיונות למציאת מחליפה, ימי עיון וכנסים במקביל – לארגן הכל לבד, חדר חדש, פינוי הישן ומעבר וסידור, ברלין ל-5 ימים, חזרה בתקווה לעבוד ואז, תארגני כנס עובדים, מצגת ליו"ר ומשחק Kahoot בקטנה… ובינתיים כל המשימות ממתינות, נערמות, בשקט כזה, אבל זקופות, מחכות, כבר אמרנו? הייתי חייבת 1/2 יום בשקט, בנחת. לסדר, בלי שאף אחד יפריע, שלא יכנס לשאול שאלה, לבקש משהו, לקבוע פגישה, שקט.  איכשהו הצלחתי, כמעט. לפחות למפות, לארגן הכל יפה שימתין הפעם ממויין ועם עדיפויות וקדימויות. כמובן שעבדתי כמעט יום שלם של חול המועד ולא הצלחתי להימנע מצבירת שעות נוספות נוספות, אבל לפחות ניסיתי…

ההמשך היה בנמל תל אביב. איכשהו תמיד אוהבת להגיע לנמל. כמה שעמוס שם, תמיד מוצאים חנייה (מה זה 60 ש"ח אח"כ? בקטנה), איכשהו תמיד יש שם מרחב, ויש ים, ואוויר. תענוג. הפעם הגענו עם סבתא יהודית ועם אמא נילי שהחליטה לשחרר. להרחיק קצת את הגבולות. להעלים עין, לפחות לעצום אחת. ושחררתי. והילדים היו מאושרים. מה בסך הכל ביקשו? קצת חומריות לנשמה. קפיצות "טרמפולינה באנג'י" (25 ש"ח ל-5 דקות) – וי. שכירת מכוניות ממונעות לייט לילדים (ובואו נעזוב את המחיר) – וי. ארוחת ערב סושי – וי. 5 ספרים לילד (ביותר מ-100 ש"ח) בצומת ספרים – וי. היינו שם.

אטרקציות…

 

ב' חול המועד

 פסטיבל הצגות ילדים בחיפה
יום קודם השתעשעתי ברעיון להזמין כרטיסים.. הייתי משוכנעת שכבר לא יהיו… והפלא ופלא היו גם היו. לא יודעת מה זה אומר עם הסרט של יומיים אח"כ שהתקשינו למצוא 4 מושבים צמודים שלא בשורות הראשונות, אבל מילא, נשמור זאת לפסקות הבאות…  אז היו כרטיסים. והזמנתי ל"קסם של מוצרט". היה נהדר. קודם כל הפסטיבל הוא פנינה תרבותית לנפש ולרוח. כמה תרבות, כמה מרחב. בכל המתחם של תיאטרון חיפה. עם תיאטרון רחוב בשפע, מופעים, לוליינים, הילדים היו מרותקים. והכל חופשי ונגיש וחינם. תענוג.

נהנים בפסטיבל

ההצגה שהלכנו אליה היתה מעולה. מציגה את סיפור ילדותו של מוצרט הנער, על רקע "גילוי" גאונותו בפסנתר לעומת אחותו שהתבררה כסתם יכולת ניגון בפסנתר.. הקנאה מול האחים, רגשות של האב מול שניהם, וכמובן היכולת להכיל ולפרגן לאחר שמצליח. הצגה נהדרת מלאה במוזיקה נפלאה של מוצרט כמובן, ולא פחות חשוב, הצגה מלאה בהומור, מצחיקה ממש, ואפילו אורי התפקע מצחוק, ואני תוך כדי ספרתי את יתרונות ההצגה: שיעור על התמדה ועל הצלחה בעקבות כך – וי, שיעור על אי הצלחה למרות השקעה – וי, שיעור על קנאה בין אחים והשלמה – וי, שיעור על פרגון לאחים – וי, הכרת יצירות של מוצרט – וי, ולא פחות חשוב – צחוק והנאה – וי ווי.

ילדי בית העץ
על הדיסק הזה שמעתי באחת תוכניות הרדיו, נראה לי שזה היה ראיון עם יוצרי הדיסק ועם אברהם טל, אחד הזמרים המשתתפים בפרויקט.. מדובר בדיסק נהדר לילדים, עם טקסטים על כל מה שמעסיק אותם, בצורה באמת אינטליגנטית, מכבדת, מעשירה, וגם מאפשרת להם לגעת באמת במה שמעניין אתם: כלב שהם רוצים, חלומות, שאיפות, חשבונות לא סגורים עם "פיית השיניים", ילדים עם צרכים מיוחדים [ואיך שהם בעצם כמו כולנו], ועוד ועוד.. בנוסף לכך, קחו את מוקי, קרולינה, אברהם טל ועוד מוכשרים ששרים, תוסיפו לכך קטעים שהילדים מספרים על הנושאים הנ"ל, ותבינו שיש מדובר בדיסק מופלא, ושאתם חייבים לקנות אותו לילדים שלכם ולאזן קצת את מה שאין לכם שליטה עליו (כביש החוף פינת דרך השלום). כמובן שבהתחלה הילדים התנגדו נחרצות לדיסק החדש והמשעמם (עוד לפני שהם שמעו אותו כמובן), אבל בשלב מסויים הסברתי להם שוב את יחסי הכוחות בינינו, וכך כל הדרך לחיפה חרשנו על הדיסק ועם סובייטיות קלה הם התאהבו בו ואפילו שמעתי אותם מזמזמים אותו 🙂

מבצר קאקון
בדרך חזרה מחיפה, שנייה לפני שהגענו לבת חפר, עברנו דרך מבצר קאקון. כל כך הרבה פעמים עברתי שם ואף פעם לא עצרתי. פעם רציתי לעצור אם הילדים אבל הם לא רצו והמשכתי.. ואף פעם הרי אין זמן והפעם, בלי לשאול אותם יותר מדי, פשוט נכנסתי… חנינו את הרכב והתחלנו בטיפוס קליל ביותר למבצר. גילינו מקום די נחמד ומאוד מוזנח, אבל עצם הגילוי, ההימצאות בטבע, היתה מאוד נחמדה. הילדים זרמו עד מאוד. ניסו להבין מה זה המקום הזה, לפענח גרפיטי שהיה בצדדים, לתפוס חיפושיות והיה פשוט כיף.

בדרך למבצר קאקון

ג' חול המועד

סיור ליקוט עם אורי ציזיק ביער חורשים
על אורי ציזיק שמעתי עוד בתקופה שעבדתי באתר על השולחן. ידעתי שהוא מתמחה בבהיסטוריה של האוכל ובעיקר באוכל שלנו ואז וב"על השולחן" שילבו אותו במדורי אוכל בריא במגזין. מאז שמעתי את שמו פה ושם. כשחברה הציעה לי להצטרף לסיור ליקוט איתו אמרתי שיכול להיות מעניין ובכלל טוב להוציא את הילדים לטבע. לי היה נחמד מאוד. היה לי סוג של שילוב של פרויקט הגדרת הצמחים במגמה הביולוגית לבין חזרה לתקופת הדרכת הטיולים בצבא אז הכרתי כל צמח ופרח ואבן. אורי (ציזיק) עצמו מקסים. מצחיק. מתבל את הסבריו באידיאולוגיה לא מתפשרת על צריכת מזון מקומי [גילה לי למשל שהשמן של יד מרדכי והשמן ה"אותנטי" של זיתא מופקים מזיתים מעבר לים.. 😦 ]. הילדים לעומת זאת, איך לומר, אעפס.. פחות התחברו…

התאספנו ביער חורשים, וערכנו סוג של סיור ביער. אורי הסביר על הצמחים והעצים. נתן לטעום עלים וקצת גבעולים. הילדים היו בשלב שיותר התלוננו על הקוצים, ואורי מייד הצביע על בתו בת ה-8 נטולת הנעליים. כן, כן, מה שקראתם.. סיור בין קוצי יער חורשים יחפה…

בסיום הסיור התכנסנו לארוחת צהריים, מייד הילדים התגייסו לחיתוכים. הכנו סלט חסה וירקות free style, מצה ברייט ענק בשילוב בצל ירוק ושאר עשבים, ושני תבשילים על הפוייקה של ירקות, אחד על בסיס גרגירי חומוס והשני על בסיס עדשים שחורות. בשבילי זה היה תענוג, תנו לי את זה כל יום כל היום ולא תהיי מאושרת ממני (ואפילו לא הרגשתי את החול שלא נשטף מהירקות טרם חיתוכם לסלט ולתבשילים). הילדים, איך לומר, פחות התחברו, התבעסו על הירוקים במצה ברייט, וניסוי לדלות תפוחי אדמה נטולי עדשים מהתבשיל…

לקראת הסוף כשהודיתי לאורי על הסיור, שאלתי אותו איך מגדלים ילדים "כאלה".. ושנינו חייכנו.. הוא אמר שפשוט חיים חיים כאלה.. ולי זה התחבר עם תובנות על חול המועד שתיכף יבואו בסוף הפוסט.. בכל אופן, לא יכולתי לסיים את הסיור בלי מחשבה קצת צינית שבטח אחרי סיור "אקולוגי אידיאולוגי" שכזה, יש כמה ילדים רעבים שיחפרו להוריהם עד שימצאו מבוקשם בסניף מקדונלדס הקרוב לביתם…

ד חול המועד

קצת נחים וקצת zootropolis
מה שאני אוהבת בחופשות זה שיש זמן לנוח מהן. כלומר, כמו פולניה טובה, אני אוהבת שיש לי את הזמן להתארגן בנחת (כן כן, כולל סידור הבית) לסוף החופש ותחילת השגרה. התוכנית היתה בעצם לקחת את הזמן, לנוח, כמובן שגם לסדר.. לתת להם קצת להיות מול מסכים (תוך כדי שאני מפרגנת לעצמי שנ"צ) וגם להוציא אותם מהמסכים לפעילות משותפת…(על פניו מאיים, בפועל, הרבה יותר קל ממה שאנחנו חושבים). אז מה היה לנו: משחקי קופסא לרוב (מדהים לראות איך אורי גדל וממש משחק איתנו אחד לאחד) כמו טאקי, קצת היער הקסום (משחק קסום ומהנה ביותר), כמובן סופר והערכות לטיול של המחרת.. טיול לגינה עם דובי ואופניים ובעיקר, רגוע.

גם אופניים, גם כדור, גם כלב וגם ילד מתוק, והכל בסיור אחד 🙂

אחר"צ הדרמנו לרעננה לצפות בסרט זוטרופוליס (zootopia).

האמת היא שההמלצות עמדו בציפיות. סרט מקסים על עיר קוסמופוליטית, נגיד תל אביב (נגיד), בה כל אחד יכול להיות כל מה שהוא רוצה ולא משנה אם הוא ג'ירפה גבוהה או עכבר קטנטן. ג'ודי הופס היא ארנבונת קטנטונת ולוחמת צדק שעוד מגיל טקן חלמה להיות שוטרת, ללחום ברשעים ולעזור לחלשים.. הבעיה היא שהכל נגדה, היא קטנה מדי, אין לה את המעמד הנכון, וגם ההורים שלה לא בדיוק מעודדים אותה להגשים את חלומותיה (הם פחות או יותר מעודדים אותה לא להגשים את חלומותיה כמו שאחר 576 האחים שלה ולהסתפק בעבודה במטע הגזר…). אבל כמובן שג'ודי שלנו לא מוותרת על החלום, מתקבלת בקושי לבית ספר לשוטרים ומסיימת מצטיינת כמובן. מוצבת בתחנת משטרת זוטרופוליס ומתמלאת באושר עד שהיא מגלה שהתפקיד אותה קיבלה הוא מתן דוחות חנייה. אבל ג'ודי שלנו לא מתייאשת וכמו מלכה, היא מחליטה שאם זה התפקיד, היא תהיה בו מצויינת…(מישהו אמר לימון ולימונדה??). הסרט ממשיך לתאר את סיפורה של ג'ודי, כולל חברות אמיצה ושובר סטירואטיפים עם השועל שכמעט וכבר גמר אומר להשלים עם התדמית שלו אבל כמובן שיש תפנית בעלילה.. כמובן כמובן שנותנים לג'ודי צ'אנס והיא מצליחה להציל את העולם, או לפחות את זוטרופוליס, בסצינות שלרגע נראו מתוך ה-Black List. ועוד לא אמרנו כלום על סרט בכיכובה של דמות נשית (ארנבת) עם חלומות וייעדים, שלא מוותרת ולא מתייאשת.. חינוך קולנועי גם למאיה וגם לאורי כמובן.

בדרך לסרט

ערב חג שני

חוגגים במדבר

אחרי שנתיים בהם חגגנו את ליל הסדר במדבר, השנה כבר השתנתה החבורה, וירדנו למדבר בחג השני. ירדנו ביחד עם חבורת בית זית. רחובנו הקט בבת חפר שלמזלינו יצא לנו לגור בסמיכות לאחלה אנשים שבנוסף גם יש לכולם ילדים באותם טווחי גיל.. אז טיול  [4] משפחות ראשון, או יותר נכון קמפינג [4] משפחות ראשון, הוא כמו התחלת דייט.. עוד לא ברור מה כל אחד אוהב, איך לאזן בין המנוחה לטיול, בין הנוחות לאתגר.. ובסוף כמו תמיד, זרמנו, לא הקשינו.. הלכנו על קווים כללים והאמת היא שהיה מוצלח.

בחרנו בחאן חי נגב, בעקבות זכרונות מוצלחים שהיו לנו ממנו מלפני כשנתיים. אז נסענו סוליקו ארבעתינו, ישנו באוהל מונגולי והסתכלנו על המשפחות שהגיעו יחדיו והיה נראה לנו שיהיה כיף לעשות את זה יום אחד…

ומאז אנחנו עושים את זה הרבה פעמים. גם סוליקו אנחנו וגם עם עוד משפחות. הילדים עפים על זה. פשוט מדהים איך הם לא צריכים כלום, לא אטרקציות, לא קולנוע, לא מכוניות להשכרה ופשוט נהנים בחאן. אז בינתיים עוד לא עוברים לגור שם אבל בהחלט חוזרים ומגיעים.

מעמיסים ציוד וילדים לחאן

נהנים בעין בוקק

עין בוקק

מים במדבר

סוף חול המועד – חזרה לחול (בלי מועד)
כמו בכל חופשה, אתה בעצם מבין שאלו לא החיים שלך אלא, אלו הרגעים בין החופשות שלך.. אתה מבין טוב מאוד כי כל מה שהיה כאן עד עכשיו תיכף נגמר.. הרוגע, השקט, החופש לבחור, האפשרות להיות איתם ולא להיות לחוצים שיש רק 4 שעות (במקרה הטוב 😦 ) אחר הצהריים להספיק להיות איתם וגם: לבשל/לסדר/לבדוק שיעורים/לשאול איך היה בגן/בית ספר/מקלחות/סיפור ולישון…. אויש, החופשים עושים לי טוב, אבל כמו פולניה טובה גם קצת לא טוב.. 🙂 אני שואלת את עצמי בעצם למה ומדוע.. קוראת לזה תסביך המזכירה (בלי להעליב אתכן אחיותי הנהדרות), אבל אחרי חופשות כאלו, פשוט בא לי להיות מזכירה, או כל תפקיד אחר שבו אוכל להגיע הביתה בנחת בשלוש/שלוש וחצי.. להיות נטולת לחצים, להנות מילדי.. לבשל איתם אורגני, לאכול עשבים ועלים כמו אורי ציזיק, לתת להם ללכת יחפים.. טוב נו, קצת נסחפתי…

ואז, כמו כל משבר, זה עובר לי.. לאט לאט.. אני מבינה שאם באמת הייתי רוצה אז אולי הייתי עושה את השינוי. אני גם יודעת שבאמת טוב לי בעבודה, וגם טוב לי איתם. אני יודעת שזאת החובה שלי למצוא את האיזון וכשאני איתם להיות איתם ולא להתפתות למליון ואחד דברים אחרים..ואני  גם יודעת שכמו שמישהו פעם אמר, שעם הילד הראשון שאת יולדת נולדים להם גם רגשות האשמה.. וכמו שסבתא יהודית אומרת: "הם יגדלו ולא יזכרו כלום"…. אז בין שתי האמירות האלו, ובין חופש אחד למשנהו, בין רגש אשם אחד לאחר, בואו נהנה מהדרך ולא נחכה שנהיה זקנים אלא פשוט נעצור מדי פעם לנוח ולפוש לצד הדרך…

"הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך."
[לאה גולדברג, "שירי סוף הדרך"]

Let it go 31 בינואר 2016

לפעמים רק צריך להניח לזה…

להפסיק ללחוץ

להפסיק להשוות

פשוט להניח לזה…

ואז הכל מסתדר, ואז הכל הרבה יותר קל…

 

באיזשהו מקום עם אורי אני מרגישה שפחות עשינו את זה, פחות הנחנו לזה ולו.. אולי זה קשור לרגשות האשמה שמלווים באופן קבוע את גידולו של הילד, שבאופן פרוזאי, בניגוד לאחותו שהיתה עם אמא עובדת מהבית עד גיל שלוש (כן, כן, עד שאחיה נולד), כבר בגיל חצי שנה אמא שלו (כן, זאת אני 🙂 ) החלה לעבוד משרה מלאה, כלומר, החלה במשרת הג'ינגול הבלתי נגמרת.

זה החל עם גן סבתא שזה לא כזה רע (במיוחד אם קוראים לה יהודית והיא גרה בפתח תקווה ולא חוסכת במתוק, טלוויזיה, ToysRus  וכאלו). וגם זה די הסתדר עם כך שהאמא עובדת בפתח תקווה, אבל זה יצר מציאות של "היכוני, הכני, רוצי". לצאת בסביבות שש, שש וקצת לכיוון מלאבס (כן, תעשו את החישוב מתי מעירים את הילד, אה נו, הוא גם ככה קם מוקדם/ גם ככה הוא נרדם באוטו/שקר כלשהו…), מגיעים לסבתא, מפקידים את התינוק (חצי שנה זה כבר גדול, לא ? :-)) עם שלל הסברים, הנחיות, מה כן ובמיוחד מה לא, וממשיכים ליעד הבא – עבודה. עובדים עובדים עובדים, די מעניין, לפעמים אפילו שוכחים שיש לך ילדים. אבל איכשהו כשהשעון מתקרב לארבע מתחילים להתכוונן… להרגיש לא נעים, לחשוב כמה שעות עשית וכמה חסר, ובעיקר, לברוח.. לכיוון הסבתא, להרים טלפון, להגיד שאת אוטוטו מגיעה, שאם אפשר שיהיה מוכן (מה מוכן? בהקשב! ), להכין אוטו, לברר אם הוא ישן, לקוות שלא הרבה מדי ושלא ירדם בדרך, כי בכ"ז רוצים גם שילכו לישון מתישהו. ואחרי חילוף מהיר עם הסבתא, הופ לסלקל (או שזה כבר כיסא/בוסטר) והיידה לכפר סבא… מגיעים אחרונים כמובן לגן של הילדה, ולוקחים אותה ואת רגשות האשם למחצית השניה של המשרה.

ואז פתאום, את מגלה שמשעמם לך. שאת אוטוטו בת 36, ועדיין אין לך תואר שני, וככה את לא תגיעי רחוק, ובעיקר את רוצה ללמוד, עוד, להחכים, ואולי יום אחד עוד להיות יועצת ארגונית (כן, בטח ..). סקר שווקים קצר מגלה לך שאוניברסיטה זה יפה אבל באמת לתל אביבים צעירים חסרי דאגות שעוד עובדים בעריכת תוכן או מלצרות, שבאוניברסיטה הפתוחה עם כל ההשלמות יקח לך לפחות חמש שנים (והי, רציתי לסיים לפני גיל 40..) והמון המון כסף, שהמכללה למנהל הכי נחשבת אבל הכי רחוקה וגם הכי יקרה, אז התפשרת על הקרובה לעבודה והיקרה.. 45 אלף שקלים שהיו יכולים להיות יופי של חופשה בתאילנד, הופקדו (איזה הופקדו, בתשלומים כואבים במיוחד) לטובת התואר הנכסף במכללה האקדמית אונו.

וכך החל הפרק השני ברגשות האשם בגידולו של אורי. נראה שכבר כתבתי על זה ה-מ-ו-ן. כאן, וכאן. וכשחושבים על זה, איזה ביזבוז שלא כתבתי על זה איזו תזה או אפילו דוקטורט. אז מה היה לנו? קודם כל פעם בשבוע לחזור מאוחר מאוחר (ומהצד השני לברוח מהעבודה מוקדם מוקדם) ולראות ילד בן שנה פלוס מחכה לי, ער!! עשר בלילה, אפילו יותר, והילד ער. מחכה לי. משלים זמן אמא. [ומסתבר שגם על זה כתבתי]. לכך התווספו שבתות ארוכות מדי שדייגו והילדים יוצאים בשלושה לטייל, לבקר, לסייר, ואני מתייבשת לאיטי מול המחשב, המאמרים, הקלסרים, הדפדפות, המרקרים, הקבוצה שפתחנו בפייסוש, והסיפורים שסיפרתי לעצמי על אקדמיה. כלומר א-כ-ז-ב-ה. בין לבין הילד החליף גן ושנה שלמה עשה סצינות פרידה בבוקר וגיחה למיטתנו כל ערב. כל ערב. עד היום [זה יגמר מתישהו נכון?].

וכך התרגלנו לכך.. אמרתי לעצמי שזה אוטוטו נגמר. בניתי פנטזיות על היום שאחרי, שאהיה בחורה חסרת דאגות (כן, כן, בחורה, כי בטוח ירדו לי איזה עשר שנים ;-)). והחיים נמשכו. הכל פחות או יותר היה רגיל. עברנו לבת חפר. הכרנו אנשים נפלאים. תקופת טיולים ומפגשים כיפיים. סוג של חמולה של פעם.

ואיפשהו אורי תמיד היה הילד השובב. אפילו כתבתי על כך, כאן. התרגלנו וכולם התרגלו לכך שהוא השובב. התרגלו זה גם המשפחה, גם החברים, גם הילדים מהגן. לרוב זה היה חמוד. חתול תעלול. לא מזיק. אפילו לרוב משעשע. עד שפתאום, יום אחד לא שמנו לב וזה התחיל להעיק. התעלולים הפכו להפרעות. החמידות הפכה לאי נעימות. פתאום אתה מגלה בבית שלך את הילד של האחרים. זה שלא הבנת איך לא שמים לו סוף, איך לא שמים אותו במקום. שאתה לא מבין איך ההורים שלו הגיעו למצב כזה, איך לא שמו גבולות. ופתאום שהיה נראה שמנסים לשים גבולות, אתה לא מבין, למה בצעקות. למה ההורים האלו מאבדים שליטה, מה זה צעקות. הי, אנחנו נגיד אתכם לרווחה.

אוףףףףףףףףףף זה לא היה קל. זאת היתה אולי התקופות הקשות יותר. שנינו לא ממש ידענו מה לעשות. לא הכרנו את זה ממאיה. הילדה הראשונה שהלכה לפי הספר (כן, כולל הterrible two שנגמר ממש בזמן) ופשוט היינו אובדי עצות. אז מה היה לנו בעצם? מה לא. הפרעות, התחצפויות, התפרצויות זעם, והרגשה שאם הוא היה יודע הוא גם היה מקלל. וכך זה המשיך. לא הולך לאן שצריך. לא בא כשקוראים לו. חוטף למאיה (אבל בחריגות מיחסי אהבה-שנאה של אח ואחות). בלאגן בשולחן ארוחת ערב. קם. בא. הולך לחדר. טורק דלתות (גיל 4, כן? ). מפריע כבר אמרנו, נכון? לא נעים כבר אמרנו, נכון? (אופס, הנה אמרתי ..).

גם בגן לא היה הכי קל. הגננות החלו לזמן ל"ימי הורים" שלא בלו"ז. כן, כן, אנחנו מדברים על גיל 4 רבתי. המשכנו להרגיש אבודים. לא יכולנו שלא להשוות. אחרי שסיימנו להשוות לאחותו, התחלנו להשוות לילדים האחרים. אלו שמקשיבים. אלו שיושבים ומשחקים משחק קופסא. אלו שמשחקים ביחד עם ילדים אחרים מהגן.

וכבר העזנו עוז לצאת מהארון ולבקש עזרה. ומההתחלה הן הגיעו, העצות. בצרורות. כולם ידעו את התורה. קודם כל, וחייבים לתת מקום של כבוד לסבתא מפתח תקווה שאמרה שאין בכלל בעיה. ומה אנחנו רוצים מהילד (מהנכד שלה..). שהכל בסדר. ואם יש משהו אז זה בטח בגלל הגננת… אח"כ הגיעו העצות של החברים. אתם לא מספיק אסרטיביים, את לא מספיק בבית. תשבו איתו. אל תשבו איתו. תהיו איתו יותר קשוחים, תהיו איתו יותר רכים.

וכבר התחלנו לחפש עזרה מקצועית. אדלר, נדלר. פרופסורים סופר יקרים, ומטפלים בלי תואר [אבל עם ה-מ-ו-ן ניסיון) זולים יותר. ומה כבר הם יגידו לנו, אמרנו לעצמנו, הנה עוד מאמר בשקל ממאקו.. ושיננו את כל כתבי רולינדר, דליות ועוד כמה ששכחתי… (טוב, בכ"ז 400 ש"ח למפגש הם סיבה מספיק טובה לעשות חושבין…).

ובמקביל בגן, פינוק. אז זהו שלא. אממ. איך אני אכתוב את זה שלא יפגע מדי (כי אני בטוחה שהיא לא התכוונה להרע), בואו נגיד שלא היו לה את הכלים. הילד סומן. על ידי שאר הילדים. כאורי שמרביץ ודוחף, כזה שלא זורם כמו כל הילדים למשחק קופסא רגוע, שלא מרכיב בניינים ומבנים. לזה שמזמינים אותו אבל הוא לא משתלב. ופתאום על הדרך הגננת זורקת משהו על כך שבמפגש הוא יושב עם הכיסא הפוך (נו, כדי שלא יקום בקלות באמצע המפגש…). בין לבין הגננת גם המליצה על שילוב. בהתחלה לא ממש הכרנו את המושג, זה רק התחבר לנו לאותם ילדים לא שלנו שתמיד ראינו מהצד. אלו שצריכים עזרה (לא שלנו, נו…). באחת ראינו איך הלך עלינו והלך על הילד. זהו. הוא אבוד. יסיים בלי מקצוע, אולי מכונאי או שחקן (לא ברור מה יותר גרוע :-)). האשמנו את הגננת. מה זה? עצלנית!!! למה הוא צריך שילוב. כי לך קשה בגן איתו? תלמדי את להסתדר… למה אנחנו? למה לשים על הילד סטיגמה. למה לסלול כבר מעכשיו את דרכו של הילד למוסכניק, אה, סליחה, שחקנצ'יק…זה הרי ברור שהוא יגדל ויסיים דוקטורט (סורי בן, זה הלחץ של הסבים… ) אז מה משתבש כאן בגן. אח"כ האשמנו את עצמנו. ברור. ילד שני (הי, הוא סנדביץ' בפוטנציאל!) עם פחות מדי פאזלים והנה צומח לך בבית ילד שזקוק לגננת משלבת. ואז המשכנו לאלו שהרגיעו. שאמרו שממש לא נתפר לו תיק ואם הוא ירצה הוא עוד יוכל להיות במאי.. ובכלל, נותנים לכם, תיקחו. בסה"כ אפשרות לתת לילד עוד זמן, עוד העשרה. זרמנו.

השיא הגיע, איך לא, במסיבת הסיום. דייגו איכשהו בדיוק טס לחו"ל מהעבודה, ואני הגעתי, אמא מותשת (מרוץ, זוכרים?), פלוס ילד פלוס אחות גדולה (אז מה אם אמרתם בלי אחים גדולים, נמאס לי להיות הפראיירית שתמיד לא מביאה, והי, היא יושבת בחוץ צמודה לסמארטפון ובכלל לא מפריעה). והנה המסיבה מתחילה. ואני, אף פעם לא אהבתי מסיבות סיום וכנראה לא סתם לא הגעתי למסיבת סיום תיכון, ולא לחלוקת תואר ראשון (טוב, תואר שני זה כבר הבורגנות והרצון לנחת להורים ולילדים… אבל זה כבר באמת פוסט אחר, כי הגלישה כבר גלשה מעל ומעבר..).

אז אם נחזור לעניינינו, מסיבות בגן הן הגרועות ביותר. כי הן בעצם מתחילות את הדרך בקונפורמיות. בעדריות. בלאבד את היחודי. בלהיות קבוצה. אף פעם לא אהבתי, כבר אמרתי? ובמיוחד מסיבות הגן של השנים האחרות. שהגננת כבר לא מסתפקת בעצמה ובנר מנייר על הראש והכל הופך לאולטרא סגול, לרועש, לקצבי, למי שמאמין לא מפחד ולטכנו, ולשיר אחד לפחות שאמור לרגש את אבאמא (מישהו אמר הללויה בגיל ארבע?), והילדים במבט מזוגג לא מפסיקים להסתכל על המפעילה, או יותר נכון על המדונה שלה. בקיצור, לא מתחברת. אלו רגעים שהבורגנות שלי, יחד עם רענן שקד מראים לי אצבע משולשת.. והערכים שלי, או איך שחשבתי שהערכים שלי יהיו, מתנפצים לי בפרצוף. שאני מבינה שהפכתי להיות כמו כולם. שלא גידלתי את הילדים שלי במדבר, זבי חוטם וקרועי בגדים, שלא לקחתי אותם לשנה מסביב לעולם (כולל הודו, ברור), אלא פשוט בחרתי לעבוד משבע עד שבע, לג'נגל, לרוץ במרוץ ולגור במקום סמי בורגני, כמו כולם. 

ואז במסיבה, אורי, רחמנא ליצלן, לא הסכים לשתף פעולה. ובניגוד לילדים מופנמים שמתיישבים על אמאבא ומסרבים לקחת חלק בריקוד, אורי פעל אחרת. הוא הפריע. הוא הלך לילדים אחרים. עשה צחוקים. כשכולם ישבו הוא עמד, כשכולם עמדו, הוא ישב. שהתכנסו, הוא יצא, כשהתפזרו, הוא.. נו, הבנתם. מדי פעם הסייעת הרחמנייה לקחה אותו אליה, ספק מחבקת, ספק מתרה בו להסתדר ולהפסיק להפריע.. אבל זה לא נמשך להרבה זמן. ואז, רגע השיא, אולי בעצם הקתרזיס, הילד ממשיך להפריע והגננת, אוחזת בידו, ובלי להפריע לסדר השירים שואלת: "איפה האמא???". ואני ממהרת ללכת אליו, מבויישת כמו לא יודעת מה, אבל בתכלס כועסת עליה, האמא?? שכחת מי הילד.? שכחת איך קוראים לי? מה קרה, איפה החמלה על הילד??? איפה הניסיון להבין? איפה הניסיון שלך?? ואני מפלסת דרכי מבין הרוקדים הצעירים לאורי ועם מבט של: "הסתבכנו יקירי" מבהירה לו שאו שאני יושבת לידו, או שהוא בא לשבת איתי. והילד לא מסכים לאף אחת מההצעות. אז אנחנו מסכמים שהוא יוריד פרופיל, יעשה כמו כולם, ונקווה שיגמר מהר. כפי שכבר הבנתם, מרגע זה חיכיתי (ואולי גם הילד) שהמסיבה הארורה תיגמר. והיא אכן נגמרה, הילדים שעטו החוצה לרבע פיתה עם חומוס, פסטה ואבטיחים ובין לבין שיחקו בחצר וראיתי איך הילדים מקניטים את אורי. מחכים שהוא יכעס וירביץ. מציקים. ואז הבנתי שראיתי זאת גם במהלך המסיבה.  ופתאום הכל היה לי ברור. שהשנה הזאת לא היתה לו טובה וכמה טוב שהיא נגמרת. ולסיום איזו אמא חכמה אמרה לי: "זה קרה לי גם, עם הבת, ושימי לב שלא יתייגו לך את הילד".

ופתאום משהו השתחרר, הסתדר. נרגע. אנחנו נרגענו. בלי ייעוץ, בלי קבוצת הורים, ובלי רולינדר ודליות. עוד לא התחלנו את השילוב, אפילו לא את הגן החדש, אבל משהו בקיץ הזה שינה את כללי המשחק. חזר אלינו הילד. הי, זה אותו הילד. הוא עדיין רב עם אחותו, עדיין דבוק למחשב, מדי פעם עוד צועק ומתעצבן אבלאיכשהו עוצר את זה בזמן. והנה פתאום אני תופסת אותו על חם יושב ומרכיב לגו.. לבד, בשקט. והנה הוא מזמין חבר לבוא אליו. ומשחק איתו לא רק מול המחשב. אז מה קרה לנו.  איך חזר לנו הילד. לא מאוד ברור. אולי זה הטיול קיץ לבולגריה? עשרה ימים של הורדת הילוך. של להיות אנחנו עם עצמנו. כמעט בלי מסכים, הרבה עם קלפים. ואחד עם השני. ונסיעות ברכב וכל אחד בוחר את השיר שלו. ואליעד נחום… כנראה שגם אנחנו חזרנו אליו. נרגענו. המשכנו לחבק, לאהוב, ולהיות שם בשבילו.

היו גם סיבות אובקטיביות. let's face it, הילד גדל. סיים את שנת הארבע המאתגרת. התחיל להתאזן בין הרצון והקנאה להיות כמו אחותו הגדולה ושאר הילדים הגדולים ממנו בסביבה לבין היכולת לממש. פתאום התסכול פחת. והתחלנו גן חדש. חובה. ושוב ילדים גדולים (מי אמר יליד נובמבר ולא קיבל), אבל עם גננת מדהימה. עם כלים וניסיון, שמצליחה להתחבר לילד, לקבל אמון ולתת לו בחזרה המון. ועם גננת שילוב ללא קרניים וללא פנקסים. כזאת שלוקחת את אורי ועוד כמה ילדים ופשוט, כפי שסיפרו לנו נותנת לו זמן איכות.

וסיפור קטן לסיום. השנה אורי התחיל חוג כדורסל. טוב נו, הגובה מחייב :-). האמת היא שהוא ביקש גם כדורסל וגם כדורגל. אמרנו שנתחיל באחד והוחלט על כדורסל, הסביר משהו על מיומנויות טובות שמגיעות מהחוג הזה. ושוב הרגשנו שאנחנו חוזרים אחורה. מצד אחד, בבית, הילד מפליא בכדורסל. ומצד שני בחוג זה לא הולך. הוא התפזר. כל הילדים מכדררים בכדור, אורי זורק אותו רחוק. הילדים ממלאים אחר הוראות המדריך, אורי הולך הצידה, מטפס על המזרן או יושב מאחוריו. דיברתי עם המדריך. אמא מודאגת ששואלת מה יהיה… והמדריך אמר לי, תראי, לא למדתי פסיכולוגיה אבל אני רגוע. יהיה בסדר. האמנתי למדריך, ורק לא הבנתי למה לא נהיה בסדר. למה כל הילדים האחרים זורמים בחוג ואורי לא מוצא את עצמו. מה לא ניסינו כדי להתמיד בחוג? שוחד קל בקלפי סופר גול, התראות, שכנועים ועוד. וכלום לא עזר. באחד האימונים האחרונים מצאתי אותו מתחבא מתחת לאחד המזרנים. ניגשתי אליו (כועסת, ברור), אמרתי לו שככה אנחנו לא ממשיכים והולכים הביתה. הוא לא רצה לצאת. אמר שהוא רוצה לפרוש, ושהוא לא מצליח וגם גרוע. אויש, מה שזה עשה ללב שלי…  יום למחרת הוא לא הרגיש טוב, ובערב כבר מצאנו עצמנו במיון במאיר (הכל טוב ונגמר טפו טפו) אבל איכשהו חשבנו שאולי זה היה קשור. היום, חזרנו לחוג, והריטואל התחיל מחדש. ואז הבנתי let it go. שחררי. פרגני לילד. הכל בסדר. לא חייבים להתחיל חוג בגיל חמש. אפשר גם יותר מאוחר, ואפשר גם בלי בכלל. משהו בי אמר לי שזאת החלטה שכבר היינו צריכים להחליט מזמן, אבל מוטב מאוחר וכו'.

והנה, רצף הארועים מהשנה הקודמת, שלא הצליחו לצאת בפוסט משלהם, יצאו להם בפוסט אחד שלם. Let it go. כל כך פשוט. נתראה בשמחות!

 

 

קורות האם האובדת (2) 5 במרץ 2013

את הרעיון לפוסט הנוכחי כבר התחלתי לגלגל בעיצומו של הטרימסטר הקודם. מצאתי את עצמי נמצאת באחת התקופות, אם לא ה – לחוצות שהיו לי אי פעם, מנסה – ללא הצלחה יתרה, לתמרן בין עבודה במשרה מלאה, שני ילדים ולימודים לתואר שני, ושרויה בסיטואציות לעיתים מלחיצות, לעיתים הזויות, ובכל מקרה, כאלה שהיה נראה לי ששווה לכתוב עליהן. כמובן שעומס הזמנים לא הותיר לי יותר מדי זמן להתקדם עם הפוסט. והנה, עם הזמן, תוך כדי הטרימסטר הנוכחי ולקראת סיומו ותחילת תקופת הבחינות הבאה עלינו לטובה, עושה רושם שנקרתה הזדמנות נדירה לסיים את הפוסט, בתקווה לעשות זאת לפני סיום התואר.

אז איך הכל התחיל? להלן העובדות היבשות. חודש אוגוסט. משרה חדשה, מאתגרת ומעניינת בטירוף ומלאה בטירוף, שדורשת השקעה, בשעות, במחשבות גם מחוץ לשעות העבודה (הי, לא אמרנו כשסיימנו להיות עצמאים ששמים גבול בין הבית לעבודה וכבר לא עובדים מהבית? במיוחד אם לא משלמים לך על זה? אז אמרנו… אגב, יש לזה ביטוי "אזרחות ארגונית" שהעובד בארגון עובד, על פניו, ללא תמורה. כמובן שהתמורה היא אחרת, אתגר, עניין, מטרה הרבה יותר גדולה שניצבת בסוף הדרך ושאם היא תושג, היא תשיג בעבור העובד תמורה הרבה יותר גדולה…).

השלב הבא – סוף אוקטובר – לימודים חברים. תואר שני, מנהל עסקים בהתמחות של ייעוץ ארגוני. עם שיעורי השלמה (למה, למה לא יכולתי לעשות בתואר הראשון – עם כל המעברים והחלפות החוגים –  לפחות חוג אחד מדעי החברה ?? 😦 ולחסוך לי את הסטטיסטיקה, המבוא להתנהגות ארגונית, מבוא לשיווק, you name it – i did it, בטרימסטר הנוכחי כמובן). אז בתוספת ההשלמות, יצא שהגעתי ללימודים 3 פעמים בשבוע. פעמיים באמצע השבוע, ועוד יום שישי.

עכשיו בואו נחבר את הלימודים עם העבודה (אה, וגם הילדים, נכון :-)). אז זה הולך ככה, העבודה דורשת 9 שעות עבודה ביום. ולא, לא ניתן לעבוד מהבית. למה? ככה! (אגב, זה עוד לפני ובלי קשר למנכ"לית yahoo השנויה במחלוקת…). הלימודים בפעמיים בשבוע הם מהשעה 16:30/17:00 עד 21:15.. אה, ושכחנו שאין יותר מדי חנייה באזור העבודה, ויש יותר מדי פקקים ביציאה מכ"ס, מה שהביא (ומביא) אותי, ברוב הימים לצאת מהבית בשעה 06:30, ולהתייצב בעבודה בכיף שלי בשבע אפס אפס. ואם תחשבו את כל השעות, תראו שביומיים של הלימודים אני צריכה לצאת לפני השעה 16:00, ועוד איזה יום גם לצאת לפני ארבע כדי להוציא את הילדים מהגן, אתם יודעים, שלא יתחילו לדאוג ולשאול שאלות בגן… אז זה יוצא שביומיים הנותרים אני צריכה להישאר עד 18:00-19:00, כדי "להשלים שעות".

 

אני לא יודעת אם קיבלתם את התמונה המלאה, אז אני אנסה להציג אותה מעוד כיוון. יומיים בשבוע היה יוצא שיצאתי מהבית כשהילדים עדיין ישנו וחזרתי כשהם כבר ישנו… לא כיף! היו כמה פעמים של שיעור משמים במיוחד, שפשוט מצאתי את עצמי אומרת לעצמי, טוב נילי, חליק עם החריש, תתנהגי כמו כל סטודנט מצוי ותבקשי צילומים בסוף הסטימסטר ובינתיים תלכי לראות את הילדים שלך!!!

אוף, זה היה קשה. בעיקר עם אורי שהיה קטן מדי כדי להסביר לו את הסיטואציה החדשה, אבל גדול מספיק כדי להבין שהוא לא רואה את אמא שלו. מצד אחד הוא היה ישן קל, ומתעורר בבכי וסצינות קורעות לב (במיוחד של אמא) כשהוא היה "תופס אותי" "בורחת" לעבודה… מצד שני, אם הוא היה מתעורר כבר לאחר שהלכתי, הוא היה מרביץ סצנות לדייגו, עם בכי ודרישות בלתי מתפשרות ל"אמא".

וזה המקום לתודה הראשונה, לבעלי היקר והמקסים, שלא היה לו קל כל בוקר, גם להעיר את שני הישנונים שלי ולהאיץ בהם להזרז לגן וגם להתמודד עם הבכי של אורי והגעגועים לאמא… ואולי צ'אלש לא פחות חשוב הוא שב-99% הוא מנע ממני את המידע שבטח לא היה עושה את החיים שלי יותר קלים בכל העומס שנוצר.

לא לקח לאורי הרבה זמן להבין שאמא כנראה מגיעה אחרי שהוא הולך לישון. זה הוביל אותו פשוט לחכות לי. כן, 22:00 בלילה, אני מגיעה הביתה אחרי הלימודים ואורי, כולו אנרגיות חיוכים והשתוללויות ובכלל לא הולך לישון, מכייף עם דייגו שרק מייחל שהילד ילך לישון. לא אשקר, זה הכי לא חינוכי והכי לא בריא לילד, אבל אני מתוך האגואיזם והרצון שלי לראות אותו, שמחתי כשהוא היה נשאר ער.

אם היה מישהו שהיה שמח מהסיטואציה, הן בטח הגננות של הילדודס. לא עוד אמא נילי שמתעניינת, ושואלת, ומעירה אם הסייעת לא אמרה שלום לילד לאחר שהוא נעדר מהגן כמה ימים בשל מחלה, לא עוד אמא נילי שמקטרת עם שאר האמהות על הגננת הזאת, או על הפעילות הזאת, או שביום המשפחה, רחמנא ליצלן, הגננות הגישו רק מאפים ודברי מתיקה וסרבו להגיש צלחת פירות (אגב, עד היום אני לא מבינה אותן). מה אני אגיד לכם, לא סתם אומרים רחוק מהעין, רחוק מהלב, בכל מקרה, עם ה"בקושי" אחר צהריים אחד שהגעתי לקחת את הילדים, ולרוב בדקה ה-90, לא היה לי ממש ממה להתרשם, לא לטובה ולא לרעה. באתי, קיבלתי ילדים שמחים ולא היו לי טענות…

מה שכן, העניין הזה שכמעט ולא הייתי מגיעה לגן הביא אותנו לשלל פאדיחות שאני בטוחה שהפכו אותנו להורים הכי "מרוכלים" בקרב הגננות. אינספור פעמים לא הבאנו "איצטרובלים, ירקות, פירות הדר, פומפיה, תשלימו את החסר", מאיה פספסה לפחות יומולדת אחד. אין פלא שהילדה לומדת להיות אחראית. וכך יום אחרי חופשת הפורים, מאיה לא מספיקה  להגיד שהיא צריכה ללכת לגן עם פיג'מה. אנחנו נשבענו לעצמנו שלא ראינו אף פתק ושהילדה ממציאה ואיך נשלח אותה לגן עם פיג'מה כשכל החברים לבושים כרגיל והיא תהיה יוצאת הדופן… אבל איכשהו, משהו גרם לנו לא לסמוך על האינסטינקטים שלנו ולשלוח אותנו לברר עם אמא  אחרת… וכמובן שהסתבר שהילדה צדקה, ואנחנו מיהרנו להוריד פרופיל ולהודות בטעות. כמובן שאין מה לדבר על ועד ושאר התנדבויות השנה.

יותר מדי פעמים הגעתי לאסוף את מאיה בדקה ה-99: מגיעה לגן, רואה את מאיה  ועוד איזה ילד של הורים עסוקים לבד בגן עם הגננות מעסיקים את עצמם ומיד תוך כדי הרגשי מחייכת את החיוך הכי גדול ושואלת: "ואיפה הילדה האחרונה והכי חביבה בגן?". אתם הייתם קונים את זה?  גם לא מאיה ששאלה אותי למה תמיד אני מגיעה אחרונה.. אגב, זה גם הצטרף לשאלות של למה אנחנו תמיד ממהרים, ולמה תמיד מאחרים…

הרבה פעמים זה היה מעבר לדקה ה-99 (ככה זה שמסתמכים על 20 דקות וקצת זמן נסיעה פ"ת – כפר סבא, ובחוצפה מתרחשת לה תאונת דרכים, וכמובן שזה היה ביום שלא פתחתי את ה-WAZE). מזל שבצמוד לגן יש גינה שתמיד כמה ילדים משחקים בה אחרי הגן, והייתי יכולה לבקש מאיזו אמא להוציא את מאיה ולשמור עליה עד שאגיע.

מאיה גם נאלצה "להפסיד" כמה קבלות שבת ברצף. כיוון שבימי ששי אני לומדת ודייגו עובד ואורי מסיים את הגן ב-12:00, יוצא שהרבה ימי שישי דייגו לא מספיק להביא את אורי, ולכן אנחנו מגייסים בפעמים אלו את סבא טיטו או באבי (סבתא בספרדית) אלי להוציא אותו. עכשיו, ההיגיון היה אומר להם להוציא כבר באותו הזמן את מאיה (גנים צמודים) וזה מה שהם היו עושים איזו תקופה עד שבאיזשהו שלב הגננות הסבירו לנו יפה שאנחנו לא יכולים להוציא את הילדה לפני הזמן על בסיס קבוע (גן עירוני, לא צחוק), ומאותו רגע, הסבים נאלצו ללכת ולחזור פעמים לאותו מקום בהפרש של 45 דקות (די תיק ביום שישי בצהריים). כמה וכמה פעמים, כדי לחסוך לסבים את הצורך לקחת את הילדים בשישי, פשוט ויתרנו לילדים עם גן בשישי, והם כבר ישנו מחמישי אצל הסבים. וכל פעם מחדש כשהייתי רואה את הSMS מהגננת של אורי: "הי, מה שלום אורי", הרגשתי כמו תלמידה שהבריזה מהבי"ס ושהמורה עולה עליה 🙂

ואם חשבתם שאין עוד עובדות חדשות, אז קבלו את זה: גם דייגו לומד. ככה זה הבחור, לא מספיק לו דוקטורקט, לא מספיק לו משרה שרוב האנשים לא היו מחליפים (למישהו כואב הגב?), הוא החליט שהוא רוצה משהו אחר, אחר, אבל בתחום קרוב. ארגונומיה. ייעוץ ארגונומי. ואת זה הוא לומד. לתואר שני, דרך האינטרנט באוניברסיטת נוטיגהם באנגליה. כן כן, מה שאצלנו נחשב קוריוז בעולם הגדול כבר נעשה על בסיס קבוע. אז מה זה אומר שהוא לומד? אמנם לא יוצא לאוניברסיטה 3 פעמים בשבוע, אבל הרבה יותר מזה מול המחשב. לומד עצמאית, ובינרים, ובעיקר, כותב עשרות אלפי מילים על נושאים שונים (עבודות בקטנה..). מה שמביא אותנו לפסקה הבאה…

לבד, עם המבחן, שבתות וחגים. בואו נהיה כנים, לא ראינו הרבה את הילדים בטרימסטר הקודם בכלל ובתקופת המבחנים הקודמת בפרט. לא באמצע השבוע ועם תקופת המבחנים, גם לא בסופי השבוע, בהם היינו מחוייבים ללמוד. אז השגרה היתה אחת מכמה: או שהיינו מגיעים בשישי בערב לארוחה והילדים היו נשארים לישון, או שסבא טיטו היה לוקח אותם מהגן בשישי אחרי צהריים ואנחנו היינו מגיעים בשבת לארוחת צהריים, ובמשך כל השבת לומדים. וכך, שבתות יפות ושמשיות, כל עם ישראל מטייל ומעלה תמונת לפייסבוק, ואנחנו בין קירות ביתנו קוראים, לומדים, כותבים ומתבעסים.

הביקוש לביביסיטריות גדל
אז כן, התחלנו להגדיל את כמות השימוש בביביסיטריות. אמנם הסבתות משני הצדדים עזרו, אבל זה לא הספיק וכך עמדנו על ממוצע של פעמיים בשבוע ביביסיטר (ככה בקטנה, מ16:00 עד 19:00). הילדים די התרגלו לעניין. מאיה אפילו ממש שמחה על העניין, כי בגן יש כמה ילדים שיש ביביסיטריות שאוספות אותן באופן קבוע וזה נחשב כבוד. היו כמה וכמה פעמים שכשבישרתי למאיה בשמחה שבסוף לא צריך לקחת ביביסיטר כי אני מצליחה לצאת מהעבודה קודם לכן, היא די התבעסה על כך.

מעגלים פינות (ומקצרים זמנים)
אין הרבה זמן, את זה כבר הבנתם, ולכן עשינו כמה וכמה דברים שעזרו לנו עם הסיטואציה, ואגב, אני כבר מכריזה, לצורך העדות שכשאצטרך לתת בעוד 20 שנה, שחלק מהעובדות הן (לא) פרי דמיונה של הכותבת. למשל, די בקבוע הילדודס ויתרו על הפיג'מה והלכו לישון עם טרנינג. למה? בוקר. ככה על הבוקר לא צריך להתחיל להתעמת עם מאיה על מה כן או ללא ללבוש, היא לא שמה לב והנה היא כבר לבושה וחסכנו 10 דקות. ומפאת הבושה לא אכתוב כאן עוד עיגולי פינות נוספים שעשינו, אבל אתם יכולים לחשוב על אפשרויות נוספות לקיצורי זמן בבית משפחת לנדאו-מרקיאר.

תזכירו לי?
תחת תזכירו לי ניתן להכניס את כל שלל הפעילויות שהושעו/שלא הגעתי אליהן/ ששכחתי איך מאייתים, והכל מפאת חוסר הזמן. YOU NAME IT – I DIDN"T DO IT. קניון? לא. סופעונה? בעונה הבאה. מסעדות? סליחה??? מפגש עם חברות? אה, כן, היה אחד בינואר (מזל שמישהי חגגה יומולדת), סרטים? "ה"בילוי שלי ושל דייגו", פשוט לא בא לידי ביטוי במשך חודשים רבים. יוגה? הלכה הכרטיסיה לכתוב לבלוג – נו ראיתם את הדיליי. בישולים? עושה טובה כשמכינה פשטידה ומרק פעם בשבוע. אפייה? מזל שזה במסגרת הפעילות עם מאיה אחרי הצהריים. טלוויזיה? מזל שיש אינטרנט. בקיצור, פשוט אין זמן. והשיקול הוא ברור: אם את לא צריכה ללכת ללימודים, ולא צריכה להשלים שעות בעבודה, ואת מסיימת מוקדם, את פשוט טסה הביתה לראות/להיות עם הילדים ולא לעשות שם דבר אחר מלבד זה. כן, זה נקרא סדר עדיפויות, וכן, אני יודעת שאני צריכה להסתפר.

בלתי הפיך?
כששיתפתי את מכרי בעומס ובתחושות הרגשי שיש לי על כך שאני לא רואה מספיק את הילדים, התגובות היו שונות ומגוונות. אמא שלי כמובן, מיד קמה לסנגר עלי (מעצמי כמובן, ואולי מעוד כאלה שחשבה שהם מעבירים לי מסרים שליליים) ואמרה לי: "זה בסדר, הם גדלים מצויין, את צריכה לפתח ולהשקיע בעצמך, ואת עוד תראי איך תצטרכי לרדוף אחרי קצת זמן איכות עם הילדים". יעני, אל תקחי ללב. הילדים יגדלו מצויין אם כך או אחרת. אז מצד אחד זה נשמע  קצת הגיוני, אני זוכרת את עצמי בתור ילדה לאמא עובדת ופעילה, חוזרת לבית ריק  (ילדת מפתח קראו לזה אז), אבל לא זוכרת שום תחושה של חוסר. מצד שני זה לא ממש משכנע  אותי, ואז אני נזכרת גם בקולגה לעבודה, שכשהייתי מספרת לה על העומס, היא היתה שואלת אותי: "אז למה את לא משחררת קצת?", "למה את לא עובדת קצת פחות?", "אז ירדו לך שעות במשכורת – אז מה? זה לא שווה את הזמן איכות עם הילדים??". אז האמת היא  שהשיחה  עם הקולגה קצת הורידה לי אסימונים. והבנתי שקצת הגזמתי. תרם לכך גם דייגו, שמצד אחד מנע ממני את הסצנות של הבוקר, אבל מצד שני, ידע גם לרמוז לי בעדינות כי "לא יקרה כלום אם בוקר אחד אשאר עם הילדים ואקח אותם לגן". וכך החלטתי על איזון. האמת היא שגם עזר לכך העובדה שבטרימסטר הנוכחי ירד לי יום לימודים ועמדתי רק על יום לימודים אחד בשבוע ואחד בשישי, ופשוט החלטתי להוריד הילוך (טוב, אולי חצי הילוך…). וכך התחלתי לאזן בין ימים שאני מסיימת מאוחר ולהגיע בהם טיפה יותר מאוחר (מי ישמע, ב-09:00), ובימי חמישי, אותו יום השלמת שעות, להבין שהשלמת שעות זה יפה, אבל חמש אחרי צהריים זאת בהחלט שעה הגיונית לצאת בה הביתה ביום זה.

אז זה הסטטוס לבינתיים. מי שעוקב אחרי הבלוג והפוסטים המתפרסמים בו יודע כי הסטטוסים, בהתאמה לרשת החברתית, הם מאוד דינאמיים. אין לדעת מה ילד יום. אני משערת לעצמי שכמו שעכשיו החלטתי להוריד הילוך (הכל יחסי אתם יודעים, זה לא שאני רואה את עצמי פורשת ומגדלת את הילדים בגידול ביתי וגם לא עובדת בחצי משרה), יגיעו שוב תקופות לחוצות שהילדים מאופסנים אצל הסבים, מצד שני הלימודים גם תיכף הלימודים מסתיימים (פחות משנה – באמת בקטנה) ואז בכלל יהיה לי המון זמן פנוי שאני לא אדע מה לעשות איתו….

החופש – יש לו סוף 18 באוקטובר 2012

==== פוסט זה מוקדש לחברתי היקרה מריאנה, שהברזתי לה ברגע האחרון מהרצאת הורים, וזאת מתוך הרצון לסיים את הפוסט סוף סוף…  אוהבת אותך – מקווה שאת לא כועסת 🙂 ====

ואו, איזו חופשה זאת היתה. נראה לי שהרבה זמן לא חוויתי חופש כה ארוך. זה התחיל כרגיל; כמו בכל חג, גם השנה חילקו בעבודה את לוח החופשות וראיתי את "החופשות המרוכזות" – בערבי החג, בחול המועד ואפילו יום גשר.. ושוב התעלמתי מזה ביני לבין עצמי וידעתי שאגיע לעבוד לפחות בחול המועד ביום הגשר לאחר כיפור. למה? זאת שאלה טובה.

כנראה שעברי בעבודות לפי שעות/מעבידים שלא מפרגנים בחופשות מרוכזות/עצמאית, שרק חבל לה על ימי חופש, מנעו ממני לשחרר ולראות את היופי בכך שמפרגנים לך חופש. נכון, הוא על חשבוני. נכון, אין לי יותר מדי ימי חופש (בטוח לא בכמות שמצפים ממני לקחת) ואני צפוייה להיות במינוס, נכון, פעם כבר הורידו לי כסף על החופש שלקחתי לנסיעה לארגנטינה (מה לעשות, לעיתים לעובד יש רצונות משל עצמו ומועדים משל עצמו לחופשה), נכון זה היה חצי מהמשכורת, נכון שמזל שנסענו :-).

אז כבר בדקתי ועשיתי התאמות עם הלוח חופשות של הילדים, וראיתי שבחול המועד וביום גשר לילדים יש גן ואין מניעה להגיע לעבודה, וכבר תכננתי מה אעשה בימים האלו, ואפילו הייתי מספיק משכנעת בפירוט המשימות שעל הפרק שקיבלתי בלי בעייה אישור מהביג בוסית שבדר"כ לא מאשרת, להגיע בחופשה.

ואז פתאום אמרתי לעצמי, למה? מה בוער לך? למה את חייבת להתלהב ולהתנדב? קחי לך חופש. תנוחי. תעשי את כל הסידורים שבעולם. תקני לך תיק (סוף סוף), תלכי לארוחות בוקר עם דייגו, תבשלי, תאפי,כתבי (פוסטים) תבקרי את סבתא, תפגשי חברים, תטיילו, הרבה, תהיי עם הילדים, תהני.

 ופתאום זה היה כל כך ברור שאין טעם להגיע לעבודה. פתאום זכרתי משפט שפעם מישהי שעבדה  איתי אמרה לי (אולי זה היה כשרציתי לבוא ולעבוד בערב חג…) "רוב בני האדם מצטערים על כך שעבדו יותר מדי ולקחו פחות יותר מדי חופש – ולא להפך".

זה כמובן הצטרף לעובדה שבקרוב אני מתחילה ללמוד, בתוכנית מאוד אינטנסיבית שאמנם תסתיים בעוד שנה וחצי בדיוק, אבל השנה וחצי הקרובה הולכת להיות מאוד מאוד מאוד לחוצה, עמוסה, בלי יותר מדי זמן איכות עם הילדים, ועם 2-3 ימים בשבוע של לימודים, בתוספת משרה מלאה כמובן ודייגו שיש לו עוד טרימסטר 2 לסיים את התואר שלו.

אז זהו, ההחלטה התקבלה ומכאן הכל היה הרבה יותר פשוט, דבר ראשון לצייר את לוח חגי תשרי ולהתחיל לצבוע אותו. ידענו שאנחנו רוצים לנסוע לפוש בטן גב (טוב, תיאור קצת מוגזם בהתחשב בעובדה שמדובר בחופשה עם הילדים). אני הייתי בעד אזור עין גדי/ים המלח כבר המון המון זמן, זה פלוס העובדה שזה יחסית (לאילת) קרוב, הביאו אותנו לבחור בדקה ה-90 במלון מרידיאן ים המלח.

המועד שנבחר לחופשה (וסליחה עם הצמים) היה יום כיפור ויום הגשר שלאחריו. האמת היא שזה באמת היה בדקה ה-90, כי בהתחלה תכננו לעשות את יום כיפור בבית. רציתי את החוויה של האופניים בליל כיפור שפוגשים את כולם במרכז העיר. זה עושה הרגשה של פעם כיפית כזאת וגם למחרת, הכל רגוע ושלו. אבל המחירים הזולים משמעותית הובילו אותנו לפתוח את החופשה ביום כיפור כאמור.

היה מוששששששששששששששששששששששלם. באמת. בניגוד להרגלנו בשנתיים האחרונות יצאנו מוקדם מהבית (כן, כן, מאז שאנחנו הורים לשניים אנחנו גרועים ביותר בעמידה בזמנים). זה היה שילוב של הכנת התיקים ערב/לילה קודם והגעת העוזרת בבוקר הנסיעה. ואין מה לומר, השתלם. הגענו לשמורת עין גדי – נחל דוד בסביבות השעה 11:00, וטיילנו בשמורה כשעתיים. בגלל שהיה חם, ושהלכנו בקצב איטי מאוד, אפילו לא הגענו למפל דוד, אבל זה ממש לא היה משנה. נהננו מהרגע, מהיופי של המקום הקסום הזה. מדהים כמה טבע מדהים יש כאן (חזרתי על עצמי – אני יודעת :-)).

עין גדי

עין גדי

ההיית

או חלמתי חלום…

כמובן שתוך כדי הטיול היו לי DEJAVUS לתקופת הש"ש (שנת שירות) אותה העברתי במקום הכי נמוך בעולם. על הבקרים אותם העברתי בצד הנחל והמעיינות, על העימותים שהיו לי עם האורחים במקום (מי את שתגידי לנו להרים את הלכלוך/לא לעשן/לא להדליק אש). זאת היתה תקופה נהדרת בה חייתי טבע 24 שעות, הכרתי אנשים מדהימים שחלקם נשארו חברים שלי עד היום, וצברתי חוויות נפלאות שחלקן הן מצע לפוסט משל עצמן.

לאחר הטיול בנחל דוד, המשכנו למלון. המלון כמו כל מלון, גדול, שטיחים, עצים מלאכותיים במרכז. אני מראש הנמכתי ציפיות… ובזכות זאת הופתעתי לטובה. מהמיטה הגדולה, מהאמבטיה המרווחת (נשמע כמו דירה להשכיר) שכללה גם אמבטיה וגם מקלחון.

התמקמנו בחדר וישר לבריכה (הילדים ישנו בין לבין בנסיעות, לא היה מצב לשנ"צ). הבריכה היתה אחלה, גדולה, מחוברת לחלק רדוד מאוד לילדים, עם מגלשה כיפית שאורי מצידו (גלש, בטח גלש), ברגע שנגע במים כבר דרש: "עוד-פם". בנוסף היה לבריכה חלק נוסף נפרד למבוגרים – כלומר, בלי ילדים מפריעים, שם אפילו הספקתי לבקר פעמיים ולשחות כמה בריכות לא רעות בכלל שהבהירו לי, אם היה ספק, שאני ממש, אבל ממש, לא בכושר.

.

.

היה כיף במלון. רגוע יחסית, ישנו ממש טוב. כמובן שבכל בוקר מצאנו את עצמנו 4 באותה המיטה.

ככה זה התחיל…

ביום האחרון אפילו התפנקתי ב-20 דקות שלמות בבריכות המלח של המלון – ל-ב-ד. ואו, זה היה מוזר, לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי, שלא צריך להקשיב למאיה, לא להשגיח על אורי… היה עוד בוקר שהקצתי מוקדם (אמרתי כבר שישנו טוב…) ולקחתי לעצמי זריחה עם ספר מול הנוף. האמת היא, אחלה נוף. מצד אחד הבריכה, מצד שני ההרים וים המלח. שינוי משמעותי עבורנו שלרוב מוותרים על נוף תמורת מחיר סביר (ומעודדים את עצמנו במשפטים פולניים כמו: "במילא שמגיעים לחדר כבר חושך/עייפים ורוצים לישון") וזוכים בחצר האחורית במקרה הטוב.

הנוף מהחלון – פעם ראשונה שאנחנו לא מול  החצר האחורית

מופע זריחה

דייגו עוד לקח את מאיה לביקור מחייב בים המלח עצמו (אם כבר, אז כבר), טבילה של חצי דקה הספיקה לה והיא ביקשה לצאת מהים המגעיל והשורף הזה. דייגו מצידו הזדהה ולמחרת כל מי שפגשנו כבר ידע שים המלח שרף לפאפי ב… (נו, אתם יודעים).

לפני – "נו, אבא, בוא כבר למים…"

אחרי: "אבא – בוא נלך!"

לאחר יום כיפור, חיכו לנו עוד שישיבת רגועים בבית ומיד לאחר מכן, לראשון שני בצפון. צמוד – אני יודעת, אבל זה הרי לא היה בתכנון… חשבתי שזה יהיה לי OVER אבל בדיוק יומיים בבית הכינו אותי לצאת ליעד הבא – קמפינג בסוכות של נעם בקדיתא. את רוב הדברים אפילו לא פרקנו. כמובן ששינינו קצת את הרכב הבגדים והוספנו שקי שינה ללינה (כמעט) מתחת לכיפת השמיים.

קדיתא, מי שלא יודע הוא ישוב אקולוגי בגליל העליון, לא רחוק מצפת. יש שם בית כל כמה קילומטרים וכעיקרון מקדמים שם רעיונות אקולוגים כמו אנרגיה סולרית ועוד. כעיקרון רציתי לנסוע ל"אינדיאני ג'ונס" שחברים המליצו לי עליהם שהם אוהלי טיפי גדולים ומפנקים, אבל כמובן שברגע האחרון כמו ברגע האחרון, לא היה מקום, והנה במקרה הגעתי לנעם בקדיתא. היה כתוב באתר שיש להם 2 סוכות – כל סוכה עד 8 איש, ואני כבר חשבתי שנצטופף, יחד עם החברים בסוכה.. בפועל, מה שקרה הוא שהגיע עוד זוג חברים, והיינו לגמרי לבד במתחם (כלומר, לא ארחו עוד אנשים, מלבדנו – 3 זוגות של חברים + 2 ילדים לכל זוג). המקום מקסים. כאמור, 2 סוכות- מתאימות בעיקר ללינה בעונות נעימות – מה שנקרא: "קמפינג פלוס", בנוסף – עמדת מנגל, 2 עמדות גז, 2 עמדות ברזים. במקום גם שירותים ומקלחת – חלומיים. כל אחד מבודד מספיק ומספק פרטיות, ומנגד פתוח כולו אל נוף הגליל שאין כמותו.

פינת האוכל

סוכה, אוהל וילדה מתוקה

לאחר טיול מאולתר בבוקר, הגענו למקום. אני – הפסימית – כל הזמן חששתי מהגשם שחלק מהתחזיות חזו, זאת בתוספת סיפור של קולגה לעבודה שסיפרה לי על הגשם שירד להם בערב סוכות בשנה שעברה ושלא יצא לי מהראש. השמיים אכן היו מעוננים כשהצפנו, אך למזלי, נסעתי עם אנשים אופטימיים שהרגיעו אותי שיהיה בסדר. גם בעלת המקום היתה אופטימית וששאלתי בהיסוס מה יהיה אם בכל זאת ירד גשם, היא הרגיעה אותי ואמרה שמקסימום נבוא אליה. ככה הם האנשים הגליליים…

טוב, אז אחרי טיול מאולתר בבוקרו של ערב סוכות הגענו למתחם. מה אגיד ומה אומר – כיף ומומלץ… בדיוק כמו התיאור לעיל וכמו שתוכלו לראות בתמונות ובאתר. ומה שהכי מדהים, ושאנחנו יודעים כל כך טוב, הוא איך הילדים נהנו. מהרגע שהגענו, עד ארוחת הערב, שלושת הילדים הבוגרים – בגילאים של מאיה, פשוט העסיקו את עצמם בסוכתנו, רצו, קפצו, ורצו וקפצו ההתגלגלו, ועשו הצגות ומה לא. כמובן שהיה צריך לשמור על אורי שלא יברח לחורשה, אבל בסך הכל – איזה תענוג. בלי שום אטרקציה. בלי משחק, אפילו בלי פינת חי, אפילו בלי כדור. בלי צלחת מעופפת. רק הם ועצמם. לפני ארוחת הערב הלכנו לחורשה לאסוף עצים שנפלו למדורה. כששאלנו אם אפשר להשתמש בקרשים שראינו באיזור, הם ביקשו שלא והסבירו שהם די משתמשים בהכל לבנייה במקום. טוב נו, לא אומר שוב שהיה כיף, רק אמליץ עד מאוד. ואם תשאלו איך הסתדרנו 3 משפחות ב-2 סוכות, אז זה מאוד פשוט. 2  משפחות, כל אחת בסוכה, ומשפחה נוספת העמידה אוהל במתחם.

בכניסה למתחם הסוכות

במתחם המדורה

למחרת היינו בפארק הירדן. מוזר לומר, אבל לא זוכרת שהייתי במקום הזה עד היום. כשהגענו למתחם המרכזי הבנתי למה, קצת עמוס לי מדי. אבל כבר היינו כאן, אז אפילו טיילנו קצת (מיותר מבחינתו של דייגו) ובעיקר טבלנו במים. הבריכות חביבות מאוד. הילדים נהנו (וכמובן נעקצו).

.

.

.

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. לחול המועד שהילדים בילו בגן הילדים ואני (וקצת דייגו)  נהנינו מ- חופש. כן, כן. הייתי עיקבית בהחלטה שלי ולא הלכתי לעבודה. אפילו לא ליום אחד. אפילו לא לכמה שעות. היה נפלא. פדיקור, יוגה, השלמת שעות שינה, קניות קצת לבית, קצת בגדים.. מה, כבר נגמר?

אז זהו שלא, כי חיכה לנו עוד סופ"ש אחרון (לפני החג השני) שבו הדרמנו לפארק אשכול. איך הגענו לשם? האמת היא שאני בכלל לא שמחתי לב שהחלטנו לנסוע. פשוט דייגו החליט להיות ספונטני ודחק בי לזרום (בדיעבד אני נזכרת למה אף פעם לא אהבתי את המילה הזאת). בקיצור – אנחנו ידענו שאנחנו זורמים לקמפינג בפסטיבל כדורים פורחים בפארק אשכול – שבערב יהיה מופע GLOW, ובבוקר מופע זריחה ויש בריכות שכשוך וגם ניתן לטייל שם…

ידענו? חשבנו.. ומה לא ידענו? שיהיה שם מ-פ-ו-צ-ץ. אין לי מושג כמה מאות/מאות אלפי אנשים היו שם אבל בהחלט away to much למה שאני רגילה. בסוף מרוב שלא היה מקום, העמדנו אוהל מתחת לעמוד חשמל. הלכנו המון (מרחק מהאוטו, מרחק מהמקום לינה למופע הכדורים הפורחים). המופע היה מאכזב (בלשון המעטה), לילדים בכלל לא היה כוח ללכת עד לשם ברגל, אני הייתי עם כאבי גב (יותר מדי הקשתה ביוגה), אז לא יכלתי להרים את אורי. אורי היה מתוסכל. אני פחדתי שאורי ילך לאיבוד עם המוני האנשים.. בקיצור – לא כיף.

אורי והמוני אוהלים

מה שהיה כיף הוא שכשהילדים סוף סוף נרדמו, אז יצאנו מהאוהלים (בניגוד ללינה בסוכות בקדיתא, ובכלל למצבי היום יומי שנרדמים איתם) וישבנו עם החברים ודיברנו על הא ועל דא. בלי הפרעות. בלי בקשות. בלי לרדוף אחרי אורי.

אני תיכף הולך לישון…

הייתי בטוחה שלא נקום לראות את הכדורים בזריחה. ושאם נקום אז הילדים לא יתעוררו, ושאם הם יתעוררו, זאת תהיה רק מאיה, או רק אורי. אבל בסוף התעוררנו. בלי הרבה בעיות. אפילו לא היינו עייפים מדי. צעדנו לכיוון הכדורים (הרבה הליכה – אבל באור יום הכל הרבה יותר קל ופשוט מסתבר) וחיכינו להם. ובסוף הם עלו. כדור כדור. באיזשהו שלב שלא יכולתי להחזיק את אורי (כלומר, להחזיק אותו מלברוח) הלכתי איתו לגן משחקים סמוך והסתכלתי על הכדורים מבעד למגלשה. היה חביב. סורי, לא יותר מזה. אני חושבת שגם לא למאיה ולדייגו. אולי באמת הגיל מוקדם מדי. אולי באמת היה עמוס מדי.

בכל זאת יפה…

בכל זאת היה כיף

בפלאייר הפרסומי היה כתוב שבמקום יש גם בריכות שכשוך, אבל העדפנו לוותר, ומייד לאחר ארוחת הבוקר, התחלנו להצפין הביתה. חזרנו בשישי והיה כיף לקחת באיזי עוד סופ"ש עד החזרה לעבודה.

עם או בלי הכדורים הפורחים והמוני האנשים, זאת היתה ללא ספק אחת החופשות הנפלאות שלקחתי לעצמי. לא יודעת אם זה יותר הזמן איכות עם דייגו והילדים, או הפרגון לעצמי לא ללכת לעבוד ולהתפנק. בכל מקרה- היה שווה. (אה, וקניתי תיק…).

P-E-G-A-D-O!!! 25 באוגוסט 2012

בפוסט האחרון חשפתי את יומן המילים של אורי וסיפרתי על הערבוביה של העברית והספרדית שאנחנו חושפים אותו אליה בתקווה שהוא יצא ממנה בשלום. לפי התיאוריות הבלשניות והניסיון עם מאיה, אנחנו אמורים להיות רגועים. בכל מקרה, דוגמא לסיטואציה שאני מעדיפה לתאר בספרדית היא המצב של אורי בחודשים האחרונים המכונה "PEGADO".

.

PEGADO בתרגום סימולטני לעברית אמור להיות "דבוק", וזה די מתאר את המצב של אורי, ואת הצמידות שלו אלי. יש אמהות שבוחרות לתאר סיטואציה זאת במילה "דבק", אני פחות מתחברת לכך ומעדיפה לכנות את הדבוק שלי, כאמור, PEGADO.

.

אז אורי  בהחלט בתקופת ה-PEGADO, חרדת נטישה ואובססיית אמא חזקה במיוחד. הילד פשוט לא נותן מנוח, נלחץ כשאני נעלמת לו מהפריים, ובוכה עד עיניים אדומות כשאני הולכת (נגיד לעבודה, אתם יודעים, בקטנה, כל בוקר). המקום היחיד שהוא לא היה בוכה בו כשהייתי משאירה אותו והולכת הוא הגן שלו, אבל מעבר לזה, ממש בכל מקום, אפילו כשמשאירים לישון אצל הסבים, אפילו כשסבא לוקח מהאוטו כדי שאמא תוכל למצוא חנייה בתל אביב ולא תצטרך לגרור אותו בחום של אוגוסט, אפילו כשאבא בא לקחת אותו להתקלח, לאכול וכמעט כל דבר שהוא.

.

עכשיו, אם אני בפריים, הילד פורח עם כולם, מחבק ומנשק (טוב מאיה, אני אכתוב שגם מרביץ ומפרק לך את היצירות שאת בונה..), אבל אם פתאום אני קמה ללכת (אורי, זה רק לשירותים מותק, שנייה, טוב?) מייד הוא נחרד ונצמד, כאמור – PEGADO.

וכמובן שיש גם חוקי מרפי, כי דווקא כשצריך לצאת מהבית או לעלות להתקלח, ואני קוראת לו לבוא, הוא ממשיך בשלו ולא בא, ואפילו שאני אומרת "אורי, ביי ביי, אמא הולכת", הילד לא בא. מה שנקרא, "אמא, לא נולדתי אתמול (בכל זאת שנה ו-9) אני יודע שאת פה ולכן אני לא ממהר לבוא כי אני בדיוק באמצע פאזל" (כלומר, באמצע לפתוח את הקופסא ולזרוק את כל החלקים על הרצפה.. ולפזר את הדיסקים אחד אחד ועוד 3 משחקי קופסא/קלפים לפחות).

עם מאיה, עד כמה שאני זוכרת (בעסה כמה ששוכחים, אה? עוד מוטיווציה להמשיך ולכתוב) זה לא היה כזה מוקצן, ואני אפילו לא זוכרת אם זה היה…

עם מאיול בגיל שנה וקצת…

כמובן שיש מי שמאשים אותי (בין אם באופן גלוי או סמוי) באחריות למצב: "הוא עושה זאת בגללך", "את משדרת לו שאת לא רוצה להיפרד ממנו". ואני מבחינתי, נשבעת ואומרת גם כאן קבל עם וקוראים, ממש לא!! הרבה פעמים ממש אין לי כוח עד שבא לי לומר לו את המשפט המעצבן שלא האמנו שנגיד אי פעם לילדים שלנו: "אמא לא פה!" (קלטתם את הסימן קריאה? 🙂 אכן יאוש). והרבה פעמים אני פשוט מבינה את הצורך שלו, וחושבת שזה ממש ממש טפשי להתעלם ממנו ופשוט נותנת לו את החיבוק או מה שלא יהיה שירגיע אותו, שיגיד לו שהכל בסדר והוא לא צריך לדאוג: "אמא פה!!".

אגב, סיבה אפשרית בהחלט למוקצנות בחרדת הנטישה היא שבחצי שנה האחרונה הוא די נרדם איתי כל לילה, במיטה שלי ושל דייגו. לסיטואציה סיבות היסטוריות כמובן. על הבעיות שינה של הילדים כבר כתבתי, וכפי שקראתם אצל אורי, יותר ממאיה, זה מוקצן (נו, מה יהיה עם הילדים מס' 2? בכוח אתם חייבים להחזיר לכם את כל מה שהאחים הגדולים שלכם קיבלו???) והוא אפילו לא נרדם בעגלה, עם בקבוק מול הטלוויזיה (עם מאיה זה עבד יופי), וכשגיליתי שאני מצליחה להרדים אותו במיטה, בלי אטרקציות ובלי כלום, בחושך, רק עם חיבוק, הייתי בטוחה שעליתי על פטנט ובקרוב יחלקו לי נובל, אבל מאוד יכול להיות שאופן ההרדמה הזה יצר תלות והקצין עוד יותר את החרדת נטישה של הילד. יכול להיות, מצד שני, הוא נרדם, ללא בכי וללא צרחות, כמו שהיה בתקופה שניסינו להרדים אותו מול הטלוויזיה… אז איך אומרים, אי אפשר הכל, נכון?

אז המצב נכון לעכשיו הוא: PEGADO מוקצן ואמא מודאגת כי חוץ מזה שזה מתיש, אוטוטו ה-2 לספטמבר (ראיתם איך הגן הפרטי מצ'פר אותנו בעוד שבוע זמן איכות עם הילד) ואורי הולך להתחיל גן חדש. ואי ואי ואי, רק מלחשוב על זה אני נלחצת, וכאן באמת אני מנסה לתרגל ויפאסנה ולשדר לילד רק מסרים חיובים, אבל איכשהו אני יודעת שיהיה קשה (נו אתם רואים, אני צריכה לתרגל עוד..).

בשנה שעבר, הוא התחיל את הגן בגיל 10 חודשים, נראה לי שגם בגיל הזה מתוארת בספרים חרדת נטישה, ואורי כמובן מיהר ליישם את מה שכתוב בספרים. וכך, כל בוקר היינו עדים לסצינות קורעות לב של ילד שמתחנן שלא נלך, שבוכה וצורח (כן, כן, הייתי שומעת מבחוץ) ולי זה היה מאוד מאוד מאוד קשה. כמובן שמלאתי את צו הגננות ועשיתי זאת ללא הפגנת רגש (כלומר, רק רגש חיובי, חיוכים, נשיקה על הלחי ושלום בלי בכי), אבל זה לא עזר יותר מדי והוא המשיך לבכות בעת שהשארנו אותו בגן לפחות עד החגים ולדעתי עוד קצת אחרי.

אחת המסקנות שהיו לי בדיעבד היא שהייתי צריכה לרכך עוד יותר את הכניסה לגן. לבוא לקחת אותו מוקדם, להבין כי בשבילו זאת סיטואציה איומה (וסורי פסיכולוגים – כך זה נראה לי) אתה בן 10 חודשים, מביאים אותך למקום זר, עם ילדים שאתה לא מכיר, שיותר מחצי מהם בוכים וצורחים ויש 4 מבוגרות שמנסות לפייס אותך, אבל אלוהים, אתה לא מכיר אף אחד, או בקיצור – נטשו אותך!! זהו, אמרתי את זה והוצאתי את זה והסרתי מעל מסכה של אמא קולית.

אחת ההחלטות שקיבלתי בעקבות השנה שעברה היא לרכך את הכניסה לגן החדש. אז השנה אני בהחלט מתכוונת להיות קשובה לסיטואציה, ובמקרה שיהיה לו קשה (אני כמובן משאירה מקום לתסריטים אופטימיים, אבל אתם יודעים…) אז לעזור לו. לקחת אותו קודם לכן, להיות איתו יותר, לחזור מוקדם יותר מהעבודה במשך אותו שבוע ועוד ועוד.

אגב, בגן הקודם, באיזשהו שלב הוא ממש שחרר ולא היה לו איכפת שאנחנו הולכים (כמובן בגלים עם עוד כמה רגרסיות). היה לו טוב שם ובזכות השגרה, זה היה אחד המקומות היחידים שיכולתי להשאיר אותו (כמעט כתבתי לנטוש) כשהוא אפילו לא מסתכל לכיווני.

אז זהו, עוד שבוע בדיוק לכניסה לגן החדש (ומאיה מתחילה השבוע גן חובה, יאלללה). זאת היתה חופשת אוגוסט מאוד חביבה שבמהלכה היו לי ימי איכות עם הילדודס, וכעת הם ממשיכים לבלות את הנותר עם הסבים האוהבים. ומה אני עושה עד ה-2 לספטמבר חוץ מהדבר הזניח של עבודה? ויפאסנה, ברור 🙂

.

אורי, שנה ותשע: יומן מילים 18 באוגוסט 2012

אז אחרי תקופה ארוכה שאורי הרבה ללהג בג'יבריש, והיה נואם נאומים בשפת ה"אג'ו"משלובים במבטא צרפתי, עושה רושם כי נעשתה לה קפיצה והילד התחיל לשלב שברי מילים באמצעותם הוא מצליח להביע טוב יותר את עצמו. זה כשלעצמו מאוד משמח, כי החוסר יכולת להביע את עצמו, ובעקבות כך לא לזכות במה שהוא רוצה/מבקש/דורש, גרם לו לתסכול רב ולעיתים הוא מוציא את התסכול בזעם לא קטן. האמת היא, היתה איזו תקופה כזאת של שבועיים – עושה רושם כי היא חלפה עברה וכי חלקי המילים שהוא כבר שולט בהן עוזרות לנו לתקשר ולהבין אחד את השניים טוב יותר.

מבחינת השפה שהילד נחשף אליה, אז כמו עם מאיה, גם כאן אנחנו משלבים. אני בעברית, לעיתים משלבת מילים בספרדית, דייגו, אמור לחשוף אותו רק לספרדית, אבל לא תמיד הוא זוכר, וכך לעיתים הוא אומר משפט בעברית, ומייד מגבה אותו בספרדית, הסבים מפ"ת, כמו האמא… והסבים מרחובות, ספרדית עם שברי עברית. ולפני שמישהו כאן ממהר להזהיר אותנו שאנחנו מבלבלים את הילד, אז ארגיע אתכם בשני הסברים.

הראשון: אקדמי, התיאוריה בבלשנות (בכל זאת סיימתי בהצטיינות, ולא עשיתי עם זה כלום, אז לפחות נשלב בבלוג) טוענת כי יש לנו תבניות שפה במוח וכל חשיפה לכל שפה, אוטומטית מסתדרת נכון בתבניות ואנחנו רוכשים את השפה כשפת אם והופכים לדוברים ילידים בה. מנגנון זה תקף עד גיל 5-6 בערך ולכן, עד גיל זה אנחנו רוכשים שפה ומעבר לזה, נגזר עלינו ללמוד שפה בדרך הקשה. לפי התיאוריה, לא משנה באיזה צורה נחשף לשפה, חלקית, תקנית, מלאה או פחות תקנית, אנחנו נרכוש אותה בצורה מיטבית. וכך ילדים של עולים חדשים, יוכלו להיות דוברים ילדים של שפות שהם שמעו בבית ושמעו בבית הספר.

ויש הסבר נוסף, שהוא הדוגמא החיה ממאיה, שלא חושבת שיש מישהו שלא יעיד על יכולות השפה הגבוהות שיש מגיל צעיר לגברת. אגב, בערך בגיל שנתיים וחצי שלוש, היתה לה רגרסיה מסויימת, שהתבטאה בסוג של קושי לסיים משפטים וחיפוש המילה הבאה בסוג של גמגום, אבל, כמו כל דבר, גם זה עבר חלף לו… וכאמור, אם היום הילדונת תפתח אתכם בשיחה הדבר היחיד שתשימו אליו הוא שאתם לא עומדים בקצב…

ואפרופו אורי, קטע משעשע שהיה השבוע היה תוך כדי נסיעה, בעיצומו של נאום ציוני ממני אל מאיה בו אני נוזפת בה על התנהגותה הלא מקובלת ותוך כדי שאני נואמת (ונואמת – אוף, לא נשבענו שזה לא יקרה לנו???) ומאיה מקשיבה ולא יודעת מה לעשות עם עצמה, אני שואלת אותה בפולניות אופיינית "ל-מ-ה ??" (היה חסר שאשאל: "למה את עושה את זה לי…"), והבנדיט הקטן מתערב בשיחה ושואל בעצמו: "ל-מ-ה". כמובן שזה הוציא את העוקץ מכל הנזיפה, ומאיה ואני מייד התחלנו לצחוק, ואורי מצידו המשיך לנאום לנו בעצמו נאום משלו…

 

.

.

אז הנה לקט ממה שנרכש עד כה- אורי, אוגוסט 2012, שנה ו-9, יומן מילים:

א-ב-א: זהו אבא כמובן. דייגו, שניה אחרי האושר, מבין כי הספרדית לא מתורגלת, ומאתגר אותו ב:"papa" וכמעט תמיד אורי מחזיר: "pa-pa" או רק pa

מה: שזה אמא, לאחרונה אנחנו בתקופת מה חזקה, שמתווספת לה תחושת נטישה לא מוסברת (כנראה הגיל)

מנה: מאיה, אחותו המוערצת

אויי: אורי

טטה: סבתא (יהודית כמובן)

טוטו: טיטו (סבא טיטו כמובן)

דודו: גוז'ו (זיידה גוז'ו)

ביבי/ביבה: (בבי אלי: בבי – כינוי לסבתא בספרדית)

מים: מים

דודו: dedo – אצבע בספרדית…

בוא: בוא, בואי, בואו, הכל תופס בתוספת מחווה עם היד

קאח (במבטא עיראקי): קח, קחו, קחי

לא-לא-לא-לא/נו-נו-נו (מילים שאומרים לו מאז שהתחיל להיות שובב, ואורי מיישם בתוספת מחווה עם האצבע)

אוי-ו-וי: מה שאנחנו אומרים לאורי לאחר נזק מצוי (והוא ממהר לעבור למחנה המגנים ומניח את כפות ידיו על הלחיים – פולנים, כבר אמרתי, לא?)

באבו: בראוו (לפעמים גם אומרים את זה…)

ב: ביי (בי)

אמממ:  בתוספת מעבר על הבטן עם כף היד, משמע: טעים….

טו-טו: אוטו, וכל דבר שנוסע

ואו ואו: כלב

מנאו: מיאו (חתול)

נוווו: פרה

פ-פר: פרפר

פי: פיל

פוווו: פו (הדוב)

טי: סי (כן בספרדית)

טוס: סוס

דור: כדור

בו: בקבוק

קו: קוקיה של מאיה

קוקו: קוקו, הקוף של מאיה

אוחוס: ojos (עיניים בספרדית)

מנו: mano (יד בספרדית)

חאם (גם כן במבטא עיראקי): חם

והנה עדות חייה לכך שאני לא ממציאה והילד אכן מפטפט ובעיקר שאני אמא מציקה 🙂

תהנו!

הכינו לעצמכם יצירה לחופש: ינשופים (?) מגלילי נייר טואלט 12 באוגוסט 2012

את הרעיון לינשופי נייר הטואלט ראיתי בבלוג מדהים ומומלץ של אמא אמריקאית שעושה דברים מדהימים עם ולבנות שלה, ומייד נגנבתי על הרעיון. קל, פשוט, ובניגוד ליצירה של המובייל מקולב שניסיתי לפתח בקייטנת אמהות (וזה בפוסט נפרד) היה נראה כי קל לתפעול עצמאי לגמרי של הילדודס, לפחות של מאיה.

מובייל מקולב עם קוקטטים, חרוזים וצדפים

מה שקרה בפועל הוא שלמאיה לא היה חשק וריכוז להתביית על הצביעה, היא התעצבנה ש:"לא יצא לה טוב" ונטשה, אורי המשיך לצבוע הכל פרט לגלילים, ואני כמובן נותרתי להשלים את מלאכת הצביעה.

.

מתחילים

שיתפו או לא שיתפו פעולה, בפועל הם עזרו לקשט ובעיקר אהבו לשחק איתם אח"כ. מאיה כמובן העמידה אותם בכוננית, יחד עם שאר מלאנתאלפים הדברים שהיא החליטה לעצב מחדש בסלון ואורי כמובן ניסה לגנוב לה את הינשופים ולהבין איך הוא בדיוק יכול להרוס אותם… אז אם בא לכם גם על ינשופים כאלה, הנה הדרכה ממש בקטנה (אה, ותזכירו לי למה אני עדיין קוראת להם ינשופים?).

.

עיצוב פנים

האמת היא שמאז שראיתי את הינשופים מגלילי נייר טואלט עבר קצת זמן והיום שחיפשתי את הקישור בבלוג, גיליתי שקצת הלכתי רחוק מהינשופים המקוריים, ולמשל שכחתי את האף האופייני של הינשופים…  אז זה מה שיצא לי: סוג של הוביטים, או יצורים חביבים, משפחה מטריאכלית, סוג של ברבאבים עם אזניים מחודדות…

.

ובכל זאת, עכשיו ראיתם איך זה צריך להיות, וגם ראיתם מה יצא לי, אז אם אתם עדיין בעניין, מצ"ב הסבר בקטנה איך מכינים:

לוקחים גלילי נייר טואלט, מקפלים בצורה של חצי עיגול/ירח את הראש, וצובעים בגועש, בטושים, אפשר גם, כמו שראיתי באחד הפוסטים, להדביק מפיות (מי שמתמחה בכך מוזמן).

אחרי שמתייבש, מדביקים עיניים וכל מה שרוצים לקישוט. אנחנו הדבקנו ממה שנשאר מהיצירות, אפים, אזניים, עגילים, ולאמא (גליל נייר  סופג) הצמדנו שמלת ערב מנייר קרפ סגול.

התוצאה לפניכם…

תהנו!

.

אגב, כאן תוכלו לראות עוד כמה רעיונות חביבים ליצירה עם גלילי נייר טואלט

פוסט לא מטעם: הספרייה לילדים והמשחקייה בכפר סבא 6 באוגוסט 2012

וכמובן שנתחיל בזכרון ילדות. ואו, דווקא מהספרייה בפתח תקווה יש לי הרבה, כנראה שבאמת ביקרתי בה לא מעט. עם אבא, עם דוד, בתור נערה מתבגרת לבד, ואיכשהו יש זיכרון חזק של ילדה שמגיעה לספרייה.

עם השנים, הפכתי את הביקור בספרייה למועדף גם במסגרת החיים הבוגרים שלי. איכשהו נראה לי תמיד יותר נכון להשאיל ספר מאשר לקנות אותו. יותר ירוק, יותר הגיוני, יותר זול ומשתלם. אם יש לי תלושים לאחת מחנויות הספרים, תמיד אעדיף לרכוש בהם ספרי הגות, עיון, שירה ועוד מאשר ספר סיפורת שקוראים ואז… נכון הגיוני להחזיר לספריה?

בשנים האחרונות אני קוראת פחות ופחות. יש לכך שלל תירוצים כמובן. צריך למצוא את הספר הנכון, ובעיקר צריך להישאר ערה ולמצוא זמן נוסף למשימה החשובה הזאת. כי כשיש ספר טוב וסוחף זה הכי כיף בעולם. ספר שרק ממתין לך ליד המיטה ואתה גומל לו ב"ללכת לישון" הרבה יותר מוקדם, רק כדי להתייחד עימו.

וכמובן שבשנים האחרונות יצא לי לקרוא (ולהקריא) הרבה יותר ספרי ילדים. וכמובן שמאוד נהניתי מכך. קריאה מחודשת ב"תירס חם", "הבית של יעל", "חמישה בלונים", "סיר הסירים" וגם "דירה להשכיר", שפתאום גיליתי אותו כספר עדכני, פמניסטי, שוויוני ואנטי גזעני, וחברתי עם זכויות דיור לכולם, את הספר "הלב" שמאיה גילתה נאלצתי כמבן לצנזר, כמובן שלא פסחו עלי שלל ספרי הנסיכות. כמובן שגם כאן הייתי חייבת לצנזר, להסביר, להגיד שזה לא בדיוק ככה והיא לא חייבת לחכות לנסיך.. בכל מקרה, בת הים היתה בפייבוריטיות של מאיה, עכשיו התחלנו להרחיב את היריעה קצת לבל מהיפה והחיה ולאאורורה (אגב, מישהו מוכן להסביר לי מאיפה הגיעה הנסיכה הזאת???).

ועם כל ההקדמה המצ"ב ברור ששמחתי לגלות את הספריה בכפר סבא. מדובר בבניין מחודש – בית ספיר, בו מלבד הספרייה יש גם מרכז מוסיקה עם חוגי נגינה ומרכז מחול וגם אודיטוריום בו מתקיימות הצגות. הספרייה נעימה לביקור, יפה, וכוללת, מלבד לספרים הרגילים המחולקים לפי הקטגוריות המוכרות, גם ספרים מהעולם, וכך זה נחמד לעיין ביחד עם מאיה בספר ביפנית ולראות את האותיות, את הפרצופים וללמוד מכך. עם חוק הספריות החדש, הביקור בספרייה והשאלת הספרים אינם כרוכים בתשלום, וניתן לקחת עד 4 ספרים בכל ביקור. לעיתים יש גם תערוכות ממש מגניבות (שקשורות לסיפורים כמובן) בספרייה, יש שעות סיפור, וגם "מתנדבי הספריה", אותם תיכוניסטים או תלמידי חטיבות ביניים, שבמסגרת המחוייבות האישית (זוכרים?) מגיעים לספרייה לקרוא לילדים ספרים באופן אישי.

.

כשאנחנו מגיעים לספרייה, זה לרוב כולל ביקור במשחקייה שנמצאת במקום. מדובר בחדר משחקים בגודל בינוני, אשר כולל בתוכו הרבה משחקי קופסא, פאזלים ולוטואים ודומיהם, אין ספור משחקי הרכבה, ספרים, תיאטרון בובות, מטבח ושני מחשבים עם קומפי. הסידור במקום הוא שניתן להיכנס בכל שעה עגולה לשלושת רבעי שעה. את הרבע שעה האחרונה מקדישים לסידור המשחקייה עד להגעת הסבב הבא. עלות הכניסה היא 5 שקלים לילד. ניתן גם לקנות 10 קניות מראש במחיר מוזל.

מדף הספרים המיוחדים

משחקים במטבח

אני אוהבת את הספרייה של כפר סבא ואת המשחקייה שבה ומשהו בהן מזכיר לי למה אני אוהבת את כפר סבא. התחושה היא עממית שכזאת, שהבילוי הוא שלי ושלך ונגיש לכולנו, קצת כמו שהיה פעם, כשהיינו ילדים. והסיבה הכי גדולה שאני אוהבת לבקר בספרייה הוא שאני שם נטו עם מאיה ואורי, בלי הפרעות של בישולים וכביסות ותוך כדי קיפול כביסה והסבר למאיה שאני חייבת לקפל רק את הכביסה ואני כבר באה לשחק איתה ואז שאני באה זה כבר too late too little…

.

בית בובות

כשאנחנו באים לשם אורי כמובן מנסה לשחק בכל המשחקים שלא מיועדים לגילו. מאיה, משנה העדפות בכל ביקור. אם פעם הפוקוס היה על משחק במטבח וקצת פאזלים, כעת היא מתרכזת בקומפי (משלימה פערים מהבית? :-)) ואוהבת לעיין בכל מני ספרים מושקעים, תלת מימדיים הכוללים הפעלות ועוד. מה שנחמד הוא שלעיתים באמת באים המתנדבים הצעירים החביבים הנ"ל ואז מישהו מקריא למאיה סיפור או מרכיב איתה פאזל, וכך גם היא מקבלת יחס ונהנית ואני יכולה קצת להתפנות לאוריק..

.

.

.

את הביקור בספרייה אנחנו מסיימים בפיצרייה הקרובה. אם מזג האוויר מתאים ניתן גם להשתולל על המדשאות שמסביב, וגם לקנח בגלידה מהגלידריה שבמדרחוב. וכך חזרנו הביתה כשחסר לנו רק אמבטיה ולישון… אה, וסיפור 🙂

תיעדופים 21 בינואר 2012

אני זוכרת שפעם, עבדתי באתר האינטרנט של על השולחן, זה היה בתקופת פוסט הנס וכולי הייתי בהתלהבות האפייה. אפיתי ואפיתי, וכמובן שלא רציתי להשאיר בבית, אז הבאתי לעבודה (קהל אנין טעם, מקווה שעמדתי בזה בכבוד) בכל מקרה, אני זוכרת שהמפיקה הראשית של המגזין שאלה אותי איך יש לי זמן לאפות ולהכין… בדיעבד אני מבינה שהתשובה היתה: אין לי עדיין ילדים…

ואו, כמובן שלא הייתי מחליפה את התקופה הזאת, ולא הייתי חוזרת אחורה (ובטח שלא אחורה מדי) אבל לעיתים אני נזכרת בערגה בזמן הפנוי שהיה. שהיה זמן לאפות, לבשל, להתאמן, לחזור מהעבודה לבית (מסודר) לקרוא, לשוטט, לראות סרטים. לסיים לעבוד בשש ולא להילחץ ולא להרגיש רגשות אשם שזה מאוחר מדי..

ואילו היום.. ואו, אין זמן. כלומר, יש זמן, אבל הוא מוקצב. צריך לתכנן בקפידה, צריך לתעדף. וכמובן שהתכנונים, על אותו "זמן חופשי" הם נתונים להחלטתם של הקטנים. יכול להיות שלהם דווקא יש תוכניות אחרות. הנה, היום, היתה אמורה להיות "שבת חופשית". היינו אמורים להשאיר את הילדודס לסופ"ש אצל ההורים  (ואו, איזה תוכניות כבר היו לי על השבת הזאת: לישון המון – ברור, לקרוא בכיף, לאפות, לבקר חברה…), אבל איך שהגענו אליהם, או אולי, שעה אח"כ – מאיה התחילה להעלות חום. ברור שחזרנו איתם הביתה. ברור שהשבת לא היתה חופשית ולא… הספקתי… (מצד שני, ברור גם שהיה כיף מאוד איתם, ומאיולה היתה כזאת מתוקונת ומקסימונת, וגם סוף סוף מצאנו זמן לסדר להם את החדר משחקים…).

פעמים רבות אני מנסה להוסיף בכל זאת עוד כמה שעות למשוואה ו"להרוויח זמן". וכך אני כותבת או אופה אל תוך הלילה. אני מאוד אוהבת את זה, את השקט ואת האפשרות באמת לעשות את מה שאני אוהבת, אבל אח"כ, אני משלמת על כך בעייפות שמלווה אותי לעיתים כל השבוע (מקווה שזה לא יקרה היום, השעה כעת 23:42…).

ולרוב אני פשוט מבינה שלא ניתן הכל. לא ניתן להספיק להכין את כל העוגות הבחושות, והגרנולה, והעוגיות, וגם לכתוב פוסט וגם לסדר את הבית, ובטח ובטח שלא להתחיל להכין קישים באחת עשרה בלילה.. ההבנה הזאת, שאי אפשר הכל, מביאה אותי לתעדף. בכל זמן (פנוי) נתון, אני מתעדפת. נראה לי שלעיתים זה אפילו נעשה בלא מודע, אבל ללא ספק נעשה.

והנה מבחר מהתיעדופים המועדפים עלי…

לכתוב פוסט (בכל זאת…) או ללכת לישון מוקדם

לכתוב פוסט או לאפות עוגת טחינה

לאפות עוגת טחינה או עוגת בננות (פעם זאת בכלל לא היתה דילמה, הלילה היה מסתיים עם גם וגם)

לאפות עוגת טחינה או בננה או עוגיות גרנולה (כנ"ל)

להכין עוגיות גרנולה, או ללכת לישון מוקדם

ללכת לישון מוקדם, או לקרוא (נוילד, כבר חודשיים בעמוד 45….)

לקרוא ספר או לגלוש באינטרנט

לגלוש באינטרנט, או להכין מרק

להכין מרק או לסדר את הסלון (אולי עכשיו יהיה יותר קל עם החדר משחקים)

ללכת ליוגה, או לקנות סוף סוף קצת בגדים

ללכת לקנות קצת בגדים או לוותר ולחזור מוקדם אל אורי ומאיולה

לחזור מוקדם לאורי ולמאיולה או ללכת ליוגה

לאפות או להכין לאורי את האלבום

להכין את האלבום או לכתובת את הפוסט

לכתוב פוסט או לסגור את הבסטה מוקדם וללכת לישון

לגלוש ברשת או לסדר את המטבח (שונאת לקום בבוקר כשהכל מבורדק)

להתקשר לחברה או לסדר את הסלון (אח"כ כבר שפוכה מתה…)

להתקשרר לחברה או לראות קצת טלוויזיה ולתת למוח לחשוב על כלום

לראות קצת טלויזה או לגלוש באינטרנט (טא-דם! את זה אפשר ביחד!!!)

לאפות או לשטוף את הבית (ואו, איזה כיף שזאת כבר לא דילמה)

לסדר את הסלון או להכין לי פסטה לעבודה

להכין פסטה או לראות טלויזיה

יאלללה, עייפה מכל היום בבית – מחכה לתיעדופים שלכם…

כרוניקה של הרדמות… לא ידועה מראש 16 בינואר 2012

הילדים שלי לא אוהבים ללכת לישון. בניגוד מוחלט לאמם, שרק מחכה להזדמנות להירדם, וכשהיא ממש עייפה היא מסוגלת להרדם תוך שנייה, אם זה במיטה, בקולנוע, באוטו (ברור – מסורת מהצבא :-)), ואפילו קרה לי פעם במפגש חברים… הם, לא אוהבים ללכת לישון. לישון דווקא כן, כלומר יחסית, אתם יודעים איך זה..  אבל עצם טקס ההרדמות הוא מאוד בעייתי במשפחת לנדאו מרקיאר… כלומר, האין טקס הרדמות.

ואני? רק מחכה להזדמנות להירדם…

עם מאיה עוד חשבתי שעשינו טעויות של הורים צעירים. ואכן עשינו כל טעות אפשרית. בהתחלה כמובן היא היתה נרדמת על הציצי, אח"כ עם בקבוק… בין לבין לא תמיד היה בא לה להירדם, ואז המשכנו בטעויות וכמובן שנענענו אותה, על הידיים, בתנוחת הנמר על העץ, באלכסון, ישר, הפוך.. ניסינו הכל, ולרוב זה פשוט לא הלך…

נרדמת עם אמא

נרדמת עם פאפי

נרדמת בעגלה

לפעמים סתם בלול..

וכמובן שעשינו את הטעות בכך שהקפדנו על קול דממה דקה כשהילדה ישנה. כנראה שעד שהיא נרדמה, רצינו לעשות הכל כדי שהיא לא תתעורר שוב (לפחות להספיק לנוח שנייה- ועל ההספקים תוכלו לקרוא כאן). וכך, לעיתים, אם היא היתה נרדמת בסלקל, אז לא היינו מוציאים אותה ממנו, כדי שלא תתעורר. השיא היה פעם כשהגענו להורים לצהריים. מאיה בדיוק נרדמה, אז נכנסנו הביתה – לאחר שהשקטנו את כל הנוכחים, והכנסנו אותה חרישית לחדר חשוך (כשהיא עדיין בסלקל כמובן), ולאורך כל הביקור, הצקנו לכולם והשקטנו והשתקנו, כל אחד שלא דיבר בלחש..

בסלקל -שששש, לא להעיר!

וכמובן שגם ניסינו את שיטת ה-5 דקות. שמנו אותה במיטה, הסברנו לה יפה יפה שעכשיו זה לילה והיא צריכה ללכת לישון, נתנו נשיקה וחיבוק, יצאנו מהחדר, ונתנו לה לבכות. כלומר לצרוח.. לעיתים זה עזר והיא נרדמה, מעולפת. ולעיתים זה גם לא עבד. היא נעלבה וכעסה וצרחה וצרחה ולא הפסיקה עד שבאנו…. ברור שבסוף התקפלנו ובאנו.

וברור שניסינו כל מני חיבוקי, וסמרטוטי, ושאר חברים, אבל אף אחד מאלו לא עזר. ומוצץ, זאת היתה אשליית שווא קטנה וגם נמוגה עם הזמן, כולל המוצץ לסרבנים, שהחזיק מעמד בדיוק יומיים.

מאיה והמוצץ לסרבנים (רומן חולף..)

היפהפיה הנרדמת

אה, ושכחתי לציין, שאם עוד היו תקופות שבלילות היינו מצליחים להרדים אותה (עם הבקבוק  – ברור). הקושי העיקרי היה להרדים אותה בצהריים. עד גיל שנה ו-4 היא היתה בבית, קצת איתי, קצת עם הסבתות, וכל פעם הרדמות צהריים היתה הופכת לניענוע בעגלה וכשזה לא הצליח, כמובן שהמשכנו עם הטעויות ויצאנו לטיול בחוץ עם העגלה (טוב, לפחות לא הגענו לטיול ברכב – גם על זה שמעתי…). אני זוכרת טיולים על טיולים, בהן הילדה נהנית חופשי מהנוף (למרות שבאיזשהו שלב בטח התחיל לחזור על עצמו) ואני כל פעם מסתכלת מהצד על העגלה בתקווה לראותה ישנה. פעמים רבות זה קרה רק אחרי 40 דקות של טיול (בכ"ז – משעמם) ולעיתים הייתי חוזרת הביתה לאחר שעה והילדה עם חיוך של מנצחת על פניה – ערה לגמרי…

לעיתים זה הצליח…

אם במהלך נסיעה/חזרה מאירוע היא היתה נרדמת באוטו, אז זה היה iקטע קאטצ'י בפני עצמו. זה היה צריך להיות עיתוי מושלם, כזה שהיא תירדם מספיק זמן לפני שמגיעים הביתה כדי שהיא תספיק להיכנס לשינה עמוקה ולא תתעורר כשנוציא אותה מהאוטו, ומאידך, לא יותר מדי זמן כדי שישאר לה "זמן שינה" בבית (כי בכל זאת רוצים להספיק משהו, אתם יודעים..). וכמובן כמובן שניסינו להנדס את השינה, ואם היא היתה נרדמת סמוך לרגע שהגענו לאיזור הבית, היינו ממשיכים בכמה סיבובי "ליתר ביטחון" מסביב לבית… וכשסוף סוף היינו מגיעים הביתה, אז היינו מתכננים בקפידה איך נוציא אותה מהאוטו (כבר לא בסלקל, שאפשר להשאיר אותה בו), מבלי שהיא תתעורר. האם לקחת אותה על הידיים, או להעביר לעגלה, וכשהיינו מעבירים לעגלה אז האם להשאיר אותה בה כשמגיעים הביתה, ואז אולי היא תתעורר כי לא יהיה לה נוח, או שלהוציא אותה מהעגלה בחרדת קודש ולהעביר למיטה ולקוות שהיא לא תתעורר באחד מהשלבים.

נרדמת באוטו

גם בגיל יותר מאוחר…

אגב, כמובן שכשמאיה נכנסה לגן, אני תהיתי בחשש מה יהיה על הגננת שתצטרך להתמודד עם הסוגיה. כולם סיפרו לי שבגן הם לומדים מהילדים האחרים, והולכים לישון בלי בעיות. הייתי ספקטית. וכמובן שהשמועות היו נכונות. הילדה פשוט נרדמה על מזרון בגן, כמו כל הילדים, ואני כמובן הייתי מתוסכלת מצד אחד (איך אני לא הצלחתי) ונדהמת מצד שני (איך הן מצליחות…).

כמובן שפנינו גם אל האופציה המשודרת. כלומר מוקלטת. כלומר DVD. שמנו דיסק (לולי, השפן הקטן, ובהמשך מיקי ושות…), מיקמנו את הילדה בעגלה (קשורה, בטח, שלא פתאום תחליט לצאת במחולות) עם בקבוק בידה (אז עוד האמנו כי בקבוק מרדים אותה), החשכנו, מיקמנו את העגלה בזוית שהילדה לא תהיה עדה למתרחש בבית ו….חיכינו לנס. לרוב הנס קרה (חכו שתגיעו לפרק של אורי…), וזה היה לעיתים, הפתרון עבורנו…

נרדמת לפני סוף הסרט – כמו אמא שלה…

עם הזמן, שהיא קצת גדלה, סביבות גיל שנתיים, התחלנו להרדים אותה עם סיפור… וכך, היינו מקריאים סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור, ואז היינו נשארים לשבת עם המיטה לידה.. .או שוכבים לצידה, ולבסוף גם נרדמים איתה… הרדמה שכזאת, שכונתה אצלי "להרדים זה מרדים", היתה מעייפת בטירוף, ובאמת לעיתים, גם אם לא הייתי נרדמת איתה, הייתי ממשיכה לאחר מכן לישון.

סיפור ועוד סיפור

היתה גם תקופה שהיא היתה מתחילה להתמרד בצורה קצת אחרת.. מתחילה בשאלות לא נגמרות אל תוך הלילה, לקום, לקפוץ.. ואז, הטלתי סנקציות (כלומר, איומים ב…) וקיוויתי שמיכל דליות לא תשמע אותי, ואמרתי שאם היא לא תישן, אני אכבה את האור (אה, כן, היא נרדמה עם מנורת לילה). ופעמים רבות אפילו הדגמתי לה איך היא אמורה לישון, עם עיניים עצומות, ידיים מתחת לראש, ורק ככה, שהיא היתה ממש בזוית, תחת ה"איום" שאכבה את האור, היא היתה נרדמת.

חברים ואחרים ששמעו שהיא הולכת לישון כשאני יושבת לידה, הזדעקו. "הילדה צריכה לדעת להירדם לבדה", "זה לא בסדר שהיא נרדמת רק אם את איתה". אני לא הצלחתי להתחבר לטיעונים. הילדה לא רוצה להירדם לבד, נשמע לי הגיוני. גם אני לא אוהבת להירדם לבד. כולנו אוהבים לישון מחובקים עם אנשים שאנחנו אוהבים, אז למה שהילדה לא תקבל את זה.. וזה בסדר, לא הייתי מודאגת וידעתי שבגיל 18 (כלומר 7-8..) היא תגרש אותי מהחדר שלה ותסגור אחריה את הדלת..

עניין הסיפורים, אגב, היה מאוד גמיש. היתה תקופה שהיא התעקשה שאקריא לה את הספר של "מאה שירים ראשונים". נכון, צודקים – זהו ספר שירים. וככה היינו (כלומר, אני) שרים את כל הספר, כולל שירי השבת והחג… בהמשך כמובן שהעברתי כמה עמודים ביחד, כי בכ"ז, היו לי עוד כמה תוכניות לערבים שלי (בהנחה שאני לא קורסת). דילוגים על עמודים ושכתובי ספרים היו מנת חלקי גם בספרים ארוכים במיוחד (בכל זאת, חתול תעלול, זה חתיכת אורך, אפשר קצת לקדם עניינים בעלילה תוך כדי קריאה).

לאחרונה, כשאני מקריאה לה סיפור במצב שפוך במיוחד, אני יכולה להתחיל לנקר תוך כדי ולהתחיל לדבר שטויות, או בעיקר על דברים לא קשורים תוך כדי… ומאיה נזעקת: "אמא, את אומרת סתם דברים", ואני מייד מתנצלת ומתחילה מחדש את העלילה על סינדרלה, ששוב תופסת טוויסט לא קשור.. ובאיזשהו שלב, מאיה פשוט מבינה שאין עם מי לדבר והולכת לישון בעצמה.

עוד בגזרת הסיפורים נמצאת אופציית הסיפור מהראש, שמהווה בעצם פשרה שמאיה מציעה לאחר ששלאחר שאנחנו לא מסיכמים לקרוא עוד סיפורים (מאוחר מדי, עייפים מדי, קראנו כבר יותר מדי) וזה הזמן באמת להתחיל את הסלט בכל סיפורי סינדרלה/היפיפיה הנרדמת/שלגיה. אגב, לאחרונה גיליתי את אאורורה – מישהו יודע מה הסיפור שלה? וכמובן שיש את הסיפורים מהחיים. "יש ילדה חמודה בשם מאיה, היא בת 4, היא הולכת לגן הפרחים.. וכן הלאה וכן הלאה".

אגב, פעמים רבות, כשלא היה לי כוח להישאר איתה/היו לי עוד דברים לעשות, אז הייתי קצת עובדת עליה (סליחה מיכל דליות… ), ואומרת לה שאני יורדת למטה לסדר טיפה את הבית ותיכף אני אבוא ואראה שהיא נרדמה. בהתחלה היא ניסתה להתמרד, אבל היא השתכנעה בכך שזה באמת לכמה דקות. כמובן שאני נשארתי ליותר מכמה דקות וכך עד שעליתי היא כבר ישנה שנת ישרים. שקר? למה? תיכף זה זמן גמיש, לא? 🙂 אגב, פעמים רבות היא היתה כל כך עייפה שבאמת היתה נרדמת תוך כמה דקות, ואני עם המצפון הייתי עולה באמת תוך כמה דקות ורואה שהיא כבר נרדמה..

אגב, בשלב הזה, בערך השנה האחרונה מגיל 3, היתה די שנה של תפנית. כנראה שהעייפות מהגן וההבנה והתקשורת בינינו פשוט עשו את שלהם, וכך, עם סיפור, ועוד סיפור ספייר מקסימום, היא פשוט מסתובבת על צידה והולכת לישון. אמנם עם אור, וכשאני לידה מחכה שהיא תירדם, אבל כאמור אין לי בעיה עם זה ומבחינתי הגענו לאיזשהי מנוחה ונחלה..

טוב, אמרנו מנוחה ונחלה, נכון? רק שאז הגיע אורי. טא-דם! עוד בהריון גמלתי בליבי החלטות רבות ואסרטיביות כמו למשל מוצץ – מהרגע שהוא יוצא מהרחם (עם מ

איה חיכיתי קצת, אמרו לי שיקלקל את ההנקה, וכשכבר רציתי, היא לא ממש רצתה, עד שהיא לא רצתה בכלל). נדרתי נדר שנניח אותו במיטה על מנת שהוא ירדם לבד, שלא נחשיך לו את החדר בשנת צהריים (נו, צריכים להבדיל בין שנת לילה לצהריים – לא סיפרו לכם את זה?), שבחיים בחיים לא ארדים אותו בעגלה בניענועים (על טלוויזיה אני חושבת שלא נדרתי… ) ועוד כהנה וכהנה עצות ששמעתי בענייני שינה.

מאיה דוחפת לאורי את המוצץ.. לא הלך לה, חוץ מלהעיר אותו כמובן…

אז ההתחלה באמת היתה אופטימית. הצלחנו עם המוצץ, הרדמנו אותו בלי בעיה באמצע היום בסלון מואר כשמאיה משחקת לידו. ואז, לאט לאט דברים החלו להיסדק. בהתחלה הוא התנגד למוצץ. אח"כ הוא גם לא היה נרדם לאחר הבקבוק (נשמע לכם מוכר?) ואז כמובן שנענענו… בהתחלה זה הצליח. אח"כ לא.

אורי והמוצץ

 

אורי נרדם על פאפי…

אורי ישן עם תמונה של מאיה ישנה מאחוריו

ואז שהבנו שקל לא הולך להיות לנו, נקטנו כמובן שוב בכל מני שיטות "הרדמה" (והאמת היא שקצת חידשנו..). כמובן שהיתה את תקופת הניענועים. אח"כ, היתה תקופה שלא הצלחנו להרדים אותו, הוא היה עירני לגמרי והיינו יוצאים איתו למרפסת והוא היה נרגע ונרדם (על הידיים כמובן) ואנחנו היינו מעבירים אותו למיטה.

והאמת היא שהיה ממש ממש קשה להרדים אותו ויחסית למאיה הוא עשה לנו בית ספר. וכל פעם שחשבנו שהנה, עלינו על הגל והיינו מבסוטים שניים שלושה לילות (וכמובן היינו עושים את ה-טעות ומספרים שהנה, מצאנו את השיטה), הילד היה עושה לנו היפוך ומחליט כי לא בא לו להירדם בדרך הזאת, והיה מאתגר אותנו למצוא דרך אחרת…

להלן מקבץ השיטות להרדמת אורי:

שיטת דייגו: היתה תקופה שרק דייגו הצליח להרדים אותו. חשבנו שזה קשור לכך שהוא קשור מדי אלי ולא רוצה "להיפרד". האמת היא, מחמיא, אבל לא בטוח שאכן זאת היתה הסיבה. דייגו טען שזאת התנוחה, והאחיזה (כן, היינו עדיין בשלב הידיים/ניענוע). השיטה החזיקה כאמור, עד שהפסיקה…

שיטת הכפיות/ההאבקות: היתה תקופה שפתאום, לאחר הבקבוק, היינו נשכבים עם אורי במיטה (של מאיה כמובן, היא עדיין היתה בטלוויזיה ) ומנסים להירדם ביחד. היו לילות שזה ממש הצליח (ואז סיפרנו לכולם וכו' וכו'..) וזה היה ממש משמח, וממש לא היה לנו אכפת שהוא נרדם מחובק איתנו (כפיות) כל עוד הוא נרדם שלא על הידיים… ואם תהיתם מה זה ההאבקות, אז הרבה פעמים זה היה השלב המקדים. לאורי פשוט היה צורך להיצמד אלינו וכך הוא ממש היה מצמיד אותנו למיטה, דייגו ואני, לחילופין, סבלנו בשקט, גם אם התנוחה לא היתה נוחה, העיקר שהמתוק ירדם…

תקופת ה"סיפור ולישון": האמת היא, שעוד כשנתקלתי בקשיים עם מאיולה, אנשים היו אומרים לי, למה את לא קוראת לה סיפור, ומכניסה אותה ל"אווירה" של לילה טוב, ואני טענתי שזה לא מתאים, שאין עם מי לדבר כי היא קטנה מדי… אבל עם אורי, איכשהו זה היה אחרת. קודם כל, יש לו חיבור חזק עם ספרים (סבא טיטו, מישהו?) והוא כל פעם לוקח ספר ביד ובא אלינו שנקרא לו את הסיפור. ואז פתאום, בעקבות שיחה בעבודה ששוב המליצו לי על "טקס", אמרתי שאנסה. והאמת היא, זה עבד. קראתי לו 2-3 סיפורים, והוא פתאום נשכב אחורה בעיניים מצועפות ונרדם לו בשלווה. החזיק בדיוק 2-3 לילות 🙂 בלילות הבאים, לאחר הסיפור, הוא לא הבין למה אני מפסיקה, הביא לי ספרים נוספים, התחיל לטייל בחדר, עלה על המיטה של מאיה והתחיל לשחק במנורת לילה, ירד מהמיטה וניסה כל פעם מחדש לגעת ברדיאטור, טיפס על הספונת, ניסה להגיע לוילון.. בקצור, נראה לי שהבנתם שלא הצלחתי להכניס אותו לאווירת לילה טוב….

ומה עם להרדים אותם ביחד? זה ממש לא עבד. מאיה אנרגטית, ובודקת גבולות יותר מתמיד – נכנסת למיטה שלו, קופצת, נותנת לו כמה צ'פחות על הדרך. והוא, הבנתם שהוא לא בדיוק הטיפוס הרגוע, וכך החלטתי על הפרדת כוחות. הפרדת הכוחות יצרה מצב שמאיה די אהבה שכדי לשמור על השקט שאורי לא יתעורר (זוכרים מה נדרתי בהריון עם אורי???) אז אנחנו מרדימים אותה במיטה שלנו, והרבה פעמים היא נשארת לישון עד הבוקר (אם אני נרדמת איתה כאמור), ואם אנחנו מעבירים אותה אח"כ למיטה שלה, היא הרבה פעמים באה שוב אל המיטה שלנו באמצע הלילה ובאלגנטיות מחליקה לרווח ביני לבין דייגו. ושוב, אין לנו ממש בעיה עם זה (טוב, אולי קצת לדייגו שמוצא את עצמו דחוק לקצה של הקצה של המיטה + כמה בעיטות מהילדה… 🙂 ).

אחד על אחד? כלומר, אני מרדימה את מאיה/ או את אורי, ולחילופין דייגו את אורי או את מאיה? אה, אז זהו שזה כמעט ולא קורה. דייגו עובד הרבה ערבים בהם אני צריכה להרדים את שניהם. מה שכאמור לא הולך ביחד. ולכן יש כמה שיטות שעובדות במצב הנוכחי. לעיתים אני עוד אופטימית, משאירה את מאיה מול הטלוויזיה ועולה עם אורי והחלב למעלה ומנסה להרדים אותו (ואז לא מצליחה ומורידה אותו כשהוא מאושר מהניצחון). לעיתים אני מראש מוותרת על האופציה ויש שמה DVD לאורי בתקווה שירדם. ואז אני משתדלת לעלות עם מאיה ובינתיים להרדים אותה ובתקווה שעד שארד, המותק כבר ירדם.. פעמים רבות זה לא מצליח כמובן והילד מסיים לראות פינוקי ואת הבקבוק ופוצח בבכי לא מרוצה. ואז שוב, עולה איתו, מקריאה לו כמה ספרים, מנסה להרדים, לא הולך, מנסה לסגור את האור, הוא מתמרד, מנסה לצאת ל-5 דקות (פעם הוא כל כך בכה עד שהוא הקיא), עד שבסוף, יורדת שוב למטה (בתקווה שמאיה נרדמה בינתיים) וכאילו מתחילה מחדש, נותנת לו בקבוק מדולל בטירוף, ושוב DVD (לולי, השפן הקטן..) ואז בתקווה שזה יעבוד.

בסוף זה עבד

וכמה קטנות לפני סיום.. אני יודעת שרבים מכם ירצו להמליץ לי בעקבות הפוסט על יועצת שינה מעולה. אז לא תודה. קראתי, שמעתי, ממקור ראשון ושני, ובכל זאת אני מעדיפה שלא.. בינתיים לפחות. השיטות שלנו טובות לנו. לא קל, אבל אני יודעת שזה זמני. אני רואה שעם מאיה זה עבר, ובטוחה שאותו דבר יהיה עם אורי. מחכה כבר לשלב שהוא קצת יגדל (לקראת שנתיים) ובאמת נוכל לקרוא לשניהם ביחד סיפורים בחדר לפני השינה. ועד אז, עד אז אני מתנחמת (אבל באמת) שהילד ישן די טוב בלילה (ששששש… לא אמרתי כלום). לקום אחרי שינה רצופה, וזאת כמעט לאורך כל השנה האחרונה (טוב, נו, החצי שנה :-)) בהחלט משכיח את הערב הקודם בו ניסית להרדים את הזעטוט…

ועכשיו אני באמת מכחישה את כל מה שכתבתי בפסקה הקודמת על השינה הרצופה, בכל זאת חצות (סןף סוף, סוף פוסט?) וממש  לא בא לי שמרוב ההתרברבות שלי, הוא ישמע אותי תוך כדי שינה שלו ופתאום יקום לי…

אז לילה טוב.. כלומר…ששששששששששששששש

נרדמים ביחד?

נראה לכם???